הדבר הכי טוב בעבודה החדשה שלי ב"בבילון" היא שהמשרדים נמצאים בפארק עצמו. לפני כן כשעבדתי במוזיאון ההיסטוריה הייתי שם רק להעביר חומרים ומצגות ורוב העבודה הייתה במשרד קטן שהמוזיאון שכר במרכז העיר.
עם זאת, הכניסה למשרדי ההנהלה לא הייתה מהכניסה הראשית, אלא מהאחורית. זה לא הפריע לי, גם ככה הפארק היה סגור ולא הייתי רואה את שלט הניאון העצום או שום תפאורה.
כדי שהבניין לא יהיה גלוי לעין למבקרים בפארק, הוא היה בנוי בתוך האדמה, כמו בונקר. יכולתי לראות את הפארק כשנכנסתי למעלית, אבל הצלחתי לראות רק דקלים ואוהלים. ירדתי לקומה מינוס אחת והמעלית נפתחה אל הקומה.
ניגשתי אל פקידת הקבלה שזיהיתי כבר מהריאיון שעשיתי כשבועיים לפני כן.
"היי, אני קליאו, אני מתחילה לעבוד היום". לא יכולתי להפסיק לחייך. היא חייכה אליי בחזרה ונתנה לי כרטיס כניסה.
"בוקר טוב, הנה הכרטיס הזמני שלך, תקבלי אחד עם תג שם מסודר בסוף השבוע"
תודה"
"גם לי קוראים קליאופטרה אגב".
החיוך שלי התרחב
"זה נעשה שם ממש נפוץ עכשיו הא?" היא מהנהנת ומצביעה על דלת לימינה.
"הפגישה כבר התחילה, הם ביקשו שתצטרפי".
"תודה!" החזקתי את הכרטיס בצמוד לקודן על הקיר בכניסה. הוא עשה צפצוף קל והמנעול נפתח.
בתוך החדר מיד זיהיתי את אתנה, סמנכ"לית השיווק והפיתוח של הפארק, ששכרה אותי לעבודה. היא עמדה זקופה לצד מסך גדול, לבושה בחצאית עיפרון וחולצת משי. השיער הבלונדיני שלה היה אסוף לכדור אלגנטי כמו בפעם הקודמת שראיתי אותה. השולחן לפני היה מוארך והיו ישובים בו עוד כעשרה אנשים
"היי, בוקר טוב" פניה אורו כשראתה אותי
"בואי תיכנסי יש פה מקום", היא הצביעה על כיסא בקדמת השולחן קרוב אליה והמשיכה לדבר
"זו קליאופטרה, היא משחזרת השפה החדשה שלנו, היא מתמחה בנורדית עתיקה ובכתב רוני"
"עוד קליאופטרה?" שאל בחור שחום שמאחוריו התיישבתי. "איך נבדיל?"
"האמת שקליאו זה בסדר" אמרתי בקול קטן.
"לטכנאית פעלולים קוראים פטרה ולמזכירה קוראים קלי, אתה יכול להבדיל, אפשר להתקדם?" אמרה בחורה בלונדינית עם עיניים אפורות שישבה מולי ונדה בראשה אל אתנה.
"התקדמנו", היא העבירה שקופית בלחצן שבידה והכותרת עליה הייתה "רופוס"
"רופוס זה שם הקוד של הפרויקט שאנחנו עובדים עליו עכשיו. אנחנו משתמשים בשמות קוד בגלל ריגול תעשייתי" היא הסבירה לי והקליקה שוב. התמונה הבאה הייתה של קבוצת ויקינגים חמורי סבר.
"עדיין לא פתרנו את הבריף של האקסטרים ומחלקת האקסטרים צריכה להתחיל לעבוד או שאנחנו לא נעמוד בזמנים של הפתיחה".
הרגשתי את העור שלי סומר, כאילו מנסה לצאת מהגוף שלי. זו המחלקה שהכי אהבתי בפארק. כילדה יכולתי להשתתף רק בפעילויות המשפחתיות שמתאימות לילדים ואז אחרי התיכון הלכתי עם אבא שלי ועשינו יחד ציד ברברים בג'ונגל המשוחזר של שבט הזולו במשך חמישה ימים. סיימנו את המסע ראשונים.
הבחור השחום שמאחוריי הסתובב אל הקצה השני של השולחן
"חברים, לא פתרנו את זה כבר? אמרנו שתהיה מלחמת שבטים בין הויקינגים הסקנדינבים והנורדים".
"הם צוות הפיתוח של הפעילויות" לחשה לי הבלונדינית מולי וחייכתי אליה.
השלושה שהוא פנה אליהם החלו לדבר יחד ואתנה קטעה אותם.
"הסברנו כבר שלא נוכל לעשות את זה כי אין לנו את השטח. הבניה של הפארק תהיה ברובה קרחונים ונהרות, אז אין לנו אישור בטיחותי לעשות פעילות נרחבת ומסובכת כל כך באזור".
"אוקיי אז מה לגבי טקס פולחני של הקרבת קורבן לאודין?" שאל הבחור השמנמן עם עיניים מלוכסנות ומשקפיים.
"מיכה, אנחנו כבר עושים את זה במחלקת דת ומיתולוגיה". הבחור השחום משפשף את עיני. האפרו הפרוע שלו הזדקר לכל הכיוונים וזז עם כל תנועה שלו.
"מה עם פשיטה ובזיזה של כפר דייגים? זה הכי מתאים" אמרה הבחורה הבלונדינית .
"עשינו את זה שנה שעברה עם הרומאים והגלאדיאטורים. המבקרים המושבעים שונאים שאנחנו עושים חזרות" אמר מיכה
"נו אבל מה אפשר לעשות? כולם בסופו של דבר בזזו כפרים לא?" היא אמרה ברוגז.
כולם סביב נראו חסרי סבלנות. ראיתי שאתנה תפסה את עיני ופתחתי את הפה לומר משהו והיא היסתה את כולם, הם הביטו בי.
"למה שלא נעשה שחזור של קרב בנהר? היה את הקרב על סטיקליסטאד, בשנת 1030, קרב נורווגי מפורסם מאוד. נפל בו המלך ויקינגי בשם האראלדסון, ובכל מקרה יש לכם את הנהר"
"אי אפשר לעשות קרב הפלגה בנהר" קפץ מיד מיכה וכולם הסיטו את מבטם אליו
"הטורבינות לא מספיק מתוחכמות, זה יהיה כמו שיט קיאקים…"
"הטורבינות של הפארק הן מהחדשניות בתחום" קטעה אותו אתנה. "הן בהחלט יוכלו לדמות ים סוער. מוזס, איך לא חשבנו על זה קודם באמת?"
הבחור השחום עם האפרו גירד את הראש ומשך בכתפיו
"אני חושב שהעלינו את האופציה הזו כבר אתנה, וההנהלה אמרה שזה לא רלוונטי"
"אני ההנהלה ולא שמעתי את ההצעה הזו עדיין", היא הפנתה אליו את הגב וניגשה לסגור את המצגת.
"אני שמחה שפתרנו את זה. אני אשמח לקבל אופציות לתסריט עד מחר בסוף היום, אנחנו על לו"ז צפוף פה אנשים".
כולם החלו לקום. הבנתי שככה פתאום, הרעיון שהצעתי הולך להיות מתוסרט. השערות הקטנות על הזרועות שלי נעמדו בהתרגשות
"רעיון טוב קליאו" אתנה חייכה וניגשה אליי. היא שמה את היד על הכתף שלי ויצאנו יחד מהמשרד אל המסדרון.
"אני שמחה מאוד שהצטרפת, אני רוצה שתבואי אליי בכל בעיה או שאלה שתהיה לך… יוקו" היא קראה לבחורה הבלונדינית שהלכה לפנינו והיא הסתובבה.
"תראי לקליאו איפה המשרדים אוקיי? אני חייבת לרוץ לפגישה". היא נתנה לי לחיצה אחרונה בכתף ואז החלה ללכת בכיוון ההפוך.
"ברוכה הבאה" יוקו חייכה אליי
"תודה!" היא הובילה אותי למטבח גדול בו כולם ישבו על כיסאות גבוהים ופטפטו.
אז מה התפקיד שלך פה?"
"ניאו אנתרופולוגית, רוב האנשים בחדר היו מהמחלקה הניאו אנתרופולוגית" היא הכינה לנו קפה מהמכונה
"וואו איזה כיף, כמה זמן את פה כבר?"
"שלוש שנים בערך".
הבטתי סביב. המטבח היה חדשני וגדול. השיש השחור היה מלא במגשי מאפים וכריכים.
"שלוש שנים?" הבטתי בה שוב, "אז את היית מעורבת בהרצה של ארצות הברית של אמריקה?"
העיניים שלה נצצו פתאום
"כן! בדיוק הצטרפתי בתחילת הפרויקט הזה"
"זה היה מעולה" נלחמתי בדחף למחוא כפיים
"היית בו?"
"בטח, אני הולכת כמעט כל שנה, לפעמים פעמיים"
"אה, את מהמעריצים המושבעים" היא לוגמת את הקפה בקול
"ממש! וגם ראיתי את המשחק פוטבול והייתי באולפנים של וורנר בראדרס"
"זה היה רעיון שלי "היא צוחקת
"באמת? זה היה גאוני"
"אני יודעת! והם אמרו לי 'לא, אנחנו לא מכניסים את הוליווד לפארק' ואני אמרתי: 'אבל זה היה בערך החלק הכי חשוב בתרבות האמריקאית'"
"אני יודעת! זה והקאובויים "
"זה בדיוק מה שאני אמרתי!" היא צווחה בחדווה ואנשים התחילו להסתכל
"אהבת את הקאובויים?" הבחור השחום ששמו מוזס התקרב אלינו, לועס סנדוויץ'
"מאוד, אפילו השתתפתי ברודיאו ופרקתי את הכתף" אמרתי, והוא צחק
"זה היה עיצוב שלי, הרודיאו, אני שמח שאהבת". ואז הוא הסתובב אחורה
"מיכה, יש פה מעריצה מושבעת יותר ממך"
הבחור הממושקף התקרב גם הוא ונתן בי במט חשדני
"היא באה פעמיים בשנה מיכ, זו מחויבות" אמרה יוקו
"לא כל שנה" השפלתי מבט במבוכה
הוא בחן אותי ושאל
"היית בהרצה של השטעטל?"
"רק פעם אחת. אבל זו הייתה הרצה ממש קצרה, הם סגרו תוך חצי שנה לא?"
"ארבעה חודשים" הוא פסק ושתה מהספל שלו.
"זו הייתה בקשה מיוחדת של המשקיעים מאמריקה שהיו להם שורשים יהודים". אמר מוזס
"אהה הבנתי"
"קדימה חברים לעבודה, יש לנו שלוש עשרה שבועות לפתיחה, אבל מי סופר" מוזס הרים את הקול.
התחלנו להתפזר ועקבתי אחרי יוקו.
"בעיקרון הפארק עובד שנתיים ברציפות להרצה של פרויקט ואז סוגר לארבעה חודשים בחורף כדי להקים את הפרויקט החדש".
"ומתחילים לעבוד על פרויקט כבר שנה לפני. ארבעת החודשים זה רק ללמידת שפות, למידת תסריט כוריאוגרפיות וחזרות והעמדת תפאורה" אמרתי
"וואו, את באמת יודעת הכל"
"אני ממש אוהבת את הפארק"
הגענו לעמדת מחשב רחבה עם מילון בנורדית עתיקה, אפילו שהבאתי את שלי, לוח מודעות ריק ועציץ זעיר.
"אוקיי אז פרויקט רופוס הוא על התרבות הנורדית, ועל הויקינגים בפרט. חוץ מהאקסטרים ומחלקת דת ומיתולוגיה יש גם את הלבוש והאוכל. זו המחלקה שלרוב מוכנה ראשונה מבחינת חומרים".
מיכה עבר לידנו וניקה את המשקפיים שלו.
"יוקו סיפרת לה כבר על הבלשן של הפארק שנעלם? זה הדבר הראשון שהיא צריכה לדעת"
"סתום כבר ולך" היא נבחה עליו ואני הבטתי בה בשאלה.
"אל תתייחסי אליו", היא קמה ממקומה ורכנה אל המחשב שלי
"נו ספרי לי".
"סתם, הוא סתם מנסה להציק" היא הביטה בצג והכניסה אותי לאתר המשתמש של החברה
"נו יוקו". היא הזדקפה והעבירה יד בשיער שלה
"סתם, היה פה עוד משחזר שפות לא מזמן שנעלם זה הכל"
"מה זאת אומרת נעלם? מתי?"
"לפני חודש" קולו של מיכה נשמע מאחת העמדות במשרד
"אומרים שהוא פשוט נעלם בפארק יום אחד, אבל זו סתם שמועה. רוב הסיכויים שאתנה פיטרה אותו והוא פשוט הלך בלי לומר לאף אחד שלום"
"אבל זה לא סביר" מיכה צעק אלינו מאחור
"אמרתי לך לסתום" היא אמרה בקול בלי להביט בו.
"בכל אופן, זו הסיבה שהביאו אותך בהתראה קצרה כל כך. יש הרבה דברים שלא מוכנים. השחקנים היו צריכים להגיע היום, אבל סיכמנו איתם להגיע מחר". היא נתנה לי חיוך מאולץ
זה אפילו לא הפריע לי לשניה. שאר היום טס לי כמו חלום. בארוחת הצהריים הכרתי את כל שאר האנשים, יוקו ואני בילינו את רוב היום יחד. גם היא הייתה מעריצה של הפארק וחלמה לעבוד בו מאז שהייתה קטנה. היא התחילה לעבור איתי על תכנית לימודים לנורדית בשביל השחקנים. היא ידעה הרבה על המיתולוגיה הנורדית, אבל הכתב הרוני היה חדש לה
"אז אפשר לכתוב אותו גם מימין לשמאל וגם משמאל לימין?" היא ישבה על השולחן שלי ואני ישבתי על הכיסא. כל אחת מאיתנו עם מילון אחר"
"כן, האלפבית נקרא פות'ראק, ואפשר לכתוב אותו משני הצדדים"
היא סימנה עמוד במילון והרימה את ראשה אליי
"זה די מדהים, תחשבי על זה. הם היו בעיקרון אנשי מערות והייתה להם את האפשרות לכתוב ככה. דמייני איך זה פיתח את הראש שלהם, את דרך החשיבה שלהם. אני בחיים לא הייתי מצליחה לקרוא עכשיו מילה שכתובה הפוך"
"את חושבת שזה מגניב? תראי את זה" אני פותחת עמוד במילון שלי והיא הביטה בו מרוכזת
"היו טקסטים שכתובים שורה אחת מימין לשמאל ושורה שניה משמאל לימין".
"וואו"
"זה נקרא בוסטרופידון, שזה אומר "הליכת שור". זה מחקה את הצורה שהשור חורש את השדה"
היא הביטה בי בתדהמה ואני צחקתי וחזרתי לעיין במילון.
"אני אוהבת את זה שהשחקנים באים לגור כאן ולהתלמד במשך שלושה חודשים, זה כל כך מחייב". אמרתי והיא הנהנה
"הפארק לוקח את הכל מאוד ברצינות. הכל עניין של להצליח להיכנס לתוך התרבות ממש. לכן עושים פה גם עושים את מירב המאמצים לשתף את המבקרים בכל אספקט, בין אם זה לבשל יחד עם הטבחים את המאכלים המסורתיים או לקחת חלק בטקסים הדתיים שאנחנו מביימים, וללמד אותם כמה מלים של השפה המקומית ולצאת למסעות והתנסויות. זה נותן להם להרגיש חלק ממשהו אחר ולפעמים אנשים צריכים להיות.. אחרים"
היא נראתה אבודה במחשבות פתאום ואז כאילו התנערה
"התלבושות כבר מוכנות מלפני חצי שנה את יודעת?"
"באמת? אני יכולה לראות אותן?"
"עוד לא הביאו אותן לפארק אבל יש לי תמונות" היא מראה לי תמונות בטלפון הנייד של גלימות פרווה עבות, קסדות מתכנת מבריקות, מגפי עור שחורים גדולים, מכנסי עור שנקשרים בחוט.
כשהגעתי הבייתה, מותשת, היו שלוש שיחות שלא נענו מאבא שלי. התקשרתי אליו והוא ענה ישר
"נו איך היה? ספרי לי הכל"
צחקתי. "היה מעולה, המקום מדהים, האמת שלא ראיתי הרבה מהפארק עצמו כי הוא בשיפוצים אבל המשרדים נהדרים והאנשים שם יודעים מלא דברים, זה ממש מעניין"
"נו ועל מה עובדים עכשיו??"
חלצתי נעליים והדלקתי את הדוד
"אבא, אסור לי לספר לך, החתימו אותי על הסכם סודיות"
"נו אני לא אספר"
"אני לא יכולה"
"נו קליאו, תגידי משהו, יש עוד ארבעה חודשים עד שזה נפתח!"
"אני רק יכולה לומר לך שקוראים לזה רופוס כרגע"
"רופוס? מה זה?"
"זה השם קוד של הפרויקט"
"אוקי.. "הייתה שתיקה על הקו לרגע
"הם משחזרים את האימפריה העותמאנית אולי?"
צחקתי שוב "מה זה קשור?"
"מה, אולי היה סולטן בשם רופוסטאן והם בונים לו הרמון ויהיה בו כלוב זהב עם טווסים כחולים"
"ניחוש מעולה אבא"
"נו אז מה?"
"אתה תצטרך לבוא עוד ארבעה חודשים כמו כולם ולראות"
"את משיגה לנו לפחות כרטיסים בחינם?"
"שניים להרצה בחינם ויותר מזה בשלושים אחוז הנחה"
"טוב מאוד!" הוא שאג וצחקתי שוב
"תגיד, מה שלום אמא?"
"את יודעת, כרגיל…"
הייתה שתיקה קצרה ואז הוא אמר
"זה קשור ליפנים??"
גלגלתי עיניים
"אבא היינו כבר בהרצה של הסמוראים כשהייתי בת ארבע עשרה אתה לא זוכר?"
"נכון אני מדבר על התרבות היפנית שבאה אחר כך, עם הקריוקי והמעיינות החמים והפחד ממספר ארבע והסאלארי מן"
"מה? מאיפה הבאת את זה?"
"חמודה שלי, מה שאני למדתי בשיעורי היסטוריה את כבר לא תלמדי"
"אוקיי זה לא זה ואני חייבת לסגור, אבא"
נכנסתי להתקלח, הייתי מותשת אבל מרוצה. רק שנה אחרי התואר והשגתי עבודה שאנשים משיגים בשיא הקריירה שלהם. זמזמתי את השיר שאני תמיד שרה במקלחת. שיר שהמצאנו בקורס כתב רוני כדי לזכור את האלפבית: פהו, תוריסז, אנסוז, ריידו, קאונן. אנ תמיד סיימתי את המקלחת בדיוק כשאני מגיעה לסוף.
בבוקר בדרך לפארק, יוקו סימסה לי להגיע לשער הראשי ולא לאחורי. עבר הרבה זמן מאז שראיתי את קדמת הפארק והלב שלי עשה סיבוב של שמחה כשהגעתי לשלט הניאון העצום. הוא היה כבוי ואפור אבל עדיין מרשים. היו לו את הכיתוב "בבילון" באותיות אקריליק עצומות.
עמדתי מולו לרגע ואז נשמע צופר של רכב וג'יפ גדול הגיע לכניסה. חצי ממחלקת ניאו אנתרופולוגיה ישבו שם וקראו לי להיכנס.
התיישבתי ליד מיכה והג'יפ נכנס לתוך הפארק.
"אנחנו עושים סיכום של מבנים ואזורים של ההרצה" אמר מוזס והג'יפ שאג קדימה אל תוך העצים מעבר לאוהל הפועלים שרחש מאנשים בסרבלי עבודה וקסדות.
"החלק המערבי של הפארק הוא בעצם יער, שמשתרע על 14 דונם" יוקו צעקה מעבר לרוח והשיער הבלונדיני הבהיר שלה היכה אותי בפנים. היער היה עבות וסמיך. הג'יפ פנה שמאלה על דרך עפר והיער נעשה דליל יותר. הגענו לקרחת יער גדולה מלאה בבקתות בנויות למחצה מקש וטיט. גם שם היו פועלים רבים וטרקטור.
"כאן יהיה הכפר של הסקנדינבים. הכפר של הנורדים יהיה בצד השני ליד הנהר".
מוזס הצביע צפונה אל תוך היער.
"בהמשך יש עוד קרחת יער ששם יהיו שטחי הפולחן של הסקנדינבים".
"הלכתי לאיבוד שם פעם כשהייתי קטנה בהרצה של הסמוראים" אמרה לי יוקו בחיוך
"את ועוד מאה ילדים" אמר מיכה וגלגל עיניים
היא התעלמה ממנו והמשיכה
"בכיתי כל כך חזק שאחד השאמאנים היה צריך לקחת אותי בידיים ולהביא אותי למשרדי ההנהלה"
"באמת?" צחקתי
"ממש, הוא היה צריך לצאת מהדמות ולדבר עברית והכל"
עמדתי לספר להם על אנקדוטה דומה, אבל אז הקרחונים נגלו לעיניי ואיבדתי את חוט המחשבה.
הם היו ענקיים. עוד לא ראיתי דבר כזה בפארק. הרבה אחרי הנהר היה מישור קרח שלם ומעליו התנשאו קרחונים חדים כמו הרים מעוותים בצבע כחול ולבן
"זה מדהים! איך הם עשו את זה?"
"יש מערכות קירור מטורפות למטה" מוזס אמר בשביעות רצון
"ויהיה אפשר לטפס?"
"בטח, תהיה משלחת סיור עם ציוד טיפוס והכל"
"וואו זה יהיה מדהים"
"גם חצבו מערות בפנים"
"באמת??" כמעט צווחתי והם צחקו בקול רם. הרגשתי את פניי מסמיקות.
"אוקיי עכשיו בואו נראה את הנהר" אמר מיכה ומוזס יצא מהג'יפ והלך לאחד הפועלים ודיבר איתו. הפועל דיבר בטלפון שלו ומוזס חזר אלינו
"הם יפעילו את זה עכשיו ונראה"
"נראה מה? "שאלתי ויוקו נעמדה על הג'יפ
היה צליל אוושה חזקה וכמעט מיד הנהר התחיל לנוע. משהו בעבע מתוכו בתחילה במרכז ואז הייתה תנועתיות יותר מסודרת מהכיוון המרוחק יותר של הנהר, איפה שהוא נשק לקרחונים, וקדימה, איפה שאנחנו עמדנו.
"וואו" נפלטה מפי נשיפה רפה כשהנהר הפך מולי לים סוער ושוצף
"טוב זה אולי יעבוד" מיכה משך בכתפיו
"אוי תסתום זה מעולה" יוקו אמרה בהתלהבות והצביעה על החלק המרוחק של הנהר
"הנורדים יגיעו משם, בשלוש ספינות, והסקנדינבים מכאן בשלוש ספינות"
"סך הכל שש ספינות? זה יותר מדי, הנהר יהיה ממש עמוס" אמר מיכה
"אי אפשר פחות, חייב שלוש ספינות לכל צד" יוקו פסקה
"לא חייב!" הוא התעקש והיא פנתה אליו בכעס
"אוי מיכה, לך תעשה הליכת שור" היא פלטה נחרת צחוק ואני נדבקתי ממנה
מיכה ניקה את משקפיו והתעלם מאיתנו בהפגנתיות
חזרנו למשרד והם ביקשו ממני להצטרף לישיבה לסגירת הטיוטה הראשונה של התסריט. הם כבר בנו את הדמיות הראשיות של ראשי השבטים והעוזרים שלהם והנשים שלהם. יכולתי לראות אותם בעיני רוחי עם הבגדים שיוקו הראתה לי הולכים בין הבקתות שלהם ועל הקרחונים. כמעט הצטערתי שלא אוכל לראות את זה בפעם הראשונה כשזה כבר מוכן.
אחר הצהריים הגיעו השחקנים. רובם היו רקדנים, אקרובטים ואמני לחימה. צילמתי אותם בטלפון הנייד ושלחתי לאבא שלי אפילו שזה היה אסור. כולם היו מאוד גבוהים ורחבים עם שיער בהיר ועיניים בהירות. המדריך שלהם, אייזיק, שגם אמור היה להיות ראש השבט של הסקנדינבים, הצטרף לישיבת הבוקר שלנו.
גם הוא היה גבוה ושרירי, עם שיער וזקן אדומים עבותים. עיניו הכחולות הערניות הסגירו את גילו הצעיר. תהיתי אם הוא גידל את הזקן במיוחד להרצה או שזה הזקן שהוא טיפח תמיד.
יוקו ישבה אתנו על אף שהייתה לה ישיבה עם הכוריאוגרף. היא ישבה ליד אייזיק ובהתה בו מדבר לאורך כל הישיבה. היא קלטה אותי מביטה בה ואז החוותה לעברו בראשה וקרצה לי
השחקנים התמקמו במגורים שלהם, שהיו בקומות התחתונות יותר. אחר כך הם עשו מדידה ראשונית של התלבושות. ליוויתי אותם כמעט בכל שלב. את חלקם זיהיתי מביקורים קודמים ושאלתי אותם עשרות שאלות על העבודה בפארק. הם ענו לי בנימוס על כולן עד שאייזיק בא לאסוף אותם לריצת ערב. כולם שמרו על כושר שיא.
עמדנו יחד ליד המעליות. כולם דיברו על הפרויקט והרגשתי שאני בתוך סרט. המעלית הגיעה וכולם החלו להיכנס. זזתי הצידה כדי לאפשר להם להיכנס לפניי ומזווית עיני ראיתי על הקיר סימון. הטיתי את הראש הצידה כדי לראות טוב יותר. לתוך הקיר הייתה חרוטה אות שהכרתי, אם כי על השפה עצמה לא ידעתי כלום
"אום"
ידעתי שבסנסקריט האות סימלה שלמות ומשמשת כמנטרה במדיטציה ובטקסים הינדים.
הינדו. זו ההרצה היחידה שלא היינו בה. שנתיים שלמות. אייריס הייתה בכימותרפיה. אף אחד לא חשב על פארק שעשועים.
זה היה מוזר. שהסימן היה חרוט ככה סתם על הקיר, איפה שאיש לא יכול לראות אותה. זה לא שמבקרים שם.
אייזיק קרא בקול בשמי כדי להיכנס למעלית.
סיימנו את היום לקראת שמונה בערב. מוזס והשאר הזמינו אותי לבוא איתם לארוחת ערב במסעדה ליד. אמרתי להם שאצטרף ישר אחרי שאסיים את המצגת. היינו בפיגור בגלל ההגעה של השחקנים ולא רציתי לעכב את לוח הזמנים עוד יותר.
הייתי מרוכזת בניסוח אופציות השונות לביטוי של קללות נורדיות עתיקות. ולא שמתי לב שאתנה נכנסה עד שקראה בשמי. היא לבשה שמלת צווארון בצבע תכלת ונעלי לכה שחורות ונשענה על המשקוף.
"יום ארוך?"
חייכתי בצניעות
"אני לא רוצה להשאיר את זה למחר, חשוב שזה יהיה מוכן על הבוקר"
היא נכנסה בצעדים איטיים, נראתה עייפה
"אני ממש מעריכה את זה שהתחלת בהתראה קצרה כל כך, קליאופטרה"
"אני שמחה להיות פה"
היא התיישבה על כיסא לידי
"את יודעת, הפארק הזה מאוד משמעותי בשבילי, הגעתי לכאן לעבוד בתור נערה בחנות מזכרות".
היא הביטה אל נקודה בלתי נראית בחדר, שקועה בזיכרון
"את יודעת הפארק הזה, הוא מאפשר לך פנטזיה שכבר לא קיימת במציאות של היום"
נעצתי עיניים במקלדת שלי
"כמובן זה דבר נהדר, תראי את מאתיים השנים האחרונות. שום מלחמות, שום סכסוכים מדיניים, שום אפליות על רקע גזע או מסורת או אמונה. לכולם יש דת אחת, תרבות אחת. זה מאפשר לתת משאבים לדברים חשובים יותר ממה שהאנושות יכולה הייתה לתת לפני כן".
אני מרימה אליה מבט.
"וזו גם הסיבה שהפארק כל כך מצליח. העשור האחרון היה אחד הרוויחים שלנו. אני נותנת את הקרדיט לצוותים הנהדרים שיש לנו פה" היא לוחצת את כתפי ופלטתי צחוק קלוש ומלמלתי תודה.
היא קמה על רגליה
"ולכן אני רוצה שתסגרי את הדברים ותלכי הבייתה, או לשתות עם השאר. מספיק להיום"
חייכתי אליה וסגרתי את המחשב בציות.
היא הלכה לכיוון הדלת ונעצרה ליד המשקוף והביטה אליי
"אני מבינה שסיפרו לך על סיזר כהן"
הרמתי שוב את הראש, בשאלה
"הבלשן שעבד כאן" היא אמרה ברוך
"אה, כן, מיכה אמר משהו על זה"
"אני לא רוצה שזה יטריד אותך, מדובר באדם שהיה מסוכסך עם החברה הרבה שנים ולבסוף בשיא הסכסוך החליט לעזוב בלי התראה מראש, באמצע ההכנות להרצה. אנשים פה אוהבים להגזים". היא נתנה לי חיוך אחרון ויצאה.
כולם כבר היו באמצע האוכל כשהצטרפתי אליהם בבר. התיישבתי ליד יוקו. היה מלא רעש סביבנו. היא דחפה את הצ'יפס שלה אליי. סיפרתי לה על השיחה עם אתנה.
"את מכירה את הסיפור שלה?" יוקו נתנה לי מבט בוחן. נענעתי ראשי לשלילה.
"היא בערך גדלה פה" מוזס שישב מולנו הצטרף לשיחה
"קראתי עליה שהיא מאומצת וגדלה בבתי אומנה" אמרתי. הוא לקח צ'יפס מהצלחת של יוקו.
"ההורים שלה היו אקטיביסטים חברתיים שהיו נצר לנוצרים אדוקים. הם התעקשו לחגוג את חג המולד ותלו עץ בתוך הבית שלהם ליד החלון"
"כלומר שכולם ראו?" שאלתי והוא הנהן
"הם היו מאוד חשובים בקהילה אז הם קיבלו שתי אזהרות אבל בסוף נעצרו" יוקו אמרה באדישות וניערה בקבוק קטשופ מעל הצ'יפס
"היא הייתה בת ארבע. מאז היא באומנה"
חשבתי על אתנה החזקה, האלגנטית
"אנשים משוגעים" אמר מוזס בהרהור
"אנשים צריכים במה להאמין מוזס" יוקו אמרה בחדות והכתה בכוח על הבקבוק.
"שיאמינו במה שהם רוצים, אבל בשביל מה לעשות תצוגת תכלית?"
"כי לפעמים אתה צריך לחלוק את זה עם העולם, להרגיש שזה אמיתי", היא נתנה עוד מכה לבקבוק
"לא בקול רם, יוקו" הוא מלמל
כל הקטשופ נשפך בבת אחת על הצלחת שלה.
למחרת בבוקר הגעתי מוקדם לעבודה בהתרגשות. אייזיק ואני עברנו על הטיוטה הראשונה לתסריט. הדרכתי אותו על ביטוי והגיה של מלים שונות וסיימנו להכין את הטקסט למידה לשחקנים. יוקו הצטרפה אלינו והציעה לעזור לו לשנן את המלים. חייכתי לעצמי והמשכתי לנקד בטקסט שלו מילה במילה ולתקן אותם בזמן שקראו יחד.
השבועות טסו והשחקנים התחילו להשתלט על השפה, יוקו ואייזיק התחילו לצאת ודעתה הייתה מאוד מוסחת. מיכה התלונן על זה הרבה אבל כולם אמרו לו לשתוק. ביליתי הרבה זמן עם שניהם במהלך החודשים הבאים כי יוקו החליטה ללמוד את השפה גם היא. התחלנו לדבר בינינו במשפטים קצרים בנורדית עתיקה, לפעמים היא כתבה לי פתקים קטנים בכתב רוני. דברים פשוטים כמו "אייזיק – מלך!"
היא החלה לדבר נורדית עתיקה עם השחקנים . הם ביניהם דיברו רק את השפה כדי להתרגל אליה אבל אף אחד מאיתנו לא עשה את זה חוץ ממנה. מוזס צחק שהיא מתכוונת לעשות הסבה לשחקנית בהרצה הבאה
במרץ ההרצה התחילה וההורים שלי הגיעו לפתיחה הראשונה. זה היה אירוע מדהים. הנהר שצף, המוזיקה השבטית נשמעה כמעט לאורך כל היום, המטבחים שנבנו בתוך הכפרים התמלאו באנשים שבאו להכין אוכל מסורתי יחד עם הטבחים. כולם הסתובבו עם גלימות וקסדות או חרבות ומגנים, והקרחונים נצצו גבוה מעל כולם.
שבועיים אחרי ההשקה יוקו הודיעה שהיא חולה ולא הגיעה לעבודה במשך כמה ימים. מוזס אמר שגם אייזיק ושניים מהשחקנים האחרים לא יצאו מחדר המגורים שלהם. חשבתי לעצמי שהם הדביקו זה את זה במשהו, אבל היא לא ענתה לטלפונים או הודעות.
שבוע לאחר מכן הגעתי למשרד באחד הבקרים. הרעש של הפארק ושל המבקרים מבחוץ היה בלתי נסבל, אבל נאטם כמעט לגמרי כשנכנסתי אל תוך המשרדים.
יוקו לא הגיעה שוב. אחרי ישיבת הבוקר, ירדתי למטה למגורים. המעלית נפתחה אל הקומה. דלת חדר השינה של אייזיק היה פתוח, יוקו יצאה ממנו לבושה רק בחולצה גדולה עליה בכמה מידות.
"קליאו" היא מעדה אליי בשמחה מתוך החדר כשהבחינה בי
"ידעתי שתהיי פה! מה קורה איתך?" הרגשתי הקלה מהולה בזעם
"הכל נהדר השבח לאודין!" היא אחזה בידיי בחזקה
"קליאו אני חושבת שאני מאוהבת" עיניה נצצו
"באייזיק? אני חושבת שזה ברור"
"לא באייזיק!" היא נענעה את ראשה בחזקה ואז צחקה בראש מוטה אחורה
"כלומר כן כן, באייזיק אבל באודין! בניורדר! בפרייר"
"מה? על מה את מדברת?" היא נראתה שיכורה, עיניה נצצו
"אני בהיריון"
"מה?!" נדהמתי
אני בהיריון! זו מתנה מניורדר"
ניורדר היה אחד מאלי הפוריות הגרמאנים. הרגשתי את החיוך שלי קופא על פניי
" את צוחקת? שתית משהו? מה אייזיק אמר לך?"
"אייזיק אמר שזו מתנה מניורדר ומפרייר ושאנחנו צריכים לחגוג את זה!"
"את לא רצינית…"
"קליאו! הכל כל כך ברור לי עכשיו" היא דיברה בשטף. מאחורי ראשה הבחנתי במזוודה מציצה מתוך החדר.
"קליאו, אנחנו הולכים להקים שבט משלנו"
"את השתגעת לגמרי," החזקתי את הראש שלי ואז תפסתי בה.
"בואי איתי"
לפתי את זרועה בחזקה והתחלתי לגרור אותה אל המעלית. בהלה רצינית אחזה בי בבת אחת.
"קליאופטרה!" היא צעקה והתנערה ממני
"אני יודעת מה אני עושה אוקי?" הקול שלה נעשה שקט
"אסור לך לעשות את זה" לחשתי בהיסטריה, הלב שלי דפק כל כך חזק שהייתי בטוחה שאתנה תשמע אותו מלמעלה
"אני יודעת, תירגעי. אייזיק ואני ועוד שניים מהשחקנים החלטנו לעזוב את הפארק"
הרגשתי שהרגליים שלי כושלות. התיישבתי על הרצפה ונשמתי עמוק. היא התיישבה לידי
"את לא צריכה להילחץ, אני יודעת מה אני מרגישה"
נענעתי בראש בחולשה
"יוקו, זה קורה הרבה שאנתרופולוגים מזדהים עם התרבות שהם חוקרים… את חייבת להפ…"
"קוראים לי סיף עכשיו, קליאו" היא רכנה לצדי.
הראש שלי הסתובב
"סיף? כמו אשתו של ת'ור?"
"את לא מבינה קליאו? אני יודעת את האמת שלי עכשיו! אני מאמינה באודין, אני מאמינה שנגיע לולהאלה אחרי שנמות, אני מאמינה שהוא שומר עלינו"
בבת אחת התרוממתי על רגליי והתעלמתי ממנה. הלכתי למעלית ולחצתי על הכפתור. היא ניגשה אליי
"אני מאושרת, את צריכה להיות שמחה בשבילי"
"את לא מבינה כמה זה מסוכן" אמרתי בשקט.
"את זו שלא מבינה. מצאתי את זה אחרי כל כך הרבה זמן שלא ידעתי שחיפשתי בכלל"
"תפסיקי כבר!" לחשתי בזעם "זה משוגע!"
"למה זה משוגע? כי אני רוצה לחיות כמו שאני מאמינה? לעבוד את אודין ולעשות לו פולחן? ולשיר את השירים הנורדים שלימדת אותנו?"
"אבל זה לא סתם משחק בפארק! זה בניגוד לחוק!" קולי נעשה תחינה מיואשת.
"אני יודעת, זו הסיבה שאנחנו עוזבים. אנחנו רוצים לגדל את הילד שלנו איך שאנחנו מאמינים"
"ואז יקחו אותו ממכם, כמו שלקחו את אתנה" אמרתי בקור.
היא נענע בראשה בהחלטיות
"זה לא יקרה, כבר מצאנו מישהו שיעביר אותנו בלילה מחרתיים. יש קהילה שלמה של אנשים שחיים ככה חופשי, כמו שהם רוצים"
"על מה את מדברת?!" צעקתי והשתתקנו לרגע. המעלית נפתחה בצליל עדין. היא הייתה ריקה.
"לאן את חושבת שסיזר כהן נעלם?" היא לחשה, "אחרי ההרצה של התרבות ההודית הוא התאהב בה לגמרי, הוא ראה את האמת ועזב. הוא היה חייב להיעלם כדי שלא יעצרו אותו. הוא רצה לחיות כהינדי".
בהיתי בה לרגע, תוהה אם היא השתגעה לגמרי או לא.
"אבל.. אבל את אמרת שאתנה פיטרה אותו והוא פשוט עזב בלי לומר לאף אחד"
היא גלגלה את עיניה
"אתנה לא רצתה שאחרים ידעו, אם אנשים היו מדברים על זה, הסכנה לסיזר ולאחרים הייתה גדולה יותר".
הבטתי בה בעצב. היא קרצה לי וחייכה
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר"
ידיה החזיקו בידיי בכוח. הן היו חמות וחזקות.
"אני אתגעגע אלייך" אמרתי בקול חנוק. היא חיבקה אותי.
"הכל בזכותך, לא הייתי רואה את האמת בלעדייך" היא לחשה באזני.
הדמעות שלי התערבבו בשיער הצהוב שלה
חשבתי עליהם כל אותו ערב. בלילה חלמתי שאני באה לבקר את שניהם בכלא והם זקנים וחולים ועדיין לבושים בגלימות ובקסדות שלהם. בחלום גם אייריס באה לבקר אותם ביחד איתי, וניחמה אותם או אותי ואמרה שצריך משהו אחר להאמין בו.
קפצתי באימה כשהטלפון צלצל. התעוררתי באיחור לטלפון של מוזס ששאל איפה אני. זינקתי למקלחת ולקחתי מונית למשרד עם שיער רטוב ולא מסורק. הפארק כבר היה פעיל ושאג כולו מצלילים של מבקרים.
הרגשתי את הגב שלי לח, לא ידעתי אם זה מזיעה או מהשיער שלי. נכנסתי בסערה למשרד. כולם עבדו כרגיל.
לא יכולתי להתרכז. היו לי מיילים עם שאלות לגבי מונחים שונים שהייתי צריכה לבדוק או משפטים שונים שהיו חסרים באינטראקציה יומיומית עם המבקרים והעובדים היו צריכים להשלים אותם. לא הצלחתי להתרכז. הכתב הרוני היה לפתע לסימנים יפים על הדף, אבל ללא משמעות.
לפתע קולו של מיכה התנשא מעל עמדות המחשב
"מישהו יודע מה קרה כאן בלילה?"
כולם הרימו אליו את מבטם, בטח מה שהוא רצה להשיג.
"שמעתי מהשחקנים שהיו צעקות בקומת המגורים בלילה, אולי ריב"
העמדתי פנים שאני לא שומעת אותו. החל דיון שקט. יכולתי לשמוע את הדם גועש באזניים שלי וכבר הייתי בדרך למעלית
היא הייתה חנוקה וסגרה עליי. היה לי חם. חשבתי על אייריס.
בזמן הטיפולים שלה גם אנחנו רצינו להתפלל, רצינו משהו או מישהו להאמין בו, טקס או תפילה, או קדוש כלשהו. לא גדלנו עם הצורך הזה, גם ההורים שלי לא. אבל היינו מיואשים. לא היה שום דבר להיאחז בו. היינו לגמרי לבד.
עמדתי במעלית כשהיא נפתחה אל קומת המגורים.
הרגשתי גל של ייאוש שוטף אותי שוב, כאילו היינו שוב בבית החולים. יצאתי ממנה בצעדים כושלים.
לא יכולתי לבקש מהם לא לחיות כמו שהם רצו, כשהם לא מרגישים לבד. צעדתי באפיסת כוחות אל המסדרון לכיוון חדרו של איזייק.
אם הם מאמינים באודין או במה שזה לא יהיה, והם רוצים לעבוד אותו, מי אני שאומר להם לא? הם יודעים את הסיכון, הם ילדים גדולים.
"קליאופטרה". שמעתי צליל מאחורי. לא זיהיתי את הקול אבל איכשהו ידעתי שזו אתנה.
בלעתי רוק בקושי רב. החום נעשה לצמרמורת שאחזה בעמוד השדרה שלי והתפשטה על לקרקפת.
"היי" אמרתי חלושות.
"מה את עושה פה?"
"אייזיק. .. והשאר חולים. חשבתי לבדוק מה שלומם".
עיניה היו קשות. היא נראתה עצבנית
"אייזיק ועוד שני שחקנים עזבו את הפארק. הם החליטו שהם לא מרוצים מההרצה".
מצמצתי אליה.
"אבל, הם.."
"הם מה?"
"מה עם יוקו?" שאלתי ומיד התחרטתי.
"יוקו עזבה גם היא את הפארק"
הראש שלי התחיל להסתובב. יוקו, אייזיק, אודין.
"היא לא אמרה להתראות"
"כן אני יודעת, זו הייתה החלטה פתאומית". קולה היה נמוך מהרגיל
כיווצתי את עיניי. הגרון שלי שרף
"איך זה יכול להיות?" שילבתי את ידיי על זרועי פתאום
היא נראתה חסרת סבלנות
"מה זאת אומרת? אנשים עוזבים יקירה, אני לא יכולה לשלוט הבזה"
"גם הם עזבו בלי מילה וגם סיזר כהן? קצת קשה לי להאמין". הטון הנחוש שלי הפתיע את שתינו. גבותיה התרוממו בתנועה קטנה ואז התכווצו. הייתה פתאום שינוי באוויר בחדר. היא נשמה עמוק וגווה התיישר עוד יותר.
"חשבתי שכבר סגרנו את הנושא הזה" אמרה לבסוף בשקט.
"אני אתקשר ליוקו, רק לוודא שהכל בסדר" גיששתי בכיס אחרי הטלפון הנייד שלי
"זה חסר טעם". הקול שלה הדהד. עיני נעשו מזוגגות.
היא צעדה לכיוון שלי. קווצת שיער דקה סוררת יצאה מתוך התסרוקת האלגנטית שלה
"איך.. "התחלתי והקול שלי נדם בגרון. ידי קפאה בתוך הכיס
"הם לא יענו לך" היא אמרה בחדות ונעמדה מול המעלית
"הם עזבו?"
"הם לא יענו לך" היא אמרה שוב ולחצה על הכפתור
"מה עשית אתנה?" הקול שלי רעד
"יקירה, עברנו על זה כבר לא? הרי דיברנו על היתרון שבשמירה על סדר החיים שלנו כמו שהוא עכשיו ואנשים לפעמים לוקחים את הפארק הזה יותר מדי ברצינות. הם שוכחים שמדובר בפארק שעשועים".
"אבל.. הם היו רק ארבעה אנשים.."
"הם היו יותר מזה, כמו סיזר כהן והחבורה שהתגבשה סביבו כאן. היינו חייבים לטפל בה"
הראש כאב לי. לא היה אוויר בחדר. הבטתי לשמאלי, ראיתי שוב את ה"אום" החרוט על קיר המסדרון ליד המעלית. לא הבנתי איך לא שמתי לב לזה לפני כן שאין אוויר בחדרים האלה, שהאדמה סוגרת עליי, בולעת אותי.
"את חייבת להבין יקירה, הרי כבר עכשיו יש מגמה מסוכנת. למה את חושבת הדור שלך נקראים בשמות אקזוטים כל כך? מגוונים כל כך? האנשים מרגישים שהם צריכים את זה עכשיו יותר מתמיד. זה פתח מסוכן"
"פתח מסוכן למה? אתנה? על מה את מדברת?!" התחלתי לצעוק, הריאות שלי התכווצו כדי להכיל אוויר. החזקתי את הרקות שלי. הנשימות שלי היו כבדות. המעלית עשתה דנדון עדין כשהגיעה.
העקבים של אתנה עשו צליל דק והרגשתי את ידה על כתפי שוב, אותי לחיצה מוכרת.
"פתח מסוכן שזה יצא החוצה. שעוד אנשים יאמצו את הסגנונות חיים האלה, המסורות, הטקסים. אם נחזור למה שהיינו לפני מאתיים שנים, זה יחזיר את כל החולי הרע שנלחמנו למגר, זה יעשה פילוג בינינו, זה יחזיר את מלחמות הגזע, את הסכסוכים הגיאופוליטים, שפיכות הדמים".
ידה הורמה מכתפי, שוב נקישת עקבי נעליה. שמעתי אותה עכשיו מתוך המעלית.
"שלא לדבר על איך זה ירסק את ההכנסות של הפארק".
צליל המעלית צרם באזניי ודלתות המתכת נסגרו אל מחוץ להישג ידי.