קרני השמש הראשונות וטלטול עדין בכתף העירו את שוּבַּה מחלום שנשכח ממנה מיד. היא פקחה עין אחת ואז שנייה. לקח לה רגע להיזכר איפה היא, ומיד כשזה קרה חיוך נרגש התפשט על פניה. טקס החידוש! סוף סוף! חשבה, אך מיד הסבה את תשומת ליבה לעניינים לוחצים יותר. בטנה קרקרה מרעב-דבר הגיוני מאוד בהתחשב בצום שבו היא הייתה שרויה אתמול- ובפיה עמד טעם מר וצונן, כמו של מרקחת העשבים שרֶאה, מרפאת הכפר, נהגה לתת לחולים. היא סרקה את החדר בעיניה בחיפוש אחר מזון או מים, וכמעט קפצה מעורה כשהן נחו על האיש שהעיר אותה, ושמקיומו היא שכחה לגמרי עד לאותו הרגע.
הוא היה אחד מזקני הכפר, ועטה על פניו מסכת עץ מעוטרת, פניה החלקים מעוצבים בצורה של זאב חושף שיניים. "ילדתי," הוא אמר בקול רך " יש משהו שאת צריכה?"
שובה שקלה להעמיד פנים שהיא בסדר, אבל הרעב דחק בה." אני אמורה להישאר בצום עד סוף היום? לא הכינו אותנו לשלב הזה בחידוש." כמו כדי להדגיש את הנקודה, בטנה פלטה באותו הרגע קרקור חד.
היא לא הייתה בטוחה לחלוטין, אבל היא חשבה שמאחורי המסכה הזקן חייך. "אין בכך צורך. אני אביא את ארוחת הבוקר עוד רגע אחד, אם כי אני מוכרח לציין שעלייך לאכול במהירות. יתר הצעירים יחלו להתכנס בקרוב,וזמננו יקר וקצר."
הוא יצא מהחדר בצעד נמרץ, בנקודה העדינה שבין זריזות לחיפזון. שובה ניצלה את הזמן כדי לתת לחדר שסביבה בחינה מדוקדקת יותר. האור שהקים אותה חדר אליו מפתח מוארך וצר בצידו העליון של אחד הקירות. החדר היה מחופה כולו בעץ, והדבר היחיד ששבר את הרצף החלק שלו היה ערימת השמיכות והפרוות שעליה היא ישנה קודם לכן.
המחשבות הסתחררו בראשה. לחשוב שסוף-כל-סוף מלאו לה שלוש עשרה קיצים! היא חשה בחמימות נעימה פושטת בגופה. היא זכרה היטב איך התנהגו הילדים הגדולים לאחר טקסי החידוש שלהם- הם התהלכו ברחובות הכפר בתחושת עליונות, והחליפו ביניהם חיוכים צופני סוד. מהשאלות שהפנתה לאימה היא הבינה שבטקס מקבלים את מורשת השבט מפי הזקנים, אבל אף אחד שעבר אותו לא היה מוכן לספר לה מה המורשת הזאת בדיוק. הם רק היו מחליפים ביניהם את אותם מבטים סודיים שוב, ואומרים לה שכשיגיע יומה היא תבין.
הדלת נפתחה,והזקן שב עם מגש עץ שעליו כיכר לחם קטנה וספל מלא מים צלולים.
שובה התיישבה על הרצפה והניחה את המגש מולה. לכמה רגעים כל מה שיכלה לחשוב עליו היה טעם הלחם הנפלא בפיה, והתחושה הקרירה של המים המחליקים במורד גרונה ונושאים עמם את שאריות הטעם המר.
"הזדרזי." אמר הזקן. הוא לא נשמע גוער או מרוגז- המילה התגלגלה מפיו כעובדה פשוטה שעליה לבצע. כמה רגעים מאוחר יותר היא סיימה את כיכר הלחם וקמה על רגליה.
"לאן עכ-" התחילה, אך הזקן קטע אותה בתנועת יד קטנה והניח את ידו השנייה על שפתיו. היא פתחה את פיה שוב, אך הזקן החווה שנית לעבר שפתיו. אסור לדבר. הבנתי.
שובה ניסתה לשמור על ארשת פנים מהוגנת ומכובדת, אבל כל המסתוריות מסביב לטקס רק גרמה לה להתרגש יותר. הוא פתח את הדלת והחווה לה שוב, הפעם רומז לה לבוא בעקבותיו. היא הרגישה בכדור של התרגשות מתגבש בבטנה, מתרוצץ בה כמו גור מלא מרץ. עם הצעד הראשון היא מעדה על שולי הבגד שניתן לה, טוניקה שהייתה גדולה ממנה בכמה מידות מאריג נעים וחום.היא הרימה את השוליים בזהירות מעל לקרסוליה ומיהרה בעקבותיו. הזקן הוביל אותה דרך מסדרון ארוך, ופתח עבורה את הדלת הכפולה הגדולה שעמדה בקצהו. שובה נכנסה פנימה, והדלת נסגרה בשקט מאחוריה.
בתוך החדר עמדו עוד חמישה ילדים בלבוש זהה, שלושה בנים ושתי בנות. היא זיהתה רק את אחד הבנים, אבל מעולם לא החליפה איתו יותר מכמה משפטים. שובה מצמצה בבלבול וספרה שוב. שישה, כולל היא עצמה, וארבעה מתוכם ילדים שהיא לא ראתה מעולם. אמנם אחת מהן דמתה לה מעט- בת דודה רחוקה,אולי?- אבל היה מוזר לראות ילדים זרים כאן. אולי טקס החידוש כלל המאטו מכפרים אחרים.
למיטב ידיעתה, היו ארבעה-עשר ילדים שמלאו להם שלושה עשר קיצים בכפר, ואחת מהם הייתה פֵש, חברתה הטובה ביותר, שלא נראתה בשום מקום. שובה חיכתה עוד דקה מורטת עצבים, אבל אף ילד אחר לא הופיע.
רק אתמול דיברנו על מה נעשה אחרי הטקס, כשניחשב כבר גדולות.
היא שמעה על אנשים שהיו חולים במהלך החידוש והשתתפו בו רק בשנה שלאחר מכן, אבל פש נראתה בריאה לחלוטין אתמול, מה גם שחולי פתאומי שיכה בשניים עשר הילדים האחרים בין-לילה נשמע לה טיפשי. מה אם החליטו שהם לא מוכנים להיות בוגרים?
הדלת מאחוריה נפתחה שוב, ושובה מיהרה לעמוד לצד שאר הילדים. בזה אחר זו נכנסו ארבעה זקנים ושלוש זקנות,מסכות של חיות שונות על פניהם. הם נעמדו לפני הילדים, וכל אחד הצביע על אחד הילדים וסימן לו לבוא בעקבותיו. שובה נשארה אחרונה בחדר עם הזקן בעל מסיכת הזאב וזקנה בעלת מסיכת ציפור ססגונית, בצבעי כחול וכתום. בשלב זה היא כמעט התפוצצה מרוב סקרנות. לאן הם הולכים? מה הם עושים שם? היא הייתה צריכה להתאפק כדי לא להתחיל לקפצץ במקום. הזקן התחיל להרים את ידו, אבל הזקנה הניחה יד על כתפו ונדה בראשה. היא הצביעה על שובה וסימנה לה ללכת בעקבותיה.
שובה מיהרה לצדה ומעדה שוב על שולי הטוניקה, ניצלת בדקה התשעים מנפילה כואבת. שובה פלטה התנשפות קולנית. למה הדברים האלה ארוכים כל כך? הייתה רק אחת מעשרות מחשבות שהתרוצצו בראשה בעודן הולכות במסדרון.
מעל הכל, היא תהתה שוב מה בדיוק עומד לקרות. היא ופש העלו כמעט כל אפשרות- מלימוד של שיטות לחימה סודיות של ההמאטו ועד תפירת חגורות הכלולות שלהן. היא חשה בדקירת אשמה קטנה-היא תהפוך לבוגרת לפני פש, למרות שפש הייתה גדולה ממנה. אני אספר לה מה קורה כאן, החליטה שובה ואז גם היא תוכל להיות בוגרת.
הזקנה הכניסה אותן אל חדר נוסף, קטן מהשניים הקודמים שבהם שובה הייתה. זה היה חלל קטן, בקושי כמה פסיעות מקיר לקיר, ובמרכזו ניצבו שני כסאות אחד מול השני. הזקנה ישבה על אחד מהם וסימנה לשובה לשבת על השני. שובה התיישבה עליו בתמיהה מעורבת בסקרנות שכבר בקושי יכלה להכיל. היא לא הבחינה בשום רמז שיכל לעזור לה להבין מה עמד להתרחש.
הזקנה פרסה את ידיה קדימה וסימנה לשובה להחזיק אותן. ברגע שקצות אצבעותיה נגעו בידה של הזקנה, היא שמעה קול מהדהד בראשה.
האם את מוכנה, ילדתי?
המסכה מנעה ממנה לראות את שפתיה של הזקנה זזות, אבל משהו אמר לה שדבר אחר התרחש כאן.
"כ…כן?"
הזקנה תפסה את ידיה. אני אספר לך את הסיפורים העתיקים שלנו.
ההתרגשות של שובה התחלפה באכזבה."אני מכירה את הסיפורים האלה. אני מכירה אותם מאז שאני תינוקת."
הקול שבראשה נשמע משועשע. מכירה? ייתכן. אבל אף אחד לא סיפר לך אותם מעולם.
החדר נעלם, ושובה מצאה את עצמה צפה באפלה. קולה של הזקנה הדהד במרחב סביבה. בתחילה, אבותינו זרעו הרס בארץ
והיא ראתה. היא ראתה אנשים מבוהלים,לא לבני-שיער כמוהם, בורחים מפני משהו. היא ראתה בקתות נטושות. כמות המידע הייתה מהממת- תמונות, תחושות, ריחות.
היא ראתה את המייסד מכנס את האנשים. היא ראתה את הגיבורה שלהם, את אִילוּת רבת-החן, מובילה את ההמאטו אל היער ואל הכפרים. היא ראתה את תקופת מלחמות השבטים, ואת השלום העדין שבא בעקבותיה. היא ראתה אלפי שנות היסטוריה, טעמה אותן על קצה הלשון וצללה אל מעמקיהן הבלתי-נתפסים. היא ראתה המאטו שמחים, בוכים, כועסים, מיואשים.היא הייתה ברגעי השיא ונפלה איתם אל השפל.היא חוותה המוני רגעים יומיומיים,חבקה אלפי ילדים ונפרדה מהם.
מעל כל אלה, קולה של הזקנה המשיך כמו מוזיקת רקע מהפנטת. היא דיברה על כל הרגעים מהיכרות אישית עמוקה שהיא רצתה לחלוק, ומתוך כך לחוות איתה את שרשרת החיים המרהיבה הזאת.
היא הייתה החוליה הבאה, הסיפור הבא,השלב הבא במורשת. היא הייתה בוגרת- לא מכיוון שגיל שרירותי כלשהו הגיע, אלא כי הייתה כזו כבר בעבר. הרמוניה מהממת של חיים אפפה אותה, מגרשת את השחור של ההתחלה.
ואז זה נגמר.
ידי הזקנה נפרדו מידיה בעדינות, ושוב היא הייתה רק שובה בת השלוש-עשרה. היא לקחה נשימה עמוקה ורועדת והביטה בזקנה ביראת כבוד מחודשת.
"אני…אני בוגרת עכשיו?" שאלה שובה.
הזקנה דיברה בקול מחוספס משנים אך עדין."תגידי לי את."
שובה חשבה על זה לרגע. כבר עכשיו, החוויה התחילה להתפוגג לאט-לאט, ורבים מהפרטים ברחו ממנה. היא הייתה בטוחה שהיא לעולם לא תוכל לשמוע את הסיפורים שהיא הכירה מילדות באותה הצורה.
"נדמה לי…שבקרוב." אמרה לבסוף.
הזקנה הנהנה בכובד ראש. היא קמה ממקומה באנחה וסימנה לשובה לבוא בעקבותיה. הן פנו בכמה מסדרונות, ולבסוף הזקנה הובילה את שובה מבעד לדלת נוספת. אוויר קריר היכה בפניה, ואור קרני השמש האחרונות האיר את הכפר.
"השקיעה קרובה, ילדתי. זכרי את היום." אמרה הזקנה.היא חזרה פנימה וסגרה את הדלת מאחוריה.
אני אוכל לנסות לספר לפש, אבל היא לעולם לא תבין עד שתחווה את זה בעצמה. חשבה שובה. היא הצטערה מעט, אבל התנחמה בכך שעוד שנה הן יוכלו לדבר על טקס החידוש ולהחליף חוויות. קינן בשובה חשד עמום שבעוד שנה היא כבר לא תזכור מהטקס עצמו הרבה, אבל פש בוודאי תעזור לה להיזכר.
היא התנערה באחת מהמחשבות שלה והסתכלה בתמיהה סביבה. רגליה נטו לשוטטות כאשר הייתה מרוכזת בדבר אחר, אבל היא בהחלט לא זכרה את המקום הזה. סביבה ניצבו מבנים חדשים בשורה, בתי מגורים ששובה מעולם לא ראתה קודם לכן בכפר. היא הציצה מעבר לאחד הבתים והבחינה בקרן השמש האחרונה נמוגה מעבר לעצים.
תחושה קרה מילאה את קרביה, כמו דלי של מי קרח. היא חשה בעצמה גדלה, משתנה, ותוך כדי כך פרטים התחילו לזרום אל זיכרונותיה.
היא זכרה את שובה בת השלוש-עשרה שותה את המרקחת המגעילה לפני טקס החידוש שלה. היא זכרה את עצמה עומדת שם עם יתר הילדים, כל הארבעה-עשר, ומחכה ברטט שהזקנים יבחרו באחד מהם. היא זכרה את החוויה הראשונה של המפגש עם סיפורי ההמאטו האמיתיים, את הפליאה והעונג שהיא חשה לנוכח המטען שהונח על כתפיה הצעירות. היא זכרה כמה טבעי הגודל הזה הרגיש.
היא זכרה את שובה בת השש-עשרה, צוחקת ורוקדת בחג הצייד, נהנית מחברה טובה וממשתה החג.
היא זכרה את שובה בת התשע-עשרה, מחייכת מתחת לחופת האלון וחגורת-כלולות צבעונית עוטפת אותה בעוד בור מושיט לה את ידיו, מוכן לקבל אותה כאשתו.
היא זכרה את שובה בת העשרים ושתיים, מחזיקה את ילדתה הבכורה,מלאה בגאווה ורוך כלפי היצור הקטן שזה עתה נולד.
היא זכרה את שובה בת העשרים וחמש, קודחת תחת השמיכות במגיפה. היא זכרה את פש מוטלת אל הקבר יחד עם שאר הקורבנות בניסיון למנוע את ההתפשטות על ידי שריפת הגופות.
היא זכרה את שובה בת השלושים משרתת את הזקנים ומתכוננת לטקס החידוש השני שלה, מנסה להיזכר באותה תחושה רחוקה מגיל שלוש-עשרה. היא זכרה את הזקנים מסבירים לה על העברת המסורת הלאה ועל ההתחדשות שבכל פעם, על פליאה ראשונית שנחקקת מחדש במוח זקן יותר, למוד עולם.
היא זכרה את שובה בת השלושים וחמש מתכוננת לטקס החידוש הזה בצום, מארגנת לעצמה את ערימת הפרווה והשמיכות הנוחה על הרצפה ושותה את סם התליסר ממש לפני עלות השחר.
שובה נעמדה ונשמה עמוקות את אוויר הלילה הקריר, שפוגג את שאריות ההשפעה של התליסר. הטוניקה התאימה לה היטב עכשיו, והיא השתעשעה לרגע מיכולת החשיבה קדימה של הזקנים. החוויה פיעמה בה, מחוזקת שוב על ידי הראשוניות המהממת שהיא חוותה בפעם השישית. גם אחרי שש פעמים שבהן היא עברה את טקס החידוש, היא לא הרגישה קרובה ליכולת להעביר את השרשרת הלאה. זה לא הדאיג אותה-החוויה הלכה והתחזקה בכל פעם, והיום שבו היא תוכל לעטות בעצמה מסכה ודאי לא רחוק. היא ניגבה את הדמעות שעלו בעיניה. השלב הקשה ביותר בטקס היה ללא ספק החזרה. המוות של פש היכה בה כל פעם מחדש כמו אגרוף בבטן, הזיכרון פותח צלקות שהגלידו מזמן.
שובה התנערה שוב ונכנסה בדלת ביתה. בור חיכה לה, ולחץ אותה אליו בחיבוק חם. הוא לא ניסה לומר כלום, והיא הייתה אסירת תודה על כך. "מה שלום אירות?" שאלה.
"היא חזרה עם אור בעיניים וחיוך. היא כל-כך הזכירה לי אותך בזמנו." ענה בור.
היא רק הנהנה בהקלה.
מאוחר יותר, היא נכנסה בשקט אל החדר של אירות וצפתה בשקט בחזה הקטן עולה ויורד מתחת לשמיכות. היא כרעה בעדינות לצד המיטה ונשקה לראשה, מנסה להעביר אל בתה את אהבתן של כל השובות שהיו ושיהיו.