הסיפור מבוסס על אירועים אמתיים שהתרחשו בעולם מקביל.
כשאמיליה הגיעה לראשונה לגרנד-סיטי הפחד שתמיד היה טמון בתוכה התעורר לחיים. היא הייתה מוקפת בבניינים גבוהים אשר התנשאו מעליה ואיימו להטביע אותה יחד עם כל האפרוריות, הבטון, הרעש והאוויר הדחוס האופייניים לערים הגדולות. היא הרגישה אבודה והרחובות נראו לה כמו מבוכים סבוכים ומבולגנים. איזו קומה היא בכלל? היא לא זכרה, רק ידעה שהיא נמצאת מתחת לפני הקרקע. בתוך עיר תת קרקעית אי אפשר היה לדעת אפילו את השעה של היום, בקומות הנמוכות לא היה כלל אור שמש, רק אורות ניאון של פנסי הרחוב.
אמיליה החליטה שעדיף לשאול מישהו. כמובן שלא היו חסרים אנשים- הכבישים היו סואנים והרחובות מלאי אדם ורעש.
היא פנתה לגבר שמעיל גדול שהלך מולה ״סליחה, איזו קומה אנחנו בדיוק?״
הגבר בחן אותה והיא פתאום התמלאה בחששות, היא לא יודעת אילו אנשים נמצאים כאן. בכפר אתה מכיר את כולם אבל כאן בעיר אתה לא יודע האם האדם שהרגע שאלת אותו שאלה ברחוב הוא לא איזה פסיכופת.
״כאן זו קומה מינוס 5. לאן את צריכה להגיע?״
חששותיה גברו ״אה… לשום מקום. אני סתם מסתובבת, פשוט לא הייתי בטוחה. תודה לך.״
הגבר הנהן ואז פנה והמשיך בדרכו לא לפני שהוא שלח לעברה מבט מוזר למדי.
אמיליה נשפה אוויר ואמרה לעצמה שאין לה מה לחשוש, בוודאי לא כשיש לה את מיקו. איפה הוא? ״מיקו!״ היא שרקה חזק. כלב הגולדן-רטריבר רץ אליה כאילו משום מקום, מכשכש בזנבו. היא התכופפה אליו וליטפה אותו ״אתה צריך להישאר צמוד אליי״ אמרה לו ״המקום הזה הוא לא כמו הבית, כאן יכול להיות גם מסוכן.״
היא שוב חשבה על המבט של הגבר ההוא, אולי היא רק נראתה לו מוזרה. מה הפלא, מי שואל שאלות בימינו? לכולם יש את המכשיר שאתו הם מסתובבים, דרכו הם יכולים לדעת ולעשות הכול- אפילו לנווט. באמת כדאי שגם לה יהיה מכשיר כזה, אפשר בקלות ללכת לאיבוד במקומות האלה.
קומה מינוס 5.
מעניין אם הוא חשד שהייתה זו הפעם הראשונה שלה בגרנד-סיטי. כאילו, לא הגרנד-סיטי הזאת ספציפית אלא הפעם הראשונה שהיא נמצאת בגרנד-סיטי בכלל. ספק מאוד. זה מאוד נדיר דבר כזה, בחורה בשנות העשרים לחייה שלא הייתה בגרנד-סיטי מעולם. אילו הייתה אומרת זאת לגבר ההוא אז בוודאי הוא היה מסתכל עליה עקום. ככה זה כשהעולם כבר מפוצץ יתר על המידה מאוכלוסייה אנושית ובני האדם התחילו לבנות את הערים גם מתחת לפני הקרקע, כמעט ואין חלקה אחת בכדור-הארץ שהיא לא חלק מהגרנד-סיטיס. במקרה הזה קשה בהחלט למצוא מישהו שהוא לא בא מאיזו גרנד-סיטי כזאת או אחרת, אלא אם כן מדובר בה- הבחורה שגרה בשטח הכפרי האחרון בעולם. המקום היחיד בו יש שטחים רחבים וירוקים, חיות בר וחורשות קטנות. המקום היחיד שעורר בה שלווה. עכשיו כשהייתה במקום לא מוכר זה עורר בה חוסר ביטחון. הכול, כל הדברים האלה- הכבישים, הרחובות, הבניינים האפורים המאיימים, הרעש, האנשים, האוויר החנוק, כל זה התערבל בבת אחת בתוך ראשה ואיים להקפיא אותה ולשתק את חושיה.
מיקו שם לב לחשש שלה וליקק אותה, מעודד אותה שהכול יהיה בסדר. היא חיבקה אותו. הוא בהחלט עזר לה, היא ידעה שהיא אף פעם לא אבודה כל עוד הוא לצידה. הוא כאן כדי לשמור עליה והיא הרגישה הכי בטוחה שבעולם. "בוא מיקו, נלך להסתובב קצת." היא הזדקפה והלכה קדימה.
*
הוא לא פרנואיד, הוא יודע שעוקבים אחריו. מישהו באופן עקבי מנסה להרוג אותו. איך הוא יודע? הוא פשוט יודע. הוא מרגיש את זה. לא סתם קוראים לו 'אלכס האינטואיסט', כמעט תמיד תחושות הבטן שלו התבררו בסוף כנכונות; הוא ידע שהחללית תיפול- והיא נפלה, הוא ידע שהר הגעש הרדום יתפרץ- והוא התפרץ, והוא גם ידע שהחתולה של גברת סושייר תמות מסרטן ושאבא שלו יפגע בתאונת דרכים יומיים לפני יום הולדתו ה-57. הכול קרה.
הוא הביט לצדדים בחשדנות מחפש דבר מה יוצא דופן. רק הוא לבדו היה שם בסמטה, רק הוא וכוס המים בידו שבוודאות ב-100 אחוז מורעלת. הוא שפך את תכולתה. נדמה היה כאילו הבטון שמתחתיו נמס לתוך עצמו, או שזה סתם היה החום שתעתע בו. בכל מקרה, הוא ידע ללא עוררין שמשהו חשוד ומסוכן הולך כאן. הוא ניסה לנחש מי כבר מסוגל לפגוע בו, לא היו לו אויבים לכן זה היה נראה מוזר מבחינתו שמישהו יעלה על מחשבתו להרוג אותו. אלא אם כן זה מישהו זר.
הוא ניגב בידו את הזיעה ממצחו והחליט כי מוטב שירד למטה לשבת במקום מוצל כלשהו ומשם כבר יחשוב מה אפשר לעשות. הוא חייב לברר מה הולך כאן אחרת הגרוע מכל יכול בהחלט לקרות. עד אז עדיף לו לא לגעת בשום שתייה שהיא. הוא הלך לכיוון המדרגות הנעות שבקצה הרחוב והביט לרגע לאחור לעבר המקום בו עמד קודם. "XX47" אמר לעצמו.
הוא הסתובב "ללא ספק."
*
היה זה כביכול יום רגיל ונורמלי לתומס ג'ונסון. הוא קם בשבע בבוקר, קרא את עיתון הגרנד-ניוז החדש ואח"כ התארגן ונעל את נעלי הספורט שלו (למרות שלא עשה שום ספורט) ורק יצא בשביל לשאוף קצת אוויר (למרות שלא היה שום אוויר לשאוף אותו). היה זה יומו החופשי וכמו כל יום חופשי החליט כי במקום לשבת מול משחקי המחשב כל היום, מוטב לו לצאת לבלות קצת בעיר. היות שמגוריו היו בקומה מינוס 23 אמר לעצמו שקצת אור שמש לא יזיק והחליט ללכת לכיוון המעליות העולות. כשיצא מהבניין הגבוה שתקרתו נבלעה ברצפת הקומה מעל, הוא היה צריך ללכת ברחובות צרים ולעבור בכמה סמטאות עד שהגיע לרחוב הראשי שהיה כמו היכל אחד גדול ומואר מאור הפנסים. הרחובות היו עמוסים והכבישים סואנים אפילו בקומה מינוס 23. הוא מצא את שדרת המעליות ומצד ימין היה יכול לראות את המעליות העולות עד קומה מינוס 5. טוב נו, מינוס חמש זה גם טוב. הוא לחץ על הכפתור וחיכה. בינתיים הציץ מעבר למעקה הנמצא בצד השדרה והיה יכול לראות את כל הקומות מלמעלה עד למטה, זה לא היה מראה בשביל אנשים בעלי פחד גבהים, מזל שלא היה לו פחד כזה. המעלית הגיעה והוא ועוד כמה אנשים נכנסו לתוכה. הייתה ילדה קטנה ומפוחדת שנשפה אל תוך שקית נייר וזוג הוריה. בשלב מסוים המעלית נעצרה בקומה מינוס 11 ושלט הבהב מלמעלה 'ישנו עיכוב קצר עקב עומס תנועה במעליות, עמכם הסליחה'. פקק תנועה במעליות היה דבר די שכיח ולכן זה לא הטריד את תומס. הילדה נראתה מפוחדת עוד יותר והוריה ניסו להרגיע אותה שכלום לא קרה ושהם לא ייתקעו בתוך המעלית. מסכנה, כנראה יש לה קלאוסטרופוביה, חשב תומס. הוא הכיר מלא אנשים שהיה להם את הפחד הזה, במיוחד בקומות הנמוכות שבהם הרגישו שהכול סוגר עליהם, בגרנד-סיטיס זה היה נפוץ. מזל שלא היה לו פחד כזה. בינתיים כדי להפיג את השעמום הוקרן על מסך קטן תשדיר חדשותי, אבל סתם דיברו על תאונות דרכים למיניהם, חומר נוזלי מסוכן ומזהם ותחזית מזג האוויר… כל הדברים הרגילים.
כשהגיע לקומה מינוס 5 כבר הגיעה שעת הצהריים והתחשק לו ללכת לאכול באיזו מסעדה. לא היו חסרות מסעדות בקומה מינוס 5, הוא התלבט בין 'מגדל המטעמים', 'מסעדת גורד השחקים' ו'המסעדה הגדולה של ווילסון', לבסוף בחר פשוט ללכת לגרנד-קניון ולאכול איזה ג'אנק פוד כלשהו. בקומה השנייה של הגרנד-קניון קנה לעצמו פיצה ובקבוק קולה והתיישב לאכול.
זאת בערך הייתה שגרתו של תומס בכל יום חופשי; כמו תמיד הוא היה אוכל לאט את ארוחתו במסעדה כלשהי קרוב לחלון (אם יש חלון), עולה במדרגות הנעות לקומת הקרקע של הגרנד-סיטי ורואה את השמש הזורחת (אם היא לא מוחבאת מאחורי עננים או זיהום אוויר), הולך לכיוון הטיילת (אם אין הרבה אנשים) ומתיישב על איזה ספסל וחושב מחשבות פילוסופיות עמוקות (אם יש מספיק שקט). תומס בדרך-כלל ידע שאף אחד מהדברים האלה לא באמת קורה, על כן תמיד היה מוותר לעשותם ורק העמיד פנים שהם קרו. הוא היה מרוצה מהסידור הזה.
כן, עוד יום רגיל ונורמלי.
לפתע שמע קולות מחוץ למסעדה. מספר אנשים עמדו מחוצה לה סביב משהו, חלקם חייכו, חלקם הביטו בחשד וחלקם -בעיקר ילדים- רצו לגעת באותו המשהו. תומס מסוקרן קם ממקום מושבו והתקרב על מנת להציץ ולראות מהו אותו המשהו הזה. הוא היה יכול לראות פרווה זהובה, זנב מכשכש ומישהי שעמדה מאחוריו וחייכה במבוכה. הוא הרים גבה ולא ידע במה מדובר, ואז אחד האנשים שהסתירו לו פנה הצידה וכעת תומס ראה את היצור במלואו. תומס התחלחל וצמרמורת עברה בכל גופו. כן, הוא ידע באיזה יצור מדובר. הוא ידע טוב מאוד. היה זה… היה זה… כ… כלב!
הוא הרגיש כאילו עיניו יוצאות מחוריהן ודפיקות לבו פעמו בחזקה ובמהירות. אדרנלין התפשט בכל חלקי גופו ובבת אחת הכול חזר אליו, כל מה שקרה ביום ההוא, ביום המקולל ההוא. זיכרונות אותן הדחיק שטפו אותו כמו במבול והציפו את מוחו בלי יכולת לברוח, הוא התחיל לרוץ בלי לדעת לאן ובלי להסתכל לאחור, רק לברוח רחוק מהיצור הזה, לברוח מהבולדוזר! הכול הסתחרר סביבו ונהיה לו בלגן שלם בתוך ראשו. כשהכול חזר אליו, כשהכול הפך להיות כמו בסיוט הכי גדול שלו, הוא ידע ששום דבר כבר לא יחזור לקדמותו.
היה זה כביכול עוד יום רגיל ונורמלי לתומס ג'ונסון, עד הרגע בו איבד את שפיותו.
*
בדיוק מהדברים האלה אמיליה חששה. לא עבר הרבה זמן מרגע שנכנסה לרחובות המרכזיים וכבר התנפלו עליה ההמון. טוב, לא בדיוק עליה, אלא על מיקו שלה. היא הייתה מוקפת בקבוצת אנשים, כולם רצו לראות את כלבה האהוב, בחנו אותו מקרוב ורובם אף רצו לגעת בו וללטף אותו. לא נראה היה כאילו זה מפריע למיקו, הוא עמד מכשכש בזנבו והניח לאנשים להתקרב אליו. מיקו תמיד היה ידידותי כלפי זרים. היא לעומתו רצתה רק לברוח משם כמה שיותר מהר. מלבד זה שהיא שנאה להיות במרכז העניינים גם ההמון המקיף אותה גרם לה להרגיש מותקפת, כמו להיכלא בסמטה צפופה בלי יכולת לצאת. זה מה שקרה לה קודם כשהלכה בשוק הגדול, מהר מאוד היא למדה שהייתה זאת טעות ענקית ורק חיפשה דרך לברוח. כשהייתה שם, מכל עבר אנשים נדחפו ונצמדו קרוב עד שהדבר הסב לה חוסר נוחות מאוד גדול והיא בקושי הצליחה לנשום. מכל עבר מוכרים קראו וצעקו לקנות את הסחורה ואנשים המשיכו להידחף ולדחוף. ״רק לצאת מכאן״ אמרה לעצמה בתחושת מועקה גדולה. כאשר סוף סוף הצליחה לפלס עצמה משם עם מיקו הבטיחה לעצמה כי לעולם לא תיכנס שוב למקומות צפופים.
כעת המועקה איימה לחזור אליה. בחיוך מבויש פילסה לעצמה דרך בין האנשים תוך כדי שהיא מבקשת בנימוס מכולם לזוז עד שלבסוף נחלצה. כשהביטה לאחור ראתה שאנשים עוד בוהים בה. אמיליה מיד מיהרה להתחבא עם מיקו באיזו פינה כדי שלא ייראו אותם. היא לא חשבה שתעורר סקרנות גדולה בקרב ההמון, האנשים כאן התנהגו כאילו מעולם לא ראו כלב. האמת עכשיו כשחשבה על זה, כל הזמן הזה היא אכן לא ראתה שום כלב אחר. משונה. בכפר היו המון כלבים אבל כאן לא היה אף אחד. מעניין מאוד חשבה ובעודה תוהה לפשר הדבר הציצה אוטומטית בשעונה על היד כדי לראות את השעה ואז התחוור לה שהוא נעלם. היא חיפשה סביבה, בדקה שוב ושוב על המדרכה ובנקודות בהן דרכה קודם ולא מצאה דבר, לא היה לשעון שום זכר.
היא הביטה באנשים הרבים שהלכו סביבה. מחשבה רעה קפצה פתאום למוחה, מישהו מהם בוודאי גנב. בעיר זה קורה המון, כך אמרה לה דודתה, את צריכה לשמור היטב על חפצייך.
ליבה נעצב. השעון לא היה חשוב לה האמת, אבל המחשבה שמישהו היה מסוגל לקחת חפץ שלא שלו העציב אותה. אנשים רעים.
היא יצאה עם מיקו מהקניון ותהתה למה היא בכלל הקשיבה להוריה שאמרו לה לבוא לכאן. טוב כן, עד עכשיו היא הייתה בתוך הבועה החמה של הכפר, בשלב כלשהו היא הייתה צריכה לצאת ממנה. אבל זה, כל הדבר זה של הגרנד-סיטי היה גדול ממנה. היא רצתה לחזור הביתה.
צפירה חזקה מחרישת אוזניים הבהילה אותה. היא הסתובבה וראתה משאית מנסה לזרז את המכוניות שלפניה.
לעזאזל, אמיליה חשבה והתאפקה מאוד לא לקלל. למה הם כל הזמן צופרים? הלב שלה עוד המשיך לפעום בטירוף כשפנתה אל כלבה האהוב לראות אם הוא בסדר. הוא לא היה שם. ״מיקו?״ היא הביטה לצדדים, מחפשת.
״מיקו!״ קראה חזק ושרקה. מבטה סרק סביב, מנסה לראות פרווה זהובה או זנב מכשכש. הוא לא בא.
״מיקו! מיקו!״ קראה שוב ושוב מחפשת בטירוף ורצה לכל עבר ״מיקו!״ אך לא משנה כמה קראה, כמה חזק שרקה, כלבה האהוב לא בא.
כמו עם השעון, לא היה לו שום זכר.
*
״יומן יקר שלום.
סתם, אני צוחק. זה לא באמת יומן. אני רושם כי זה עוזר לי לסדר קצת את הראש, את כל המחשבות, לעשות סדר בדברים ואולי גם לתעד.
אני כרגע יושב בבית קפה קטן, הזמנתי מילקשייק אבל אני לא מתכוון לשתות אותו, קניתי רק כדי לא לעורר חשד.
יש כאן המון אנשים, אני לא מכיר אף אחד מהם אבל אולי מי שרוצה להרעיל אותי, מי שזה לא יהיה בוודאי ישכור בכוונה מישהו אחר כדי שלא אחשוד. אני מנסה לזהות אם משהו יוצא דופן, מישהו שמתנהג טיפה מוזר.
בינתיים אף אחד לא נכנס לרשימת החשודים. אם כי המוכר שהגיש לי את המילקשייק היה אדיב יתר על המידה וחייך. זה כבר עורר חשד. במיוחד שהוא אחד מאלה… האוגוסטיקנים.
אני לא גזען חס וחלילה, וכמובן לא כל האוגוסטיקנים חמומי מוח ואלימים. אבל בכל זאת… אי אפשר לדעת בימינו. היו המון מיקרים חדשותיים לאחרונה. איך אפשר לדעת איזה אוגוסטיקן הוא אלים ואיזה לא?
טוב, בכל מקרה, שמתי עליו עין אבל אני לא חושב שזה הוא. משהו אחר קורה כאן, אבל המשהו האחר הזה יגרום בסופו של דבר למותי. אותו המישהו הזר הזה ירעיל אותי. אבל מיהו הזר?״
אלכס הרים את ראשו ממחברתו וניסה לחשוב אבל היה יותר מדי רועש, הוא היה צריך מקום הרבה יותר שקט והוא ידע איפה.
הוא קם מהשולחן, השאיר טיפ, לקח את המילקשייק ויצא מבית הקפה.
*
תומס זכר היטב את היום בו זה קרה. הזיכרון פגע בו בעוצמה חזקה ושטף את מוחו בצורה מוחשית כאילו הכול קרה אתמול.
״תוציאו אותו מהבית! תוציאו אותו מהבית!״ זעקתו של אמו הדהדה ברקע. דם על הרצפה.
הכול היה שליו כמה דקות לפני. תומס בן ה-11 שיחק עם אחיו הקטן בחצר יחד עם כלבם. מקס היה כלב שמירה, הוא לא היה מיועד לשחק עם ילדים אך הוא היה כלב חביב. תומס אהב לרכב עליו, גודלו היה כגודל סוס, אפילו קצת יותר גדול כיאה לכלב הבולדוזר.
ההורים היו צריכים להיפטר ממנו כבר אז, כשידיעות חדשותיות התרבו כמו נמלים. אך תומס אהב את מקס, הוא לא רצה שייקחו אותו ממנו. הוא ראה בו כלב לכל דבר למרות מה שאמרו על הגזע הזה.
ואז בבת אחת זה קרה. לאחיו הקטן כבר לא היה גרון. בכל מקום היה דם. תומס רץ לבית כשמאחוריו רודף שישה טון של מלתעות נוטפות ריר ודם. הכלב הצליח להיכנס פנימה אתו, כולו באטרף רדף אחריו וניסה לשסף בו את שיניו. הוא כבר לא היה כלב, הוא היה מפלצת.
״תוציאו אותו מהבית! תוציאו אותו מהבית!״
אבא של תומס חבט בו עם מחבת אך זה לא עזר. הבולדוזר התנפל על אביו ושיסף את גרונו מול עיניו של תומס.
תומס כבר לא זכר מה קרה אחר-כך הכול היה מטושטש. הוא רק זכר את הסירנה של המשטרה, את האיש שאמר לו שניצל בנס, ואת מה שנשאר מאמו השוכבת בסלון הבית.
סחרחורת תקפה את ראשו של תומס והוא הקיא את ארוחתו על המדרכה, כשלפתע צללית הופיעה מזווית העין. תומס המסוחרר הרים את ראשו ולחרדתו הופיעה דמותו של כלב. צרחתו פילחה את האוויר ובאופן אינסטינקטיבי הוא הרים אבן גדולה מהאדמה וזרק בכל כוחו על היצור. בלי לראות אם האבן פגעה הוא ברח לנפשו ולא הביט לאחור.
*
אף אחד לא בא לעזור כשאמיליה התייפחה ברחוב, עדיין מחפשת בכל פינה אפשרית. אנשים חלפו על פניה מתעסקים בעניינם ובמכשירם. לא מביטים עליה אפילו.
אמיליה שנאה אותם. היא שנאה את האנשים המנוכרים פה בעיר. היא שנאה אותם על שגנבו לה את השעון. היא שנאה אותם על שלא היה להם אכפת. היא שנאה אותם על שלקחו ממנה את מיקו. בטח זה מה שקרה. היא הייתה בטוחה בכך, הם גנבו לה אותו.
היא לא רק שנאה היא תיעבה אותם תיעוב עמוק. היא איחלה להם דברים רעים ורצתה לעשות להם דברים רעים. היא שנאה גם את עצמה, על כך שהיא הייתה כזאת תמימה, באה לגרנד-עיר בציפיות כאילו זה כפר, כאילו האנשים יהיו כאן נחמדים. טיפשה, סתומה, מטומטמת.
היא שנאה את הרחובות, היא שנאה את כל הצפירות של המכוניות.
עכשיו לא רק שהיא איבדה את מיקו, היא גם הלכה לאיבוד. בלי שום שעון, בלי שום מכשיר ניווט. אמיליה הייתה מפורקת.
׳המשיכי ללכת׳ הקולות אמרו לה ׳אל תאבדי תקווה׳. זה מה שהיא עשתה, היא נתנה לרגליים שלה להוביל אותה בלי לדעת לאן. למרות שהייתה לה הרגשה שכבר נהיה מאוחר ועומד להחשיך, ולמרות שהרחובות כבר נעלמו לה מהעיניים והיא הייתה במקום לא מוכר, היא לא וויתרה. העיקר למצוא שוב את החבר הקטן שלה, את בן משפחתה היקיר לליבה. ״מיקו!״
ואז היא ראתה את זה, את המראה שהיא חששה ממנו יותר מכול- הרחק ממנה הייתה דמות כהה רוכנת מעל מה שזיהתה ככלבה האהוב, שוכב על הרצפה. נשימתה קפאה.
*
לאלכס הייתה תאוריה. לא משנה לאן תלך בעיר הזאת, בסופו של דבר תגיע למערכת הביוב הענקית. כל הדרכים מובילות לרומא? בגרנד-סיטיס כל הדרכים מובילות למערכת הביוב, והייתה אחת כזאת ענקית בכל עיר. הכול התחבר אליה, הכול התנקז לשם. המקום הזה היה מושלם בשביל לחשוב בו בשקט כיוון שאף אחד לא נכנס אליו בגלל חומרים מזהמים.
עדיין עם המילקשייק בידו אלכס חיפש מקום לשבת. הוא הרגיש כאילו עדיין מישהו צופה בו, עוקב אחריו בסתר. האינטואיציות שלו אף פעם לא משקרות.
הוא פתח את מחברתו.
״אין שום סימן בינתיים לדבר מה חשוד. ניסיתי לשרטט קווים לדמותו של הזר-הוא בוודאי גבר, צעיר בשנות העשרים-שלושים, מישהו שיודע מי אני ויודע מה אני מסוגל לעשות. מי זה יכול להיות״
הוא הפסיק לכתוב כשראה משהו מזווית העין. זהו זה, בטוח זה משהו שישפוך אור על כל העניין. אך כשהתקרב ראה שמדובר בכלב פצוע ומדמם. אלכס שם לב שהוא עוד נשם. מה עושה פה כלב לעזאזל. טוב זה לא חשוב, היה צריך להציל את הברנש הקטן.
אלכס מאוד האמין בקארמה, אולי אם יציל את חייו של הכלב הזה, היקום יחזיר לו טובה ויבטל את גזר דינו האכזרי. מזל שהלך לקורס חובשים חשב לעצמו, ואז שלף את הערכה והחל מטפל בפצעיו של הכלב.
*
אמיליה רצתה לצעוק אבל הייתה חנוקה מדמעות. שנאתה גברה. הוא הרג לה את הכלב. האיש הזה הרג לה את הכלב. מרוב פחד היא התרחקה מהמקום והרגישה אבודה לגמרי.
היא לא יכלה לחשוב שום דבר אחר מלבד אותן המחשבות הרעות- היא רצתה להרוג אותו, היא רצתה לנקום.
.XX47לאיש ההוא היה משקה, מאחד הצינורות טפטף משהו שזיהתה היטב.
*
תומס כבר היה אמור לחזור לביתו אבל הוא היה נסער מדי והוא גם לא ידע איפה הוא. הוא ישב באזור ביבים ורעד כולו. הכול היה חשוך.
שנים של טיפולים פסיכיאטרים הלכו לעזאזל. בשניות הוא חזר לאותם ימים רעים שנשכחו אי שם בתת מודע. מה היה לו רע בלשכוח אותם? לא שחייו היו טובים כן? אבל הם היו רגילים ונורמליים. יחסית. מה הוא כבר רצה? שלווה? שקט? נחת?
הוא פתאום הבין שלא רק אור שמש היה חסר לו, לא רק מבחינה פיזית, אלא גם מבחינה נפשית. החיים שלו הרגישו לו מזויפים עכשיו כשנזכר בחייו של לפני גיל 11, כשנזכר מהו אושר אמתי. הוא איבד את אור השמש שלו מזמן.
קול נהמה קטעה את מחשבותיו והוא קפא במקומו. הוא ידע בדיוק איזה יצור מוציא קול נהמה כזה.
הוא הסתובב לאט לאט ואז ראה בדיוק את מה שחשש ממנו, את מה שהיה הפחד הכי גדול שלו. מולו הופיע כלב הבולדוזר.
*
״יומן יקר שלום.
שחררתי את הכלב לדרכו, למזלו הפציעה שלו לא הייתה כל-כך נוראית והוא התאושש מאוד מהר. הוא רק קצת היה מבוהל, כנראה זה מקום לא מוכר בשבילו.
אני כבר לא מרגיש שעוקבים אחריי, אם כי אני עדיין חושד שלא יצאתי מכלל סכנה, אבל אני מוכן להסתכן ולבדוק זאת.״
אלכס סגר את מחברתו וחיפש אחר המשקה שלו. הוא שכח לשים עליו עין, זה לא טוב.
האינטואיציות שלו לא פעלו עכשיו, הוא היה כעת תלוי אך ורק בגורל. היסוס קל חלף במוחו כשהרים את המשקה, אבל אז החליט להעז. הוא הולך על זה.
״על החיים ועל המוות״ אמר ולקח לגימה ארוכה.
*
אין לתאר את המחשבות שחלפו במוחו של תומס כשפגש בסיוט הכי גדול שלו. בבת אחת הרגיש את פניו מלבינים ואת ליבו קופא.
הבולדוזר התקרב אליו, הוא היה ענק ותוקפני.
תומס ידע שלברוח זה לא רעיון טוב אך כדאי לו להתרחק לאט לאט. בזהירות הוא קם ממקומו והלך צעד-צעד אחורה, משתדל לא לאבד את הנשימה שלו.
נביחה רחוקה הרסה את הכול. תומס קפץ בבהלה והבולדוזר ראה בתנועה הפתאומית הזאת כאיום והחליט לרוץ מהר לעברו. הלב של תומס זינק. הוא נס על נפשו אבל הבולדוזר היה מהיר יותר וזינק עליו. תומס חשב שזהו זה, זה הסוף.
הישועה באה ממקום לא צפוי. הבולדוזר לפתע ייבב וסובב את ראשו אחורה, חושף כלב אחר שתפס ברגלו.
תומס ניצל את זה שהבולדוזר עזב אותו וזחל החוצה מהטלפיים האימתניות. לשנייה הוא חשב פשוט לברוח ולהשאיר את שני הכלבים שם אבל אז הביט בגולדן-רטריבר ומשהו השתנה פתאום אצלו. תומס ראה את שני הכלבים נאבקים, את גודלו של הבולדוזר לעומת גודלו של הכלב שהציל אותו והוא אמר לעצמו שהוא חייב לעשות משהו. בלי לחשוב פעמיים מצא אבן גדולה וזרק אותה לעבר הבולדוזר. הכלב העצבני הסתובב אליו, ובאותו טירוף שהיה לכלבו של תומס החל לרוץ לעברו. תומס נעמד במקומו ורק בשנייה האחרונה קפץ הצדה, הבולדוזר נתקל בעוצמה בקיר הביוב ובבת אחת הנוזל החומצי מהצינורות נשפך עליו. הבולדוזר ייבב ונפל על הרצפה, מפרכס בעוד הנוזל שורף את בשרו. הקלה עצומה הציפה את תומס, הוא לא הרגיש רע, זה לא היה כלב זה היה מפלצת.
בעוד הוא מסדיר את נשימתו הציץ בזהירות לעבר הגולדן-רטריבר. גם הכלב האחר הביט לעברו, וכאילו הבין את הרגשתו של תומס נשאר נטוע במקומו וחיכה.
תומס עשה את הצעד הראשון וניגש אליו. הוא הושיט יד רועדת לעבר הכלב ולאט ובזהירות נגע בפרוותו. הכלב נתן לו ללטף אותו ותומס הרגיש פתאום משהו שלא הרגיש כבר הרבה זמן. הרגשה של ניצחון. הוא חייך והכלב הרגיש בשינוי וליקק אותו. תומס צחק. הוא הוציא את מכשירו הקטן מהכיס וסרק את את שבבו של הכלב. ״מיקו״ קרא את השם על המסך, ״בוא נמצא את הבעלים שלך.״
*
אמיליה התייפחה בפינת הרחוב. הלילה כבר ירד. לא שהיא ידעה את זה, הכול היה חשוך גם ככה בקומה מינוס 5 ועדיין היו אנשים שהלכו ברחובות ועדיין הכבישים היו סואנים, אבל הייתה לה הרגשה שכבר לילה.
היא שנאה את עצמה עוד יותר. היא לא הייתה מסוגלת לעשות זאת, היא לא הייתה מסוגלת לעשות דברים רעים. לא כמו האנשים פה בעיר הזאת.
היא רק חיכתה לגרנד-אוטובוס שייקח אותה מפה והיא לא תחזור לכאן לעולם.
נביחה מוכרת נשמעה מרחוק. היא לרגע חשבה שהיא הוזה אבל אז נשמעה שוב נביחה קרובה יותר. ״מיקו? מיקו!״ היא שרקה.
כלב הגולדן-רטריבר הופיע ורץ לעברה ״מיקו!!״ היא מיד התנפלה עליו בחיבוקים ונשיקות ״אני לא מאמינה!״ הוא ליקק אותה וכשכש בזנבו נמרצות ״איך? איך?״
״אז מיותר לשאול אם הוא שלך״
אמיליה הביטה בבחור שעמד מולה. הוא החזיק מכשיר, על המסך הייתה אפליקציית ניווט. היא הצביעה על המכשיר ״מה, אתה השתמשת בזה כדי לאתר אותי?״ המשפט נפלט לה מהפה מרוב הלם. כבר לא היו לה מילים, היא הייתה כל-כך מאושרת.
״בטח״ הבחור אמר ״זאת אפליקציית ניווט בסיסית. אין לך אותה?״
אמיליה הנידה בראשה ״בכפר שממנו אני באה אין את כל הדברים האלה.״
״כפר? את באה מכפר? מה את אומרת.״
״כן.״
אמיליה בהתה בבחור ואז התאפסה על עצמה ובלי לחשוב פשוט קמה וחיבקה אותו ״תודה! תודה! אלפי תודות! אתה לא מבין בכלל.״
הבחור היה טיפה מובך וחייך ״תודה לכלב שלך, הוא עזר לי יותר משאני עזרתי לו.״ מיקו בתגובה נבח וכשכש בזנב.
״אני חייבת לתת לך משהו, בתור הוקרת תודה.״
״אין שום צורך.״
אמיליה הביטה בבחור בהלם מוחלט. אז יש כאן אנשים טובים אחרי הכול. היא סתם שפטה.
״איך קוראים לך?״ הוא שאל.
״אמיליה, ולך?״
״תומס.״ הוא חייך. ״תגידי אמיליה… בכפר הזה שאת גרה בו, יש אור שמש?״
״בוודאי.״
״ויש אוויר צח?״
״גם.״
״ויש שקט? שלווה? שטחים ירוקים?״
״בהחלט.״
בלי לומר מילה שניהם הבינו אחד את השני, בלי להכיר זה את זה נוצר ביניהם חיבור משונה, ובדיוק באותו הרגע גם הגיע הגרנד-אוטובוס הענקי.
*
״יומן יקר שלום.
כן אני עוד חי. כבר שעה שאני יושב פה, משחק עם כוס הפלסטיק הריקה של המשקה. אני הולך להגיד עכשיו משהו שהוא נגד כל מה שאני מאמין בו, כי כל העניין הזה גרם לי לחשוב ולתהות. מה אם מלכתחילה לא הייתה לי שום סיבה לחשוש? הרי לא קרה לי כלום. נכון, אני הצלתי את הכלב ההוא וכל הקארמה הזאת. אבל… מה אם הכול היה נשאר אותו דבר כך או כך?
אולי הזר כלל לא היה קיים, אולי הוא היה רק בתוך הראש שלי.
זה נגד האינטואיציות שלי זה נכון, אבל אולי מה שאני חשבתי, מה שהייתי בטוח זה דווקא מה שהפך את הכול לאמתי, כמו נבואות שמגשימות את עצמן. כמו אמונות טפלות.
נתתי לאמונה הזאת של קיומו של הזר להטריף לי את הראש. ואני מבין את כל הפחד הזה מהבלתי ידוע, אבל הפחד הזה יכול לגרום לך להגיע למקומות לא טובים.
דווקא כשהאמנתי שהזר נעלם הכול הסתדר.
מעניין מאוד״
במילים אלו חתם אלכס ביומנו והמשיך לשבת ולתהות.
*
אמיליה ישבה עם תומס ומיקו בגרנד-אוטובוס הענקי וצפתה בחלון. היא כבר לא ידעה מה לחשוב ולהרגיש.
״איך את מתרשמת מהעיר?״ שאל אותה תומס.
״אני לא יודעת״ היא צחקה ״חתיכת עיר.״
״כן, אני מבין אותך, זה מאוד שונה בוודאי מהכפר. את בטח שואלת איך אני שורד במקום משוגע שכזה, אבל תאמיני או לא אפשר למצוא את היופי בכל דבר. זה מה שאני מנסה להגיד לעצמי כל יום בכל מקרה. למשל, תסתכלי החוצה מהחלון, תראי את כל הטכנולוגיה הזאת, את הבניינים הגבוהים. היית מאמינה שבני האדם בנו אותם? כשחושבים על זה אז זה די מפליא לא כן?״
אמיליה נשאה את ראשה והביטה על הבניינים המתנשאים מעל. חלונותיהם האירו בזהב את שמי הלילה וכעת הייתה יכולה לראות את היופי שבדבר. הם כבר לא איימו עליה, נהפוך הוא- היא הרגישה משוחררת ומוארת מאי פעם ותובנות עלו במוחה בעודה מביטה החוצה, רואה את הכול חולף על פניה.
האיש עם המעיל ההולך ברחוב, האישה המוכרת בשוק הקוראת לך לקנות פירות וירקות, הילד המשתעשע עם אופניו על המדרכה ונהג המשאית הצופר על הכביש. הם כולם בני אדם- פרטים יחידים הטומנים בתוכם עולם ומלואו, כמו הבחור היושב לידה. בסופו של דבר גם הם חיים, מנסים לשרוד בתוך כל השיגעון הזה, מחפשים משמעות, מחפשים לממש את עצמם. אז אולי ׳ההם׳ הם בעצם אנחנו, אף אחד לא שונה לגמרי אחד מהשני, כולנו חלק ממשהו גדול שטרם הצלחנו להבינו- אבל אולי זה מה שהופך את אותו המשהו הזה לכל-כך מופלא.
היא עקבה במבטה בבניינים מעשי האדם ובאורות הזוהרים והצבעוניים של העיר מתרחקים ממנה וחיוך קטן נפרש על שפתיה. הגרנד-סיטיס… אולי אחזור יום אחד, אמרה לעצמה. ובפעם הראשונה מאז הגיעה לשם, התחושה המנוכרת כבר לא הייתה.