בזמן שרחובות הארץ מלאו הפגנות סוערות של נכים וקשישים במחאה על קצבאות הנכות והזקנה העלובות שנידבה להם הממשלה, בבחינת עצמות גרומות המושלכות לכלבי רחוב בתור מעשה חסד, עשו מטוס בשמים ומכונית מפוארת על הכבישים את דרכם.
פתאום נקלע המטוס למערבולת אוויר מסחררת, בעוד המכונית אצה למטה, קילומטרים רבים מתחתיו. אבל ברגע אחד הצטלבו דרכיהם.
במטוס ישבו נפחדים עד עמקי נשמתם כל הנוסעים וצוות העובדים, שגורלם של כולם נגזר למות עד מהרה, כולם – למעט ארבעה אנשים בלבד.
המטוס צלל לעבר האדמה באופן בלתי נשלט, ולפתע נעצר כאילו יד נעלמת אחזה בו, משל היה צעצוע בידי ילד שהשתעשע בו. האוויר וכל תנועה וניד בתוכו קפאו. כל הנוסעים ואנשי הצוות התאבנו במקומם, ורק ארבעה אנשים עוד הצליחו לשמור על הכרתם.
היו אלה איש במיטב שנותיו ואביו הזקן, שחברו לאיש הון ולפרקליטו המסור, ולא במקרה. נועם הדר, לשעבר מנהל מחלקת החינוך בעיר הגדולה במדינה, פוטר מעבודתו לאחר שהביע הבנה ואהדה למצוקתם של יושבי האוהלים, שהתנחלו בגן ציבורי בלב העיר לאחר שלא מצאו פתרון הולם יותר למצוקת הדיור שלהם, איש איש וסיבותיו עמו. ראש העיר היה נחוש בדעתו לפזר את ההתנחלות הבלתי חוקית מתחום העיר, ומנהל בעל דעות עצמאיות מדי שראה לנכון לדבר על ערכים של צדק חברתי המחייבים בעיניו יותר מאשר נוהלי סדר ושלטון יעיל, ואף על כשל החינוך הערכי והמוסרי, שפינה את מקומו לשיקולי על כלכליים ואוליגרכיים, היה לצנינים בעיניו.
למה ראש העיר צריך היה להיקרא לסדר על ידי ראש הממשלה והוא אף ראש מפלגתו, שתרם תרומה מכרעת להיבחרו לראשות העיר? "מנהל מחלקת החינוך מנצל את סמכותו לקידום דעותיו הפוליטיות העצמאיות שאינן עולות בקנה אחד עם עמדותיה של העירייה, ואף מפרות את מחויבותו להתנהגות מקצועית ובלתי פוליטית כנדרש מתוקף תפקידו", טען ראש העיר במסיבת עיתונאים שבה תירץ את הדחתו של הדר.
עוזיהו הדר, אביו, היה שר החינוך בזמנו, אי אז. אבל זה כבר הגיע לגבורות ותהילת העבר אבדה לו. הדור שלא ידע את יוסף כבר שכח מזמן את מורשתו החינוכית, שאותה שקד להנחיל לעם בכלל ולדורות החדשים בפרט, לאורך כל שנות עבודתו ועשייתו החינוכית, כמורה בתחילת הדרך ועד לכהונתו בממשלה. אבל מים רבים זרמו מאז אפילו בירקון במדינה השחונה למדי, וערכי מוסר וצדק הפכו למס שפתיים ולקלישאות ריקות ומרשימות פחות מסיסמאות מסחריות.
אם בעבר היה כבוד לזקני העם, ממרומי שנותיהם וניסיון חייהם העשיר, שלמדו כמה דברים על טיבם של החיים והאדם, הגיע הזמן שבו "והדרת פני זקן" הפך לביטוי זנוח בפאתי האוטובוס. אנשים אמנם עדיין קמים לפנות מקומם באוטובוס לקשישים ולנשים הרות, אבל את הראשונים מפנים מכל עמדותיהם החברתיות, כי העולם שייך לצעירים. עוזיהו הדר חווה את משמעות הדבר על בשרו היטב, כשאיבד בזה אחר זה את כל תפקידיו הציבוריים ככל שהתקדם בגילו. אפילו ספריו כמעט שלא נקראו עוד, כי נחשבו למיושנים. אפילו שרי הרווחה החדשים מן הסתם לא טרחו להתעמק בהם, כי למי יש זמן להגיגים צדקניים על מחויבותה של החברה ושל המדינה לתמוך בזקנים ובחלשים ולהבטיח להם קיום בכבוד? "איזהו מכובד – המכבד את הבריות", ו"איזהו עשיר – השמח בחלקו", אלה דברי גרוטאות שאין להם מקום בימינו, בחברה שבה המכובד הוא העשיר, ורק העשיר שמח בחלקו, כל עוד ישיג עוד ועוד. מובן שזה תמיד על חשבון מישהו אחר, אבל אין זו עוד בעייתו של העשיר, הוא גדל בתרבות שבה צבע הכסף הוא הצבע הנכסף, והצבע הזה מכסה על כל דבר, בלי בושה. להפך, יתביישו העניים שמהם תצא תרבות רעה, הם המפסידנים העלובים בעולם של מצליחנים, והם יקבלו בחסד עצמות גרומות כאלה המושלכות לכלבים בשעת רצון.
נועם ועוזיהו הדר חזרו במטוס הזה מארה"ב עם גופתה של תרצה הדר, אחותו הצעירה של נועם, שאיבדה את עצמה לדעת. תרצה נסעה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות בעקבות חלומותיה להשיג אושר ועושר בחיקו של עמרי ברקן אהובה, שקרא לה לטעום לצדו ממנעמי החיים המתוקים בעיר התפוח הגדול. אבל אחרי תקופה זהובה של שיכרון חושים, גילתה שעמרי היה בעצם גנגסטר שהכסף בא לו בשפע ממעשי שוד וגזל, עד שהשיגה אותו ידו הארוכה של החוק והוא נשלח למאסר של עשר שנים. בנוסף לכך רדפו אותה עמיתיו, שגם אותם רימה ועשק, עד שברוב יאושה נמלטה לחיים אחרים, בעולם הבא, בקפיצה מראש גורד שחקים שבו שכנו כמה מחברות הענק שהפכו את החלום האמריקני למציאות נכספת.
נמרוד ברנע, אביו של עמרי, ועו"ד ידידיה ברקן, חזרו אף הם מארה"ב, לאחר שהסדירו את ענייניו המשפטיים והאישיים של הפושע הצעיר, שהלך בדרכי אביו בשכבר הימים. נמרוד ברנע היה שודד קשישים בודדים בבתיהם וחוטף תיקי זקנות ברחוב בתחילת דרכו, אבל ברבות הימים התמזל מזלו לפשוע באופן נקי ואלגנטי הרבה יותר, כשהפך ליד ימינו של שועל גדול בשוק האפור ועם הזמן אף למנהל חברת השקעות וניהול נכסים, שעשתה בעצם כמעט אותו דבר, אבל בחלקו הגדול בחסות החוק ובחלקו הנסתר בכוח האגרופים.
כל הארבעה התוודעו זה לזה בעקבות מותה של תרצה, וחזרו ביחד עם ארונה ארצה בטיסה הגורלית.
בעוד המטוס נבלם באוויר במהלך צלילתו אל עבר האדמה, הופיע פתאום לנגד עיני הרביעייה זוג דמויות מטושטשות שנראו אביכות ומעורפלות כאילו היו עשויים מחומר של ענני נוצה. הן הזכירו בקווי המתאר שלהן דמויות של גבר ואישה, אבל לא היו להם תווי פנים או איברים ברורים, וגם קולותיהן לא נשמעו ממש אלא הדהדו בראשיהם של הארבעה.
"מה זה?", "מה קרה?", "מי אתם?", "מה אתם רוצים?", "אני חולם?", "אני מת?" פלטו הארבעה בתדהמה צרור שאלות ותהיות בלי לדעת את נפשם מרוב בלבול וחרדה.
"שקט. הירגעו והקשיבו לנו." הדהד קולו הקשוח של דמוי הגבר.
"אין לנו ולכם הרבה זמן. בעוד דקות אחדות יתרסק המטוס הזה על פני האדמה. אם אתם רוצים להמשיך לחיות, תקשיבו לנו." הדהד קולה של האישה, רך משל חברה אבל תקיף דיו.
"כ..כן", "בטח רוצה לחיות", מלמלו הארבעה.
"טוב. אז כפי שאתם צריכים להבין, אין זמן להסברים ארוכים. הגיע הזמן של כולכם למות, אבל יש לכם הזדמנות להמשיך לחיות, בתנאי שכל אחד ואחד מכם יסכים לקבל משימה מיוחדת על עצמו."
"ממ..מה?" "איך?", א…איזה משימה?" "מ..מה יהיה איתנו?" גמגמו הארבעה.
"בקיצור ולעניין: אתם פשוט תמותו יחד עם כל נוסעי המטוס הזה בעוד זמן קצר. אבל – אתם יכולים להיכנס לגופים חדשים, של אנשים אחרים, שבחרנו בקפידה רבה, ולהמשיך למלא את תפקידיהם בעולם הזה. " הבהירה הדמות הגברית.
והדמות הנשית המשיכה: "האנשים שתחליפו מסיימים את חייהם. שניים השלימו את מכסת השיעורים שלהם בחיים אלה ויכולים להמשיך לחיים אחרים. שניים מעלו בתפקידם ולא מסתמן שילמדו לתקן את דרכיהם בעתיד הנראה לעין. השניים האלה ממלאים תפקידים חשובים ביותר בראשות המדינה, והם מוליכים אותה מדחי אל דחי בדרך נגועה עד ללא תקנה בשחיתות, באנוכיות ובנהנתנות חסרות מעצורים, והריקבון, הייאוש והסבל פושים בחלקים נכבדים של העם. אם העם הזה יאבד בידיהם, המדינה תאבד, ולא יועילו כל כוחות הצבא והביטחון כאשר יסודות חוזקו של העם ייאכלו מבפנים."
"מי בדיוק האנשים שנחליף?" התעשת נועם הדר ושאל.
"ובכן, שניים הם אנשים פשוטים: אחד זקן אומלל, אחד נכה מסכן, והאחרים הם ראש הממשלה ושר הרווחה בכבודם ובעצמם!" השיב הגברי.
"מה??? ומי ימלא איזה תפקיד?" קרא עו"ד ברקן, והוסיף בקול מתחזק: "אני אהיה ראש הממשלה?"
"מה פתאום?" הרעים נמרוד ברנע שהספיק להתאושש גם הוא "למה שתהיה ראש הממשלה? אתה הרי עובד אצלי ותהיה פתאום מעליי? אני אהיה ראש הממשלה, ואתה יכול להיות שר הרווחה שלי, אם תתנהג יפה."
"אתם מצחיקים", הדהדו קולות צחוק של הדמויות הענניות בראשי הארבעה. "אתם באמת מאמינים שאתם יכולים לקבוע עכשיו גורלות?"
"זה מה שיהיה, כפי שהוחלט למעלה מראש", המשיך הענני, "עוזיאל הדר, הזקן בחבורה, יהיה ראש הממשלה, לתפארת העם והמדינה, הודות לגילו המופלג המביא עמו חכמת חיים מרובה, ניסיון עשיר בתחומי החינוך והעשייה הציבורית, ערכים ומוסר שהפכו בימים אלה לכמעט פגי תוקף והגיע הזמן לרענן ולחזק אותם, וכל זאת בהתאם לתרבות הרווחת אצלנו המוקירה את זקני העם ואת חכמתם ומייחדת להם מקום של כבוד בחיי החברה ובהנהגתה. כך היה בתרבות העברית השורשית, וכך זה יתחדש. העולם החדש ילמד להעריך כל אדם לפי כישוריו, יכולתו ותרומתו לחברה האנושית ולמדינה ולא לפי גילו או קשריו."
"נועם הדר", הוסיפה העננית, "אתה תהיה שר הרווחה. ערכים של צדק ומוסר מדריכים אותך ואתה איש חינוך אמיתי ועשוי ללא חת. אתה תנהל את המאבק למען הזקנים, הנכים והחלשים במדינה, וראש הממשלה יתמוך בך הפעם."
"ומה נשאר לנו?" ייבב עו"ד ברקן. "נמרוד ואנוכי נהיה זקן ונכה?"
"אינך יכול לראות בזה סוג של צדק אלוהי?" השיב לו הענני ביבושת. "הלוא נמרוד התעשר על חשבונם של קשישים שגזל, ומעולם לא חשב אפילו לרגע לתקן את דרכיו אלא רק איך להתעשר עוד ועוד, על חשבון כל קרבן שהזדמן בדרכו. ואתה, אתה מילטת אותו מלתת את הדין על מעשיו בפני החוק והפכת לשותפו הנאמן לפשע, אבל אינך יכול למלט אותו עוד מפני החוק השמימי ואף לא את עצמך. אתם נכנסים פשוט לנעליים שגזלתם."
"האם אני רשאי לשאול משהו?" ביקש עוזיאל הדר את זכות הדיבור בנימוס.
"אתה תמה מי אנחנו." השיב הענני. "נוכל לומר רק שאנחנו באים מכוכב הפיקוח על כדור הארץ. יש כוכב שלם העסוק בענייני כדור הארץ, ואנחנו שייכים למושבה שכל כולה מפקחת על ענייני ארצכם. אנו שייכים לצוות המנהל, ומשימתנו, שתבוצע באמצעותכם, היא לעשות סדר חדש במדינה ולהשכין בה תרבות חדשה-ישנה המושתתת על ערכי מוסר וצדק לטובת הכלל ולא רק על אינטרסים ושיקולים כלכליים, חומרניים ומבוססים על טובתו האנוכית של הפרט."
"תארו לעצמכם איך זה כשאין לנו רגע שקט", התלטף קולה העדין של העננית על תנוכי אוזניהם, "כי צעקת המעונים, החלכאים והנדכאים ממלאה את הארץ ועולה השמימה. תראו מה קורה למטה: הפגנות קשישים חלושים המקרטעים ברחובות במחאה על גורלם או בוכים במסתרי מעונותיהם הדלים מרעב ומקור ומבדידות ואין להם מושיע. בזמן שהכנסת והממשלה קהות החושים והחצופות מעלות את שכר הח"כים והשרים והבכירים וכל שרשרת המזון הטפילית של בעלי התפקידים הנכבדים והמשרות הרמות באלפי שקלים לאחד לחודש, הקשישים המסכנים בקושי מקבלים תוספת חסד של כמה שקלים ובמקרה הטוב מאוד גם תנור. וכך הדבר גם לגבי הנכה חסר האונים, שקצבתו השנתית שווה למחצית דמי השמלות השנתיים של אשת ראש הממשלה, ונופלת גם מתקציב הסיגרים היוקרתיים ושאר הפינוקים של הזוג המלכותי. למרות כל זאת חלק רב מדי של העם הולך שבי אחרי ראש הממשלה ואין מי שמסוגל ליטול את מושכות השלטון מידיו. המצב הולך ומחמיר, הקרעים בעם הולכים וגדלים, וכמעט כולם לומדים לדאוג כל אחד לעצמו ולביתו בלבד. כך יאבד העם. אם המצב לא ישתנה מיד. אתם נבחרתם לשנות אותו, ותוכלו לעשות זאת, אם אתם מסכימים."
"נראה לכם?" הצטעק נמרוד ברנע. "מאיש הון החי חיים טובים ונעימים, שאהפוך לזקן או לנכה מסכן? אני מעדיף למות!"
"לא, לא. אני מעדיף להמשיך לחיות, אפילו כנכה. אם הכישורים שלי יישמרו." הגיב מיד עו"ד ברקן. "עוד מוקדם לי למות! וכל עוד יש חיים, יש תקווה. אולי ראש הממשלה ושר הרווחה החדשים ידאגו לנו."
"אני אשתדל מאוד." נענה מיד נועם הדר.
"ואני מתחייב בהן צדקי לעשות כמיטב יכולתי", הבטיח גם עוזיאל הדר.
"אם כך גם אני רוצה להמשיך לחיות, כל עוד יש תקווה", הכריז נמרוד ברנע.
"כולכם תשמרו על הכישורים שלכם. אתם תחליפו גופים ותקבלו את כל התכונות הפיזיות וגם את הפעילות המוחית שלהם, אבל תיקחו עמכם את נשמתכם ואת התכונות המוחיות הפעילות שלכם, שבהן מאוחסנות היכולות השכליות, חכמת החיים והתובנות שרכשתם. אתם תשכחו את חייכם הקודמים, וגם את המעמד הזה. אבל אתם תזכרו את הייעוד שלכם, אף שייטמע בתת מודע שלכם, והוא ידריך אתכם ויקשר ביניכם." סיכמה העננית.
ואז התפוצץ המטוס ונשמותיהם של כל הארבעה פרחו מקרביהם, בעוד הדמויות הענניות ריחפו לצדם ומשכו אותן אחריהן, כאילו שאבו אותן אליהן.
בינתיים עוד דהרה בכבישי הארץ מכוניתו המפוארת של ראש הממשלה שגיב מלכיהו, שבה נסע לצדו שר הרווחה מתן דותן. אבל בעקבות פיצוץ המטוס, במסלול השמימי מעליה, נחתו על המכונית בחלקה האחורי חלקי מתכת מגוף המטוס, והרכב הסתחרר ופנה לעבר מעקה הבטון לצד הכביש. אולם למרבה המזל הצליח הנהג המיומן, למרות תדהמתו הרגעית, לבלום את הרכב בשלום לפני שהתנגש בקיר, ויצא ממנו יחד עם המאבטח שישב לצדו ללא פגע. מיד הגיעו אליהם המאבטחים שליוו אותם במכונית נוספת מאחור, וחילצו בזריזות את ראש הממשלה ואת שר הרווחה. אבל מצבם היה קשה מאוד. הם הובהלו לבית חולים והוכנסו במהירות לניתוחים, בעוד הענניים ונשמות הארבעה מלוות אותם. על שולחן הניתוחים נפח ראש הממשלה את נשמתו, ובדיוק באותו רגע לכדה את נשמתו הענני וקשרה אותה אליה בחוט זהב, בעוד הענני דחף לתוך ראשו את נשמתו של עוזיאל הדר. ראש הממשלה מלכיהו היה המום כל כך שלא הצליח להוציא הגה מפיו ורק ריחף לצד העננית. בזמן שהרופאים קבעו את מותו של ראש הממשלה, הניח הענני את ידו האביכה והרוטטת על עיניה של גופתו וזרם אור בוהק זרם מתוכה אליהן. פתאום נפקחו העיניים, והרופאים המבועתים חידשו את מאמצי ההחייאה שלהם והשלימו את הטיפול הכירורגי.
אחר כך הגיעה החבורה אל חדר הניתוחים שבו נותח שר הרווחה. הענניים המתינו עד שנשמתו נפלטה החוצה, והעננית לכדה וקשרה גם אותה אליה בחוט זהב, בזמן שהענני החדיר את נשמתו של נועם הדר לתוך מוחה של הגופה ותרחיש תחייתה התחדש כפי כמו קודם.
בידי הענניים נותרו נשמותיהם של נמרוד ברנע ועו"ד ידידיה ברקן, שאליהן הצטרפו נשמותיהם של ראש הממשלה שגיב מלכיהו ומתן דותן. הראשונים בהו באחרונים בעניין רב, ואילו האחרונים נראו מבוהלים ומבולבלים כהוגן.
"מה עכשיו?" תהה עו"ד ברקן.
"אנחנו נחכה עד שמובילי הנשמות יגיעו וייקחו את השניים האלה", הדהדה תשובתם של הענניים.
"אז מה שלומך, מר מלכיהו?", פנה נמרוד ברנע אל ראש הממשלה.
"אה?" הגיב מלכיהו כעבור רגע ארוך של דומייה, כמו התעורר משנתו. "מה קורה פה? איפה אני? מה אתה עושה פה?"
"אנחנו בינתיים בעולם המתים, ואתה מחכה להובלה לעולם אחר, כנראה. אני נשאר פה." השיב נמרוד, די משועשע ממבע פניו המתפלץ של המנהיג המת.
"מה אמרת, מר נמרוד ברנע? עולם המתים?! אני מת?"
"אני יכול להבטיח לך שאתה מת לגמרי", גיחך ברנע.
"באמת? איך זה? אתה רצחת אותי? פושע!"
"היי, תירגע. אני לא עשיתי לך כלום. אתה מתת על שולחן הניתוחים שם. תסתכל למטה."
"זה אני?" מלמל מלכיהו. "למה?"
"למה כובע. נמאסת על מלכות שמים או משהו כזה", התריס נגדו ברנע.
"חצוף! איך אתה מדבר אל ראש הממשלה?" הזדעק מלכיהו.
"אתה כבר לא ראש הממשלה. אתה כבר מת. תפנים". השיב ברנע בנחת.
"חצוף חסר בושה, איך הוא מדבר אל ראש הממשלה. למה כבר אפשר לצפות מפושע?"
"פושע פושע, אבל זה לא הפריע לך כשהיית ראש הממשלה. אז ידעת לעשות איתי עסקים טובים, ועם עוד פושעים כמוני. הספיק לך שלבשנו חליפות יוקרתיות ושחינו בכסף. על מי אתה מרים אף עכשיו? תסתכל על עצמך, נשארת בלי כלום. אפילו הגוף שלך כבר לא שלך!"
"איך זה יכול להיות?" זעק מלכיהו. "אם הגוף שלי חי. אז גם אני חי! זה סתם סיוט."
"זה סוף הסיפור שלך בגוף הזה, בדמות ראש הממשלה." התערבה העננית. "אתה מת, ומישהו ראוי יותר קיבל את גופך. הו. הנה הם, המובילים." קראה למראה שתי צלליות חשוכות שהופיעו בחלל החדר. הן התגבשו במהירות הבזק לדמויות עטויות גלימות וברדסים שחורים שכיסו אותן כליל. אחת מהן קרבה אל מלכיהו ובניד אצבע ניתקה את חוט הזהב מידיה של העננית וקשרה אותו לידיה שלה. הדמות האפלה השנייה עשתה אותו עם מתן דותן, שנראה כמנותק מהמתרחש, וכהרף עין ובלי אומר ודברים ריחפו השתיים לעבר התקרה והבקיעו לתוכו ומעלה, נושאות בעקבותיהן את מלכיהו ואת דותן.
"אלה לא מלאכי המוות, אם יש יותר מאחד כזה?" הסתקרן עו"ד ברקן.
"במושגים שלכם", השיב הענני.
"ולאן הם הולכים?" המשיך לשאול.
"אל כוכב הנשמות. שם יחליטו על המשך דרכם."
"מי יחליט? אלוהים?" תהה ברנע.
"יש בעלי תפקיד שיטפלו בזה." השיבה העננית.
"ואני חשבתי שחיים ומוות ביד אלוהים."
"ברור. אבל יש מתחתיו בעלי תפקידים." ענה הענני. "אתם מחקים פה כמה דברים ממה שלמדתם למעלה, אבל יש לכם כל כך הרבה עוד ללמוד."
"כמו מה?" קרא ברנע.
"כמו להיות בני אדם." הדהד קולו של הענני, והחרה החזיק אחריו קולה של העננית: "כמו לייסד וליישם תרבות מושתתת על ערכים של מוסר וצדק. בני האדם לא נבראו כדי לחיות כיחידים טורפים המכלים את זולתם לצורכי הישרדות והנאה של הפרט, אלא כיצורים חברתיים התלויים זה בזה וחייבים ללמוד לחיות יחד בשלום ובכבוד ובהגינות. זו תרבות שעליכם לפתח."
"הייתי אומר שזה חזון אחרית הימים", גיחך ברנע.
"אחרית הימים היא רק המועד האחרון ללימודים שלכם. מי שלא ילמד, לא יהיה לו מקום בעולם החדש." השיב הענני. "ואתם שניכם, יש לכם הרבה ללמוד, ומאחר שלא השכלתם ללמוד את זה אחרת, אתם תלמדו כעת על בשרכם. עכשיו נזוז. הגופים החדשים שלכם מחכים לכם."
בן רגע מצאו ברנע וברקן את עצמם בדירה צנועה ומרוהטת ברהיטים ישנים בבניין מגורים עלוב בדרום העיר, באחת משכונות המצוקה הידועות שלה. בסלון ישב לבדו קשיש מנומנם וראשו מורכן מול הטלוויזיה שפעלה בקול גבוה. "הוא בן שמונים וחמש היום. לפני כשלושים וחמש שנה טיפלת בו, זוכר?" פנה הענני אל ברנע, ובעוד זה מקמט את מצחו, המשיך האחרון: בשטף: "מאז כמעט שלא יצא מן הבית, לאחר שאיבד את עינו הימנית ונשברה ברך רגלו השמאלית. הוא עבר ניתוחים קשים, אך נשאר צולע ומתקשה בהליכה ורגלו מחוברת באמצעות ברגים ופלטינות המסבים לו סבל קשה."
הקשיש התעורר לפתע כאילו חש במשהו המתרחש בקרבתו ופקח את עיניו, הימנית הייתה עכורה וגלגל העין היה לבנבן-אפרורי, וגם העין השמאלית נראתה חולנית למדי. הוא נע בחוסר מנוחה על הספה והביט לצדדיו בחרדה.
"אבל סבלו הכבד ביותר נגרם עקב דיכאון חמור ופרנויה קלינית שהתפתחו אצלו לאחר המקרה, ובעקבות זאת חדל לעבוד וכמעט לתפקד בכלל, התגרש וניתק את הקשרים עם משפחתו וחי פה בבדידות ובעוני. רק בתו הצעירה עוד מבקרת אותו לפעמים ומטפלת מטעם הביטוח הלאומי עוזרת לו בעשר שעות לשבוע. נזכרת?" הוסיפה העננית.
פניו של ברנע התקדרו. "אז בוא ניזכר יחד", אמר הענני. "הסתכל בקיר מעל האיש."
החדר שקע באפלה, על הקיר הופיע מסך לבן גדול והורץ עליו סרטון קצר: בתחילה נראה סניף בנק ובתוכו אנשים עומדים בתור, בהם איש כבן חמישים. האיש קיבל סכום כסף בדלפק והכניס אותו לתיקו, אחר כך יצא והלך ברגל מרחק קצר עד לבניין מגוריו, ובעקבותיו צעיר כבן 25 שצפה בו בבנק. האיש עלה שמונה מדרגות עד הקומה הראשונה, נעמד ליד הדלת הראשונה ופתח את תיקו לחפש מפתח. לפתע הופיע מאחורי גבו הצעיר ומשך מידיו את התיק. האיש החזיק בתיק בכל כוחו, אך הצעיר שלף מולו אקדח וכיוון אותו לראשו, אלא שאז נשמעה קריאה נחרצת: "עצור!" השודד סובב מיד את האיש לפניו, ומעבר לכתפיו ראה גבר עומד למרגלות המדרגות. בלי לחשוב פעמיים דחף את האיש קדימה, ובעוד זה מתגלגל במדרגות, דילג מעליו ובתוך כך ירה לעבר הגבר למטה, עד שזה נפל מתבוסס בדמו, ואז נמלט לרחוב.
"ובכן, אתה מזהה את השודד הצעיר הזה?" חקר הענני את ברנע.
זה שתק.
"ואתה? אתה מזהה אותו?" פנה אל עו"ד ברקן.
גם זה שתק.
"זה הזמן להודות על פשעכם, מר ברנע ועו"ד ברקן." הרעים קולו של הענני.
"אתם מבינים שאי אפשר להסתיר מפנינו כלום? כל מעשיכם גלויים בפנינו ואף מתועדים אצלנו, כפי שנוכחתם מהסרטון שזה עתה ראיתם. מר ברנע, אין ספק לנו ספק שהשודד ההוא היה אתה, אף שעו"ד ברקן הצליח להוציא אותך בבית המשפט זכאי מחמת הספק. ואין לנו ספק שעו"ד ברקן ידע היטב שאתה עשית זאת." המשיכה העננית.
"בסדר, אני מודה. הייתי ילד." הודה ברנע.
"אלה אינם מעשי משובה של ילד." השיב הענני. "הרסתם את חייהם של שני בני אדם ויצאתם עד כה ללא עונש. בחרתם להתעלם מסבלם של קרבנותיכם, ללא נקיפות מצפון, ללא חרטה. ואף המשכתם במעלליכם עוד שנים רבות. עכשיו תצטרכו לשאת בסבלם של הקרבנות הראשונים שלכם, מאחר שאתה, מר ברנע תיכנס לגופו ותמשיך בחייו של הקשיש הזה. גורלו המקורי היה לחיות עוד חמש שנים, אבל נפתחה לו תחנת יציאה היום בהתחשב בסבלו הנורא במשך שלושים וחמש שנה שהספיק לכפר על עוונותיו שלו. ואתה, עו"ד ברקן, תתארח בגופו של הגבר שנורה למרגלות המדרגות. בואו נראה מה היה הסיפור שלו."
סרטון חדש הוקרן על המסך ובו נראה הגבר, אז כבן שלושים, מסיים את יום עבודתו כמאבטח בבנק, באותו סניף שממנו יצא ברנע בעקבות הקשיש. ברנע עורר את חשדו ולכן הלך אחריהם להתחקות על כוונותיו. כשהבחין כי ברנע מתמיד לעקוב אחרי הקשיש, נכנס אחריהם לבניין מגוריו של הקשיש, ושם היה עד לשוד. הוא נפגע משלושה כדורים שירה בו ברנע והפך למשותק בידו הימנית ובשתי רגליו. לאחר מכן הפך למרותק לכיסא גלגלים ולא היה מסוגל לכל עבודה. באותה תקופה היה מאורס לאהובת נעוריו, וזו התעקשה להינשא לו למרות הכול. אך לאחר שנתיים נשברה ועזבה אותו והוא עבר להתגורר בבית הוריו וחי איתם עד שנפטרו. מעולם לא נשא שוב אישה ולא הקים משפחה. בני משפחתו היחידים נותרו אחיו הבכור עם אשתו וילדיו, המבקרים אותו ומארחים אותו בביתם מעת לעת.
"שלום לך, מר לוי", פנה הענני אל הקשיש, וזה נשא את עיניו וניכר בו שהבחין בבהלה בדמויות המסתוריות שהקיפו אותו. "התפללת זמן רב לגאולה והנה הגיעה שעתך להשתחרר מחייך האומללים וללכת למקום טוב יותר. אתה מוכן?"
"מוכן כבר שלושים וחמש שנה!" הצטעק הקשיש. "טוב לי מותי מחיי כל הזמן הזה."
"אם כך, נמתין קצת עד שיבואו המובילים שילוו אותך הלאה, ובינתיים נחלץ אותך מגופך הזקן והחולה ונשכן בו את האיש שגרם לך לכל זאת." הסבירה לו ברוגע העננית.
לוי התבונן בתשומת לב בדמויות לפניו והצביע על נשמתו של ברנע, שהצטיירה באותו רגע בדמותו דאז.
"אתה! אתה הפושע שהרס את חיי!" קרא לעברו לוי בהתרגשות. "כל חיי התפללתי שתהיה לי הזדמנות לפגוש אותך ולהחזיר לך כגמולך. אבל ידעתי שרק משמים תבוא על עונשך. אני שמח להעביר אליך את גופי הזקן והחולה ואת כל הווי החיים האבודים שלי. אני מקווה שתרגיש היטב מה שאני הרגשתי כל השנים."
"אני מצטער, הייתי עלוב נפש וטיפש גדול. אינני מעז אפילו לבקש את סליחתך. היא לא מגיעה לי." ענה ברנע בקול חנוק.
"בדיוק!" השיב לוי בתרועת ניצחון. "אבל אני מקווה שבשמים יסלחו לי על סירובי לתת לך מחילה."
"אנו מבינים ללבך." ניחמה אותו העננית. "נראה שיש לפניך עוד דרך ארוכה לעשות עד שתתרפא מספיק כדי להיות מסוגל לסלוח. הנה המובילים. לך לשלום, מר לוי."
ואז יצאה נשמתו של לוי מגופו ונקשרה בחוט זהב לידי אחד המובילים, בעוד נשמתו של ברנע נדחפה לתוך ראשו הפיזי.
לוי והמוביל שלו נעלמו, והענני הטעים באוזני ברנע ועו"ד ברקן: "דעו לכם, שתפקידכם מעתה והלאה אינו רק לסבול ולחיות חיים ריקים. אמנם זיכרונכם יימחק מיד לאחר כניסתכם לגוף החדש, אבל יישארו לכם עדיין חלק מנכסי המוח, תכונות ותובנות שרכשתם ועוד תרכשו, כדי שתוכלו לנצל את ארכת החיים שקיבלתם לפעילות תורמת לחברה ולתרבות. זוהי משימתכם ובה תלויים מעתה חייכם. אתם עוד תיפגשו ותשתפו פעולה."
הענני נגע במצחו של ברנע, וזה הרכין את ראשו ונרדם. "כשתתעורר כבר תהיה אדם אחר, מר לוי." אמר לו.
"היינו שותפים כל כך הרבה שנים ותמיד עמדתי לצדך." הוסיף עו"ד ברנע. "אני אזכור אותך וגם אתה תזכור אותי איכשהו בתור שותף נאמן, ואני מקווה שיחד נצליח למלא את תפקידינו נכון ולתקן כמיטב יכולתנו את מה שקלקלנו."
"יפה." הגיב הענני. "עכשיו נחליף אותך עם המאבטח, מר שחר ברגר."
כעבור שלושה חודשים נערך כינוס חשוב ביותר בביתו של ראש הממשלה שגיב מלכיהו בהשתתפות שר הרווחה מתן דותן ושר האוצר מנחם תועפות מצד אחד וראשי ארגוני הקשישים והנכים מהצד האחר. ראש הממשלה ושר הרווחה החלימו יפה במרוצת הזמן מפצעיהם הקשים שנגרמו בתאונה ההיא, אם כי מלכיהו עדיין נאלץ להלך בעזרת קביים בעוד דותן כבר תפקד עצמאית לגמרי. סיפורם של השניים כבש כותרות בעקבות חזרתם המדהימה לחיים לאחר שהוכרזו רשמית כמתים, באופן שהוגדר כנס משמים שהשאיר את הרופאים פעורי פה וחסרי הסברים מדעיים.
מלכיהו, שלא כדרכו בעבר, היה אוהד מאוד למאבקם של הקשישים ושל הנכים. התקשורת טענה שהשתנה לבלי הכר מאז התאונה וכמו הפך לאיש אחר. היו שגרסו כי המהפך באישיותו התחולל בעקבות הסבל הקשה שעבר על בשרו, ועל ידי כך היה מסוגל להבין את כאבם ואת מצוקותיהם של הנכים. היו שהאמינו כי ראה את אלוהים או את שליחיו כשחווה מוות קליני וזכה להארה ולחזרה לחיים תמורת התחייבותו לתקן את דרכיו ולקדם צדק חברתי למען החלשים והנידחים. והיו שטענו כי עקב פגיעה בראשו התחוללו בו שינויים מוחיים, שגרמו לפגיעה בחלקים שעיצבו את אישיותו ואת התנהגותו הקודמת ומנגד עוררו חלקים אחרים לשלוט בהן על יסוד תכונות חדשות שבאו לידי ביטוי.
כך או אחרת, רוב רובו של העם היה מרוצה מהתמורות שחלו ביחסו של המנהיג כלפי האזרח הקטן, בניגוד לדרכו הקודמת להעדיף את בעלי ההון והעוצמה הכלכלית והפוליטית. העשירונים העליונים לעומת זאת החלו לחשוש למעמדם המועדף ולזכויות המופלגות שהתרגלו לקבל בעבור תמיכתם בו. בממשלה היו דעות חלוקות ואינטרסים מתנגדים, כרגיל, אבל עמדתו של שר הרווחה זכתה ליתר התחשבות ואהדה, לפחות מצדו של ראש הממשלה והשרים בעלי התודעה החברתית, בעוד ששר האוצר הוסיף להתנגד לכל תכנית להשקעת כספי מדינה לטובת העשירונים התחתונים, ובמיוחד הקשישים והנכים, ועם זאת החל לחשוב על דרכים אפשריות להשגת האמצעים הנדרשים לשם כך, משהבין כי ראש הממשלה באמת מצפה ממנו להפיק פתרונות יצירתיים ואפקטיביים.
בכינוס נכחו גם פנים חדשות בכוחות המאבק: שאול לוי ושחר ברגר. לוי, בן 85, שלאחר שנים רבות של אלם ושל אי מעש והסתגרות בין כותלי ביתו, פתאום הופחה בו רוח חדשה ועד מהרה הפך לאחד הדוברים הראשיים בשם הקשישים, במרץ בלתי נלאה וברעב בלתי מסופק לעשות עוד ועוד בזמן שנותר לו על פני האדמה. ברגר, בן 65, התרוצץ כאחוז תזזית בשדה המערכה בכיסא הגלגלים שלו, שהניע במו ידיו, ונחשב אף הוא לבעל נס לאחר שידו שהייתה משותקת יותר משלושה עשורים חזרה לפתע לתפקד באורח תקין ללא כל התערבות רפואית. לוי וברגר הפציעו בנוף הציבורי כגיבורי היום והאירו את הקשישים ואת הנכים באור חדש, לא רק כמסכנים הדורשים רחמים, אלא כאזרחים הראויים לשוויון זכויות ומסוגלים לתרום לחברה לא פחות ממה שהיא יכולה לתרום להם, אם יינתנו להם הזדמנויות הוגנות. הם אף הקימו ארגון משותף למען הקשיש והזקן שנקרא "נהדרים".
משנשאלו לפשר השם הסביר לוי: "מקורו בצו המקראי: 'והדרת פני זקן', שאינו מתמצה רק במצווה לקום מפני שיבה, אלא מייצג פן חשוב ונדרש של התרבות העברית במיטבה, היודעת להעריך את חכמת הזקן וניסיון החיים העשיר שרכש וקוראת לכבד אותו, לשמוע לו וללמוד מפיו. כי העולם אינו שייך רק לצעירים, אלא עוד קודם לדורות המייסדים, וכל עוד לא נס לחו של הזקן, צריך שיהיה לו מקום ראוי בעולם, כנכס ולא כנטל. ולאחר שתש כוחו, החברה צריכה להכיר בחובתה לסעוד אותו, מתוך כבוד, בתור זכות קנויה לו בדין ולא בתור חסד הבא רק מרחמים."
וברגר הוסיף: "נהדרים, כלומר מכובדים, שחולקים להם כבוד, וכשיש לאדם כבוד, קודם כול כבוד עצמי, כשהחברה מכבדת אותו למרות שאיננו מושלם, למרות שיש בו פגם או מום, ובמי אין איזה פגם או מום או מגרעת כלשהי? והוא עדיין נחשב לבן אדם בעל ערך, אז גם נפתחת לפניו הדרך להגשים את עצמו כאדם, ככל אדם, ולא רק על תקן נכה."
לוי וברגר הדגימו את הדברים מחייהם שלהם, כשנשאבו לפעילות חברתית סוערת והחלו לגשש אחר דרכים לחדש את עיסוקיהם משכבר הימים.
במפגש בבית ראש הממשלה הזדמן להם להתוודע זה אל זה וגם אל ראש הממשלה ואל שר הרווחה בכבודם ובעצמם, לאחר שהשאר התפזרו והשניים התבקשו להישאר לשיחה אישית עמם.
מלכיהו התרשם מהצעותיהם לשלב קשישים ונכים בתעסוקה על פי כישוריהם ויכולתם וגם לפתח עבורם תכניות מיוחדות לרכישת השכלה ולהסבה מקצועית בהתאמה אישית. השניים הדגישו את הדרדרות רמת השירות לאזרח בשירותים הממלכתיים והציבוריים, בין היתר בגלל קיצוצים שיטתיים ונמשכים בכוח אדם, והמליצו לאייש תקנים בלתי מתוקצבים במקבלי גמלאות זקנה או נכות תמורת דמי עידוד שיעלו למדינה ולחברות ציבוריות הרבה פחות מאשר שכר עובדים רגילים ויאפשרו למוכשרים להתקדם בתוך המערכת.
לוי הזכיר שהיה בעבר מוציא לאור ומחה על התרבות הנוהגת המעדיפה כישרונות צעירים וכמעט סותמת את הגולל על המבוגרים, כגון באמצעות מפעלים ספרותיים ואמנותיים המגבילים את גילם של המתחרים על פרסי יצירות ביכורים. ברגר הדגיש את העדפת הצעירים במלגות לימודים במוסדות להשכלה גבוהה, וציין שלפני שנורה היה סטודנט למשפטים בלימודי ערב והיה רוצה לחדש את לימודיו כי ידע משפטי רב החל להציף אותו פתאום ומחפש לו אפיקי פעולה. הוא העיר שאף הצליח לייעץ בהתנדבות לנכים ייעוץ משפטי יעיל ברמה שהפתיעה עורכי דין מורשים.
מלכיהו הבטיח בו במקום לייסד קרן לעידוד יצירות ביכורים בספרות, שירה ואמנות בקרב מבוגרים וגם קרן מלגות לקידום השכלה גבוהה.
כל זאת בנוסף לתכניות שסוכמו במפגש המוצלח להגדלת הקצבאות לקשישים ולנכים עד לשכר מינימום בהדרגה וכנגד פעילות חברתית או תעסוקתית תורמת מצדם.
לאחר שיצאו מבית ראש הממשלה הזמין ברגר את לוי לארוחת ערב בביתו, שם ישבו וסעדו בנעימים עם זוגתו של ברגר, שהייתה לא אחרת מאשר גרושתו אלה, שחזרה אליו בעקבות החיים החדשים שהחל. במהלך השיחה התברר להם שחלקו בעבר הרחוק מטפלת אישית משותפת: תרצה הדר, בתקופה שלמדה באוניברסיטה ספרות עברית וספרות לשון. וכן נזכרו שהשאירה אצל כל אחד מהם עותקים של שירים יפים ונוגים שכתבה.
חמש שנים לאחר מכן הוסמך ברגר לעורך דין, וספר שיריה של תרצה זכה בפרס ביכורים מקרן ראש הממשלה והוקדש לזכרה ולזכרו של לוי, שהלך באותה שנה לעולמו.