בן האדמה רכן קדימה, מהופנט, מטה את הסירה הקטנה שלו כמעט עד התהפכות, בעודו שולח יד מהוססת לעבר בת הים המחייכת לעברו בפתיינות. היא אחזה בידו ומשכה אותו אליה, גוררת אותו מן הסירה אל הסלע עליו ישבה, ואילו הוא ככ מהופנט שהוא לא שם לב לסירתו הנסחפת. מפשעתה החבויה החלה להיחשף, ואז הייתה סצנה מפורטת להחריד שאחסוך מכם, שאולי הייתה פחות נוראית לולא אחות המרפאה המבוגרת שלנו, קירנה, שעמדה בפינת החדר. כמובן שבסוף הייתה נעיצת השיניים הקלאסית, גרירה מתחת למים, כל זה. אור מסנוור נדלק, וקירנה ניגשה אלי בחיוך רחב וגאה. "סרטון נפלא, לא? אני בעצמי הייתי אחראית על למצוא בן אדמה שישתף פעולה, וזה לא היה פשוט!" היא פרצה בצחוק גרוני וקצר. "טוב, אז זה העיקר, כמו שאת מכירה, מן הסתם את לא חייבת ללכת על הגרסא הישנה הזו בדיוק,אנחנו לא חיות, אחרי הכל. יש לך את חומר ההרדמה, וכמובן שאם את לא רוצה שיגע בך, את מביאה אותו למרפאה והן כבר יטפלו בעיבור שלך מאוחר יותר בעזרתו. הכל מובן?" חייכתי אליה, בולעת עמוק עמוק את מה שבא לי להגיד. "ברור, את יודעת שזה גם ככה מיותר" "נהלים, יקירתי!" היא חייכה. "כל כך הרבה דברים מרגשים השבוע! גם הטקס שלך, גם מפגש השלום… את יודעת שהם רוצים לדבר גם על חשיפה מוחלטת שלנו? טמטום, אם תשאלי אותי. זה אמור להיות כדי להגן עלינו, כמו חיות בשמורה או משהו, אבל זה רק יביא יותר פושעים טיפשים שלא ידעו עלינו לפני! טוב, אפסיק לבזבז את זמנך, אני בטוחה שאת מודאגת מספיק גם בלי לחשוב על המפגש הזה!" היא צחקה שוב. וואו, תודה קירנה. "בכל אופן, נעבור על כמה דגשי בטיחות ותצאי לדרכך."
כחצי שעה מאוחר יותר (מיותר לציין שהיא לא הפסיקה "לבזבז את זמני".) יצאתי סוף סוף מהמרפאה, עדיין בטראומה קלה. הלילה הטקס שלי, אני הופכת לבת עשרים ואני אמורה לעשות את זה בעצמי. הייתי הצעירה ביותר במושבה, ונתלו בי הרבה תקוות, יותר מדי תקוות, להמשכיות שלנו. לא נולדה תינוקת במושבה כבר עשרות שנים, וכיוון שכל בת ים מסוגלת להשרצה אחת, אני הייתי, ובכן, התקווה האחרונה. הראש העליונה שלנו, הלקה, וידאה שאני זוכרת את זה טוב-טוב בשיחת-את-התקווה-האחרונה-שלנו שהיא עשתה לי הבוקר. פעם כל מי שהגיעה לבגרות הייתה יוצאת לצוד כל כמה ימים, אבל היום זה כבר לא קורה, לפחות לא אצלנו, מכמה סיבות; האחת, הדרכים הישנות ידרשו כמויות נרחבות של ציד, מה שכבר לא כל כך אפשרי היום, כי אנחנו נחשף. וכמובן יש את כל העניין שאם נתחיל לטבוח בכל מי שיוצא לים, הממשלות שמסייעות לנו יהיו הרבה פחות ידידותיות. אז השתננו לאורך השנים. צמצמנו את צריכת האדם שלנו עד לגבול המינימאלי שאנו זקוקות לו כדי להתקיים, ושאר התזונה שלנו מורכבת מתחליפים. וגם הבשר שאנו זקוקות לו, מגיע אלינו ממקורות אתיים- בני אדמה שנידונים למוות, אנשים שמתים בכליאה, אנשים שלאף אחד לא אכפת מהם. אנחנו לא מתלוננות. ככה זה מתנהל ברוב השבטים המודרניים, למרות ששמעתי שבאוקיינוס השקט הדרומי יש שבטים בודדים פראיים עדיין, מזעריים, ששורדים בקושי. המושבה שלנו הייתה ממוקמת באטלנטי הצפוני, מקום שנחשב לאחד מהמפותחים ביותר ובעלי הקשרים הטובים ביותר עם בני האדמה. אפילו היו שניים-שלושה פרוייקטים של העברה מההודי המזרחי, הנושק לאסיה, לאזורים מערביים יותר ולכיוון האזור שלנו. ועם כל ההתפתחות הזאת, איכשהו הטקס נותר, ללא ידיעת בני האדם כמובן. אולי כי הוא היה הכניסה לחברה שלנו, או כי הוא עיצב את דמותנו במשך מאות שנים, או אולי פשוט כי לא הכרנו דרך אחרת להתרבות. היינו, תמיד, גאוותניות מכדי להודות בצורך שלנו בבני האדמה, שקיים כיוון שלמין שלנו מעולם לא היו זכרים. עניין פיזיולוגי כלשהו, שלא הבנתי לחלוטין, מעין סיבוך גנטי. אך כיוון שהגזע שלנו היה גזע אח לבני האדמה, שהתפתל בנתיב התפתחותי אחר, ההתרבות איתם הייתה אפשרית. המין שלנו גוסס, במושבות הפראיות והמפותחות כאחד, כיוון שהגנטיקה שלנו מתעוותת מדור לדור. לכן ההריונות התחילו להכשל אחד אחרי השני. ואפילו אם הייתי מצליחה להתעלם מהעובדה הקטנה הזו, לזרוק את האחריות לאיזו מושבה אחרת, המורשת שלנו, של בנות האטלנטי, בסכנה. לכן הטקס שלי כל כך חשוב, לכן תופרים לי גלימה במיוחד, לכן אסור לי להגיד כלום על זה שאולי אני לא רוצה לרצוח בן אדמה או להשריץ ילדה שלא תדע מי הייתה אמא שלה. זה עוד עניין שייחודי לשבטים האטלנטיים. תבינו, באטלנטיים כל מה שחשוב הוא השבט, המושבה. היחיד לא חשוב. כל אחת מביאה את המומחיות שלה, נותנת מה שהיא יכולה, ומקבלת מה שהיא זקוקה לו. זה היה חזק יותר פעם, כשכל אחת הביאה ציד והכל היה הולך לטובת הכלל ומתחלק מחדש, אבל גם היום זה קיים, בדרך מחודשת. וגם היום, הבנות גדלות יחד בצורה שיתופית, הבנות של המושבה כולה ולא של אף אם מסוימת. השאלה מי היא אמא שלי לא הטרידה אותי עד שנחשפתי לאיך שדברים מתנהלים במושבות אחרות, ואפילו יותר מזה- איך שדברים מתנהלים אצל בני האדמה. אף פעם לא ראיתי את זה במו עיני כמובן, אלא רק דרך סרטים ותכניות של בני אדמה. כן, אנחנו קולטות קצת טלוויזיה, גם אם הטכנולוגיה שלנו בפיגור (לא קטן) מאחור. ככה זה כשאת חיה מתחת למים וחשמל שונא אותך. בכל אופן, מאז שלמדתי שיש דרכים אחרות לחיות, המחשבה על מי היא אמי הטרידה אותי ללא הפסקה. בסתר ליבי קיוויתי שזו אחת האמניות החובבות של המושבה, שהייתה נוהגת לחייך אלי תמיד ואף העניקה לי פסלון קטן פעם. אך למעשה, הייתי מקבלת מתנות רבות בתור ילדה, כיוון שהייתי הילדה היחידה, ופונקתי על ידי המושבה כולה. הייתי מעדיפה להיות בלתי נראית אם המשמעות הייתה עוד בנות בגילי. היום, כבר התרגלתי להיות צעירה בודדת, ומצאתי אנשים שנהניתי מחברתם למרות שהם מבוגרים בהרבה, אך כשהייתי צעירה יותר הייתי באמת בודדה. הייתי בדרכי למתפרה, אך בעודי שקועה במחשבות, נכנסתי ישר למלכודת. "קארינה!" מרס קראה לעברי בהתלהבות מוגזמת. מרס לא בדיוק הייתה מבין חברותיי. היא הייתה אחת מהיושבות במועצה. המועצה הורכבה מכמה מושבים, כשכל מושב מייצג תחום מסוים של חיינו, ועל מי שמקבלת אותו להיות מומחית בתחומה. מרס הייתה המומחית שלנו בתחום הקרב. היא הייתה לוחמת, מיומנת בטקטיקות והאסטרטגיות הקדומות, ואחראית להגן עלינו במקרה של מלחמה או חשיפה נרחבת. בסופו של דבר, ביחד עם השגרירה שלנו, היא הייתה אחראית לייעוץ בכל מה שקשור ליחסינו עם בני האדמה. הייתה לה חיבה מוגזמת לנושאי שיחה כמו "למה אנחנו צריכות לחזור לדרכים הישנות", "הדרך הטובה ביותר לשסף גרון" או "מאה דרכים נפלאות לבשל בני אדמה", ולכן הייתה לי נטייה להתחמק ממנה כשיכולתי. "אני כל כך שמחה שמצאתי אותך לפני הערב! יש משהו שרציתי להביא לך" להביא.. לי? "טוב, אז לא תוכלי להשתמש בזה כמו שהייתי רוצה, כי הדגימה מהמרפאה דורשת שהאדם יהיה חי, אבל זו מורשת שרציתי שתקבלי" היא הגישה לי סכין ארוכה ונאה, עשויה פלדה אטלנטית איכותית. על הידית היו גילופים של… איכס. חלקי גופות, בדגש על רגליים וכפות רגליים. "ו…" היא חייכה חיוך מדאיג. "סידרתי שאחרי הדגימה, תוכלי באופן אישי… להשתמש בה כראוי. לפני שנשלח את האדמה הזה לקצבייה. אבל אסור יהיה לך לפגוע באיברים פנימיים! רק צוואר ומעלה." "אה, אממ, וואו! תודה, מרסי! זה מאוד, אממ, מתחשב מצידך" היא חייכה בתענוג כאילו הכרת התודה העלובה שלי הייתה אמינה, ופצחה בנאום נלהב על כמה שהיא גאה בי, וכמה שהייתה רוצה להיות שם, לראות אותי מתנפלת עליו בשיניים חשופות ומעלפת אותו מתחת למים. לפתע הבעתה הפכה לרצינית. "וכמובן, את לא צריכה לתת לו לגעת בך, קירנה אמרה לך את זה נכון? הסחת דעת קלה, לכל היותר. כלומר, התהליך יכול להיות רפואי לחלוטין, היא לא אוהבת להדגיש את זה כי הסיכויים קצת יותר נמוכים…" נראה שהיא שקעה במחשבות, כי היא החלה מקשקשת מעט. "כלומר, במקרה שלך חשיבות ההצלחה עצומה, זה נכון, אבל את בפירוש לא צריכה לתת לטינופת…! " היא נחרדה קלות, כאילו זיעזעה את עצמה. הרגעתי אותה שתודרכתי ונמלטתי לפני שתעניק לי גם איזה גרזן קרב או ראש כרות. טוב, למתפרה לתיקונים אחרונים, ואז הביתה לשעות ספורות, ואז מתחילים.
התמקמתי בנקודה שנקבעה לי וחיכיתי. אמורה לעבור כאן סירה גדולה עם שני גברים עליה, לפי מה שנאמר לי. אני אמורה לתפוס אחד מהם לבד, להסיח את דעתו ולגרור אותו מתחת למים. בנוגע לדרך שבה אסיח את דעתו, זו הייתה כבר בעיה אחרת. מיותר לציין שמעולם לא נישקתי איש, ואני חייבת להודות- נשיקה ראשונה רק כדי לרצוח מישהו? מדכא! ורק למקרה שלא אצליח להשתלט עליו, יש לי מזרק עם חומר הרדמה. הסירה הגיעה מהר, מוקדם מכפי שנאמר לי, מוזיקה שקטה בוקעת ממנה. התקרבתי לאט ובחנתי אותה; הסירה הייתה סירה בינונית בגודלה, בת שתי קומות, כשהקומה התחתונה בעלת גישה למים בצידה האחורי. פניתי לשם, ובגמלוניות תפסתי במעקים והתרוממתי אל הסירה, מתיישבת על צדי, כך שזנבי יהיה גלוי בחלקו אך רובו במים. זנבי הכחלחל נצץ באור המועט, וגלימתי הכהה התאימה לו. פעם, הציד היה מתבצע בעירום, אבל לשמחתי זה כבר לא נהוג. היום, אנו לובשות גלימה רגילה, הנראית כמו שמלה של בנות אדמה בחלקה העליון, אך נפתחת מתחת לחזה ומסתיימת לא רחוק אחרי תחילת הזנב, כדי לא להגביל את התנועה. לאחר מחשבה עמוקה על הדרך בה אמשוך תשומת לב, הפלתי דלי. חרא, נראה כאילו לא שומעים בגלל המוזיקה. הגיע הזמן להיות אגרסיביים! תפסתי את הדלי ודפקתי אותו ברצפה כמו מתופף בן עשרה נלהב מדי. כששמעתי צעדים הנחתי אותו במהירות והתמקמתי במסתוריות אדישה וסקסית (או כך קיוויתי). צללית של גבר הופיעה במורד המדרגות, והוא נעצר כשהבחין בי. צעד מהוסס, ועוד אחד, ופניו נחשפו לאור. הוא היה צעיר משציפיתי, בחור יותר מאשר גבר. למעשה, מעולם לא פגשתי מישהו שגילו כה קרוב לשלי, ונרגשתי מעט. הוא עצר ונראה כחושב. לאחר מכן, חייך חיוך מהוסס, חושף את ידיו כאילו מראה לי שאין בהן דבר, כלומר- מנסה להגיד שאין לי מה לחשוש ממנו. חה! נחרתי נחרת צחוק קטנה ולעגנית. כאילו הייתי סומכת על בן אדמה, לא משנה כמה שנים עברו מאז הימים החשוכים. פיו נפער מעט בתדהמה, ולא הבנתי למה, עד שראיתי גם קצת פחד. אוי, חרא של פרת ים, אני יודעת מה קרה. נדמה שחשפתי את השיניים שלי. השיניים שלנו לא היו שיני כריש או משהו, אבל בתור מי שאוכלות רק בשר במשך חיים שלמים ומאות דורות, הן היו בבירור שיניי טורפים- מאיימות למדי. לא לחשוף אותן הייתה אזהרה קריטית של איבוד טרף. חששתי שיברח למעלה, ואז מה אעשה? רק שבמקום לברוח, הוא התקרב אלי, קרוב מדי מהר מדי. כמעט ברחתי, אבל החזקתי את עצמי, ידי מוכנה על המזרק שבכיסי. הוא כרע על ברך ורכן לעברי, ממוקד בשפתי. אוקיי, קצת בלתי צפוי, אבל זה קורה, אלוהים הפרצוף שלו קרוב מדי! עצמתי את עיניי, והרגשתי את ידו תופסת את פניי בעדינות, רק שבמקום לנשק אותי הוא פיסק את שפתיי בידו השנייה והביט בשיניי. וואו, לא בדיוק הרגע הרומנטי שחיכיתי לו. אלוהים, מה ביקשתי, קצת רומנטיקה לפני שאצטרך לרצוח את הגבר היחיד שאי פעם יהיה לי קשר איתו? ניערתי את עצמי כשהבנתי שזו הסחת דעת לא רעה בכלל, גם אם… בלתי מסורתית? ובדיוק כשפתח את פיו לדבר, משכתי אותו בכוח ובפתאומיות לכיוון המים, רק שהוא היה חזק בהרבה משציפיתי, ונותרתי ישובה עדיין על הסירה, כשכעת גם הוא אוחז בי. שחררתי אותו במהירות וניסיתי להמלט למים, אך הוא אחז בי בחוזקה עכשיו. "היי, בלי פאניקה, אל תלכי ככ מהר" הוא חייך במתיקות, כאילו אינו מבין שניסיתי לגרור אותו למותו. פחד חלחל בגופי כשנזכרתי בסיפורים האיומים ששמעתי על מה שבני אדמה היו עושים פעם למי שתפסו; כליאה, זנות, מכות, ניצול כמו איזו חיה. אבל גם אם היום זה כבר לא קורה בדיוק ככה, עדיין שומעים.. סיפורים. יום אחד הגיעו למושבה שלנו בנות ספורות, גוססות. הן חיו באגם עצום על האדמה, והיו שייכות למים מתוקים. מכיוון שהאגם החל מתייבש בהדרגתיות, הן עמדו להחשף, אז הממשלה של האדמה באזור סיכמה איתן שתעביר אותן. רק שהיא העבירה אותן לתוך הים, וטענה שיש מושבה קרובה לשם ושהן יכולות להצטרף אלינו. הן הסבירו וצעקו שהמעבר יהרוג אותן, אבל הם לא הקשיבו. ולמרות שהן מצאו אותנו בקלות יחסית, כי המושבה אינה ממוקמת עמוק במיוחד (הפיזיולוגיה שלנו לא עד כדי כך שונה מבני אדמה, ולחץ מים שמפוצץ לך את הראש מבפנים- קצת פחות כיף) לא היה דבר שיכולנו לעשות בשבילן. עד שהמדעניות שלנו התפילו מספיק מים, כולן מתו. הן מתו בסבל, אבל אפילו מפחידה מהסבל הייתה השנאה. בחיים לא ראיתי כזו שנאה, כאלו מבטים ומילים שנאמרות בלחש. והיא הייתה מדבקת יותר מכל מחלה. שבועות וחודשים אחרי זה עדיין ראיתי את המבטים האלו בעיניים של כל מי שסביבי, ועד היום אני רואה אותה כאשר מישהו מזכיר אותן. האווירה הכללית כלפי בני אדמה מעולם, מעולם לא הייתה חיובית, אך אחרי המקרה ההוא, הם הפכו בעינינו מדמויות מרוחקות ומסתוריות לרוצחים, שקרנים, עד האחרון שבהם. וכאשר סייעתי במרפאה וראיתי את הבנות ההן מתות בזו אחר זו, השנאה הזו הרגישה כמשתלטת גם עליי, אך היו לי הספקות שלי, ששמרתי לעצמי. לא ייתכן שכולם כך, לא ייתכן שהדברים הנפלאים שנדדו אלינו מעולמם מגיעים ממקום כה שחור. אני במיוחד, כילדה בודדה מאוד, ספגתי המון מדיה ותרבות של בני האדמה, ודמויות ורעיונות רבים שבו את ליבי ואת דמיוני. אך מעבר לזה, ברמה הבסיסית ביותר, פשוט לא האמנתי שהם כולם אותו הדבר, כפי שהייתי אני שונה משכנותיי וחברותיי. אך כעת, עמדתי מול אחד מהם והייתי הרבה פחות משוכנעת בצדקתי. הוא שלף מכיסו דבר מה, שהבהיק בחשכה, ולפני שהספקתי להגיב כבל אותי למעקה. נרתעתי לאחור ונפלתי למים בחבטה. כיצד היו לו אזיקים? האם הגיע לכאן כדי ללכוד אותי? כיצד ידע שאהיה פה? הוא הביט בי לכמה רגעים, וחייך בתמימות. חשפתי כלפיו שיניים, נוהמת באזהרה. אני אקרע את בשרי בשיניי לפני שאלכד על ידי ציידי ים. מוצג באקווריום או סחורה בשוק השחור? עדיף לאבד יד. ואז נזכרתי בסכין. היא הייתה עימי, למרות שלא הייתי אמורה להשתמש בה. הוא התיישב במרחק מה ממני, ונראה כשוקל את מילותיו. "טוב, אני לא כל כך יודע איפה להתחיל, אבל אני יודע שהגעת לכאן לפתות ולחטוף אותי או משהו כזה. אגב, מקווה שלא התאכזבת" הוא החווה לעבר עצמו בחושניות וקרץ בצורה מוגזמת, ורגע לאחר מכן גיחך ואמר "סתם, תסלחי לי, אני יודע שהסיטואציה די רצינית." הבטתי בו בחוסר אמון. הבחור הזה לא אמיתי. "את מבינה, ניצלו אותך ושיקרו לך. אני כאן… אני כאן כדי שלא ירצחו אותך" הבטתי בו בבלבול. "אלוהים, אני מדבר ואת אפילו לא בטוח מבינה אותי! אני כזה אידיוט, מה התכנית כאן אפילו? לספר לך את האמת ואז נשחה לנו לעבר הזריחה?" הוא החל מלקה את עצמו נחרצות, מאבד את ריכוזו בי, ואני ניצלתי את הזמן כדי לחשוב. הבנתי אותו, מן הסתם. רוב בנות הים שתמצאו יבינו לפחות את שפת האדמה ביבשה הקרובה אליהן. אמת? איזו אמת? ומי שיקר לי? "אני מבינה" לחשתי, והוא התמקד בי בבהלה. "מה אמרת?" "אני מבינה אותך. ואני רוצה לדעת מה קורה פה" הוא הנהן ברצינות, עדיין מופתע. "אני הבן של האיש שאת אמורה לחטוף, והוא לא כאן. שלחו אותך לחטוף איש מסוים מאוד, לא סתם בן אדם אקראי. אבא שלי הוא, אממ, את יודעת מה זו ממשלה? הוא איש חשוב" דפקתי לו מבט של אחי-ברצינות-שאלת-אם-אני-יודעת-מה-זו-ממשלה?! והוא פרץ בצחוק מובך. "אוקיי, יופי, אז בכל אופן, הוא בכיר במקום שאחראי בין היתר, על הקשר איתכן. הוא אמור להגיע מחר למעין ישיבה, מפגש שגרירות כזה? בכל אופן, יש להם מודיעין מעולה עליכן, אז כשה- איך זה נקרא אצלכן, ראשונה? לא, עליונה, נכון? כשהעליונה החליטה לשלוח אותך לרצוח אותו-" כשראה אותי מזדעפת תיקן "אה, סליחה, לחטוף ולרצוח בצורה הומנית כדי לזלול. יותר טוב?" אווצ', השפלתי את מבטי במבוכה והוא המשיך. "כמובן שהם שמעו ותכננו למנוע את ההתנקשות. ממש עוד מעט אמורים להגיע לכאן סוכנים, שיהרגו אותך. אם ההתנקשות הייתה מצליחה, הוא היה מגיע למפגש כמתוכנן, אבל עכשיו אני באמת לא יודע מה הם יעשו" הפנתי את מבטי בתדהמה ובלבול. הלקה שלחה אותי לרצוח שגריר אדמה? למה אותי? ולמה שתרצה שימות? "אז מה אתה עושה פה?" שאלתי בשקט. "אני? אני קראתי את כל הטירוף הזה במסמכים במשרד של אבא שלי-מגלים הרבה דברים מעניינים כשאבא שלך עוסק במה שהוא עוסק" הוא חייך. "ולקחתי את הסירה שלו כדי להזהיר אותך" "אבל למה? למה שתנסה להציל אותי?" שאלתי, מתחילה לאבד אמון בדבריו. "כי לא מגיע לך למות." אמר בפשטות. "הבנתי מההקלטות וממידע הרקע שהיה עליכן שאת לא יודעת את מי את רוצחת, ובכלל שזה משהו שאת חייבת לעשות ולא… לא בדיוק מבחירה" הוא השפיל את מבטו והוסיף "ברור שזה לא אותו דבר, אבל זה קצת הזכיר לי אותי,ביותר מדי רגעים בחיים שלי. כשניצלו אותי, כשציפו ממני ליותר מדי, וכשעשיתי החלטות שגויות רק כי כביכול לא הייתה לי ברירה" הוא נראה כל כך פגיע ועדין באותו רגע, ואז הוסיף ברשעות "וברור גם שאת עדיין סוג של רוצחת" וגיחך. "לקבל החלטה גרועה רק כי מצפים ממך ולא כי אתה זבל, לא מפחית מההחלטה הגרועה. האמת שזה הופך אותה לגרועה יותר!" הוא צחק ונשען לאחור בנינוחות. "ואיך זה?" שאלתי בהרמת גבה. "כי אתה יודע שאתה מתנהג כמו חרא של בנאדם, ואתה עושה את זה בכל זאת." הרהרתי בדבריו ותהיתי למה להאמין. כאילו קרא את מחשבותיי, אמר "את יכולה לסמוך עלי, את יודעת? אם הייתי רוצה לפגוע בך כבר הייתי יכול, ולמה שאמציא את כל זה?" הרמתי את ידי במבט יבש ושקשקתי באזיקים המחוברים למעקה. "לסמוך עליך?" הוא התקרב בזהירות והוציא מפתח "כן. את יכולה. זה היה כדי שאוכל לדבר איתך. בבקשה אל תברחי עדיין" אמר ושחרר אותי. הופתעתי, אך התרחקתי מעט מיד ונותרתי שם. "אתה יודע שאני עדיין צריכה להביא מישהו, נכון?" הוא הנהן בדממה. "יש לי רעיון" אמרתי, "אבל אני צריכה את עזרתך. ואתה תצטרך לסמוך עלי." הוא הנהן קלות, חושש. שלפתי את המזרק, ולאחר הסבר של תכניתי הזרקתי לו מעט מאוד מהחומר, מעט ככל שהצלחתי. הוא נפל תוך רגעים מספר, ואני הרהרתי בכמה קל זה היה. יכולתי באותו הרגע להמשיך בתכנון המקורי, להזריק את השאר ולקחת אותו. אבל אחרי שראיתי את האמון העיוור שלו בי, לא יכולתי. אחרי שהגיע לכאן להציל אותי, למרות שלא הכיר אותי, ואיך שהיה מוכן לסכן את עצמו, (אפילו בהנחה שאני אמינה!) ולהכנס לעיר שלנו, רק כדי שאני אוכל להשלים את הטקס ולא אפגע… מה הוא חושב לעצמו? הוא לא רוצה לחיות? לא, אני חייבת להציל אותו. גררתי אותו לתוך המים, מודאגת מהבאות.
הודיתי לקירנה ונכנסתי לחדר, אוחזת בסכין. לא באמת ידעתי כמה זמן אמור להשפיע חומר ההרדמה בכמות שהזרקתי, אך קיוויתי שכבר פג. הבחור שהה בתוך בועת אוויר גדולה עשויה ג'ל בועות. ג'ל הבועות היה המצאה מאוחרת יחסית, אך כזו שהגיעה במהירות לכל פינה של חיינו כיוון שהייתה כה יעילה. יש לציין שלמרות היכולת שלנו לעצור את הנשימה לזמנים ארוכים מאוד, עדיין לא היו לנו זימים ולא יכולנו לנשום מתחת למים. לכן, בכל בית היו כמה בועות, וכן היו בועות ברחובות, כאשר לרוב מחוברים אליהן בלוני חמצן, ובבתים פרטיים לרוב מונחים בהן צמחי אדמה, מה שהיה פתרון נוח כי דרש פחות תחזוקה. כשפניתי לנער את זרועו הבנתי שהסכין עדיין ביד שלי- אולי עדיף להניח אותה… לא הדרך הנעימה ביותר להתעורר. הבטתי בו לרגע. הוא היה די נאה, זיפים בהירים מכסים את פניו ועורו שזוף מעט (לא יוצא דופן בשביל בני אדמה, אבל פה כמעט ולא קיים, בגלל שאנו בקושי נחשפות לשמש) חוץ מזה, אפו עוטר נמשים מועטים, ספורים ממש. השתעשעתי ברעיון לספור אותם, עד שרכנתי לעברו ובאמת ניסיתי. כמובן שהוא פקח עין והרים את גבותיו כלפי בשובבות. "כלב!" קראתי והכיתי בו באגרופי. הוא צחק והתיישב "היי! להגנתי, לא הייתי בטוח שזו את" אמר, מצחקק עדיין. "ואיך אני הייתי אמור לדעת שהמשיכה הממגנטת שלי תכבוש אותך ותנסי לנשק אותי? לא, בהחלט לא אשמתי" אמר בהחלטיות. כל כל מלא מעצמו! לרגע השתעשעתי ברעיון של למשוך אותו לכמה רגעים מפחידים מחוץ לבועת הג'ל, ותהיתי- כמה דקות לוקח לבן אדמה להתעלף? דחיתי את המחשבה וכן את שאלותיו על בועת הג'ל ועל כיצד היא עובדת, בטענה שאין זמן. ובאמת לא היה. טקס השלום תוכנן לעוד שעות ספורות, והיינו חייבים לגלות לפני כן מדוע רצתה הלקה במות השגריר. וכל הקטע של להציל את הבחור החמוד. בזמן שישן אני לא ישבתי רגל על רגל! תכננתי תוכנית ועשיתי את המחקר שלי. לקחתי את השק שבו הייתי אמורה לשים את הגופה לקצבייה, וניפחתי בתוכה בועת ג'ל בגודל אדם. אחרי זה, לקחתי נשימה עמוקה, וחתכתי את פנים כף ידי, ובחיי שזה כאב הרבה, הרבה יותר ממה שחשבתי שיכאב. את הדם מידי טפטפתי על השולחן בתוך הבועה, וגם פיזרתי מעט ברחבי החדר. ניפחתי לבן האדמה בועה חדשה, ואחרי זה הנחתי את השק על השולחן. החמצן בבועה שלו הוא מוגבל, ולכן אני חייבת להביא אותו למרכז הכינוס- המקום בו שכנה המועצה, ובו יתרחש מפגש השלום. אם אביו יגיע, הוא יוכל לקחת אותו איתו, ובינתיים אוכל להסתיר אותו באחת הבועות שם. לקחתי עוד שק גופות והחוויתי לבחור שלי להכנס. "את בטח צוחקת." הנפתי לעברו את הסכין. "רוצה לחיות? מספיק שיראו אותך ואתה יכול לשכוח מזה." וכך יצאנו לנו בקלילות, כמו לטיול עליז בפארק, ולכל מי שפגשתי בדרכי אמרתי שאני לוקחת את בן האדמה לקצבייה באופן אישי, בעוד שלקירנה אמרתי שהשארתי אותו במרפאה וביקשתי שתטפל בזה. ייקחו כמה שעות עד שתגש לזה ועד שמישהו יטפל בעניין בקצבייה, ובינתיים הייתי מכוסה מכל הכיוונים. היה כמעט קל מדי להגיע למרכז ולהתמקם, ואז היה זה רק עניין של זמן עד שיגיעו השגרירים. והם הגיעו. לכבוד האירוע, כמחצית מהמרכז כוסה לחלוטין בבועת ג'ל, שבני האדמה ירגישו בנוח. כה חששתי להתפס, שהתקדמתי במסדרונות צדדיים ונידחים לעבר האזור שמולא אוויר, עד שמצאתי משהו שלא הייתי אמורה. הבחנתי בחוטים משונים שהוצמדו לרצפה, ועקבתי אחריהם עד שהגעתי לחדר קטן המשקיף על אולם הטקסים. מרס רכנה מעל המטען, שהתחבר לעשרות חוטים שהתפצלו לכל הכיוונים. ניסיתי לברוח אבל היא ראתה אותי ושלפה סכין הטלה דקיקה. "תזוזי ואת מתה, ילדה שלי. למה את חייבת להרוס הכל תמיד? למה את לא נותנת לי להגן עליך, למה את חייבת לחתור נגדי?" הבטתי בה בבלבול והיא נאנחה, מכוונת אותי בעזרת הסכין לעבר מרכז החדר. "אם כבר הצלחת לחזור עם האדמה, ובלי אפילו שריטה, מה שהיה מאוד מתסכל דרך אגב, ואז אני מגלה שצדת את הלא נכון? ועכשיו זה? זה כאילו את פשוט לא מוכנה שאתן לך לחיות" היא נאנחה בעייפות. "את זו שרצית שהשגריר ימות? למה? ומה כל זה, מרס, ועל מה את מדברת?" היא הלכה מסביבי בעודה מסבירה. "תמימה מתוקה שלי, מכיוון שאני גם ככה אצטרך להרוג אותך-" צליל נקישה מתכתי נשמע כשנעלה אותי באזיקים המחוברים לשרשרת ארוכה. וואו, הרבה יותר מדי אזיקים ליום אחד. את הקצה השני חיברה למטען בעודה ממשיכה- "אני אסביר לך. וגם כי באמת תסכלת אותי עם ההתנהגות שלך! אחד משני דברים היה צריך לקרות, או שתצליחי איכשהו ללכוד את השגריר ואז בני האדמה היו נאלצים לתקוף, מה שכמובן היה מאלץ אותנו להתגונן. או שהיינו מאבדות אותך, באופן טראגי להחריד.." היא חייכה חיוך מטריד "או כמובן, שהיית רק נפצעת, מה שאני באמת העדפתי, אני מבטיחה לך. בכל מקרה, זה היה מעורר את הזעם שהייתי צריכה." הרגשתי מסוחררת "את רוצה… מלחמה? למה?" "לא בהכרח מלחמה, התחממות ראויה תספיק בהחלט. ובאשר ללמה, זה פשוט. בלי פחד, אנשים לא צריכים שיגוננו עליהם. בלי שנאה, הם לא מאוחדים. כל עוד העם מפחד, הוא רוצה שיגנו עליו. הוא רוצה שאני אגן עליו! אבל ככל שהשנים חולפות, ובמיוחד בשנים האחרונות, הפחד דוהה והסקרנות גוברת. יותר מדי זרמים מודרניים דורשים ש"נעשה שלום", שנחשוף את עצמנו!" היא גילגלה את עיניה. "הלקה הטיפשה לא יודעת מה שומר אותה בשלטון, זו אני. אני והפחד שלכן. מי את חושבת הציע לבני האדמה הבורים לשלוח אלינו את שבט המים המתוקים ההוא?" הבטתי בה בהלם. היא מוכנה להקריב חיים חפים מפשע כמו כלום, באותה האדישות בה אנו קוטפים פרח. היא משכה בכתפיה למראה תדהמתי וגועלי, ואמרה "האמצעים מקדשים את המטרה. באמת יש סיבה לפחד, את יודעת? אני רק מזכירה לכן את זה. אתן זקוקות לי ולכוח הצבאי שלי. מה את חושבת שיקרה אם נחשף, ואני לא אהיה בשלטון? כולנו נושמד,זה מה. אז מה שהולך לקרות עכשיו, זה שבני האדמה הולכים לפוצץ את המקום הזה ולהרוג עשרות מאיתנו ומהמנהיגות שלנו, וכשאני אשרוד בדרך נס, לא רק שהפחד ישלוט, אלא שאני אהפוך לעליונה. זה רק לטובת כולם, אני מבטיחה לך. זה קורבן של המעטים אל מול קורבן של כולנו תוך שנים ספורות. אני היחידה שיכולה להגן על המושבה." ובמילים אלו היא נשקה למצחי ופנתה לצאת, אך לפני שיצאה הסתובבה והוסיפה בשקט "אם הייתי יכולה לעשות את זה כך שלא תפגעי… אני באמת אהבתי אותך, ילדה שלי." ובמילים אלו יצאה. הראש שלי הסתחרר מרוב מידע, ואילו היו אלו רק חיי, יכול להיות שהייתי מתקפלת ומבכה את מר גורלי. אך כשנעמדתי ונצמדתי לחלון המשקיף, וראיתי את כלל המועצה, שבה נשים רבות שהערכתי והשכלתי מהן, ומנגד את בני האדמה החפים מפשע, ידעתי שגם חייהם באחריותי. הבטתי באזיק, שנראה כאילו ישא את משקלי, ואז בחוטים, שנראו כאילו יקרעו. קיוויתי שזו לא הדרך שבה אמות, ואז הרמתי את המטען, שקיוויתי מאוד שהוא לא עדין, ודפקתי אותו בזכוכית בכל כוחי, שוב ושוב. למה אנשים צריכים לשנוא אחד את השני רק בגלל פחד? הזכוכית החלה נסדקת. למה יש אנשים שמנצלים את השנאה הזו? לא ידעתי אם מרס באמת האמינה שהיא מגנה על המושבה, אבל ידעתי שהיא נהנית מהכוח שעמדתה נותנת לה, וזה הספיק כדי לעצבן אותי. שמעתי פצפוץ שבר. למה יש לי חרא של אמא?! הזכוכית התנפצה והושלכתי מבעד לחלון ביחד עם המטען, נופלת הישר לתוך מפגש השלום ברעש עצום. נפלתי לתוך בועת הג'ל הענקית, ולכן התרסקתי לקרקע בתנופה, והכל החשיך.
בסופו של דבר החלטתי כנראה להתעורר, ועד אז כל הבלאגן כבר נגמר. המועצה הביאה את מרס לדין, ובחור האדמה שלי כבר נעלם. אבל לפי מה שסיפרו לי, הוא לא עלה לפני הקרקע בלי מאבק, והוא אפילו קפץ מתוך בועת ג'ל בניסיון להשתחרר. אידיוטי כמובן, כי בעומק כזה הוא היה מת, אבל כזה הוא היה, אידיוט. מעולם לא גילית את שמו אפילו, אך בימים שמזכירים לי את היום ההוא אני עוד יוצאת ומחפשת אותו, מהרהרת באהבה ושנאה, ובשוני ובדמיון שבין כולנו.