חלק גדול מחיי, המוות היה השמש שלי. חגתי סביבו במסלול זהיר, וכל פעם שהייתי מתקרבת יותר מידי ללהבות, הוא היה מתרחק ומשאיר אצלי כאב קטן שהיה חולף כמו כוויה. הוא משך אותי אליו שוב ושוב, אך לא היה מוכן שאשרף.
את בטח זוכרת שאצל אבא שלי, למשל, הסיפור שונה לחלוטין. כבר מגיל צעיר, המוות לא שיחק אתו במשחקים של משיכה – הוא פשוט דקר אותו כמו סכין. האובדן שיתק אותו לתקופות ארוכות, וכבל אותו לאדמה; אני חושבת שבגלל זה הוא מעולם לא עזב את כדור הארץ, גם כשקיבל הצעות עבודה מפתות חדשות לבקרים. המשקל של המוות שהצטבר בחזה שלו, לא נתן מקום לאנרגיה הנדרשת כדי לפרוץ את האטמוספרה.
אהובתי, גם את חגה סביב המוות, ובקרוב את תילכדי בין קרניו. הרי לא נותר לי עוד הרבה זמן. כשזה יקרה, אסור לך לתת לקסם של ההימנעות, להפוך למסלול שלך בחלל. אסור לך לעשות את הטעות שאני עשיתי.
זה הסוד היחיד ששמרתי ממך. הפעם הראשונה שנשרפתי.
*
בשנותיי הראשונות על טיטן התקשיתי להתרגל לאורך הימים על הירח המיושב הראשון של שבתאי. עם שבעת ימי הלילה התמודדתי בקלות, אבל שבעת ימי היום – זה היה קשה. ברביעי של יום, לפעמים בחמישי, כבר הייתי מאבדת את היכולת להתרכז, כי כשהכול מואר כל הזמן הגוף שלי לא הצליח להירדם.
הייתי בת עשרים ושמונה. זה היה בשישי של יום.
"הלו, גברת קליין?" קול מתכתי, קר ושטוח.
"כן?"
"כאן מִנהל מיידה-אינסולה. לפי תקנה 6817, 'הודעה בעת פטירה לעובדי ציבור', אנו נאלצים לבשר לך שתלמיד שלך נפטר בתאונה מצערת. תבואי למשרדים שלנו מחר ב-"
"מה? מי?"
"מספר מזהה 980013. מונדו, אלימור. מרובע המאדימאים."
הקול בטלפון המשיך לומר מילים, שאיבדו ממשמעותן עם כל הברה. שהוא התלווה עם אביו לעבודה, ונפל לתוך בריכת הניקוז של המתאן. שהיו שם שני משגיחים, שהיו אמורים לדאוג שזה יקרה. שהם לא שמו לב, והוא טבע.
בשעות שקדמו ללוויה, האובדן השתלט על תפיסת הזמן שלי. הוא טלטל את חווית הסדר הכרונולוגי כמו שען שהשתגע מאדי כספית. ההווה ניסה באלימות להחליף מקום עם העבר, וכתגובה, הזיכרונות זלגו אל המציאות.
היום הראשון של אלימור בכיתה שלי. ילד בשנה ב', בן של מהגרי עבודה ממאדים. נמוך מרוב בני כיתתו, אבל לא מפוחד בכלל. ניגש לכיסא הריק הראשון שראה בכיתה, ושואל בחיוך את הילד שיושב בכיסא המקביל אם הוא יכול לשבת לידו.
חודש אחר כך. למרות המבטא המשונה וצבע עורו החום-אדמדם שסימנו אותו כאחר, אלימור הופך לדבק המחבר בין כל תלמידי הכיתה. הוא פותר סכסוכים, מתחבר לילדים שבשולי הכיתה, עוזר להם להיות מנהיגים. הצחוק שלו שובר גם את מסכת הניכור של המורים הרציניים ביותר.
שבועיים אחר כך. במקום כריכים כמו כל הילדים, אלימור מביא מאפים מטוגנים עם ריבה של פרי לא מוכר במרכז, ואחרי שהוא מחלק לכל הכיתה לטעום, הורים מתקשרים אליי ומתחננים שאשיג להם את המתכון של "הסנדוויץ' של אלימור". לאחר שיחה קצרה עם אביו אני מפיצה להורים המשתוקקים את שם הפרי העלום בצירוף המתכון.
אני לא זוכרת איך הגעתי למרכזייה של המִנהל של מיידה-אינסולה, כדי לקבל אישור כניסה לשכונת הפועלים, ללוויה של אלימור. הרגליים שלי לקחו פיקוד על הניווט. הראש היה עסוק בלזכור.
שחיתי בתוך ים מונוטוני של פקידים, שהשיטו אותי מדלפק לדלפק. נתתי לגלי הטפסים לסחוף אותי מקומה לקומה, בשפל וגאות של חתימות וסעיפים. הבירוקרטיה בטיטן היא הסימפוניה הבלתי-פוסקת של החיים – והטיטנים, התזמורת שלא נחה לרגע.
הטפסים, בין אם המודפסים ובין אם הממוחשבים, היו צהובים. הכול על טיטן צהוב. הבניינים, השלטים, החולות שמקיפים את העיר. הגוון דבק גם במתיישבים הראשונים כאן, ועובר בירושה לילדים שלהם, לא בגנים, אלא בכימיקלים שחודרים לרחם.
צהוב. השיער של אלימור נצבע כל חודש בצבעים עזים אחרים, כמסורת בני-המאדים, הוא מוקד לסקרנות, ולא לקלס. הוא עושה סקרים בכיתה כדי לשאול לאיזה צבע עליו לצבוע את השיער בפעם הבאה. פעם אחת, כדי לבחון את גבולותיו, אחד הילדים מציע שיצבע את שיערו בצהוב, עם שביל מגולח באמצע. כשאלימור מגיע לבית הספר למחרת עם התספורת המדוברת, הוא זוכה לקבלת פנים של גיבור.
הפקיד התשיעי שעברתי דרכו הושיט לי עט צהוב. הדיו היה שחור. "זאת החתימה האחרונה שנדרשת, גברת קליין. אני מעניק לך אישור כניסה זמני לרובע הפועלים, אישור 1003. השאטל הבא יוצא בעוד עשרים ושלוש דקות וחמש-עשרה שניות. רציף שמונה."
נתתי לו את הטופס, והוא העביר לי מבעד לחלון כרטיס מגנטי מחוספס. ניסיתי למקד את המבט שלי בפקיד הזה, להבדיל אותו מהערפול הוויזואלי שהמקום הזה השרה עליי. העור הצהבהב שלו, יחד עם השיער האסוף, והגבות הטיטניות הדקות, נתנו לו מראה כל כך רגיל שהיה לי קשה למצוא בו רמז כלשהו לכך שהוא אינדיבידואל.
"הוא היה תלמיד שלי." אמרתי לו.
"אני יודע. זה מופיע במאגר המידע. לכן קראנו לך." הוא לקח את הדף, והעביר מעליו אקדח סריקה. המכשיר צפצף, והדף נשלח לגריסה.
לא קמתי. הוא כחכך בגרונו. "תרצי להיעזר בעוד שירות?"
"שנייה." אמרתי. הראש שלי הסתחרר. "אני לא מצליחה לקום."
"יש אחריך עוד שלושים ושמונה אנשים שמחכים למגוון רחב של אישורים, גבירתי. את מתבקשת להתפנות מכאן. יש בלובי מקומות ישיבה ומזנון להנאתך."
"תן לי רגע." הרגשתי שהריאות שלי לא מספקות את האוויר שהרגליים שלי ביקשו.
הוא חיכה עשר שניות, ואז הביט בשעון שלו.
"את יודעת כמה אנשים נהרגו בבריכות המתאן בעשור הראשון כאן?"
"אין לי מושג."
הוא נשען לאחור בכיסא שלו, ונאנח. "מה את חושבת שהיה קורה אם סבא של סבא שלי, הממונה על הקמת מערכת הביוב של מיידה-אינסולה, היה נותן למוות של שלושה מבין ארבעת הילדים שלו להפיל אותו?" הוא הצביע על תמונה מודפסת ודהויה.
לא הצלחתי להגיב.
"את יודעת מה אנחנו עשינו כשאבא שלי נפטר?"
"לא."
"נוהל 3. מהיר ופשוט. אחד הנהלים הראשונים שנכתבו על ידי המִנהל – 'ניהול פסולת אנושית'. שרפנו את הגופה, וזהו. חילקנו את הירושה בין האחים, והמשכנו לחיות, כי אדם מת הוא כמו דף שנשלח לגריסה – אין ממש מה לעשות עם זה אחרי שזה קורה. בלי לוויה, בלי טקסים פאגניים. מה שהיה נגמר, עוברים הלאה."
"אי אפשר פשוט לעבור הלאה." ניצוץ של זיכרון. אלימור מחייך את החיוך הענק שלו. "אתה לא הכרת אותו."
"וגם אם כן, לא הייתי מאבד עשתונות כמוך."
"סליחה?" היד שלי התהדקה סביב העט. הייתי מוכנה לתקוע לו אותה בעין.
הוא גלגל עיניים. "אחרי עשרות אלפי שנים של אנושות, זה פלא שרק בטיטן הצלחנו להבין שאם ניתן למוות להכניע אותנו, האנושות תישאר תקועה בקצב אבולוציוני של חילזון. המתים לא זקוקים לגעגוע הטיפשי שלך. בקנה מידה של אוכלוסייה, זה בזבוז חסר-אחריות של אנרגיה, שצריכה להיות מוקדשת לבניית החברה החדשה שלנו. הפרידה מהסנטימנטליות היא קריטית להישרדותנו."
שחררתי את האחיזה מהעט. לא היו לי הכוחות להגיב לו. העברתי את העט לצד השני של הדלפק.
מתוך הפנים המאובנות שלו הגיח חיוך זעיר, עווית פנים שתורגל להיות מוכרח להשתמש בה. "יום טוב ותודה שנעזרת בשירותי המִנהל."
כשראה שאני עדיין לא קמה, הוא לחץ על כפתור בתחתית השולחן. "אבטחה, נוהל 54 סעיף פסיכולוגי ה'. אני צריך סיוע לגברת המומה לצאת מהמתחם. שורה 5, תא אומגה. תודה."
המחשבה על מאבטחים שיגעו בי וימשכו אותי במורד הבניין איפסה אותי. קמתי, ורצתי כל הדרך למטה, ואז לרחוב ולתחנת השאטלים.
ברציף שמונה חיכו עוד מאות אנשים. מערכת האוורור ברכבת עבדה יותר טוב מאשר במבנה המִנהל. הצלחתי לנשום קצת יותר.
ילד חלף על פניי. צעקתי את השם שלו, אבל הבנתי שזה לא הוא. השיער הצבעוני בלבל אותי. בדרך לשכונת הפועלים, הייתי בטוחה שאני רואה את אלימור שלוש פעמים נוספות.
*
כבר סיפרתי לך על המוות הראשון בחיי. על הכוויה הקטנה שהוא הותיר בנפש שלי, כשהייתי בת שנתיים. הייתי קטנה מידי להבין מה זה אומר – אני אפילו לא זוכרת את זה. רק בדיעבד, התמונות של "טייסת החללית שלנו" התחברו לי לאותה אחות של אבא שמוזכרת בלחישות בסוף ארוחות שבת, זאת שמשאירים לה כיסא בשבת בנוסף לאליהו הנביא. לאזכרה שלה אף פעם לא לקחו אותי.
כשהייתי שואלת את סבא, שנאחז ביהדות שלו כמו קפטן של ספינה טובעת והשאיר את כולנו בכוח אתו על הסיפון, מה עושים באזכרה, הוא סיפר לי שזוכרים את המתים ואומרים קדיש. כששאלתי למה, הוא ענה, "כשאהרון מת בהר סיני, כל עם ישראל בכה שלושים ימים. אנחנו היהודים, כשמתים – מתאבלים. ולא מפסיקים." הוא הראה לי את החולצה הקרועה שקרע ביום שבו סיפרו להם על התאונה, שכבר דמתה יותר לסמרטוט. כל שנה סבא קרע אותה עוד קצת.
פעם אחת שאלתי אותו לאן היא הלכה, אחות של אבא. הוא הסתכל עליי, בעיניים יבשות מדמעות שנגמרו מזמן. "לשומקום. כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן. והנר של רותי כבה."
המוות שלה היה כאב רפאים עבורי, כמו התחושה שמחליפה איבר קטוע. הזיכרון שלה הוא ציור עצוב שתלוי לי בחלל הבטן, שלא אני תליתי.
עם פטירתו של אלימור היה לי לראשונה אבל משלי. ולא ידעתי איך למקם אותו בגוף שלי. איפה צריך לשים את הכאב כדי שהוא יעבור. ברגעים שבהם לא חשתי כהות, העצב איים לפרק את התאים בגוף שלי ולפזר אותם בעולם.
*
כשעמדתי בפתח הבית שלהם, בבלוק התת-קרקעי של פועלי המתאן, קפאתי לכמה דקות מחרדה. לא ידעתי איך אתמודד עם אבל של הורים על מות בנם. איך משתתפים בצער על מוות כל כך מיותר.
דפקתי על הדלת, וכשנכנסתי הכה בי החום. מעל כתפיהם של כמה אנשים ראיתי תנור הסקה, ולרגע ציפיתי לראות שם גופה נשרפת, אך רק גחלים ולהבות גבוהות זרחו מתוך הפתח. אש גדולה בערה, האור היחיד בחלל. אור בין-הערביים בלב בניין.
העיניים התרגלו באיטיות. החדר היה מרווח אך לא גדול, והסתובבו בו אנשים, רובם המוחלט עם גוון העור המאדימאי, כנראה קרובי משפחה ומהגרים אחרים. הם התקהלו סביב שולחנות אוכל, ודיברו וצחקו. בפינה הקרובה ראיתי חבורה של נגנים, מנגנים מוסיקה רגועה בכלים שלא הכרתי.
הרגשתי לא בנח. לא בגלל שלא ידעתי מה לעשות, אלא כי משהו הרגיש לי מוזר. זכרתי את השבעה של אח של סבא. גם שם האנשים דיברו ואכלו, אבל את הדיבור הניע האובדן. הסתכלתי על פניהם של האנשים, והם לא נראו לי מתאבלים. הם נראו נרגשים.
פניתי לאדם הקרוב אליי. "סליחה, איפה ההורים של אלימור?"
"שם." הוא אמר, והצביע על חבורה גדולה של אורחים. "לידו."
"ליד מי?"
נדמה שהוא לא שמע. "איזה ילד מצחיק, לא משנה מה יקרה לו הוא כנראה לא יאבד את חוש ההומור שלו!"
הבחנתי בין האנשים בפניו של אביו של אלימור.
"לכי דברי אתו." קרוב המשפחה אמר לי. "עוד שנייה כבר כולם יקפצו עליו ולא תוכלי להתקרב."
אבא של אלימור היה גבוה, עם קמטים רבים על פניו על אף גילו הצעיר שהיה ניכר בתנועותיו. תופעת לוואי נפוצה מהחשיפה למתאן. חוץ מזה, העתק מדויק של בנו הבכור. השיער שלו היה צבוע בצבעי כחול וורוד עזים.
ניגשתי אליו, והוא חייך. "היי! את המורה שלו!" הוא קפץ עליי וחיבק אותי.
"כן." חיבקתי אותו חזק בחזרה. " משתתפת בצערכם."
"צער?" הוא החזיק את כתפיי, ובחן אותי בעיניים מכווצות, שכמעט ונעלמו בתוך הקמטים. "זה רגע גדול. מי האמין ואלימור יזכה לו כל כך מוקדם."
מעבר לכתף שלו ראיתי את אמא של אלימור. השיער שלה היה צבוע בגוונים של ירוק. היא הנהנה, ולקחה את ידי בידה. "בואי תגידי לו שלום, הוא כל כך קיווה שתגיעי."
אסופה של אורחים נבקעה לשניים כמו ים סוף. ביניהם, על כיסא גדול מרופד בכריות, ישב המלאך הצוחק שלי. אלימור.
מצמצתי. הוא עדיין ישב שם. "לא. מה?"
שמעתי אותו צועק את השם שלי. השפתיים שלו זזו, והמילים נשמעו, אבל לא הצלחתי לחבר תמונה לקול. הסתכלתי סביב למצוא את הרמקול שמוציא את הצליל. הוא רץ אליי וחיבק אותי.
אני מחבקת ילד מת, חשבתי. ילד מת צוחק לי בין הידיים. ילד מת לוחץ את פניו לבטן שלי. לא ידעתי באיזה סיוט אני נמצאת, אבל גם לא רציתי שהוא יגמר. אם יש אלימור, והוא כאן, אני אחבק אותו.
אלפי שמשות אי שם בחלל בטח הספיקו להיוולד ולמות עד שהגיעה נגיעה בכתף. אבא של אלימור לקח אותי לפינת החדר.
"פתאום חשבתי," הוא אמר, והסתכל עליי. אני מניחה שהייתי חיוורת. "כן, אני מבין. מעולם לא היית בלוויה של בני-מאדים?"
"לא." הגוף שלי היה נוקשה, ניסה לשמור על הצורה של אלימור שאמורה להיות בין זרועותיי, כאילו הייתי הקליפה שלו. התחלתי לרעוד.
"שבי." הוא הושיב אותי על כיסא, וישב לצדי. "את רואה את מה שיש לו על החזה?"
הסתכלתי על אלימור, שבינתיים עבר לשבת על ברכיו של אמו. לחזה שלא היה צמוד מכשיר מרובע בגודל של קופסת נעליים, עם כפתורים וצינורות שהשתלשלו סביב גופו הקטן.
"זה מכשיר שאנחנו משתמשים בו במאדים כבר כמה עשורים – מכונת אנימציה. דומה במובנים מסוימים לדפיברילטורים שמקובל להשתמש בהם בכדור הארץ."
"ומה… הוא חי?"
"לא בדיוק. הוא בביקור. הוא מבקר כדי לחגוג אתנו את בחירתה של אם היקום בו, ואת לכתו אל ההמשך הגדול. חגיגה ללילה אחד. מחר נשלח אותו לדרכו."
הסתכלתי על פניו של אבא של אלימור. הפה שלו והעיניים שלו הראו לי שזה לא תרגיל או מתיחה. וגם, שהוא מאמין בזה באמת. שהוא מרגיש שמחר הוא משחרר את הבן שלו למה שנמצא אחרי החיים.
"לא שמעתי על הדבר הזה מעולם." אמרתי לו.
"כן. זה מאוד ניסיוני, זה פותח בכנסיות שלנו. אסור לאנשים שלא הוסמכו על ידי הכמורה המרכזית להשתמש בזה."
"ולמה זה רק ליום אחד? אפשר להחזיר אותו?"
"אין סיבה להחזיר אותו, ואין סיבה להישאר כאן יותר ממה שצריך." הוא אמר. "הבן שלי מת. הוא חי חיים נפלאים, הוא נגע בכל כך הרבה אנשים. עכשיו הוא צריך להמשיך לזרוח במקום אחר. זה יהיה עוול להשאיר אותו כאן, כשאם היקום רוצה אותו בשלב הבא."
הוא חיבק אותי, אמר תודה שוב, וחזר לדבר עם האורחים. אלימור ישב מולי, וזרם חשמל זעזע חלף לי במח עם כל מבט שהוא נתן לכיווני. לא יכולתי להאמין, שיש לאנשים האלה את הכלים להחזיר את בנם לחיים, ובשם האמונה הזאת ב"שלב הבא" הם נותנים לפלא הזה לעזוב אותנו. אם המדע שלהם הצליח להביא אותם עד לכאן, איך הם זורקים את ההזדמנות הזאת לפח?
אלימור נעמד מולי. "למה את לא באה לשבת איתי?"
"אני מצטערת, אהוב שלי." חיבקתי אותו שוב.
"למה את נראית כאילו את מפחדת?"
המילים שלו עשו לי צמרמורת. אלוהים ישמור. "כי אצלנו בכדור הארץ, אין דברים כאלה. כשמישהו מת… לא מדברים אתו אחרי."
"אה!" הוא קפץ, ועשה תנועת ניצחון עם היד. "אז את צריכה דווקא לשמוח!"
הנחתי שתי ידיים על כתפיו. "אתה לא מפחד?"
ראיתי שהוא חושב, עם העיניים למעלה, גבות מורמות, ואצבע בפה, כאילו חזרנו אחורה בזמן ושאלתי אותו שאלה בשיעור היסטוריה. "אני חושב שאולי קצת."
העיניים שלו. שחור כזה עמוק. וההשתקפות של האש מתנור ההסקה, כאילו דולק בתוכו נר. נר יפה וצעיר ומופלא. לא רציתי להיכוות ממנו.
זה היה מעשה בלתי נשלט.
*
לאחר כמה שעות התמעטו האורחים, וגם הוריו של אלימור הלכו לישון בחדר שלהם. אלימור אמר להם שיבוא גם הוא לישון בקרוב. בשלב מסוים נשארנו רק אני והוא.
תפסתי את היד שלו, ויצאנו החוצה.
"לאן הולכים?" הוא שאל.
"לאכול קוסקוס. אני זוכרת איך אהבת כשהכנתי לך פעם."
"כן!" הוא אמר בהתרגשות. "ומתי נחזור?"
"לא צריך למהר, אהוב. תישאר איתי עוד קצת. גם עוד יום יומיים תוכל להיפרד."
כיסיתי לו את המכונה שעל החזה עם הצעיף שלי, כדי שלא יעלה חשד. עברנו בלי בעיה את הבידוק כי רק מגיל שמונה-עשרה צריך אישורי מעבר. כשהתקרבנו לבית שלי, ההתרגשות והלחץ הטביעו את המח שלי באדרנלין. עלינו בריצה את כל הקומות עד לדירה שלי.
ישבנו אצלי בסלון, הוא אכל קוסקוס, ואני התענגתי על הרגע. נפלו לו פירורים על החולצה, על המכונה שמחוברת לחזה שלו, על הספה. הוא ניסה לאסוף אותן עם הפה. השיער שלו התפזר על כל הפנים, והוא התעטש.
אחרי שסיים, ישבנו כמה שעות. סיפרנו אחד לשני סיפורים, וחדתי לו כמה מהחידות האהובות עליו. הוא ביקש לחזור הביתה.
"עוד מעט." ביקשתי ממנו.
הוא הניח יד על הבטן, מתחת למכונה הגדולה. "אני קצת לא מרגיש טוב."
"עוד טיפה, מתוק. רק עוד קצת."
הוא הנהן. הוצאתי לו מהמגירה שלי צבעים ודפים, והוא ישב על הרצפה, והתמתח.
"מה לצייר לך?" הוא שאל.
הצבעתי מחוץ לחלון. "צייר לי את שבתאי."
ישבתי מאחוריו על הספה, והסתכלתי עליו, על השיער הצבעוני המופלא שלו, וחשבתי איך אני משכנעת אותו להישאר אחרי זה עוד קצת, עוד שעה. אולי שנכין יחד כדורי שוקולד.
"למה אתה לא מצייר?" שאלתי אותו. "רוצה לעשות משהו אחר?"
הוא התכופף, והחל לקשקש על הדף.
זה קרה כמו שהגרגרים האחרונים של שעון חול נופלים באיטיות. קול הטוש הנפגש עם הדף החל להיות חלש יותר, איטי יותר. הוא לחש "כואב לי."
שאלתי אותו אם הוא רוצה מים, אבל הוא לא הגיב. הוא המשיך לצייר. ראיתי שהוא פשוט מושך את הטוש קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, זולג לשטיח ומצייר גם עליו. זינקתי על הרצפה וסובבתי אותו אליי. המבט שלו היה חלול, מכוון קדימה, אבל לא רואה.
"אלימור?"
"אני רוצה ללכת." הוא אמר. הקול שלו היה חלש מאוד. ראיתי על המסך שעל המכונה בחזה, כיתוב מהבהב. דופק במצב קריטי, ומתחת, בצבע צהוב, נא לחבר למטען.
הסתכלתי על צד המכשיר, וזיהיתי את סוג השקע. רצתי לתנור, ניתקתי אותו, וחזרתי עם הכבל. אלימור שכב על הבטן, הפנים אליי, עיניים עצומות.
ניסיתי לדחוף אותו. הוא לא זז. "תסתובב! אנחנו חייבים לחבר אותך!"
"לא." הוא אמר, מבלי לפקוח עיניים. "אל תחברי אותי. אני צריך ללכת."
"אני לא מוכנה שתלך עדיין." ניסיתי לדחוף אותו, אבל כל הגוף שלי רעד, והוא התנגד בכוחותיו המעטים.
עמדתי על ברכיי חסרת אונים מעליו. הדמעות שלי טפטפו על הפנים שלו. הוא פקח את העיניים שלו.
"אל תבכי. למה את בוכה?"
"אני צריכה אותך. אי אפשר שתיעלם לנו שוב. אי אפשר שתעלם לי שוב."
הוא צחק. "אני לא נעלם. אני ממשיך."
נתתי לכבל ליפול לרצפה. המכשיר בחזה של אלימור פלט צפצוף ארוך. בפעם השנייה שהוא מת, הוא עזב עם חיוך על הפנים.
הזמן חזר להתערבל. התקשרתי לאמבולנס, והגופה שלו נאספה. ההורים שלו אצלי בסלון. אמרתי להם שהוא עקב אחריי הביתה. הם האמינו לי. אבא שלי הודה לי על שהייתי שם כדי למצוא אותו.
"ככה זה אלימור. עד הרגע האחרון, עושה מה שהוא באמת רוצה." הוא אמר. "את יודעת, הוא אהב אותך מאוד. לא היה מפסיק לדבר עליך."
הדמעות זלגו, ואז הזמן התהפך, והן חזרו לתוך העיניים, וישבתי עם אלימור במטבח ואכלנו קוסקוס, והוא שוב התהפך, והדמעות זלגו שוב, ואבא של אלימור שוב חיבק אותי.
"תודה לך. הוא עבר לשלב הבא, לחיכה של היקום. אני בטוח שהוא אוהב אותך משם, ומוקיר לך תודה על מה שהיית עבורו."
הוא הסתכל על הצוואר שלי. "החולצה שלך. היא קרועה."
לא זכרתי שקרעתי אותה. לא זכרתי אם זה היה בכוונה.
הם הלכו. עמדתי ברחוב, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. התמונה שלו, שוכב על הרצפה, חזרה והפכה להיות ההווה בהבזקים קצרים.
לא הייתי יכולה יותר להסתכל על טיטן והדברים שהכוכב הזה עולל לי, אז הסתכלתי למעלה. הכיפה השקופה של מיידה-אינסולה שיקפה את הצהוב הכהה ביותר של טיטן. בין עננים בגווני חרדל, שבתאי העצום וטבעותיו מילאו את מרבית הרווחים בגווני אפור וכתום דהויים.
אני זוכרת שהסתכלתי על הטבעות האלה, וחיפשתי בהן משהו. אני זוכרת שתהיתי אם הן חונקות את שבתאי, או מגנות עליו, או שהן בכלל לא מעניינות אותו. שבתאי לא הוסיף את דעתו האישית.
*
אל תפחדי מהשמש. האש תכלה אותך בלהבות, והכאב יהיה נורא. הזמן יתעוות, והקרב בין ההווה לעבר ירתיח את הלב שלך מבפנים. הקסם של ההימנעות ינסה לשכנע אותך לחזור למסלול הישן כל עוד אפשר.
אבל אחר כך, בתוך הריק הגדול, תוכלי למצוא כוכבים אחרים, נדיבים יותר מהמוות. תוכלי ללמוד להסתובב סביבם.
רק תרשי לעצמך להישרף.
פרס עינתפרס עינת