ביום שהם באו, אני ניסיתי לברוח. אני לא יודעת אפילו למה, אבל נלחצתי כל כך ומוחי פעל על אוטומט.
ביום שהם באו הכל השתנה. ואני, בתור אחת שהביאה את זה על עצמה, ברחתי מהלחץ.
הם באו עם הסוסים הגזעיים שלהם והכרכרות היקרות שלהם ועם ריח העיר החמוץ.
והם באו לתוך הכפר הקטן שלי, ועצרו בדיוק ליד הבית שלי. אז ברחתי.
היו לי שני כלבים. ואהבתי אותם כל כך כשהם ניסו לעזור לי, והלב שלי נשבר כשהם לא הצליחו. אמא שלי יצאה עם מגבת המטבח כשהיא עוד מנגבת את טיפות המים האחרונות מידיה, ובאה לראות על מה המהומה. כלביי נבחו בהיסטריה, שמעתי אותם מרחוק. משהו השתיק אותם אבל כבר לא יכולתי לראות מה.
אהבתי אותם כל כך עד כדי כך שהייתי מוכנה להשאיר אותם בבית ולברוח לבד.
ידעתי בדיוק לשם מה הם באו. וידעתי שהם לא יקבלו את מבוקשם ללא התנגדות מצידי. גם הם ידעו את זה, ולכן הביאו כוחות גדולים יותר ממה שהתכוונו בהתחלה.
הם רצו אותי. הנסיך רצה אותי, לעזאזל.
מאוחר יותר גיליתי שהנסיך בכבודו ובעצמו בא באותו היום לקחת אותי אליו. זה היה מעולה ועבד בדיוק לפי התוכנית, בדיוק כמו שניק אמר שיקרה. לא נתקלתי בו כי התחבאתי בבונקר הקטן ליד הנדנדה, שרק אני ומשפחתי ידענו שקיים. היה שם ריח של עובש טחוב ומקקים מתים בכל פינה, אבל הוא היה סודי ומוחבא, אז הוא שירת את מטרתי.
רק אני ומשפחתי ידענו עליו. רק אני ומשפחתי, אני יכולה להישבע.
ולכן כל כך הופתעתי כשהם הגיעו אליו.
הם פרצו את הדלת ממש בהינף יד קל ואור השמש פרץ אל הבונקר. בפתח עמדו שני שומרים חסונים, פניהם הביעו סלידה מהמקום, ומאחוריהם אימי.
כך הם הגיעו אל הבונקר, היא הסגירה אותי.
היום אני מבינה שהיא עשתה לי אז טובה, כי אם הם לא היו מוצאים אותי הכל היה נהרס. אבל אז לא ראיתי את זה ככה.
כשם גררו אותי משם, יכולתי רק להתפלל שאף אחד לא מצא את הפתק שהשארתי לניק. לא היתה לי שליטה על הסיטואציה וניסיתי להיאחז בשבריר השליטה היחיד שנותר לי- המחשבות שלי. התקוות שלי.
אל תתני להם לקחת לך את התקוות שלך. זה היה הטיפ הראשון שרשמתי לעצמי, ביום שבו ידעתי שהכל הולך להשתנות.
נאבקתי בכל כוחי. הם כמעט ולא התאמצו. למרות אימוניי הרבים עדיין הייתי חלשה מהם פיזית, ולכן לא היה תועלת למאמציי. הם גררו אותי כאילו הייתי שקית זבל.
רגליי רקעו ונגררו בעצבנות על החול החם ומידי פעם בעטו בחוטפיי, והם קיללו בשקט אבל המשיכו להיאבק איתי.
זה חייב להיות אמין, סאם. תמשיכי להיאבק.
רגע לפני שהוכנסתי בכוח לכרכרה, העברתי את מבטי אל אימי. היא לא החזירה לי מבט. זה לא הפתיע אותי.
לא ידעתי עם ההבעה שעל פניה היא בושה או סלידה ממני, אבל מה שזה לא היה, היא כבר לא אהבה אותי.
ולא יכולתי להאשים אותה, אחרי הכל גם אני כבר לא סומכת עליה.
תמיד חשבתי שמי שסומך על יותר מידי אנשים בסוף ימצא את עצמו מפסיד במשחק. צריך לבחור בקפידה על מי סומכים.
הם דחפו את ראשי, מדרבנים אותי להיכנס פנימה.
"להתראות, אמא." לחשתי בשקט. היא עמדה די רחוק ממני, ידיה על חזה, כך שלא חשבתי שתצליח לשמוע אותי. למעשה גם לא רציתי שתשמע.
יכולתי להישבע ששמעתי אותה לוחשת "להתראות, בת שלי." בשנייה שהדלת נטרקה מאחוריי.
גם היא, כמוני, ידעה שאני כבר לא אחזור הביתה.
הדרך היתה ארוכה, והכרכרה שלי היתה צפופה ומסריחה. היא היתה בנויה מעץ וכללה המון בליטות פנימיות. לא יכולתי שלא לחשוד שעשו זאת בכוונה כדי שלאסיר יהיה לא נוח. מדובר בתא קטן וחשוך, ללא כיסאות או פתח לאוורור, שהספיק לישיבה בקושי.
מתי שהוא במהלך הנסיעה שלפתי סיכה שהיתה מוחבאת היטב בשערי וניסיתי לפרוץ את המנעול, ללא הצלחה. חוץ מלכמה שריטות בידיים, הסיכה לא תרמה לכלום. מצאתי את עצמי שוכבת על רצפת העץ הקרה של הכרכרה, רגליי נשענות על קיר אחד וראשי על השני, מקשיבה לקול טפיחות הפרסות של הסוסים על האספלט. היה בזה משהו מרגיע.
מידי פעם הכרכרה קיפצה בגלל שקעים בדרך, וזה העיר אותי וגרם לי לחזור לחשוב על מצבי.
זה חייב להצליח.
חשבתי על התגובה של אבא כשהוא יחזור הביתה ויגלה שהבת שלו נלקחה על ידי הנסיך. אולי אמא תנסה לנחם אותו, והצביעות שלה תנדוף ממנה אפילו יותר מתמיד.
חשבתי על ניק, שבטח עד עכשיו כבר קיבל את המכתב שהשארתי לו. הוא בטח קיפל אותו יפה כמו שהוא תמיד עושה, ותלה אותו על החלון. הוא בטח כבר יצא לדרך, אולי הוא אפילו כבר הגיע. אולי הוא דואג לי, אולי הוא אפילו מזיל דמעה. לא, לא הגיוני, ניק אף פעם לא בוכה.
גם אני לא אמורה לבכות.
אבל כל כך הרבה יכול היה להשתבש. ולא רציתי למות.
כמה זמן עבר מתחילת המסע? ניסיתי לספור דקות אבל הדבר היה כמעט בלתי אפשרי בגלל הלחץ שהייתי שרויה בו. רגליי רעדו, לא מפחד, אלא מאדרנלין. אני מאמינה שהנסיעה ערכה בערך כחמש שעות, אבל זה לא כזה עקרוני.
חשבתי על זה שאני לוחמת. ואם אני הולכת למות, אז אני הולכת למות כלוחמת. אני אלחם עד הסוף.
החלטתי שאם משהו השתבש אני אנסה לברוח, אתנגד כמה שאני יכולה, אראה להם כמה אני שווה.
החלטתי כל כך הרבה דברים אבל זכיתי להגשים כל כך מעט.
ידעתי שזה מגיע לי אבל סירבתי להשלים עם זה. אני לא אמות, לא היום.
אצבעותיי רקדו על שקעי העץ בכרכה וראשי בער ממחשבות. ככה ביליתי את רוב הנסיעה.
"מה זה, סאמי?"
הרמתי את הדף גבוה יותר כדי שיוכל לראות "זה תכונות של אנשים לפי מזלות. זה אומר שאני אהיה לוחמת."
מבטו נדד מעיני לדף שהחזקתי מעל ראשי, והשתנה בהדרגה. עיניו התכווצו ועל פיו נפרש חיוך מנחם.
"אוי סאמי," הוא אמר בשקט "אל תקראי את השטויות האלה."
עיניי הקטנות, שעד לפני רגע נצצו מהתרגשות, הסתכלו עליו בבלבול. הוא היה אז כל עולמי, אחי הגדול. הערצתי אותו ושאפתי להיות בדיוק כמוהו.
"אבל למה לא?" שאלתי. הוא המשיך להסתכל עליי במבט הזה שלו, המזלזל ועם זאת המנחם.
"כי את בת, סאמי. אף אחד לא ירצה לוחמת בת."
חודש אחר כך הוא מת במלחמה. ואני נשארתי לבד.
הם סיפרו לי שהוא במקום טוב יותר עכשיו, ורק שנים רבות אחר כך גיליתי את האמת.
השנים עברו ואני גדלתי. עיניי נהפכו קטנות יותר אבל שמרו על צבען, הצבע החום שמאז ומתמיד אהבתי. אחי נהפך למין זיכרון ישן שהלך ודהה עם השנים. לא מדברים על הנופלים, זה היה ידוע.
מתגברים.
בעולם שלי, עם כמה שזה נשמע תמוה, כן כיבדו נשים. לפחות כולם חשבו שמכבדים אותן, כי אף פעם לא נתנו לנו להאמין במשהו אחר.
מגיל קטן לימדו אותנו שמקום האישה הוא בבית. ללדת ילדים, לגדל את דור ההמשך. מגיל קטן ככה אני זוכרת את אמא שלי. אני גם זוכרת שתמיד ידעתי שאני לא רוצה להיות כמוה.
אסור היה לדבר על העבר. רק על העתיד. לשאוף קדימה, לעולם לא להסתכל לאחור.
וכך יצא שקם עם שלם של בורים שלא יודעים היסטוריה מהי, ולא יודעים באיזה עולם הם חיים.
ובתוך העולם הזה, בגיל שלוש עשרה פגשתי את ניק.
הוא היה הנער המשונה והמבודד שאף אחד לא דיבר איתו והוא לא דיבר אם אף אחד.
כשכל הילדים היו נשלחים לקטוף את תבואת הכפר, הוא היה מביא ספר וקורא תוך כדי עבודה.
בזמן שהבנות בגילי היו מפטפטות על הא ועל דא, והבנים היו מרביצים אחד לשני, הוא היה שותק וצופה בכולם.
וכשיום אחד הגנבתי חמנייה אחת מהחנות של אבי, כדי להביא לו ולנסות לפתח שיחה, לא חשבתי שהמעשה ישנה את חיי.
לא העלתי על דעתי שהוא יהיה המפתח לחיים אחרים. החיים שתמיד רציתי לחיות.
לא האמנתי שהוא יהפוך אותי ללוחמת.
"את צריכה להתקרב לנסיך כמה שיותר," הוא אמר ואני נעצתי בו מבט כועס. "בכל דרך אפשרית."
"הנסיך הוא בן אדם דוחה וטיפש, ניק, נראה אותך מנשק אותו. איכס."
הוא גלגל את עיניו והניח יד על כתפי "סאמי, אם את רוצה לעזור, זה מה שאנחנו צריכים שתעשי."
זה היה קרב מבטים ביני לבינו. קרב מבטים וכל העולם לא היה חשוב באותו הרגע. רק אני והוא.
לא הגבתי והוא הרים את ידו ותחב אותה בשיערי. מעולם לא היתה בינינו קרבה כזאת, לא רציתי שיוריד את ידו ממני לעולם. שדה החמניות מתחתינו והשמיים מעלינו ואני והוא וחום גופו. והכל ניהיה מערבולת ענקית אבל הוא לא, הוא נשאר שלם ומשאיר אותי שלמה יחד איתו, ניק ואני נגד כל העולם.
אחרי כמה שניות כאלה נכנעתי, איך אפשר לעמוד בפניו?
"בסדר," אמרתי בשקט ונאנחתי "אני אעשה את זה. אצא לארמון בבוקר. תן לי חודשיים."
והוא נתן. והנסיך התאהב בי. ואני כמו סינדרלה ברחתי ברגע שיכולתי, והוא כמו הנסיך צ'ארמינג רצה אותי חזרה.
והכל עבד בדיוק לפי התוכנית.
הכרכרה האטה ושמעתי רעש עמום של צעקות. לא יכולתי להבין יותר מידי מהנאמר, אבל הצלחתי להבין דבר אחד- הם לא במקום שאליו קיוו להביא אותי.
הקרון ששהיתי בו רעד ואני קמתי בבהלה. הוא לא רעד כאילו עלה על אבן, אלא רעד כאילו מישהו קופץ עליו.
אבל בגלל שאינני הייתי זו שקופצת, היה בכך שבב של תקווה. אולי מישהו בא לחלץ אותי?
היתה גם האפשרות שהיו אלה שודדים, או סתם חית פרא שעשתה מהומה, אבל לבני אדם קשה מאוד לאבד תקווה. וחוץ מזה, היתה לי סיבה טובה לפתח תקוות, החברים שלי. ניק.
הכרכרה עצרה, הצעקות גברו ויכולתי להישבע ששמעתי במעומעם גם כדורי רובה נפלטים מהקנה בשריקה רועשת.
ואכן, תוך שניות, מנעול הקרון שקשק והדלת נפתחה.
"שלום, מאדאם," אמר האיש שבפתח והחווה בידו כקידה קטנה ונימוסית. חיוכו השובב היה כמעט מוחבא בתוך ים של תלתלים.
הוא פינה לי את הדרך ואני הרמתי את שולי שמלתי עד לגובה הברכיים כדי לקפוץ בחינניות מתוך הקרון המדכא. מאחוריי התנהל קרב של המורדים נגד בעלי הכרכרה.
"שלום, ניק," גיחכתי ותפחתי לו על הכתף במין תפיחה ידידותית, אפילו שרציתי בכל מאודי לחבק אותו, אבל ידעתי שזה לא הזמן ולא המקום "לקח לכם יותר זמן ממה שציפיתי. התחלתי כבר לקבל קלסטרופוביה מהמקום הזה."
אחרי שקפצתי אל דרך האפר מהכרכרה וניק סגר אותה חזרה שמתי לב איפה אנחנו. היינו על קצה של הר ומתחתינו נפרשה עיר גדולה. לא עיר כמו שהייתם מצפים שתיהיה, לא אחת מהערים של הממלכה שגדלתי בה. היתה זו עיר שמחה. עיר עם צבעים, עיר עם נשים שהתאמנו ברחובות כדי לצאת למלחמה, עיר עם זקנים שעדיין חיו את החיים כאילו רק עכשיו נולדו. היתה זו העיר המרכזית שבה התאספו המורדים.
חיוך גדול התפשט על פניי. איך הם הצליחו להביא אותי לכאן?
הסתכלתי נדהמת סביבי, חיוך מטופש נפרש על פניי ובחנתי כל פרט קטן באיזור. ניק הסתכל עליי במשך כל הזמן וגיחך בשקט.
"ואוו." אמרתי. הקרקע רעדה תחתיי ולא יכולתי שלא להביט גם על פניו של ניק.
"ברוכה הבאה למורדים." הוא אמר, משלב את ידיו ומביט לצידי על הנוף.
ים של עצים נפרשו תחתיינו, בגיא הירוק. לא עניין אותנו שהנסיך בוהה בנו בזמן שהוא נאבק עם המתנגדים, ולא עניין אותנו שהחל לרדת גשם. זה שוב היה רק אני וניק ושום דבר אחר לא היה משנה. אבל הפעם לא היינו לבד. הפעם היינו במקום בטוח שנלחמנו כל כך הרבה כדי להגיע אליו. החברים שלנו מקיפים אותנו ושום דבר רע לא יקרה לנו פה. הקרב הוכרע, ואנחנו המנצחים. אבל שנינו ידענו שאסור עדיין להפסיק להילחם. חייבים להמשיך, אסור לתת לניצחון הזה להשפיע עלינו. אז אנחנו נתאפס על עצמינו ונילחם נגד תרבות שצריך להעלים, נשחרר את העולם מהדיקטטורה הזאת וניצור זמן חדש.
וזה ימשיך להיות כמו שתמיד היה. המתנגדים נגד השלטון. אבל הפעם, הפעם הנסיך בידינו. הפעם המתנגדים תפסו את השלטון.
אבל ניצחנו בקרב, ועוד לא במלחמה.
אבל גם את המלחמה ננצח.
"עשית את זה," הוא אומר ומושיט לי חמנייה צהובה וגדולה "עשית את זה, סאמי, את לוחמת עכשיו."
הגשם שותף את שנינו ואת החמנייה, שאם השנים הפכה לסמל שלנו, ואני מנשקת אותו.
גם את המלחמה אנחנו ננצח.