פרולוג
היא נותרה האחרונה, הן כולן מתו בצללים.
צלה שלה, לבן כפנינה ממורקת, בהק גם ביום החם ביותר.
האנשים שחלפו על פניה לא ראו דבר, הם לא ידעו שהשריד האחרון לפחד עומד לפניהם ובכך מסכן את השלווה.
נלקחו ממנה חייה, כל המפלצות הגדולות שלה.
לפעמים היא עוד התקשתה לנשום כשלהבות העבר חרכו את ראשה.
* * *
הוא ראה צל קטן ולבן, ומיד עקב אחריו.
סכיני להב הירח חבטו ברצועות העור שלהן על גבו.
שריריו נדרכו והוא ראה אותה.
את המפלצת האחרונה.
הוא ראה את עיניי התכלת הבוהקות, את הכנפיים המזדקרות משכמותיה ואת הצלקת הקטנה על לחייה.
הוא זינק והיא נפלה, כפות ידיו מצמידות את אלו שלה אל המדרכה.
הוא רכן מעליה, היא עצמה את עיניה.
"אני לא רוצה למות". קולה השבור נישא אליו מתוך שפתיים מדממות.
* * *
בני האדם רואים במפלצות איום, דבר שיש להשמידו, מטרד.
בכל ספרי ההיסטוריה, על מפלצות נאסר להתקיים בתרבות האנושית.
אנחנו שונים מדי, אחרים מדי ולכן, אין זה מקומנו לחיות בחייהם, העולם המואר שייך לבני האדם והמפלצות קיבלו את הצללים.
מאז ומעולם חיינו בתוך החושך עד שלא נותר בנו כל צבע, הכל נשאב פנימה ונותר ריק.
העיניים שלנו נעשו בהירות כמו השמיים שנאסרו.
פחדנו לחיות, פחדנו לזוז, פחדנו להיות, בדיוק כמו שהם רצו.
זה לא הספיק, הם שלחו ציידים כדי להשמיד אותנו לגמרי.
הם הרסו את החושך, עכשיו הוא מלא בדם המפלצות.
אני נותרתי לבדי, המפלצת האחרונה.
* * *
פרק ראשון- הבחוץ
זה שונה משחשבתי, הבחוץ.
הוא בהיר ורחב, ומלא ברעש.
וכתמים.
זה מפחיד להיות לגמרי לבד בעולם שנאסר עלייך להגיע אליו.
הכנפיים שלי קטנות ולא מפותחות, כמו ניצנים של פרח הבוקעים מגבי, קל להסתיר אותם וגם כך אני יוצאת רק בלילה.
הם משונים, בני האדם, רועשים כל כך שאני נאלצת לאטום את אוזניי.
הם מהפנטים לעיתים, אך אם מביטים בהם יותר מדי, עלולים להסתנוור.
אני צריכה לשנוא אותם, הם לקחו לי הכל.
אך רק החיילים, רק דמויות החיילים, עם חרבותיהן הארוכות שננעצות ומתיזות ומעלימות, רק הם גורמים לידיי להתכווץ.
הוא יפה, העולם הזה, אין פלא שהם רצו אותו רק לעצמם.
אני לא מצליחה להרגיש, רק פחד, זה רגש נוראי, אולי כבר לא אהיה מחר.
אני לא רוצה למות, אני לא יכולה למות, לא מגיע גם לי למות.
לפעמים, הדם שוטף את ראשי, זה מרגיש כמו אש ואז אני צריכה לראות הכל מחדש וקשה לי לנשום.
אני מפלצת בעולם שמלא בבני אדם.
קוראים לכאן ניו יורק.
* * *
פרק שני- לברוח
הם מסתכלים בי במבטים חלולים, האנשים ברחובות.
פניהם מלאות פיח, הירח מאיר בדיוק מעליי ואני מתחננת שהצל שני ייעלם.
אני מרגישה שמביטים בי מאחור ומסובבת רק את הראש, כל מה שאני רואה הן החרבות על ירכיו.
לרוץ נעשה לצורך ההישרדות היחיד שלי, אני לא יכולה לעוף, הכנפיים שלי נהרסו.
הרחובות נעלמים מאחוריי, אורות הניאון המרצדים, קולות הפעמונים של הדלתות הנפתחות, האנשים בקרנות הרחוב.
הכל נעלם מאחוריי, הרגליים שלי לא מפסיקות לרוץ, הן לא מסוגלות להפסיק, אבל אני עדיין מרגישה את גופו נע מאחוריי, כמעט ומדביק אותי.
הנשימה שלי שטחית, ואני עדיין רצה, המדרכה ננעצת בכפות רגליי החשופות, שערי משתחרר מהפקעת ומרחף גם הוא אחוריי.
התחושה של העולם מתעמעמת ונותר רק הפחד.
גוף גדול מתרסק על זה שלי, קול עצם פוקעת מבשר לי על מצבה של הזרוע הימנית שלי. נקע לפחות.
אני מרגישה רטיבות בצד ראשי ומבינה שזה דם, עוד דם מפלצות שנשפך.
הוא מתנשף מעליי ואני נאבקת להשתחרר.
ציפורניו ננעצות בידי השבורה ואני לא מצליחה להחניק את צעקת הכאב.
הוא מסתכל היישר אליי, עיניו ירוקות מוקפות בריסים שחורים וארוכים, עיקול הגבות שלו פונה למטה, השיער השחור שלו נופל על מצחו, כך נראה רוצח.
נעצתי את שיניי חזק מדי בתוך השפה התחתונה, אני יורקת הצידה את הדם.
אני מסתכלת היישר בעיניו.
"אני לא רוצה למות." נראה שזה מפתיע אותו, עיניו נעשות יותר גדולות, רק במקצת, האישון מתרחב. הוא נראה כועס.
"אני לא פגעתי באף אחד, כל חיי גרתי בצללים, אני לא רוצה למות." אני מכחכחת בקולי, נשמעת ברורה יותר, ופחות מפוחדת.
חזהו עולה ויורד במהירות, מצמיד את גופי אל המדרכה.
"את מפלצת, בת השטן." אני מרטיבה מעט את שפתיי.
"בני אדם יכולים להיות מפלצות לפעמים." אני משנה את זווית הראש שלי, מנסה להזיז את השיער מפניי.
הוא זז, קצת, מאפשר לי למשוך אליי את היד השבורה ולהחניק צרחה.
דמעות כאב זולגות על לחיי ושורפות את החתכים הטריים.
הוא עדיין רוכן מעליי, אבל הוא מאפשר לי להזדקף לישיבה כואבת.
"בואי איתי." קולו חזק.
"אתה צייד." אני אומרת, מסרבת להביט בו, הפחד דועך והתיעוב עולה על פני השטח, אני מנסה להחניק אותו.
"את צריכה לבוא איתי." הוא מושך בידי השמאלית ואני מועדת קדימה, שרירי הרגליים שלי מוחים בכאב ובכל זאת, אני צועדת על החתכים בזהירות.
"לאן?" קולי לא עולה על לחישה, אני לא יודעת אם הוא מסוגל לשמוע אותי בכלל.
"אני לא אהרוג אותך. "זה מהדהד בתוך ראשי כמה שניות.
אני מרכינה את ראשי וממשיכה בעקבותיו.
"למה?" הוא מתנשף בתסכול.
"אני באמת לא יודע." הוא מרפה את אחיזתו, מאפשר לדם לחזור אל זרועי.
"תודה." זה נשמע כמו כישוף.
הוא עוצר בקרן אחד הרחובות ופונה ימינה, מושך אותי אחריו.
הרחובות הצדדיים הסתיימו, הוא מוליך אותי ברחוב ראשי, כל הפנסים דולקים, הוא עוצר שוב מול בניין גדול.
אני מביטה למעלה, כל הכוכבים נעלמו.
הוא שוב מושך בידי ומוביל אותי לתוך הבניין, הדלת מצלצלת בעקבות צעדינו והוא פותח דלת נוספת.
"תיכנסי." אני עושה כדבריו, שחור השנאה שוקע בתוכי, אני סקרנית.
הוא מתחכך בכתפי ואני פולטת צעקה ומיד מכסה את פי בכף ידי השמאלית.
"אני מצטערת." הוא מסתכל בי ואני נרעדת.
הוא מתקרב לעברי ואני נרתעת לאחור, מבוהלת מהסוף.
"אמרתי שלא אהרוג אותך, אני רוצה משהו בתמורה." אני מהנהנת ונצמדת לקיר מאחוריי.
"אני רוצה לדעת על הצללים." אני מחליקה במורד הקיר ומתיישבת, זרועי שמוטה חסרת תועלת לצדי.
הוא נעלם לתוך מסדרון קצר שהוביל לדלתות נוספות, ומיד חוזר ומתיישב לידי, בידיו תיק בד גדול.
הוא מוציא גליל תחבושות גדול ומתחיל ללפף אותו סביב ידי.
"אני עלמא."
פרק שלישי- איידן
היא אחרת מהשאר, אולי זו הסיבה שנותרה האחרונה.
העיניים האלו, שוקקות חיים, כאילו לא הכירה בתלאות העולם הזה.
אפשר לזהות מפלצות, אומנתי לכך.
העיניים כחולות, אין צבע כזה לעיניהם של בני האדם, הן שחורות, ירוקות או חומות, אבל הכחולות שייכות למפלצות.
והכנפיים, כמובן, אם כי שלה מלאות צלקות וקטנות מדי כדי לשאת אותה רחוק.
עלמא, היא אמרה, אולי היא העולם היחיד שנשאר ביקום.
והצל הלבן, הוא החשוב ביותר, אפשר להחביא צל כזה בלי הכוכבים.
הקול שלה היה מלא בדם, היא לא רוצה למות.
אבל היא לא מתאימה בעולם הזה, אין מקום ליצורים כאלו כאן. אני מושך את קצה בתחבושת קצת יותר מדי והיא נושכת את השפה, מפחדת לצעוק שוב.
זו לא הרגשה טובה כשמפחדים ממך.
ישנם כמה חתכים מדממים על הרגליים שלה, היא יחפה.
היא מוחה את הדם מהלחי שלה, מתחת לעין, אני מושיט לשם את ידי, אוחז בתחבושת ועליה חומר חיטוי.
היא משפילה את העיניים והריסים שלה נוגעים בקצה הפצע.
היא חושקת שיניים וקצות הקדמיות שלה נחשפים, אחת עולה מעט על השנייה.
היא נראית שברירית.
לעורה אין כמעט צבע, לבן ודרכו אפשר לראות חלק מהוורידים.
"אני איידן." אני לוחש, כמוה, לא רוצה לשבור את השקט. היא מהנהנת לעצמה.
"זה שם יפה."
"למה העיניים שלך כאלו כחולות?" היא מתכווצת לצדי.
"אמרת זאת בעצמך, אני מפלצת." אני מאדים, אף כי אני לא צריך, היא אכן מפלצת.
"אני מתכוון, למה זה הצבע שלהן? למה הן לא ירוקות, או שחורות?" היא מסתכלת בי בבוז.
"בחרת בצבעים הללו כי הם צבעים של רוע?" אני מכוון את הגבות בבלבול,
"רוע?"
"ירוק, צבע הקנאה, כי אנחנו חשקנו בעולם שלכם, שחור, הצבע של הריק, כי אנחנו חסרי אנושיות?" היא מגחכת בשקט, זה לא מצחיק בכלל.
"אני לא חשבתי על כך בכלל."
"אתם לא מרבים לחשוב." אני מתרומם בכעס, משאיר אותה דוממת על הרצפה.
ראשה נוגע בברכיים וידה מצונפת על בטנה.
אני מדליק את האור שחושף את הבלגן והכאוס השוררים בדירה, הספה מכוסה בבגדים ועיתונים, הרצפה מלוכלכת ומלאה בכתמים דביקים של שאריות משקה.
אני מרים את הבגדים והעיתונים בשתי הידיים ומעביר אותם אל החדר שלי, שנראה באותו המצב, משם אני לוקח שמיכה וכרית ומניח על הספה בחבטה, היא מעלה ענן אבק שגורם לי להשתעל,
"את תשני כאן." היא מתרוממת בזהירות מהרצפה, נאחזת בקיר כדי להיעמד.
"תודה." היא לוחשת ושוב מרכינה את ראשה, שיערה נופל ומסתיר את הכל.
* * *
היום השני
פרק רביעי- סיפורו של החושך- עלמא
איידן מתיישב לידי על הספה, אני מתרחקת לפינה המנוגדת, כמה שיותר רחוק.
"את חייבת לי את הסיפור של החושך." עיניה בוערות.
"אלו היו החיים שלי, זה לא דבר שנועד לשעשע אותך כמעשייה."
"אני לא הורג אותך, תספרי לי." היא נאנחת, שיערה צונח על העיניים.
"בני האדם מאמינים שאנו סטיות של הטבע, יצורים אנושיים לא צריכים להיות שונים כל כך אחד מהשני, טוב שיישארו צמודים אל הקרקע, ליצור אנושי לא יכולות להיות דרכים ליצור יופי לא טבעי, אנחנו היינו הפחד שלכם מעצמכם," אני עוצרת לרגע, מביטה בתגובתו על האמת שלי.
הוא מביט בי, לא ממצמץ.
"תמשיכי." אני נושכת הלחי מבפנים.
"ואז החלטתם שאפשר להזיז אותנו מהאור שלכם, שהעולם המואר שייך לכם.
דחפתם אותנו אל החושך, דחסתם את כולנו אל הצללים והתעלמתם מהבעיה שהיינו אנחנו, אם מישהו יצא החוצה שלחתם ציידים להרוג אותו, לעולם עדיף בלעדינו החלטתם.
אחר כך, אחרי שנים של חושך, אמרתם שגם אותו אתם רוצים והתחלתם לשרוף אותו, לשרוף אותנו, ולא שינה שאנחנו אנושיים, היה משנה שאנחנו לא אתם.
כך נעלמו מעולמכם מיליוני מפלצות לא רצויות, ונותרה אחת, אני." הוא מתנשף, ואז מושיט את ידו ומניח אותה על זרועי, אני מתנערת ממנו מיד, קמה מהספה ומתרחקת יותר עד שכף רגלי מחליקה על הרצפה ואני צונחת אחריה, הוא מושיט את ידו לעזור לי להתרומם.
"אל תיגע בי, אמרת שלא תהרוג אותי, תעמוד בהבטחה הזו." הוא מכווץ את גבותיו בכעס.
"אני לא אהרוג אותך." הוא מסנן, ואז מתרומם מהספה ומרים אותי, יד אחת מתחת לברכיים ואחת מחזיקה בגב, לפני שאני מספיקה להתנגד הוא מניח אותי על כריות הספה.
"סליחה." הוא ממלמל בשקט.
היום השלישי
פרק חמישי- יופי- איידן
עלמא מכווצת על הספה, היא מעבירה את ידיה בשערה הבהיר שוב ושוב.
אני מתקרב והיא מרימה את כף ידה לפנים, להרחיק אותי מעליה.
"קחי את זה." היא מרימה אליי את עיניה ואני מושיט לה כוס מים וגלולה, היא ממשיכה להביט בי.
"הגלולה תעזור נגד הכאב." היא חוטפת אותה מידי ובולעת, היא ממצמצת כמה פעמים ונשענת לאחור.
"למה אתה עוזר לי?" אני מקרב את קצה אצבעותיי לווריד הכחול שעולה מהסנטר ועד האוזן שלה. קשה לי לנשום בסדירות.
"בגלל זה," היא מזיזה את האצבעות מפניה. "נראית אנושית לגמרי."
"בחרת להשאיר אותי בחיים בגלל שנראיתי דומה לכם יותר מאשר לעצמי?" קולה השבור מחלחל בתוכי, אם היא הייתה נראית חסרת פגמים, הייתי הורג אותה.
"נראה שכן."
"אני פגומה מכדי להתאים למפלצות אבל לא מספיק פגומה כדי להשתייך לבני האדם."
אני מהנהן לאט ועלמא מתרוממת.
"אתה רוצה לראות מה גורם את הכאב?"
"איך?" היא מחייכת במרירות, ומושיטה לי את ידה, אני אוחז בה בהיסוס והיא עוצמת את עיניה.
זה מתחיל בחושך, ואז חום, חום קשה מנשוא ולהבות כחולות מרצדות גבוה עד האינסוף ומערבולות של צרחות ובכי. אני שומט את ידה במהירות ופוער את עיניי באימה.
"זה מה שנמצא אצלך בראש?" היא מתערפלת.
"זו המפלצת שלי."
"לא, זה לא מפלצתי בכלל, זה אנושי לגמרי."
"פחד הוא תכונה שאתם השרשתם בנו, הפכתם אותנו לפחד עצמו." אני מסתכל היישר אליה, שלא תפספס אף הברה.
"זה לא פחד, זה כאב."
היום הרביעי
פרק שישי- כוכבים- עלמא
"אני רוצה לראות שוב את הבחוץ." איידן מביט בי וצוחק, אני מזעיפה את פניי.
"מה מצחיק כל כך?" פניו מרצינות אך נותר שמץ לגומה בקצה הלחי השמאלית שלו.
"הניסוח שלך, אנחנו לא קוראים לזה הבחוץ."
"אז איך אתם קוראים לזה?" אני מגרדת את אחד הגלדים על הידיים שלי.
"תיזהרי לא לפתוח את הפצעים מחדש," הוא מעביר יד בשערו הכהה, "האמת שאין לזה שם של ממש כאן."
"כך קורה שיש את כל הבחוץ לעצמך." הוא משתתק והשקט משתלט על הדירה, זה מעציב אותי.
"אני מצטערת, לא התכוונתי להכביד, אני רוצה לראות את הכוכבים." הוא משחק באצבעותיו הארוכות לכמה שניות.
"את לא יכולה לצאת החוצה, אבל תוכלי לראות אותם מכאן."
הוא נעמד ומושיט לי את ידו, אני אוחזת בקצה, הוא מוביל אותי לדלת שקופה בסוף המסדרון, רואים מכאן את כל החושך.
אני מחייכת, זה מרגיש טוב.
אני מרימה את ראשי ומסתכלת באורות שלי, איידן עושה כמוני ואחיזתו קצת מתהדקת.
"מה את יודעת על כוכבים?"
"אני מכירה את הסיפורים מאחוריהם".
הוא מביט בי במבט המבולבל הזה, שהופך אותו לילד קטן ואבוד.
"מאחורי כל קבוצה של כוכבים מסתובב סיפור".
אני מצביעה על נקודות האור, מותחת באצבעי קו ויוצרת דמויות וגיבורים, נסיכות ודרקונים.
טרגדיות, בעיקר.
"ספרי לי סיפור."
"איזה מין סיפור?" הוא מחייך אליי, חושף שוב את הגומה היחידה על הלחי השמאלית.
"סיפור של מפלצות." אני נשענת עם הגב על מעקה המתכת המגדר את החלל הקטן.
"זהו הסיפור של פרספונה, שליטת השאול." איידן נשען קרוב אליי, חום גופו מקרין אליי.
"היא צפתה בכל האנושיים, שהילכו להם בדאגותיהם האוויליות.
השתוקקה אליהם, לכולם.
עצמותיה נקשו והתחככו זו בזו בקול נורא.
נחש הצפע סביב צווארה לחשש באוזניה, היא לחששה בחזרה.
היא הביטה באחד מהם, שערו כהה כמו עולמה. עיניו חודרות כמו אצבעותיה הדקות.
חיוכו פצע את שפתיה.
היא ישבה לה בכיסאה הלבן, הגרום.
ממתינה לבואו.
מצפה לרגע שיגיע אליה.
לבה לא פעם מעולם, לכן הייתה היא השליטה.
האבודים תחתיה נשבו להם בערגה והיא, נעצה בהם את עיניה הלבנות, העיוורות. היפהפיות.
השמיים האדומים ברקו. הפרחים הצרובים לעורה נצצו.
היא ישבה בכיסאה הלבן, הגרום. ופניה השתקפו בתמותה.
היא הרגישה רעד בחזה, ואז עוד אחד. ואחד נוסף,
הוא כאן."
עיניו של איידן נעשות כהות יותר.
"מי זה היה?"
"זה שאהבה." הלב שלי פועם מהר מדי.
פרק שביעי-מחשבות של כאוס- איידן
"גם הוא אהב אותה?" עלמא מהנהנת במתינות, אני כובש את עיניי בקרקע, הצל הלבן שלה ממלא את כל המרפסת, צל של אור בתוך החושך.
"הוא ירד לשאול להביא אותה," היא שוב מרימה את עיניה גבוה לשמיים ומחייכת לרגע, חיוך לבן של שיניים. "אבל היא לא באה איתו."
"למה?"
"האהבה לא הספיקה, היא הייתה שקועה עמוק מדי במוות."
"זה שלך." בתוכי משתוללים צבעים.
"מה שלי?"
"פיסת השמיים הזו, אני לא אגיע לכאן אם לא תרצי, נוכל להוציא לכאן את הספה כדי שתוכלי להיות קרובה יותר אליהם."
היא מסתובבת במהירות וכורכת את יד אחת סביב צווארי, השנייה עדיין חבושה.
"תודה." היא לוחשת לתוך שיערי. אנחנו נשארים כך כמה דקות, היא צמודה לחזי ומהדקת אותי אליה, נשמתה מדגדגת את לחיי.
היא מרפה בזהירות ונעשה חלול.
"נוכל לעשות זאת עכשיו?" אני עדיין המום מעט.
"מה?"
"להעביר לכאן את הספה." היא נראית נלהבת ומלאה בחיים.
"כן," אני מתאושש, " בואי ניכנס פנימה ונביא אותה הנה." היא מתקרבת אל הדלת ומסובבת את ראשה,
"היי, איידן,"
"כן?" אני מעביר את אצבעותיי בשיער, מנסה לפתור את הקשר שנמצא לי בתוך הראש.
"אני רוצה לחלוק איתך את פיסת השמיים שלי." היא שוב מחייכת חיוך של שיניים ונעלמת פנימה.
היום השביעי
פרק שמיני-גשם- עלמא
איידן יצא אל הבחוץ, לבדוק אם עוד מחפשים אחריי.
יורדות טיפות זעם מהשמיים, הן נספגות בבגדיי טבל זה נעים, משחרר.
הטיפות מחליקות את שערי וזולגות על פניי.
בחושך לא היה את זה.
טריקת דלת מרעידה את כל הבית, איידן קורא בשמי, אני עונה וענן קור מרחף מתוך שפתיי.
הוא נכנס אל החושך שלנו ואוחז מיד בידי, זה חמים מבפנים.
"אולי כדאי להיכנס."
"מה זה?"
"גשם." אני טועמת את המילה על לשוני.
"זה אחר." ברק חותך את השמיים ובעקבותיו מתגלגל הרעם, כאלו היו יותר מדי בצללים.
"את רועדת, כולך רטובה." הוא גורר אותי פנימה, שם יבש.
* * *
איידן כורך שמיכה סביב כתפיי ומושיט לי שקית נייר גדולה.
אני פותחת את השקית ומוציאה סריג אדמדם ועבה.
"חשבתי שתזדקקי לזה, תוציאי גם את שאר הדברים." אני אוחזת בספר שדפיו ריקים וחבילה מלבנית כסופה.
"למה?"
"הספר נועד לסיפורים שלך, לחושך לאור ולגשם, שלא יישכחו אתכם, שלא יישכחו אותך." טיפות זולגות על לחיי, או שמא הן דמעות, אני מרגישה שונה.
"תפתחי את החבילה." אני מקלפת את העטיפה וחושפת קוביות חומות כהות. אני מסתכלת אל איידן בבלבול.
"זה שוקולד, תטעמי." זה מתוק ועשיר, אני צוחקת.
"זה נפלא איידן." הוא מצטרף וצוחק גם הוא.
"תשמרי גם לי קובייה." אני מושיטה לו שתיים ומחבקת אותו שוב, זה נהדר להרגיש אותו כל כך קרוב.
הוא מהדק אותי אליו ומצמיד את שפתיו לראשי, נשימה נפלטת לי החוצה ואיידן מרים את ראשו.
"הכאבתי לך?" אני מנידה את ראשי לשלילה ומתחפרת עמוק יותר בין ידיו.
"אני כבר לא מרגישה את הכאב."
"אז מה את מרגישה עלמא?" אני מרגיש את עיניה נעצמות ומחשבותיה ממלאות הכל.
"אותך."
פעם צייד צללים נתקל בבת שטן לבנה, מאז הם לא נפרדו לעולם.
-סיפור זה זכה במקום השני במסלול הצעיר בשנת 2017