סבא שלו 'אוטו' היה גנב, ה"גנב" בה' הידיעה, אבל בין הדין הגלקטי מעולם לא הצליח להרשיע אותו. הוא לעולם לא נתפס נכנס או יוצא מזירת הפשע במיליוני מצלמות הלוויין שרישתו את כל היקום. ומה שצולם ברשתות הפרטיות לא היה נגיש לבית הדין, עקב חוקי פרטיות מחמירים במרבית הכוכבים במתחם הגלקטי של שביל החלב. ובאחרים היו מספיק תקדימים משפטיים שמנעו מבית הדין והזרוע המבצעת שלו לחטט. וזה לא שהם לא ניסו לתפוס אותו, הם ניסו מספר פעמים, הם אפילו ניסו ללחוץ על שותפים לפשע, אשר אצלם התגלתה הסחורה הגנובה, אבל אף אחד לא היה מוכן להעיד נגדו בעד שום הון שבעולם.
הסבא היה צפוי להגיע לביקור לקראת יום הולדתו השלושה עשר, בר-מצווה, כך קראו לזה בשפה העתיקה. והילד נזכר בביקור הקודם של הסבא.
אודי היה רק ילד קטן, אולי בן חמש או שש, כאשר סבו אוטו הגיע לביקור ביישוב "תל-אב" בו הוא גר, על הפלנטה "ציון". אודי ואימו קליל נסעו ברחפת המשפחתית שלהם אל נמל החלל כדי לפגוש את הסבא. זה היה הביקור הראשון של אודי בנמל, אבל כמו כל ילד בן-גילו הוא ידע למה לצפות. הוא ראה עשרות סרטים על המראה ונחיתה של רכבי חלל, חלליות ואפילו צלחות מעופפות. ומעבר לכך היה לו אוסף ענק של חלליות להרכבה עצמית בבית. הוא ידע לזהות את הדגמים השונים של הכלים המעופפים ואת חברות הגלקטיות המייצרות אותן. ותוך כדי נסיעה בנמל הצביע על דגמים שונים ואמר את שמם בגאווה של ידען. אבל לא נראה היה שאימו הקשיבה, היא הייתה שקועה בעולם משלה.
"אימא!", אודי קרא, כדי למשוך את תשומת ליבה, "תראי, חללית מרצדס ענקית, אף פעם לא ראיתי כזאת, הייתי רוצה דגם שלה", אמר בחולמניות.
"זאת "אופיס 1", אמרה אימו, "חללית נחש עבודת-יד בהזמנה אישית".
"באמת? מאיפה את יודעת?" שאל הילד, מביט בה בחשדנות. "חשבתי שאבא הוא המומחה שלנו לחלליות".
אימו צחקה, "אבא הוא באמת המומחה, אבל במקרה הזה אני יודעת, כי זאת החללית של סבא שלך אוטו".
"באמת? באמת? באמת?", אודי קיפץ במושב הרחפת, שרק החגורה מונעת ממנו לזנק מתוך הרכב בהתלהבות תזזיתית. "אני אוכל לראות אותה מבפנים? בבקשה?".
"אני בטוחה שסבא ישמח להראות לך, אולי אפילו תוכל לטוס בה" אמרה.
אודי פער את עיניו, בוהה באימו בפליאה "באמת?" הוא לחש.
אימו עצרה את הרחפת שלהם, "תסתכל לשם" היא אמרה, מצביעה על המסוע היורד מהחללית, "הנה סבא מגיע".
אודי שחרר את החגורה וזינק מתוך הרחפת, רץ על רגליו הקצרות לעבר המסוע לפגוש את סבו שהתנשא לגובה (וגם לרוחב).
"אודין-זאוס", אמר סבא אוטו בקולו העמוק, מניח את ידו הענקית על ראשו של אודי, "מה שלום הנכד הכי אהוב עלי בעולם?", שאל.
"אני בסדר", אמר אודי "אני יכול לראות את החללית שלך? בבקשה?".
"כל-כך להוט וחסר סבלנות", אמר הסבא מביט בזווית אל אימו של אודי, "אתה מזכיר לי ילדה קטנה אחת שהכרתי פעם".
אודי עשה פרצוף נעלב, מתרחק צעד לאחור, "אני לא ילדה" הוא אמר.
"בודאי שלא", אמר סבו ונשמע נבוך משהו, "אתה גבר, כמו כל הגברים במשפחתי, רק התכוונתי שהזכרת לי את אימא שלך, כשהיא הייתה ילדה, גם היא הייתה חסרת סבלנות בדיוק כמוך".
"אה, טוב, אז בסדר", אמר אודי, "אז מתי אני אוכל לראות את החללית?"
אוטו גיחך, "מה דעתך על עכשיו?"
הילד החל לקפץ במקומו, "כן, כן, כן, בבקשה".
קליל אימו הביטה באביה, ומחאה נפלטה מפיה, "אבל רק הגעת! ו…"
"עזבי!" הוא אמר, "הנכד שלי רוצה לראות חללית, אז הוא יקבל חללית". "בוא" הוא אמר, מושיט את ידו לילד ההמום, שמעולם לא ראה את אימו משתתקת באמצע משפט.
הסבא לחץ על השלט בידו והמסוע עליו הגיע שינה כיוון, מסיע אותם פנימה אל קרבי החללית המפוארת, כשאודי אוחז בידו של סבא ואימו נגררת מאחור.
אודי ראה הרבה סרטים על חלליות, אבל זאת הייתה משהו מיוחד. מבחוץ היא נראתה כמו עור של נחש עם קשקשים כסופים שהחזירו את האור כמו אלפי מראות קטנות שבוהקות בשמש. כאשר אודי שאל על כך, סבא הסביר שזוהי טכנולוגיה חדשה המאפשרת הסטה של גלי האור. סבו השתמש בהמון מושגים טכניים כדי להסביר את הטכנולוגיה, ואודי לא ממש הבין, אבל הוא הניד בראשו כאילו הכול ברור לו לגמרי. מה שהוא כן הצליח להבין מכל ההסברים המייגעים זה שהטכנולוגיה מאפשרת להתחמק ממעקב על ידי לוויינים של בית הדין הגלקטי, וזה נשמע לילד בהחלט שימושי, כמו אחת המשימות במשחקי המחשב שלו.
מבפנים, החללית נראתה אפילו יותר מגניבה, הקירות הכסופים התנחשלו במין תנועה גלית כאילו היו להם חיים משל עצמם. כשהוא הניח את ידו על הקיר, נוצר משקע עדין בצורת כף ידו, אשר נעלם מספר שניות לאחר שהזיז את היד. סבא אוטו הסביר לו שזו סגסוגת חדשה של מתכת נוזלית המאפשרת לבצע שינויים מהירים במבנה הפנימי של החללית כדי להתאים אותה לתפקידים שונים. ואודי דמיין לעצמו מבוכים וחדרים נסתרים בהם הוא יוכל להחביא אוצרות.
הסיור בחללית ערך יותר משעה, והסבא הסביר וענה על כל שאלה של הילד, בזמן שאימו נגררת אחריהם ורוטנת לעצמה. אבל בסופו של דבר הסיור נגמר והם פסעו לעבר הרחפת, כשאודי סוחט הבטחה מסבו שייקח אותו לסיבוב בחללית והסבא הבטיח שכך יעשה.
***
עכשיו הוא כבר לא ילד קטן, בסוף השבוע הקרוב הוא יחגוג את יום הולדתו השלושה עשר, וסבו היה צפוי להגיע בימים הקרובים, ואודי חיכה לכך בקוצר רוח. הוא אמנם לא פגש את סבו מאז הפעם ההיא כשהיה בן חמש או שש, אבל הסבא לעולם לא שכח את יום הולדתו, ובכל שנה הגיעה חבילה ענקית עם מתנות יום הולדת מיוחדות עבורו. הוא תהה מה יקבל הפעם. לכל חבילה שהגיעה מסבו צורפה תמיד אותה ברכה: "ברכות לדם מדמי, בשר מבשרי, נכדי האהוב, אודין-זאוס".
כשהוא היה קטן הוא לא התייחס לברכה המשונה, אבל כאשר הוא גדל, ואותה הברכה חזרה שוב ושוב בכל שנה הוא שאל על כך את אימו. אבל היא התייחסה לכך בביטול, ואמרה: "לסבא יש כל מיני רעיונות משונים, שזה לא יטריד אותך!". אבל זה הטריד אותו כבר שנים, אולי סבא יסביר לו כשהם יתראו.
הוא למד ששמו האמיתי הוא "אודין-זאוס" בביקור הראשון של סבו. עד אז כולם קראו לו רק "אודי". אבל סבו התעקש לקרוא לו בשמו המלא: "אודין-זאוס".
"זה שם של כבוד", אמר הסבא, "ואתה, ילדי, נצר יחיד ומיוחד של האלים העתיקים. שא את השם שלך בגאווה!".
כאשר התחיל ללמוד את פרשת השבוע איתה הוא יעלה לתורה בסוף השבוע הקרוב, שאל אותו הרב הווירטואלי שלו לשמו, והוא סיפר לו כי שמו האמיתי הוא 'אודין-זאוס' ולא אודי כפי שקוראים לו כולם. הרב הווירטואלי צחק. "איזה שטויות" הוא אמר, "אביך ציוני גאה, ולעולם לא היה קורא לבנו בשם של אלים כופרים, שהושמדו מזמן וגם אף אחד לא האמין בהם." "אודי זה בטח קיצור של "אהוד" שזהו שם מכובד מהתנ"ך, בספר שופטים. אהוד בן-גרא היה שופט בישראל ולוחם מהולל. אני בטוח שאביך יסביר לך זאת אם תשאל אותו."
"אבל סבא שלי אמר…" התעקש הילד.
"סבא שלך הוא…" הרב השתתק ונראה כועס, "עזוב, לא חשוב, אני אסדיר את העניין הזה עם אביך".
אודי לא ידע על מה הרב ואביו דיברו, אבל הנושא הזה לא עלה שוב בשיעורי התורה שלהם, וגם אביו לא אמר שום מילה בנושא הזה לאודי.
חוץ מזה, לאודי לא היה ממש איכפת מה חושב הרב, הוא כבר כמעט בן שלוש-עשרה, מספיק גדול בשביל להבין את הברכה "דם מדמי, בשר מבשרי", הוא ידע שסבא לא ישקר לו, ולא חשוב מה אנשים אחרים חשבו עליו.
***
רק יום אחד נותר לפני העלייה לתורה ואודי החל דואג שאולי סבא לא יספיק להגיע, הוא ישב בחדרו, בוהה במשחק על מסך המחשב, כשהודעת "אתה נפסלת" מרצדת מול עיניו. דפיקה בדלת, וקולה של אימו אמר: "אודי, יש לך אורח".
"אימא, אני עסוק" הוא אמר, ממש לא היה לו מצב רוח לכל בני הדודים הקטנים והמעצבנים שהתנחלו אצלם לקראת המסיבה הצפויה.
הדלת נפתחה "תראו, תראו, הדוקטור עסוק" נשמע קולו של סבא אוטו.
"סבא!", אודי זינק מכיסאו ורץ לזרועות המושטות של סבו שהניף אותו באוויר.
"נו, נו, גדלת, ילד, כבר אי-אפשר לזרוק אותך באוויר כמו פעם", אמר סבו והניח את אודי בזהירות על הרצפה.
"הייתי רוצה להיות גדול ושרירי כמוך" אמר אודי, "אבל אני רזה בדיוק כמו אבא שלי".
"את זה עוד נראה" אמר סבו, "בוא! תראה מה הבאתי לך" הוא שלף מאחורי הדלת צינור ארוך בצבע כסוף, קשור בסרט אדום והושיט אותו לאודי. "מתנת יום-ההולדת שלך, אודין-זאוס", הוא אמר בחגיגיות.
אודי בהה במתנה, "הבאת לי צינור?" הוא שאל, "מה הוא יודע לעשות?"
סבו צחק, "זאת קפסולת זמן. היא שומרת על דברים שלא יהרסו בשיני הזמן, אבל מה שחשוב זה מה שנמצא בתוכה", הוא הניח את קפסולת-הצינור על המיטה של אודי ולחץ על כפתור בחלקה העליון, הקפסולה נפתחה לשניים וחשפה את תכולתה.
אודי בהה בתוכה, "וואו, זאת חנית", הוא אמר, "היא נראית ישנה". המוט של החנית אכן נראה שחוק, אבל הלהב שלה בהק באור מתכתי כחול-כסוף כאילו רק עכשיו הושחז.
"היא באמת עתיקה מאוד", אמר סבו, "היא עברה במשפחתנו דורות רבים, עוד מתקופת יוון העתיקה בכוכב האם שלנו, כדור-הארץ, וכל בן משפחה ראוי קיבל אותה לקראת טקסי הבגרות שלו".
"אבל מה אני אמור בדיוק לעשות איתה?" שאל אודי.
"אתה תצוד איתה" אמר סבא אוטו.
"אני? אני אצוד איתה?, אבל מעולם לא צדתי, וגם אין איפה לצוד אצלנו, כל החיות מוגנות"
"בגלל זה, מייד אחרי טכס בר-המצווה אנחנו טסים ל"כרמל", שם יש יערות עם חיות בר אותם אפשר לצוד", אמר סבו, "או שהם יצודו אותך", הוסיף בגיחוך.
"אל תפחיד את הילד" אמרה אימו, שכל אותו הזמן עמדה קשובה בכניסה לחדרו.
"הוא כבר לא ילד", אמר הסבא, "הוא כבר גבר, בן שלוש-עשרה"
"נכון! אימא! אני כבר גבר!" אמר אודי, זוקף את כתפיו הצרות ומבליט את חזהו הרזה, נראה כחוש ליד סבו הגבוה והרחב "אפילו הרב אמר שאני גבר".
"את רואה, אישה, אפילו הרב אמר שהוא גבר" אמר סבו, מנסה להסתיר את החיוך שהתגנב לפניו.
"אוף, אי-אפשר איתכם" אמרה אימו ופנתה ללכת. ואילו אודי וסבו התיישבו על המיטה והתחילו לתכנן את הנסיעה הקרובה לכרמל.
***
יום טכס בר-המצווה הגיע וכולם לבש-חג והלכו לבית הכנסת שהיה עמוס באורחיו של אודי שהגיעו מרחבי הגלקסיה לקראת חגיגות בר-המצווה. פרט להמולת האורחים, נשמע ברקע זמזום מצלמות שסרקו את האולם, מתעדות את האירוע עבור קרובים שלא יכלו להגיע ל"ציון". אודי ישב בין סבו לאביו בשורה הראשונה, מתרגש לקראת עלייתו לתורה, ספר ישן, בעל כתב עתיק, ששכב על במה מוגבהת בקדמת האולם. לפתע נדלק המסך הענק מאחורי הבמה ופניו של הרב הווירטואלי הופיעו, "אורחים נכבדים, ברוכים הבאים לחגיגות בר-המצווה" אמר הרב, "אני מתכבד להזמין ולעלות לתורה את חתן בר-המצווה לקרא את פרשת השבוע, קבלו את אודין-זאוס"
אודי עפעף בהפתעה כששמע את שמו האמיתי נאמר על ידי הרב, לזה הוא לא ציפה, ואילו סבו טפח על כתפו ואמר: "קדימה, גבר, עלה והצלח".
הוא עלה לבמה, מדשדש במקומו, חושש שמא יתבלבל בתפילה, הוא הסתכל בסבו וראה חיוך רחב על פניו, מייד התעשת וזקף את כתפיו. מאחוריו התחלף המסך, במקום פניו של הרב הווירטואלי הופיע כיתוב של פרשת השבוע, פרשת ויקרא שמיני, באותיות מרצדות.
אודי החל לזמר את הפרשה כשכל הקהל הרב ממלמל אחריו: " וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו–וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה–תְּמִימִם; וְהַקְרֵב, לִפְנֵי יְהוָה."… הוא הגביר את קולו להתגבר על המלמול, " וַיִּקְרַב אַהֲרֹן, אֶל-הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּשְׁחַט אֶת-עֵגֶל הַחַטָּאת, אֲשֶׁר-לוֹ. וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת-הַדָּם, אֵלָיו, וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם, וַיִּתֵּן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ; וְאֶת-הַדָּם יָצַק, אֶל-יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ." … אודי שאף אוויר והמשיך צועק את המזמור בקול, " וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם."
פתאום הכול נגמר. לקול מחיאות הכפיים של הקהל, הוא נשף בהקלה, וירד מהבמה. כולם נגשו אליו, לוחצים את ידו או תופחים על כתפיו, הוא לא האמין שזה נגמר.
אחרי מספר שעות כשכל האורחים עזבו, אחרי שאכלו ושתו לכבודו, הוא עדיין היה המום מכך שהצליח לזמר את התפילה מבלי להתבלבל. בנוסף לכך, הוא הרגיש מסוחרר מכל כוסיות היין שנאלץ ללגום לכבוד השמחה. סבו נגש אליו ואמר: "הנה, טכס אחד כבר עברת, אודין-זאוס, עכשיו נשאר רק הצייד, כדי שתהיה לאחד משלנו".
הוא לא הספיק להגיע הביתה ולהתאושש מהמסיבה וכבר נדחף לידיו תרמיל ארוז לנסיעה, מייד אחר כך הוא נגרר אחרי סבו לרחפת, ותוך זמן קצר מצא את עצמו בחללית הנחש של סבו שהמריאה אל שמי הלילה בדרכה לכרמל.
***
החללית זינקה דרך שער-חלל ומרחב "כרמל" הופיע במסכי התצפית. מערכת השמש של כרמל נקראה על שם הפלנטה היחידה המיושבת בה: "כרמל". במסכי התצפית כרמל נראה כמו כדור ירוק שפסים תכולים חוצים אותו. בחלק מהאזורים הכדור נראה מטושטש עקב מערבולות של סופות משתוללות שהטיחו אלפי ליטרים של גשם על היערות הטרופיים והביצות של כרמל. אודי ישב מרותק למסכים, זו הפעם הראשונה שבה הוא עזב את ביתו וטס לעולם אחר, כל דבר שראה נראה לו חדש ומופלא. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן להצעה של סבו ללכת לישון, שינה קריוגנית, בזמן הטיסה והטלטלות של שער-החלל. הוא התעקש לשבת בתא הפיקוד ליד סבו, שואל על כל כפתור וכל מערכת הפעלה, ובוהה במסכי התצפית. פרט לגיחות קצרות לאוכל ושירותים מלווה באנשי הצוות של החללית אודי לא הניח לסבו לרגע של מנוחה במהלך הטיסה, והסבא לא איבד את סבלנותו, למרות אין-ספור השאלות של הילד.
לבסוף הם נחתו בכרמל, יוצאים מתוך החללית לקרחת יער גדולה שמספר מסלולים הוליכו מתוכה אל תוך היער הסבוך. אודי נעמד בדלת המסוע וחיפש חלליות אחרות, אבל השטח היה נטוש, פרט לשלוש רחפות שחנו בקצה מרוחק של השדה, ורחפת נוספת שנסעה בכיוונם. הוא שאל על כך את סבו, ונענה בנהמה חסרת משמעות.
הרחפת התקרבה ונעצרה בתחתית המסוע בדיוק כשאודי וסבו ירדו. שני גברים מגודלים ירדו ממנה והתייצבו בעמידה זקופה כמו חיילים המתייצבים מול מפקדם. הייתה להם תספורת קצוצה ושרירים משורגים והם נשאו מספר נשקים בחגורות מוצלבות על גופם. אודי חשב שאלו הם בטח מאבטחים שסבו מעסיק, חושש לפתע מסכנות לא ידועות שעלולות להיות בעולם הבלתי-מוכר.
"הכר את דודיך, אודין-זאוס", אמר סבו, מניף את ידו "אלה הם יהודה ובנימין, הם יהיו המלווים שלך בצייד הקרב".
אודי הרים עיניים, מביט מופתע בפניהם של דודיו, כדי לגלות שם גיחוך וניצוץ בעיניים שלהם. הוא ראה תמונות שלהם באלבום הדיגיטאלי של אימו, אבל היו אלה תמונות של ילדים צעירים ורזים, אפילו יותר ממנו, בחיים הוא לא היה מנחש שיגדלו להיות הרי-אדם מגודלים.
"ברוך הבא, אודין-זאוס" הם אמרו יחד בקולות רועמים.
"אה, כן, תודה", אמר אודי בהיסוס, ואז תפס אומץ והצהיר: "אני שמח להיות כאן".
"גם אנחנו שמחים שאתה כאן", אמר יהודה, "כולם כבר מחכים לך. בוא, אסור להתעכב המשתה שלך כבר מוכן"
"המשתה שלי?", שאל אודי.
"כמובן", ענה דודו יהודה, "המשתה לכבוד הצייד הראשון שלך. היום חוגגים, ומחר צדים".
"לא נהוג לחגוג אחרי הצייד?" שאל אודי.
"לא, לא אצלנו" ענה דודו, מניח יד כבדה על כתפו של אודי, דוחף אותו קלות לתוך הרחפת.
כאשר כולם היו יישובים וחגורים, הרחפת המריאה נכנסת לאחד משבילי היער היוצאים מן השדה. השביל התפצל כמו מבוך בתוך מערה של סבך, לא היו שלטים בהתפצלויות, ורק מי שהכיר באמת את הדרך יכול היה לדעת לאן נוסעים. לבסוף הם הגיחו לקרחת יער נוספת אשר במרכזה עמד בית עץ פשוט בן שתי קומות, דומה מאוד לבתים שהיו להם בציון. הם החנו את הרחפת ופנו להיכנס לתוך הבית. היה נראה לאודי כאילו הבית מרצד לנגד עיניו והוא הניח את ידו על הקיר החיצוני, ידו שקעה קלות בקיר, בדיוק כפי שזה קרה בחללית של סבו. אודי נזכר בהסברים של סבו לגבי הסגסוגת הנוזלית שיכולה להשתנות.
"מגניב", הוא אמר לדודו יהודה שעמד אחריו, "בית משנה צורה?".
דודו גיחך, "אני רואה שאי-אפשר לסדר אותך ילד, ישר קולטים שאתה בן-משפחה".
הם נכנסו לתוך חדר מרווח שבמרכזו עמד שולחן גדול וערוך מכל טוב. השולחן היה מפואר ועמוס, אודי לא ראה מימיו כל כך הרבה אוכל. היו שם דגים במספר צורות הגשה: מעושנים, מטוגנים ואפויים, היו שם מיני סוגי נקניקים, בשרים ועופות ברטבים שונים וכן מגוון גדול של ירקות ופירות שאת חלקן אודי לא ראה מעולם. במרכז השולחן הייתה חיה מקורננת משונה, צלויה על שיפוד ענק. היא הייתה בגודל של כבש גדול, והיו לה קרניים ארוכות ומעוקלות בראשה, אבל באופן מפתיע התעקלו גם שני ניבים גדולים ואכזריים מתוך פיה. אודי הביט בייצור המחריד בהלם.
"זהו שור הבר של כרמל" אמר סבו, "הוא לוחם אכזרי ומאוד קשה לצוד אותו, אבל אתה בני, יוצא מחר לצוד אחד כזה בעזרת החנית שלך".
אודי הביט בחיה מבועת.
קרובי משפחה נוספים הגיעו לאולם המשתה, דודים ובני-דודים, נשיהם וילדיהם וכולם הוצגו בפני אודי, לוחצים את ידו או תופחים על כתפיו ומעודדים אותו לקראת הצייד ביום המחרת, אבל אודי לא ממש הקשיב, מחשבותיו היו כמו כלואות בתוך בועה, חרד מפני הצייד הקרב. כולם התיישבו סביב שולחן המשתה, אוכלים ומפטפטים על הצייד הצפוי למחרת ומספרים חוויות על מסעות צייד אחרים שהשתתפו בהם. אודי כבעל השמחה הושב בראש השולחן, מול ראשו האדיר של שור הבר. היה נדמה לו שהחיה מסתכלת עליו, והוא איבד את תאבונו. הוא כמעט ולא אכל כלום במהלך המשתה, בקושי הצליח לדחוס חתיכת לחם לפיו רק כי כולם הסתכלו עליו וציפו ממנו שיאכל. בצלחתו שכב נתח נכבד משור הבר, אך הוא לא נגע בו, חושש להרגיז את החיה האדירה, שמה תזנק מהשיפוד ישר עליו. הוא שמח שהארוחה נגמרה וכולם החלו לעזוב, שוב לוחצים את ידו וטופחים על כתפיו ומשמיעים מילות עידוד לגבי הצלחתו המובטחת ללא ספק בצייד הצפוי. אודי לא הרגיש כל-כך בטוח, אבל הוא הנהן והודה לאיחולים בכובד ראש. לבסוף כל האורחים עזבו ונשארו רק סבו ודודיו יהודה ובנימין. סבו הניד בראשו ודודו יהודה ליווה את אודי לקומה העליונה לחדרי השינה. החדר שקיבל היה העתק מדויק של חדרו בבית, דבר שמייד הקל את הלחץ שחש בחזהו.
"זה" אמר דודו, מניף את ידו סביב, "כדי שתרגיש כמו בבית. אפילו רכשנו כמה מהספרים האהובים עליך", מצביע על המדפים. "עכשיו תישן, ומחר צפוי לך יום עמוס", הוא יצא סוגר אחריו את הדלת.
אודי פשט את בגדיו והזדחל תשוש מתחת לשמיכה, במחשבה ללכת לישון, אך השינה לא באה לו בקלות. כשלבסוף הוא נרדם, הוא חלם על שור הבר, אורב לו בתוך הסבך, ומביט בו במבט זועם, מבט שמשום מה הזכיר לו במשהו את סבו.
***
אודי התעורר למחרת בבוקר כשהשמש מסנוורת את עיניו מבעד לחלון. הוא לא הספיק לקום מהמיטה וכבר נשמעה דפיקה בדלת וסבו נכנס מבלי להמתין לתשובה.
"קדימה, אודין-זאוס, צריך להזדרז," הוא אמר, "עדרים של שור הבר נצפו לא הרחק מכאן, רועים באחו, הם לא ימתינו לנו כל היום."
אודי זינק מהמיטה, ממהר לחדר הרחצה להתארגן. אתמול היה לו יום קשה, אך היום הוא הרגיש כאילו הכול אפשרי, אולי אפילו יצליח בצייד, לפחות נראה כי קרובי משפחתו מאמינים ביכולתו.
כשיצא מחדר הרחצה מצא על המיטה לצד בגדיו, גם את הכידון שהעניק לו סבו, הוא נזכר בשור הבר המשופד. לפתע אודי הרגיש רעב, מצטער שלא העז לטעום מהבשר הצלוי עוד אתמול בערב, ועם בטן מקרקרת ירד לכיוון אולם המשתה. אך האולם הגדול נעלם והקומה התחתונה הייתה מחולקת למספר חדרים. הוא עמד בתחתית המדרגות, תוהה לאן לפנות.
דודו יהודה יצא מאחד החדרים וסימן לו להתקרב. "בוא לאכול," הוא אמר, "יוצאים מייד לאחר ארוחת הבוקר."
אודי נכנס לחדר האוכל, לקח צלחת גדולה והחל להעמיס עליה מהמזנון.
"רעב, אה," אמר יהודה, מגחך, "אל תאכל יותר מידי, כדי שלא תהייה כבד בזמן הצייד, אולי עוד תצטרך לברוח."
סבו לא אמר דבר, אך הביט בדודו במבט חמור, מה שהוריד מייד את הגיחוך מפניו. אך אודי הפסיק להעמיס את הצלחת והחליט להסתפק בלחם קלוי עם גבינה וכוס חלב.
בתום ארוחת הבוקר, הם העמיסו את הרחפת בשלל ציוד לקראת הצייד, היו שם משקפות שדה, חבלים, פלצורים, רשתות, סכינים וכידונים נוספים פרט לכידון שלו. אודי התפלא שלא היו שם רובי צייד, ופרט לנשק האישי שנשאו דודיו, לא היה שם שום נשק אוטומטי או מודרני. הוא שאל על כך את סבו, והסבא אמר שאחרת הצייד לא יהיה צודק, צריך גם לתת לשור הזדמנות שווה.
הם סיימו להעמיס את הציוד ועלו לרחפת, אודי התיישב מקדימה ליד דודו יהודה. סבו ודודו בנימין התישבו מאחור. על מסך הניווט הופיע מפת שטח מרושתת בציוני תוואי שטח, על המפה הופיעו גם נקודות אדומות זוהרות בעוצמות וגדלים שונים. דודו יהודה הסביר כי זוהי מפה לוויינית עם גלאי תרמי – המזהה חום-גוף כך שניתן לזהות בעלי חיים שיש להם דם-חם גם כאשר הראות אינה טובה, למשל כמו בלילה או בצפיפות סבך היערות של כרמל. כמובן שזה מאוד יכול לעזור בצייד כשאתה צד את שור הבר, מכיוון שטמפרטורת הגוף שלו היא בסביבות 42 מעלות צלזיוס. אבל אסור לשכוח שזה לא מספיק להסתמך על המכשיר מכיוון שלא ניתן לזהות בעזרתו בעלי חיים בעלי דם-קר כמו זוחלים ועכבישים. "שלא יתברר לך שבזמן שאתה צד מישהו עם דם-חם, משהו עם דם-קר צד אותך" אמר דודו כשגיחוך על פניו.
"אתה רואה את הנקודות הצפופות האלה" אמר דודו יהודה, "זוהי הלהקה של שור הבר שאותו אנחנו רוצים לצוד, הנקבות והעגלים בדרך כלל רועים יחד בצפיפות, והשור, ראש העדר, משגיח עליהם מהסבך."
"אז מה יקרה להם אם נצוד את השור?" שאל אודי מודאג.
"אל תדאג," אמר דודו, "שור אחר ישתלט על העדר. תמיד יש זכרים בודדים שנושפים בעורפו של הזכר השליט."
"אז למה שלא נצוד אחד מהם?" שאל אודי.
"שאלה טובה," אמר דודו, "הבעיה שאותם הרבה יותר קשה לאתר, מכיוון שאין להם סיבה מספקת שקושרת אותם לעדר, ויכולים לקחת שבועות עד שנאתר שור בר בודד."
"אני מבין," אמר אודי, חושב על ההזדמנות שסבו הבטיח לשור הבר.
לפתע דודו עצר את הרחפת, "אנחנו נרד כאן," הוא אמר, "אסור שהעדר ישמע אותנו מגיעים, אחרת כולם יתפזרו בסבך וייקח ימים עד שנאתר אותם שוב."
סבו ודודיו ירדו מהרחפת והתחמשו בחניתות וחבלים.
"קח את החנית שלך אודין-זאוס," אמר סבו, "וגם תביא משקפת שדה."
אודי אחז בחנית העתיקה. עוד לפני מסיבת בר-המצווה שלו, בחצר ביתו, סבו הדגים לו ולימד אותו איך להשתמש בחנית. ברגע שהוא החזיק בה הוא הרגיש כעין עוצמה זורמת ממנה אל ידו, כאילו שהיא נותנת לו כוח והופכת להמשך ישיר של היד המחזיקה בה. ברגע שאחז בה הרגיש כאילו אין דבר בעולם שאותו לא יוכל להביס, זו הייתה הרגשה קסומה.
הם התגנבו בשקט בשביל, צמודים ככל יכולתם לסבך התוחם אותו, ונעצרו רגע לפני שהגיחו לקרחת היער שנתגלתה לעיניהם. העדר היה בצידה המרוחק של קרחת היער.
"תשתמש במשקפת וחפש את השור," אמר סבו.
אודי כיוון את המשקפת לכיוון העדר וסביבתו. הוא ראה פרות בוגרות עם קרניים מעוקלות ועגלים צעירים בעלי קרניים קצרות או חסרי קרניים, אבל לאף אחד מהם לא היו ניבים מעוקלים ואכזריים אותם ציפה לראות.
"אני לא רואה אותו," הוא אמר.
"נצטרך להתקרב," אמר סבו, "הוא בטח נסתר בסבך."
הם פנו לעומק הסבך, מתרחקים מקרחת היער כדי לנסות ולאגף את העדר מצידה השני. דודיו וסבו התגנבו בין השיחים בשקט ערמומי הראוי לציידים מנוסים, כאילו רק הרוח חלפה בין ענפי הסבך. אודי ניסה להתחקות אחר צעדיהם, אך התברר שזו משימה קשה מכפי שחשב, כי מפה לשם נשבר ענף או חרק חצץ תחת רגליו. עם זאת, ככל שהתקדם בסבך לכיוון העדר, כך הפכה התקדמותו חרישית יותר, הוא למד.
ככל שהתקדמו יותר כך הוא יכול לראות את העדר קרוב אליו יותר מבין חללים שנגלו בסבך, אבל השור לא נראה בשום מקום. הם נעצרו במרחק צעדים ספורים מהעדר נסתרים בסבך ומביטים סביב בחיפוש אחר השור, לפתע דודו בנימין משך את תשומת ליבו מצביע לתוך העדר פנימה ושם הוא היה, מוקף בנקבות ועגלים רבץ השור האימתני ביניהם. "אין סיכוי שנלכוד אותו במצב הזה, ברגע שנפרוץ פנימה הוא יעלם בכל המהומה", לחש דודו.
"אין דרך אחרת", אמר סבו, "שווה לנסות, אולי בכל זאת הוא יחליט להישאר ולהשיב מלחמה".
הם נערכו לצייד, נוטשים את תרמיליהם ונשקם האישי בין השיחים וחמושים בחניתות וסכינים בלבד הם פרצו אל קרחת היער רצים לכיוון העדר כשאודי רץ במאסף. לפתע הוא שמע נחרה מאחוריו, והסב מבטו לאחור, שור בר זועם נוסף פרץ מתוך הסבך, שועט לכיוונו. אודי לא איבד את עשתונותיו ופנה לאחור מניף את חניתו גבוה להתמודד עם הסכנה השועטת לעברו. הוא הטיל את החנית ישירות בין עיניו של השור וראה אותה חודרת בשר ועצם לנגד עיניו המשתאות, אך השעטה של השור לא נפסקה, דוהר ישר לכיוונו של אודי הוא נגח ברגלו השמאלית, ואודי הרגיש את החט הלבן חודר פנימה ומשסע את ירכו. אודי חטף את סכינו מחגורתו ותקע אותה בגרונו של השור תוך שהוא נוחת בקרחת היער ומתבוסס בדמו של השור הגוסס.
אולם הכאב הכניע אותו ואודי איבד את הכרתו, כשפקח את עיניו, ראה את דודו בנימין שטיפל ברגלו הפצועה מנקה את הפצע בחומר חיטוי וחובש אותה בתחבושת שדה. לא רחוק ממנו שכבו שתי גוויות של שורי-בר. הוא פנה לדודו לשאול אותו מה קרה, אך ראה לנגד עיניו מזרק חודר את ידו, ומייד התפשטה בתוכו הרגשה חמימה של טשטוש, והוא שקע לתוכו. הוא שמע כמו מתוך ערפל את סבו לוחש: "עכשיו תישן, דם מדמי, בשר מבשרי".
***
אודי קדח מחום, הפצע ברגלו פעם בכאב עז עם כל דפיקת-לב, ובתוך הקדחת תקפו אותו הזיות. הוא ראה את ראשו של השור מתנוסס מעליו כמו מרחף בחלל ושוטף אותו בדמו. הוא שמע נחרה של שור וראה את ראשו של השור דובר אליו בקולו של סבו ואומר לו "דם מדמי בשר מבשרי". הוא שמע שאגה של אריה וראה את ראשו של האריה מתנוסס מעליו ונוהם "דם מדמי בשר מבשרי" בקולו של דודו יהודה. הוא שמע יללה של זאב וראה את הזאב שר לו לאורו של ירח אדום "דם מדמי בשר מבשרי" בקול דודו בנימין. הוא הרגיש נחש זוחל עליו ומלחשש "דם מדמי בשר מבשרי". הוא הרגיש את גופו שלו מתפתל ורועד בכאב הקדחת, את שריריו תופחים ומתכווצים, תופחים ורועדים, מתפתלים סביב עצמם כמו נחשים. הוא ניסה לזוז אך הרגיש כאילו גושי עופרת קשורים לידיו ורגליו והדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לנשום, רק לנשום, רק לנשום.
אודי לקח נשימה עמוקה ופקח את עיניו, הוא ראה לנגד עיניו את סבו ודודיו יהודה ובבנימין עומדים מעליו, היה שם אדם נוסף שהוא פגש רק פעם אחת במשתה לכבודו. הוא ניסה לזוז ולא יכול, ידיו ורגליו היו קשורים בפינות של מזבח אבן עליו הוא שכב, גופו היה עירום ומכוסה בנוזל אדום-שחור, והוא הבין שזהו דם וקיווה שזה לא דמו שלו, הוא הביט למטה ברגלו וראה את הצלקת שהעניק לו שור הבר, היא כבר לא כאבה. הוא הביט מסביב וגילה שהוא נמצא במערה שמנורות אדומות דלקו בתקרתה וקירותיה היו מאוירים בציורים של חיות-בר.
"הגיע הזמן" אמר סבו ושלף סכין חדה מחגורתו, ומייד אחריו גם השאר שלפו סכינים. אודי פער את עיניו, בוהה בסבו, רואה אותו ניגש בשלווה וחותך את החבלים האוזקים את רגלו הפגועה, ואז ניגשו דודיו וחתכו גם את שאר החבלים. אודי התיישב על המזבח בתוך שלולית הדם מרגיש דביק ומלוכלך אבל גם שונה, כאילו נולד מחדש. הוא נעמד על רגליו והביט על גופו, הוא היה גבוה יותר ורחב יותר מהילד שהוא זכר, שריריו היו גדולים ומשורגים כאילו עכשיו יצא מחדר כושר, הוא בקושי זיהה את גופו.
"בוא, תשטוף את עצמך" אמר סבו, מוביל אותו את פתח המערה.
נחל זרם בכניסה למערה ואודי זינק לתוכו שוטף מעליו את הדם והזוהמה. כשיצא מהנחל, שב והביט בגופו הנוצץ בשמש המרצדת מבין העצים. הוא צחק בקול מלא חדווה, גם קולו נשמע לו אחר, כבר לא ילדותי יותר. הוא שמע את סבו ודודיו מצטרפים וצוחקים יחד איתו.
דודו בנימין הגיש לו טוגה לבנה. "קח תתלבש" הוא אמר.
"איפה הבגדים שלי?" שאל אודי בקול ניחר.
"לא נראה לי שתצליח להשתחל לתוכם יותר" אמר סבו.
"נכון" אמר אודי, פורץ שוב בצחוק מתגלגל, סוף סוף הוא הבין למה סבו התכוון.
פרס עינתפרס עינת