זה הגיע למחנה החורף שלנו באחד הלילות הקרים ביותר. זה נגרר, קשור בחבל בלוי, אחרי קבוצה של ציידים מהשבט שלא ראינו מספר עונות. והם חזרו עם שלל ראוי.
העור של זה היה חום, כמו אדמה שמבצבצת מהשלג בימי קיץ חמים במיוחד, וחרוט בסמלים מפותלים ועדינים. "מכשפה", לחששו אנשי השבט, נועצים בדבר את עיניהם הכחולות. "מכשפה מהדרום".
השתדלנו לא לגעת בה, כאילו פחדנו שתלכלך את עורנו הצחור. היא הייתה שדופה, זוג עיניים איומות וחלולות, זהובות-אדמדמות. היא לא הייתה כמו בני האנוש שסחרנו איתם, שעיניהם היו לרוב כחולות בגוון עכור יותר משלנו ועורם ורדרד. היא הייתה מיצורי הדרום הרחוק. טינופת.
כשזה הגיע אני הייתי אשה צעירה, אך עדיין לא נישאתי לצייד, וחובותיי היו לכלל השבט ולא למדורת הבית שלי. יחד עם כמה מחברותיי, קיבלנו משימה פשוטה – לשמור על השלל, לנקות אותו מדי פעם ולהאכיל. עבר על המכשפה מסע רגלי ארוך בחברת ציידים, והיא הייתה במצב רע. ואם השבט רוצה לקבל תמורה נאותה מהיצורים בדרום, השלל צריך להיות במצב סביר.
אני נכנסת לאוהל. הידיים שלה קשורות מאחורי גבה לעמוד התומך של מבנה הבד, והיא שפופה לחלוטין אל הרצפה. היא מתכווצת מעט כשהיא שומעת שאני נכנסת, ואז דוממת.
"אוכל", אני נוהמת, והאמת היא שאני מפחדת. היא לא יכולה להיות חזקה באמת אם היא נתנה לציידים לתפוס אותה, אבל הקסם הלא מוכר מבעית בכל מקרה. היו אצלנו קוסמים בשבט, בעיקר גברים שוויתרו על האפשרות לקיים חיי משפחה ופרשו כדי להתאחד עם השלג והקרח בקשר ניצחי. אבל קסמיה היו של אש, ואש, כידוע, מכלה הכל.
אני אמורה לשבת איתה עכשיו ולשמור עליה. אני משוכנעת שהציידים לא השגיחו עליה בכל רגע נתון, אבל זקני השבט לא יסתכנו עם מכשפה רבת ערך, והזמן שלי שייך להם.
"סלע", היא אומרת, הקול שלה מתחנן. הוא נשמע קרוע וחלש. כאילו היא לא דיברה שתי עונות. "סלע".
אני לא מגיבה.
"קוראים לי סלע. בבקשה".
היא משונה כל כך. אני לא יודעת מה לעשות. המבטא שלה משתהה על אוזניי: מתגלגל, משונה, זר.
"אני סופה", נפלט לי.
"סופה", היא חוזרת, המומה. "בבקשה תדברי איתי. אף אחת מהאחרות לא מוכנה. אני לא אעשה כלום".
אני המומה בעצמי. בתור נערה, ואחרי כן כאשה צעירה, לעיתים רחוקות חשתי שיש לי כוח לעומת מישהו אחר. תמיד היה מישהו שיגיד לנו מה לעשות. צייד. זקן שבט. חבר מועצה. סלע הייתה שלוש עונות עם הציידים, ואני בטוחה שאלו לא היו שלוש עונות נעימות. לא נותרה בה גאווה כלשהי, והיא הייתה אומרת כל דבר ולו למען הסיכוי הקלוש שיסייעו לה.
"אסור לי לדבר איתך", אני אומרת בקול נמוך. הגועל שחשתי כלפיה התחיל להתערבב ברחמים. היא הייתה הייצור המושפל ביותר עלי האדמות. הייתי מלכה לידה. העצמות שלה רצו לפרוץ מעורה, הייאוש קרן ממנה.
"אז אני אדבר אלייך", הראש שלה התרומם מעט. השיער שלה לא היה הרבה יותר ממצע מדובלל על ראשה. הציידים בוודאי גילחו את שיערה כשמצאו אותה. "מה כבר תעשו לי?"
היא מנסה לגרום לי להרגיש אשמה? אני לא שולטת בציידים. אני לא שולטת באף אחד. כמו שלא בחרתי להיכנס לאוהל הזה ולבזבז עליה את מעט השעות שהיו לי לעצמי.
היא מתחילה לדבר.
אני לבד. צפונה יותר משחשבתי שאי פעם אגיע. אם חשבתי שכאן אמצא קסם, טעיתי. קר וקשה כאן, ובני האנוש נראים פחות ופחות כמוני ויותר כמו שדי הקרח. החריטות עלי, והם חושבים שאני מכשפה. אבל את הכוח שחשבתי שאמצא שוב השארתי הרחק דרומה, קבור תחת מעטה אדמה, וגם בתוך לבי הקרוע.
"גם אנחנו חיים חיי ציד", מספרת סלע. "אבל לא כמו אצלכם. אני הייתי ציידת, ופרשתי מחיי הקבוצה כדי לתור את היערות והמדבריות".
סלע מהססת.
"לא הייתי לבד. איתי הייתה רותם. היא הייתה אש, והיא בחרה בי ואני בחרתי בה".
"זה נורא", אני לא מתאפקת.
"מה נורא?"
"אין דבר שיכול לצאת מזיווג כזה. הוא עקר, בר חלוף. אצלנו דברים כאלה לא קורים".
סלע מנידה בראשה. "אין דבר רע שיכל להיות ברותם ובי. היינו כוח שאתם לא יכולים לתאר".
"ואיפה היה הכוח הזה כשנתפסת?" אני מרוצה מעצמי, ומבינה: כאן באוהל, יכולתי להטיח בה כל דבר שרציתי.
"הכוח הזה נעלם כשרותם נעלמה", היא אומרת.
"אולי הוא לא היה מעולם", אני מטיחה.
היא שותקת. השתיקה הזו נמשכת עד שתכלת מגיעה להחליף אותי, ונמשכת גם אחרי שאני מחוץ לאוהל, וכשאני מכבסת את בגדיהם של כמה מהציידים הצעירים, שעדיין לא לקחו נשים שיעשו זאת עבורם, וכשאני שוכבת על ייצועי. ובכל הזמן, שתיקה.
"בבקשה תקשרי אותי מחדש".
היא לא מחכה הרבה בפעם הבאה שאני נכנסת לאוהל. אני מחזיקה קדירה עם שאריות נזיד. אחרי שאני מניחה אותה אני שואלת, לאט: "למה לי?"
"כי כואב לי, וכי אין סיכוי שאוכל לפגוע בך, או לברוח". היא נשמעת חזקה יותר מהפעם הקודמת. הקול המרוטש והחורט מתחלף במשהו צעיר יותר. אני תוהה בת כמה היא. אולי לא מבוגרת ממני כמו שחשבתי.
"את יודעת בכלל לאיזה צרות את יכולה לגרום לי?" אני שואלת, מתיישבת מולה ומקרבת אליה את הנזיד.
"אני יכולה לדמיין. ואת יכולה לדמיין כמה זמן הידיים שלי לא פנו לכיוון הנכון. כמה זמן לא ישבתי בנוחות. כמה זמן הייתי עם החיות האלה, הציידים שלך. אני יודעת דבר או שניים על חיי נשים בשבטים שלכם, יש לי תחושה שגם את לא היית בוחרת לצאת למסע חורפי בחברת כמה ציידים צעירים".
היא רומזת שהם נגעו בה? זה כנראה שקר. אף אחד לא יתקרב אליה. "את משקרת, ואני לא נוגעת בקשרים שלך". אני תוקעת כף בנזיד ומקרבת אליה.
"קשרי את הידיים שלי מלפנים ואוכל את הנזיד", היא אומרת.
אני יכולה להכות אותה. אני יכולה לעשות מה שארצה איתה, כל עוד הנזק לא יהיה קבוע. אבל היא קטנה וזערורית וזה יהיה מיותר.
"תאכלי ואז נדבר".
שחררתי את הידיים שלה, כמובן. וגם הבאתי לה יותר נזיד בפעם הבאה. והקשבתי לה כשהיא דיברה על מדבריות ועל יערות ועל חום ואור שמש נצחי ולא מילה אחת על רותם, הציידת שאינה. אני מוצאת נחמה בסיפורים שלה. מעשיות על קסם, על ארצות שיש בהן יותר מהישרדות מחורף לחורף, ואלו נשים שמכבבות בסיפורים האלה. ארצות הדרום משונות כל כך.
אולי היא משקרת, אבל הסיפורים טובים. אני מחליפה חובות עם נערות אחרות שאמורות להשגיח עליה. הן יבשלו, או יקבלו משימה אחרת שהן מעדיפות, ואני אזכה בעוד כמה שעות עם הפלא הדרומי מכוסה הזוהמה.
"ספרי לי עליה", אני מבקשת.
"לא". היא נושמת עמוקות. "נותר לי דבר אחד שלא חילצתם החוצה בחורף הארוך, גררתם בשלג והטחתם בקרח. רותם היא שלי".
"רצית לספר לי עליה בהתחלה", אני מנסה.
"זה היה בערב הראשון. הראש שלי לא היה צלול. לכי מכאן".
היא הייתה חזקה יותר עכשיו, אבל הייאוש שקרן ממנה רק התעצם. הוא התגלם בחוצפה המוחלטת בה היא ענתה לי, בשימוש שהיא עשתה בי כדי לדבר לעצמה. היא הייתה מנהלת דיונים שלמים בנושאים שלא הבנתי בהם, הייתי מהמהמת בתגובה. לפעמים הייתה גולשת בין שפות – שפתי, שפתה, רצף לשונות לא ברור.
ישנה אחת שלא הייתה מוכנה להחליף איתי, והתעקשה לשמור על המכשפה הדרומית למרות ההזדמנות שהצעתי. רוח. היא הייתה צעירה ממני, וזה היה רק עניין של זמן עד שצייד מעוטר ייקח אותה למדורתו. הנחתי שהיא חששה לא להיות מושלמת. קרב שהפסדתי מזמן.
זה לילה קר מהרגיל, ואני אמורה כבר להיות באוהל שלי. אבל אני מתעכבת באוהל של סלע כי המחליפה שלי מאחרת, וכשאני יוצאת השלג סוער ומכה בפניי. אני מתבלבלת, ומוצאת את עצמי בין אוהלים זרים. צייד נתקל בי. אני ממלמלת התנצלות, וזוכה בידו, שמנסה להזדחל לתוך המעיל שלי.
הוא חזק, כמו כל הציידים האלה. והלילה מתארך.
"קרה משהו", קובעת סלע.
"תמיד קורה משהו".
"קרה משהו".
אני מכונסת לעצמי, ונראית בוודאי כמו דמות מראה שלה. שפופה, מחבקת את מה שכואב, והכל כואב. "זה קרה בעבר", אני אומרת בשקט, "אבל לא ככה".
"אני מצטערת", הקול המחוספס הרגיל שלה נעלם לחלוטין. הכנות מפתיעה אותי. מגיע לי את זה. או שהיא אמורה לחשוב ככה. הציידים עינו אותה במשך שלוש עונות לפני שהיא הגיעה למחנה קבע, רק כדי להיות ספונה בתוך אוהל, בודדה.
"אל. אל תצטערי על כלום. הם כולם צריכים להצטער. ואני צריכה ללכת מכאן". אני עוצרת, המומה מעצמי. אשקר אם אומר שהמחשבה הזו לא עלתה בראשי לפני שסלע הגיעה, אבל מעולם לא אמרתי דברים כאלה בקול.
"אנחנו צריכות ללכת מכאן", אומרת סלע. אני מרימה אליה את ראשי. העיניים שלה נוצצות. אני יודעת באותו רגע שהיא חיכתה לרגע הזה, שהיא השקתה אותי במשך חודשים כדי לראות אותו מניץ.
מצוין.
אבל בינתיים, אנחנו מחכות.
הלילה הקר ביותר של החורף עוד יגיע, והראות תהיה אפסית. אני יושבת איתה בלילה איום, שאפילו אני מרגישה בו לא בנוח, ומנסה לחמם אותה מעט עם שמיכות שהגנבתי מהאוהל שלי.
"לרותם היה חם אם היא הייתה כאן", אומרת סלע. אני לא אומרת כלום, שזו הדרך הטובה יותר לגרום לה להמשיך. "רותם הייתה אש בעצמה. היא הייתה ממיסה כל השלג וחרא והגועל נפש הזה שאתם חיים בו. היא הייתה עוצמה. ואם היא הייתה פה, לי היה קסם. ושתינו לא היינו חייבות להישאר פה עוד רגע".
"באמת שאבת את הקסם שלה ממך?" אני שואלת. לא הבנתי אם זה היה מטבע לשון או שהכישוף שלה עבד ככה.
"לא חשבתי ששאבתי אותו ממנה. הייתי קוסמת מגיל די צעיר, אבל כשהכרתי אותה הוא הכפיל". היא עוצרת. "כשהיא מתה, הכל נעלם".
"מה קרה לה?"
"תאונת ציד. הרגשתי אותה מפרפרת, אבל כשהגעתי היא כבר לא הייתה", הקול של סלע הולך ונחנק. "יכולתי להגיע בזמן. אני יודעת שיכולתי".
"אם היית יכולה, היית מצילה אותה", אני קובעת. "מה שאומר שזה היה בלתי נמנע". אני מבינה כמה הקול שלי ילדותי, כמה המילים חסרות תועלת.
"הלוואי שיכולתי להציל אותך", היא אומרת. "הייתי שורפת את כל הציידים האלה. זה לא היה צריך לקרות לך".
אני מתקרבת אליה ונוגעת בה בפעם הראשונה. זו נגיעה קלה, קצות אצבעותיי מרפרפות בהיסוס ליד כתפה. היא חמה לעומתי, למרות שבוודאי קר לה. "אני חושבת שהצלת אותי כבר", אני מצליחה להוציא את המילים משפתיי.
אני משחררת אותה מכבליה ללילה הזה, ואנחנו יושבות אחת ליד השנייה בעלטה, כמעט נוגעות.
הלילה הכי קר בשנה הגיע, ורוח הייתה צריכה להעביר אותו עם סלע.
"אני לא יכולה להחליף", היא מתעקשת.
"בבקשה. אני חייבת שתהיי בצהריים, אני אמורה להיפגש עם הצייד ההוא", אני רומזת. היא יודעת שאני רווקה זקנה, היא חייבת לעזור לי.
"לא".
זה הלילה הכי קר בשנה, ואני מתפרצת לאוהל בזמן המשמרת של רוח. אני גם חמושה בגרזן, והולמת בה בחלקו הקהה. היא לא מאבדת הכרה במכה הראשונה, ובחרדה וגועל אני מנסה שוב. היא נופלת.
סלע מכסה את פיה בידייה, אבל לא אומרת כלום. אנחנו רצות משם. אני תומכת בה. היא חלשה ומועדת פעמים רבות.
זה לילה קר ואיום. אנחנו רצות בין סבכים. משאירות טביעות ברורת בשלג. מישהו שומע. יש ציידים אחרינו.
הם מתקרבים, אנחנו רצות באמוק. אני לא יודעת לאן, רק שהכיוון הוא דרום.
חץ מפלח את לבה של סלע, ולבי שלי נמק.
במילותיה האחרונות היא מספרת על רוח. רוח הצעירה שסעדה אותה, שהתירה את כבליה בלילה הראשון, שהבטיחה לה שתבריח אותה. היא לא ידעה אם רוח תצליח. היא לא ידעה אם אני אצליח. היא קיוותה לטוב, ושיחקה בשתינו.
אני שוכבת עם גופתה, קבורה בשלג, מוסתרת מהציידים. אחרי שנפלה נשקתי לה לראשונה. רציתי לעשות זאת מזמן.
הציידים מזמן הלכו. אני צריכה לקום, אבל לא יודעת איך. דמות מופיעה. קטנה. זו רוח. הראש שלה חבוש, אבל היא בסדר.
"בואי", היא משיטה לי יד, "נלך דרומה".