אדם לא יכול לאבד את מה שמעולם לא היה ברשותו. המשפט הזה היה חולף בראשו מדי פעם, בימים הארוכים והיבשים בקריית החינוך. במשך כל אותן שנים הוא ניסה לנחש, היכן קרא את המילים האלו, בטח באחד מהספרים של אמו. אבל זה היה נכון. אדם לא יכול לאבד את מה שמעולם לא היה שלו. לאבד את מה שהיה שלך, יש לזה שם, קווי מתאר, צורה. לאבד את מה שמעולם לא היה לך – משמעותו לאבד את כל האפשרויות כולן.
2027
חבטה. לפעמים חבטת העיתון היומי בדלת היתה השעון המעורר שלה, אבל כבר תקופה ארוכה שהיא כבר ערה כשהחבטה מגיעה. היא התעלמה ממנה. קותי כבר יאסוף את העיתון. היא הכינה לעצמה כוס קפה והתיישבה בקצה הספה. קותי יצא מנומנם מחדרו, שערו מבולגן, ישר אל הדלת. "בוקר טוב, אמא". "בוקר טוב, קותי". את ההרגל הזה שלו, לקרוא עיתונים בשקיקה, היא שנאה. במשך שנים היתה זורקת את העיתון שהגיע בכל בוקר לסף ביתם, זועק וצבעוני, מבלי לפתוח אותו. אין יותר מסוכן ממילים שניתנות לך בחינם. אבל קותי היה מהופנט, המום ממהלכו של העולם ומהדברים המתרחשים בו. היא יכלה להבין את זה. גם היא היתה ככה בגילו. אבל אז לא צונזרו החדשות מבחוץ, אז יכולת לבחור איפה לקרוא את החדשות שלך. "תראי, הם פירסמו את זה". היא הסתכלה להיכן שהצביע. הידיעה הופיעה בעמוד הלפני אחרון. היא ציפתה להכרזה הרשמית הזאת.
בתמונה נראה בניין הספרייה הלאומית, שבו עבדה עד לפני כמה שבועות. היא היתה הספרנית הראשית ולכן פיטרו אותה אחרונה. היתה לה הזכות ללוות את תהליך הריקון של הספרייה במשך שנים ארוכות. מרכז מידע מקוון וממוסך נפתח בירושלים! קראה הכותרת בגאווה. מתחתיה, בקטן, נכתב שהמרכז תופס את מקומה של הספרייה הלאומית. כל המידע בקצות האצבעות. ללא צורך בספרים המסורבלים, האיטיים, המיושנים, מלאי השגיאות. כל המידע שהם מוכנים לתת לך, היא חשבה.
עשרות שנים שהמדינה פעלה לדלדולה של הרוח. בכוונה. בגלוי. לאור יום. הספריות הצטמצמו ונסגרו זו אחר זו. אחרי שביטלו את המחקר ואת מדעי הרוח, והשאירו רק מערכת מכללות להכשרה מקצועית, הצורך בספריות ירד. גם הוצאות הספרים נסגרו כולן, מלבד שתיים שהולאמו והפכו להיות בתי הדפוס של המדינה. יצאו בו רק דברים שאושרו על ידי הצנזור ודברים שנכתבו על ידי סופרי-דחליל שנשכרו כדי לכתוב עבודות מוזמנות. הם השכילו להבין שכאן רגישים למשפט, "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם", לכן שריפות גרנדיוזיות בכיכרות לא באו בחשבון. אבל העלמה והשכחה, כן. איך ולאן נעלמו כל הספרים האלה וכל האנשים שפעם עסקו בהם. אף אחד לא ידע. זה כבר לא עניין אף אחד. קותי קם ממקומו והיא שלחה מבט נוסף לדפים הצבעוניים אותם קרא.
"את חושבת שהם יוציאו את הספרים מחוץ לחוק בקרוב?"
"בשביל מה? כבר שנים שהם מחדירים לאנשים לראש שאין שום צורך בספרים. לא צריך להוציא מחוץ לחוק משהו שאנשים לא רוצים ממילא. זה כמו להוציא מחוץ לחוק את המוך שמצטבר במייבש הכביסה. בשביל מה לטרוח?" קותי שתק לרגע.
"ומה עם הספריות שלנו?"
"הן יישמרו. משהו תמיד נשמר. נקבר, עובר, נמסר. כמו היום, אצל מעט אנשים. והם יחכו עד שיגיע זמן שבו ימאס לאנשים מכל הטמטום הזה, והם ירצו אותם בחזרה. ואז הספריות שלנו, והספרים שהצלנו יהיו חשובים שוב."
"את חושבת שזה באמת יקרה? שמתישהו הם יבינו?"
"אני מאמינה שכן." היא רצתה להאמין שכן. אבל היא לא ידעה. אף פעם אי אפשר לדעת מה אובד לבלי שוב. כל מה שיש לנו הוא רק מה שנשאר.
אחרי שקותי הלך לבית הספר, היא נעלה אחריה את הדלת וכיסתה את העינית בחתיכת מסקינגטייפ. היא סגרה את החלונות והוילונות והלכה להתלבש. היא לבשה טריינינג מהוה עם כתם, וסמרטוט ישן שהיא תחבה לגומי של המכנסיים. היא נעלה כפכפים, הכינה דלי מים עם סמרטוט לידו והרימה שני כיסאות על שולחן האוכל הקטן. אם מישהו ירצה לדעת מה היא עושה בבית בשעה כזאת, היא תהיה מוכנה. אולי כדאי שתשתמשי בתחפושת הזאת שלך ובאמת תנקי קצת את הדירה מדי פעם, היא סיננה לעצמה בעודה מעיפה מבט על החלל הקטן והלא מסודר. היא סילקה את המחשבה הזאת מראשה. טוב, זה לא יקרה היום. יש לה עבודה לעשות.
היא הוציאה את המחברות שלה. הספריות קטלגו את הספרים שהגיעו אליהן רק במחברות, בכתב יד. האינטרנט היה פרוץ. כל מקש שנלחץ נרשם איפושהו. הרשת היא לא מקום לפעילות מחתרתית. מי שרצה להיעלם חזר למחברת ולעט. למה שאפשר לשרוף מהר. ה"דיליט" הטוב ביותר הוא אש, זה היה המשפט הראשון במדריך שחילקו להם. שרפות גדולות רדפו את סיוטייהם של רוב הספרנים שהכירה, הם הכירו סיפורי זוועות בעל פה – ספריות שלמות שעלו באש, עותקים נדירים שכל מה שנשאר בהם הוא פחד בקומץ של אפר ואבק, סופרים שכתבי היד שלהם נשרפו, במזיד או במקרה ולא חזרו שוב לכתוב. ועכשיו, מה שהיה פעם איום, הפך לפתח מילוט, להצלה. אם תצטרף אלי, אני אראה לך משהו שונה מן הצללים.
היתה לה ערימת ספרים חדשה לקטלג שהגיעה אליה אתמול. היא כתבה את כל הפרטים שלהם, שם, מחבר, הוצאה, שנה. היא כתבה תיאור של הספר. לפעמים היתה קוראת בהם מעט. כשסיימה סידרה אותם לפי השיטה שהייתה נהוגה אצלם. הספרים סודרו על פי האות השלישית של שם המשפחה של הסופר. על המדף זה נראה אקראי מספיק בשביל לא לעורר עניין אם מישהו יבדוק. המדריך שחילקו להם היה מלא בתרחישים אפשריים מול כוחות הביטחון האזרחי, והיא היתה מוכנה. לפני כמה שנים כבר חיפשו אצלה. וכמות הספרים בדירה הקטנה עוררה בהם תימהון. למה לא מסרה אותם לעירייה כמו כולם. היא הסבירה שהספרים עברו במשפחה במשך כמה דורות ושהם יקרים ללבה. כשראתה שלא הבינו, אמרה שגם אין לה זמן, עכשיו שהיא אם יחידנית, ושהם יודעים כמה זה קשה, אישה לבד. היא משכה אליה את יקותיאל שֶמחה על הקרבה המלאכותית. כן, כמובן. הם מבינים. אם תצטרך עזרה, תוכל לקרוא להם, אמרו. זה לא בריא לילד, הם אמרו. כל האבק הזה. אבל הם לא חשבו שעשתה משהו לא בסדר ומסירת הספרים לא היתה מעוגנת בחוק, אז הניחו לה. בימים הבאים היתה זהירה יותר. הקפידה לפטפט עם האימהות בכניסה לבית הספר בבוקר. יצאה יותר למסעות קניות קצרים. והמעקב, שחשה בו בעורפה כל אותם ימים, פסק.
*
הספרנים היו אחראים לשימור ושינוע של הספרים. הספריות היו פזורות לאורך כל המדינה. היא לא ידעה כמה היו או איפה שכנו הספריות האחרות. אבל הם פעלו כך, באמונה עיוורת, מבלי לראות את חבריהם עובדים לצידם, מבלי לדעת אם מה שהם עושים משנה משהו. כמה שנים לפני שנסגרה הספרייה שלה, הגיעה אליה מעטפה חלקה, ללא שם או כתובת, בה נכתב שבסופו של דבר ייעלמו הספריות כולן. ושאם היא מעוניינת, היא יכולה להצטרף לרשת הספריות המחתרתיות כדי להציל ולו מעט מהספרים. היה עליה להשאיר סימן, מדבקה אדומה על אחת משקיות הזבל, כדי לאשר שהיא מוכנה להצטרף. מאז היו מחכות לה חבילות מאחורי פחי הזבל כל בוקר עם ספרים חדשים לקטלוג או שהיה מצורף פתק עם רשימת מספרים ואותיות, שסימלו את שמות הספרים ואת הספריות השונות שאליהן צריך היה להעביר את הספרים. בדרך כלל נדרשו למישהו ללימוד או לאירוע קריאה בצוותא, אבל לא התקיימו הרבה כאלה, מפחד ההתאספות. כמה ספריות כאלו היו מפוזרות בעיר? במדינה? תמיד בבתים פרטיים, אף פעם לא גדולות מספיק כדי לעורר חשד. כל ספרייה כזאת עבדה כתא נפרד, ומי שקישר ביניהן היו עובדי הזבל, מישהו מלמעלה ארגן את זה בחשאי, אותו אחד שיצר עמה קשר. היא ידעה שהספריות היו שם. מהבהבות באפילה, שולחות פתקים עם בקשות, שומרות על הספרים. אלו היו יותר אוספים אקראיים, היא חשבה. יותר קרובים לספרייה שלה בחדר כשהיתה בתיכון מאשר למאגרים המסודרים והמקוטלגים של הספרייה. אז היתה לה אסופה משונה ופרועה של נושאים ותחומים, כל מה שמשך אותה ולו במעט, היא קראה. שנים לפני שהתקבע טעמה, לפני שידעה מה אמורים לקרוא ומה לא. היא שמחה על ספרייתה שצימחה פרא.
היא סיימה את העבודה לאותו יום. סידרה את הספרים החדשים במקומם, עטפה בשקית זבל שחורה את הספרים שנדרשה להעביר. ויחד עם שקית זבל אמיתי ירדה אל הפחים, שם הטמינה את השקית מאחורי הפח, מאחורי אבן רופפת בקיר שהוצאה ממקומה לשם כך.
2047
הוא נסע בבוקר החורפי הזה במכוניתו הקטנה, הקפואה, בה החימום הפסיק לעבוד מזה זמן מה. הוא התעקל באיטיות בכניסה לירושלים, מזדחל בפקק שבו עמד בכל פעם שהגיע לעיר. פעם הפקק היה נגרם בגלל המכוניות הפרטיות הרבות, אבל מאז שעברו החוקים החדשים, צומצם מספר המכוניות על הכביש. נדרשת לאישור מיוחד כדי לנסוע במכונית באחת מארבע ערי הבירה המחוזיים. עכשיו, הפקקים בכניסה לירושלים נגרמו בעיקר בגלל הבידוקים הצבאיים. הוא החליף תחנה אחרי תחנה ברדיו, אבל המוזיקה רק עצבנה אותו, הוא נעשה חסר סבלנות. כהוא התקרב אל המחסומים הוא התחיל לשחק עם הכרטיס המגנטי שלו, שהיה מהודק לחולצתו עם חוט נשלף. הוא התקרב אל העמדה וחייל התקרב אליו, רוכן קדימה עם קורא הכרטיסים. הוא ראה את פרטיו מהבהבים על המסך הירוק הקטן של החייל. שמו, כתובת מגוריו, מוצאו העיקרי ומקצועו. החייל זרק בו מבט לפני שהנהן ונתן לו לעבור. מה אתה מסתכל, הוא אמר לחייל בראשו. לראות אם צבע העור שלי מתאים למה שכתוב לך בפרופיל. הוא ראה פעם את הפוסטר, את זה שהשמועות רצו עליו, אבל אף אחד לא האמין שבאמת היה קיים. פוסטר אינפורמטיבי, בצבעים בהירים, ובגרפיות מושכת עין, על ההרכב הגנטי הנפוץ בארץ ואיזה צבע עור מתאים לו בדרך כלל. פנים ריקות, נטולות אופי או הבעה חזרו שוב ושוב לאורך הפוסטר, בשינוי גוון. על ידם צויינו אחוזי המזרחיות או האשכנזיות, חישובים מורכבים שמישהו עשה, מישהו שזאת היתה העבודה שלו, שבוודאי השלים תארים, אולי אפילו דוקטורט. אבל פעמים רבות צבע העור לא התאים למה שהופיע בכרטיס הזהות החדש שהונפק לאזרחים, על פי המידע הגנטי שברשותם. חלק מהאנשים היו בהירים מדי או כהים מדי, סוטים מהמדדים, סוטים מהטבלאות. מספר הפעמים שהוא נלקח הצידה, נבדק שוב ושוב, פרטיו נמסרים במכשירי קשר בזמן שמבטים חשדניים מקיפים אותו, היו רבים משקיווה לזכור. באחת מהפעמים האלו, באחד מהחדרים הפנימיים, אלו שאף אחד לא יודע על קיומם, הוא ראה את הפוסטר הזה והבין שהוא הולך להיות במצב הזה עוד פעמים רבות. עכשיו, את תהליך הבדיקה הוא קיבל על עצמו בשתיקה. עונה על השאלות, על גסות הרוח, בשלווה. בפעמים הראשונות עוד התעצבן, מחה על חוסר ההוגנות, על הגזענות הבוטה. אבל כבר ויתר על כך.
הוא נכנס סוף סוף לירושלים. הוא סלד ממנה. צבועה בשחור ולבן, האור בה בהיר, הקור חודר. משהו חשוף בה כל כך, בוהק כמו גל עצמות בלב מדבר. לפני כעשור השאירו אותה לערבים ליהודים החרדים ולנוצרים שימלאו את הרחובות בדתיותם המובהקת, שיטפלו אלו באלו. דומים כל כך בעוניים, במנהגיהם, בדבקותם. מהומות התחוללו בעיר בתדירות גבוהה והולכת, אבל בנסיעותיו בעיר כל מה שראה הוא המון של אנשים שנע מכאן לשם, לאן הולכים כולם, בנחישות כזאת. הרעב מוליך אותם, הוא חשב. והמחשבה הזאת דיכאה אותו. הגברים כולם, כך נדמה, רזים מדי, עיניהם כבדות אבל עם זיק של תחושת שליחות, חשיבות – או טירוף – שמנוגד למרופטות של בגדיהם, לנעליהם הבלות. כולם לבושים בשחור לבן הזה, כמדים. הנשים, אוחזות בידיהן ילדים, האוחזים בידיהם ילדים קטנים יותר, הולכות לאט. חלקן דוחפות עגלות בהן יושבים תמיד כמה ילדים, אף פעם לא ילד אחד. מבטיהן מודאגים, מנותקים, אבל הם הולכים, כולם. לאן שהם הולכים. אבל מה שהפחיד אותו יותר מכל אלו המטורפים. הוא היה רואה אותם ברחובות, בגדיהם בלויים יותר, עיניהם מזוגגות, לפעמים צועקים אל השמיים, לפעמים הולכים באמצע הרחוב. כולם מתעלמים מהם, מצעקותיהם, אבל הוא אף פעם לא ראה כל כך הרבה מטורפים ברחוב כפי שראה אותם כאן. ירושלים הרים סביב לה, הוא חשב פתאום, פעם לימדו אותו כמה זה יפה, ההרים מקיפים את ירושלים כענק, כשרשרת מרהיבה. אבל עכשיו, ההרים האלו, הוא חשב, רק סוגרים על העיר, עוד מעט יקברו אותה תחתם.
הוא הגיע לכאן כחלק מעבודתו. הוא היה יועץ פדגוגי של משרד החינוך ונדרש להגיע פעמיים בשבוע לקריית החינוך. הוא לא אהב לבוא לכאן ותמיד ציפה לחזור לתל אביב. אולי שם לא יותר טוב, אבל יש הרבה פחות מטורפים, הוא חשב. או שאין פחות, אבל דואגים לפנות אותם מהרחובות, בשקט, להעלים אותם כמו שהעירייה מעלימה חתולים מתים שצחנתם עולה. שם עוני ורעב לא נראו לעין. הוא חשב על בית המלון שבו עבד בחופשות כשהיה סטודנט. על שני חלקיו השונים כל כך זה מזה. המלון הנקי והמסודר, על מסדרונותיו השקטים והמהודרים, השטיחים העבים הגומעים כל רחש, ומתחתיהם, קרביים מצחינים, מסדרונות מתפתלים, בהם נעו העובדים כעכברושים, החדשים תמיד טועים, שוב ושוב בפניות הפתלתלות, בקור ובלחות, בין ריחות בישול וביוב. לא יהיה האחד בלי השני.
*
ההפרדה קרתה כמעט מעצמה. למעשה היתה תהליך של קיטוב שהתרחש לאורך שנים, שחלק נאבקו בו – הוא נאבק בו – בהפגנות מדי מוצאי שבת, בפרסום מאמרים ופוסטים ברשתות החברתיות. אבל זה לא עזר. בסופו של דבר אנשים התקבצו בקצה שבו היה להם נוח והעדיפו לראות אנשים דומים להם. נמאס להם ממלחמות, ממאבקים. הקושי שבחיי היום יום שהלך והכביד – עשה את שלו. כל אחד מצא את המקום שלו, ולא היו יותר מעברים. רוב האנשים חזרו ממילא לגור במקום ממנו הגיעו, אל המקום בו גדלו כילדים, התקבצו בבית שהכילו שוב, שתים או שלושה דורות. כבר לא היו שיקולים הגיוניים לבחירת מקום מחייה. לא בתי ספר טובים או קרבה למקומות תרבות ובילוי. אנשים הרגישו נוח ברחובות שבהם הלכו כילדים, במקומות שהכירו טוב כמו את כף ידם, כמו את הקיר בחדר ילדותם, וכל לכלוך ופגם בו. לכן, כשעבר החוק, שהורה לכל אחד לחזור לעיר הולדתו, אף אחד כבר לא מחה על כך. ארבע ערי הבירה המחוזיים – ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע היו צפופות מדי למחייה, כולם הסכימו.
תל אביב השתנתה גם היא. רוב האנשים שחיו בה חזרו אל מקום הולדתם או עברו לערים סמוכות עוד קודם לכך. יוקר המחייה הניס אותם אט אט ופינה מקום אל מי שניסו למשוך באמת – משקיעים זרים ותיירים עשירים. למענם נבנו פרוייקטים מפלצתיים, תל אביב נכרתה מבטן, בורות עצומים, כמכתשים נפערו בה ומתוכם צמחו כצמחים מפלצתיים, מאיימים, בנייני פאר וקניונים למרגלותיהם. תל אביב הפכה להיות עיר של עשירים ושל אלו שמשרתים אותם. בגלל שעובדים זרים לא הורשו יותר להיכנס למדינה, ולגור בתל אביב כמעט אף אחד לא יכל להרשות לעצמו, אנשי השירות גרו כולם בערי הפריפריה – ראשון לציון, חולון, בת ים, רמת גן. כל האמנים שהופיעו בתאטראות ועל הבמות עבור מי שיכול היה להרשות לעצמו, הגיעו מחוץ לעיר ובסוף ההופעה חזרו לשם. תל אביב הפכה להיות תפאורה בלבד, להצגה הגדולה ביותר בארץ. הרכבת הקלה חצתה את העיר באוושה רכה. גם כאן היו מטורפים. עובדי שירות שמאסו בעוני ובתחושת חוסר המוצא. הם עדיין הסתובבו באזור התחנה המרכזית. לאט לאט, כמעט מבלי להתכוון נבנו חומות וגדרות, מוקפות בצמחייה, צוירו בציורי קיר של אמנים (שאינם חיים כבר בעיר), וחסמו את מה שנעשה שם מעיניי התיירים והמשקיעים הפוטנציאלים. הם ממילא לא הגיעו לאזורים האלו. את המטורפים בירושלים אף אחד לא פינה מהרחובות. הם התאימו לאבנים, לתפילות, לאור הבוהק שאמר כולו מלכות שמיים, שמיים. אבל כאן, כאן פשוט העלימו אותם.
הוא היה בין הבודדים שנשארו לגור בתל אביב. אולי היה חוזר לבית אמו, אבל לא היה לא לאן לחזור בעצם. הוא היה בן יחיד ואמו נפטרה כשהיה צעיר. את הדירה מכר וקנה לו דירה קטנה, כשעוד אפשר היה לקנות דירות כאלו, בפאתי תל אביב. לאן היה חוזר. תל אביב היתה העיר שלו מאז שהיה ילד, תמיד אהב לגור כאן. וכשגדל היה בא להסתובב כאן בימי החופשה, מסתובב בקניון בית אריאלה. כשגדל כבר הפכה תל אביב לקניון עצום מימדים המחובר על ידי רחובות ראשיים עבור העשירים. הוא ראה את כל מכריו וחבריו עוזבים בזה אחר זה. אבל הוא נשאר.
ההוראות היו ברורות. צמצם. פשט. צמצם. פשט. זה מה ששמע מהיום הראשון שלו בעבודה. הילדים הרכים סובלים מעודף אינפורמציה, מעודף דעות, מעודף בכלל. צריך לצמצם להם את התכנים. לפשט אותם. וכך הוא היה צריך לקחת תוכניות לימודים וספרי לימוד, לצמצם ולפשט אותם. הוא היה שולח את הצעותיו לצמצום ופישוט לממונים עליו, והיה מקבל אותם בחזרה, עם כיתוב באדום. לא פשוט מספיק. יש לצמצם. עוד פישוט אחד והספר הופך כולו לקונספט אבסטרקטי, לציור דו-מימדי של ספר, הוא היה חושב לעצמו וקורא שוב את הפסקאות המועטות שנשארו בו. הוא היה צועד במסדרון הארוך ומוחו היה מדקלם, "לעזוב, לעזוב", בכל צעד. אבל ניידות תעסוקתית כבר לא היתה קיימת. אנשים נאחזו במשרותיהם, גם אלו שנקלעו אליהן במקרה, באופן זמני. לא היה דבר גרוע יותר מאשר לאבד את משרתך, את מעט הביטחון שהיה בזמנים אלו. הוא ניסה לצמצם גם את מחשבותיו, את עוגמת הנפש במחיקה של עוד סיפור, של עוד פרט שאובד בתהום הנשייה הרחב שנפער כאן. צמצם פשט.
*
באותו בוקר הוא ניסה לחשוב על כל התירוצים שלו לא לצאת מהבית. המחשבה על לנסוע שוב אל עיר הבירה העגמומית הפילו עליו דיכאון אטום. הוא הרגיש את גופו נלחץ מלמעלה ומתכווץ תחת משקל בלתי נראה של אומללות. אבל שום תירוץ שהוא חשב עליו לא היה משכנע מספיק. וגם אם כן, אם יצליח להתחמק מהנסיעה היום, הרי יצטרך לנסוע מחר או ביום שאחריו. הוא התלבש בחופזה, בזעם כבוש הוא נכנס לרכב והתחיל לנסוע.
הכול היה רגיל כשהגיע לעיר. האנשים, הילדים, העוני, כולם זועקים לשמיים הפתוחים, הריקים. הוא נזכר בשיר שקרא, בטח כשהיה נער, והיה כתוב לו בטוש שחור על המראה במשך שנים. חלום אמתי כחול של שמיים, כל מה שטבעי, כל מה שנצחי, כל מה שכן. אם היה רוצה להשיג את השיר הזה עכשיו, חשב לעצמו, לא יכול היה. את החדשות החו"ל הם דאגו לצנזר, אבל השירה נעלמה כאילו מעצמה, הרהור חולף במוחה של האנושות, שנשכח ברגע הראשון של הסחת הדעת. הוא עמד בפקק קצת אחרי הכניסה לעיר. מהומה כלשהי הסתמנה באופק. מדי משטרה מתערבבים בבגדים השחורים והלבנים של החרדים, קולות נשמעו אבל הוא לא הבין מה קורה שם. מהומות לא היו דבר נדיר בירושלים. הוא החליף תחנות ברדיו, מחפש שיר ששנא פחות, כשחבטה עזה פגעה בחלון לצדו, הוא התכווץ מוכנית, מגן על פניו, ואז מציץ לראות מה פגע בו. אישה מבוגרת, עיניים גדולות מאוד, שערה מכוסה במטפחת, שמלתה השחורה, עד לפרקי ידיה הפשוטות על חלון רכבו והיא ממלמלת ומנידה בראשה. הוא הביט בה בתדהמה, והיא חבטה בחלון שוב, הוא הביט בה המום. אז היא רצה לעקפה את רכבו ופתחה את דלת הנוסע לצדו, שלא הספיק לנעול. היא נכנסה לרכב, וחגרה את חגורת הבטיחות, מביטה קדימה, לא אומרת מילה, מתנשפת. הוא הביט בה, לא מבין. מישהו צפצף מאחוריו. הרמזור החליף את צבעו. הוא התחיל לנסוע. הוא פנה לרחובות צדדיים וצפופים שמעולם לא היה בהם, ועצר את הרכב בהזדמנות הראשונה שיכל. היא שתקה והביטה קדימה, כאילו לא עצר. מה את עושה באוטו שלי. היא שתקה. את בסדר? היא הפנתה אליו את מבטה. אני לא נשארת בירושלים. אני לא מבין. אני לא נשארת כאן, אתה מתל אביב, אני יודעת, ראיתי את הסמל על המכונית שלך. קח אותי מפה. אני לא נשארת בירושלים. מה זאת אומרת, לקחת אותך. לאן? קח אותי לתל אביב אני אסתדר שם. אני יכולה לשלם לך. היא הושיטה יד לכיס חבוי בשמלתה. לא, לא, אל תשלמי לי. אסור לך לעזוב את ירושלים ללא אישור. ללא בית ללא משפחה שתקבל אותך. היא פנתה אליו. קח אותי לתל אביב, אני אסתדר משם. אני אמור להגיע לעבודה. תגיד שאתה חולה. בבקשה, קח אותי לתל אביב. כל כך נורא פה, כל הזמן.
הוא התניע את הרכב והתחיל לנסוע, פונה אל הכיוון ההפוך ממנו בא, לכיוון תל אביב.
*
הוא הביא אותה לביתו כשהבין שאין לה שום תוכנית, שאין לה אף אחד שהיא מכירה בתל אביב. היא הורידה את המטפחת מראשה ברגע שיצאו מירושלים. "אני לא דתייה", היא אמרה, למרות שהוא לא שאל. היא נראתה חדרה וצלולה למרות גילה, למרות שחשב בהתחלה שהיא מהמטורפים. "לא יכולתי לעזוב את ירושלים. גם כשהפכו אותה לבית משוגעים אחד גדול. לא יכולתי לעזוב. הייתי הספרנית של הספריה הלאומית, אתה מבין. ואחרי שפיטרו אותי אז היתה את הספריה שלי, שניהלתי."
"הספריה הלאומית? היא נסגרה לפני עשרים שנה, לא?"
"אתה מאלה שיודעים שהיא בכלל היתה קיימת, הרוב לא יודעים גם את זה."
"מה זאת הספריה שלך שניהלת?"
"זה כבר לא חשוב. שום דבר כבר לא חשוב". היא השתתקה.
"מה תעשי בתל אביב?"
"אני לא יודעת. אבל שם אני לא יכולה להיות יותר. לא אחרי שקותי… הבן שלי, קותי." היא לא המשיכה.
"אני אקח אותך לדירה שלי, אבל אני לא יודע איך לעזור לך."
"אני אסתדר, תודה."
כשהגיעו לדירה שלו, היא הסתובבה סביב הסלון שלו, ועדיין המשיכה לעשות זאת כשחזר מהמטבח עם שתייה לשניהם.
"את מחפשת משהו?"
היא חייכה. "סליחה, הרגל מגונה שלא נפטרתי ממנו למרות גילי המופלג. אני מחפשת את הספרייה שלך. אבל זה טיפשי. לאף אחד אין ספרייה בבית יותר. היתה לך פעם ספרייה?"
"לא. לאמא שלי היתה. היא היתה דוקטור לספרות. הבית שלנו היה מלא ספרים. אבל כשהיא מתה, לא היה מה לעשות איתם."
"כן, ככה זה."
היא סיפרה לו על הספריות המחתרתיות. על דעיכתן עם הזמן. חלק מהספריות נתפסו. חלק מהספרנים פחדו להיתפס. חלקם מתו עם השנים ואף אחד לא מילא את מקומם. היא שמרה על הספרייה שלה כמה שיכלה. כשבנה נפטר, כבר לא רצתה להמשיך לעשות את זה. היא גם הבינה שאין טעם. ייתכן ולא נשארו עוד ספריות חוץ משלה, ואם נשארו הן איבדו את הקשר זו עם זו. בועות של אוספי ספרים המרחפות בחלל, בלי קשר זה לזה. תיבות אוצר מרקיבות במעמקים. הם המשיכו לדבר. היא שאלה אותו במה הוא עובד.
"צמצם פשט", הוא אמר לה.
הוא סידר לה את הספה לשינה. בבוקר הם יחשבו מה לעשות.
2046
לאחר שבנה מת, היא עברה על חפציו. במהלך השנים, הוא נמשך יותר ויותר לספרייה שלהם. הוא היה קורא, שואל אותה שאלות על ספרה כזה או אחר, מעתיק למחברות עבות ציטוטים מתוך הספרים. את המחברות שהלכו והתרבו שמר במגירות שהלכו והתמלאו. כשעזב את הבית, לא לקח אותן עמו. לא בגלל שלא היו חשובות לו יותר, אלא בגלל שפחד שיעוררו את חשדם של הסובבים. עכשיו, לאחר מותו, הן הדבר היחיד ממנו שנשארו לה. היא היתה קוראת בהן, הופכת את הדפים שכבר הצהיבו, מתנחמת בשורות שמשום מה היו חשובות לו. היו משפטים שהיתה חוזרת עליהם שוב ושוב, עד שנחרתו בזכרונה. את חלק מהציטוטים הכירה, פעם אלו היו שורות שכולם הכירו, כמו "שום איש איננו אי, כולו משל עצמו", אבל חלקם היו חדשים אפילו לה, "אדם לא יכול לאבד את מה שמעולם לא היה ברשותו. אדם יכול לאבד את מה שהוא רוצה."