אני רודף אחרי דרקון ירוק, אני יודע שהוא דרקון עצים – הכנפיים שלו בצבע עלי אורן – הכנפיים הנהדרות שאני יודע שאני פצעתי, הדרקון בצבע ירוק כהה כמו כתם שנשפך על הגב ומתפשט לעבר הצוואר עד שנהיה גוון בהיר יותר. והוא מוסווה בין העצים בצורה מושלמת, רק הדם הכסוף שזולג מהכנפים מסגיר אותו. אני רואה שיש לי גרזן ביד – גרזן דרקונים משופשף כזה עם פסים גליים מעור דרקון לאורך הקת. ועל הלהב… על הלהב יש דם כסוף – חצי קרוש, אני יודע שזה דם דרקון. אני יודע שאני צריך להרוג את הדרקון אני יודע כי אני צייד הדרקונים אני מרים את הגרזן ומתכונן לחבטת המוות, אבל פתאום הדרקון צורח מין צרחת דרקונים שמטלטלת לי את הקרביים. ההכשרה שלי וההיגיון קוראים לי להרוג את הדרקון אבל הוא מסתכל עלי, ואני לא רוצה להרוג אותו, אני זורק את הגרזן לריצפה. הדרקון מרגיש את זה ומסתובב אלי – הוא חיה מדהימה, אבל הוא תוקף. אין לי ברירה, אני מרים את הגרזן והורג אותו…
ואז אני מתעורר בבהלה. ואני רואה שאני בבית הספר. בבית הספר למקצועות קסומים לנוער (חלק ב). אני מסתכל מסביב ורואה שאני בכיתת החלימה, הכיתה שאנחנו ישנים בה ואמורים לחלום על המקצוע שיהיה לנו. אצל הרוב זה עבד ואני פה עם עוד שלושה נערים, כולם ישנים. הם מ'הלא מוצלחים' של השכבה. אני לא יודע מה אני עושה פה כי אני מ'המוצלחים' בשכבה. אבל משום מה תמיד יש לי את אותו החלום שאני צייד דרקונים, אבל זה לא יכול להיות כי אני אוהב דרקונים אני לא מסוגל להרוג חיות קסומות, למרות שזה המקצוע שנחשב אפילו לפני מכשפים. אני נשכב שוב על המיטה ומסתכל למעלה על התקרה הכחולה כהה המכוסה בתרשימים של כוכבים שמגמת אסטרונומיה ציירו, בפינה יש את הירח, אני נרגע לאט לאט אבל מה זה הרעש הזה? כפות רגלים??? אני קופץ ורואה את המורה מתקרב אלי בריצה שקטה, טוב הוא גמד שקט שמרדים בערך כל אחד שמתקרב אליו, ואומר:
"הפעם בטוח חלמת משהו! מדדתי את הדופק שלך והוא היה מהיר ! על מה חלמת???"
"אה אמ אה את הסיוט שלי הקבוע וזהו"
"חלמת אותו עוד כמה פעמים לפני כן?"
"אמ כן. לא! אה בערך"
"אז החלום! מה חלמת?"
חשבתי 'אני לא יכול לומר לו את האמת כי יכריחו אותי לעשות את זה! אני חייב לשקר! "אממ אני לא זוכר… הוא פתאום מטושטש"
"אם תיזכר תרוץ להגיד מייד! זה העתיד שלך!"
הנהנתי חלושות ודי ברחתי משם… חצי ישן הלכתי לכיתת הלחימה – פעילות גופנית, ולחימה בעיקר – תמיד מרגיעה אותי. כשהגעתי, להב – המדריך האהוב עלי ללחימה (מייד אחרי שצחקתי על השם שלו הוא נלחם איתי והוכיח לי ששמו ראוי לו – אף פעם אל תנסו את זה, לא מומלץ – עדיין יש לי צלקות…) אמר שהיום ננסה עם גרזן – מתברר שהחלום רודף אחרי צחקתי לעצמי אבל אז כשהלכנו לקיר הנשקים ראיתי את הגרזן שחלמתי עליו בדיוק !
להב ראה שאני מסתכל עליו וגיחך: "את זה שומרים לדרקונים אם אתה רוצה אני אלמד אותך – אבל בעצם אתה אוהב דרקונים, אתה בטוח שאתה רוצה?" ידעתי שאני מוכרח להגיד שכן אחרת שכל מגמת לחימה תצחק אלי ובעקבותיה כל בית הספר. הלכתי לחדר הלבשה להוריד את בגדי הכותנה של שיעור חלימה ולהחליף לחליפת המתכת הרכה של שיעור לחימה ואם אפשר – לשטוף פנים או עדיף להתקלח. עמדתי מול המראה והסתכלתי על עצמי ראיתי אותי – בחור בערך בן 15, שרירי, קצת שחום עם שער שחור קצוץ שהיה מעוך לצד אחרי שיעור חלימה. החלפתי לחליפה שלי שהייתה עם הסמל שלי – ברק בשחור, יותר שחור מהחליפה. כן קוראים לי ברק אני לא צוחק. ובדיוק כמו להב אם אתם לא מאמינים לי אתם מוזמנים לדו-קרב. נראה אתכם! המדריך שלי בחר את השם הזה כי הגעתי בסופת ברקים לבית ספר לבד רועד ולא זוכר כלום. וכשהוא ניסה לתפוס אותי ברחתי לו בין האורות של הברקים והחושך, ובסוף ברק היה בדיוק עלי והוא תפס אותי – מאז אני ברק.
"עכשיו אתה גם נקבה? מתלבש שעות?" צרח עלי מבחוץ להב.
"אני בא" עניתי בצעקה, כנראה אני כבר לא אתקלח. יצאתי החוצה ותפסתי את הגרזן שראיתי בחלום. הוא הסתדר לי בדיוק בידיים. להב כבר חיכה לי עם גרזן משלו נכנסתי לאזור הלחימה והוא אמר "לפני הלימוד נראה איך הולך לך אתו… התקפה!!" והוא התקיף אותי מהר ויעיל, התגוננתי. להפתעתי ידעתי בדיוק מה לעשות, הגרזן היה כמו המשך של היד שלי… אני לא יודע מה עשיתי שם אבל מצאתי את עצמי עומד מעל להב השוכב פרקדן למרגלותי כשהגרזן שלו תקוע בקיר שני מטר מעל ראשי ואני עומד בתנוחת הריגה.
"אני מצטער, זה לא היה בכוונה" מלמלתי.
"לא בכוונה ?! מצטער?! זה היה אדיר! תעשה את זה שוב !!!"
עשינו את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם וכל פעם ניצחתי יותר ויותר מהר "טוב, בטוח זה לא הפעם הראשונה שלך עם גרזן…בטח בעבר הנעלם שלך כבר ראית ולמדת את זה…. כבר שהגעת ראינו שעברת אימונים, היית כל כך מהיר! למה אתה חושב שאתה בשיעור פרטי בלחימה? רצינו לגלות באיזה כלי עברת אימונים, טוב, נראה לי שגילינו לא?"
"במה?"
"בגרזן – זה ברור לא?".
נראה לי שהחוורתי, כי פתאום הוא אמר "מספיק להיום. יאללה אתה רעב?"
הייתי מלא אדרנלין, אז עניתי שלא, ושאני רוצה להתאמן עוד קצת. להב אמר שזה בסדר אבל עוד חצי שעה נפגש בחדר אוכל. המהמתי משהו והסתובבתי לעבר קיר הנשק. פתאום הרגשתי שמשהו מדבר אלי, עצמתי עיניים והרגשתי שאני נמשך לאחד מכלי הנשק.
להב צעק אלי "אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה כי להתקרב לקיר מלא דברים חדים בעיניים עצומות זה לא רעיון חכם !"
התעלמתי והושטתי יד נגעתי במשהו קר הורדתי את היד ונגעתי בידית – לפפתי אותה ופקחתי את עיניי, וראיתי שיש לי ביד סכין חד ומרושע למראה שבחיים לא הייתי בוחר אותו בעיניים פקוחות. וכן זה היה סכין לצייד דרקונים.
להב צחק עלי מאחור – "אתה בטוח שאתה לא צייד דרקונים? ניסית כבר שיעור חלימה?"
ברור שהוא ידע שניסיתי, כל בית הספר ידע את זה – ובטוח שגם מורים. זרקתי עליו את הסכין, הוא עף באוויר כל כך מהר שהאוויר שרק, להב ירד לריצפה בזריזות והתגלגל. הסכין נתקע בדיוק במקום שהוא עמד בו לפני רגע… "תזכיר לי לא להתגרות בך כשאתה עם משהו חד, טוב?" הוא אמר חיוור והלך משם בהליכה מתנדנדת וחלושה, שונה לחלוטין מההליכה הבטוחה שבא הגיע. חייכתי לעצמי ושלפתי את הסכין מהקיר – אולי הסכין הזה לא כזה גרוע… חיפשתי נדן תואם לסכין, לא היה שם. אז קשרתי אתו לחגורה – אני יודע שאסור לקחת דברים חדים בלי רשות – אבל בקרב תלמידי שנה ב – שזה מה שהייתי… זה היה סימן למעמד. לכן בין מגמת לחימה לבין המורה הייתה הסכמה בשתיקה, הוא נותן לקחת ואנחנו מחזירים מצוחצח ועושים עוד משהו אחר כך, זאת הייתה הפעם הראשונה שאני עשיתי משהו כזה ואני לא יודע מה יהיה המחיר אבל זה יהיה שווה את זה אני בטוח. כשיצאתי לארוחת צהריים, ים הערצה היה עלי… זה היה שווה את זה. בעיקר אחרי שהסיפור עם להב התפרסם. אז ציחצחתי את הלהב והחזרתי אותו למורה ללחימה.
הוא הסתכל ואמר: "אני יודע שאתה אמור להיות צייד דרקונים"
"אבל…"
"בלי אבל! אני יודע שעל זה חלמת, אני יודע שגם בחרת בתת מודע גרזן כזה, ולכן בשבילי אתה הולך עכשיו לזירת הלחימה לחיות והורג דרקון ! ברור? או שאני אדווח עליך!"
איפה זה?" בלעתי בעצבנות
"תבקש מלהב להראות לך. ותיקח איתך את הגרזן ! ואת הסכין ! אני רוצה אותם חזרה מטונפים בדם דרקון ! עכשיו לך!!!"
הבנתי שאין לי ברירה אז הלכתי לדבר עם להב. הוא צחק עלי בשמץ מהביטחון עצמי הקודם שלו והראה לי את הדרך. אחר כך הוא נעמד ביציע להסתכל כדי להשפיל אותי אחר כך. לקחתי בכניסה מגן ושיריון, הכנסתי את הסכין לחגורה. תליתי את המגן על הגב החזקתי את הגרזן בשתי ידיים ונכנסתי לזירה. בכניסה נשען על הקיר אלף – לפחות אני חושב שזה היה אלף – היו לו בגדים ירוקים, ואוזניים מחודדות עיניים מלוכסנות עור חיוור ובקיצור אלף מהסיפורים… הדבר היחיד שהיה מוזר זה שהוא היה אחראי על הרג החיות – הוא אמור לטפל בחיות! אבל אז הוא הסתובב אלי וראיתי את הקעקוע על צווארו – הוא היה חלודג (כלומר מנודה בקרב האלפים) והיה לו קעקוע של חרבות מוצלבות – הוא הרג פעם!
האלף גיחך ושאל אותי איזה חיה אני רוצה להרוג.
עניתי: "אני צריך להכניע דרקון"
"עוד אחד שרוצה להיות צייד דרקונים? תהיו קצת מקוריים! מה עם לוחם שכיר? אה? פחות קוסם? או שאולי עדיף תליין בחצר המלך?" והוא חייך חיוך מרושע, חשבתי לענות אבל הוא משך באחת הידיות סביבו. ורצתי פנימה – יצא אלי דרקון ירוק, בדיוק כמו בחלום. גם הסביבה השתנתה הסתכלתי סביב הייתי בג'ונגל. והפרטים היו יותר ברורים מהחלום… אבל אז הבנתי שאין ריח – הכל רק אשליה! הדרקון התקרב אלי והחלטתי שאני לא נותן לזה להיות כמו בחלום! לכן זרקתי את הגרזן הצידה הדרקון הרגיש את זה ובא לתקוף אבל אז התחלתי לזמזם מנגינה, היא הייתה מוכרת לי וידעתי בדיוק איך להמהם אותה אבל לא הבנתי מהי. הדרקון התכופף אלי אבל ידעתי שאסור לי לזוז, איך? משהו פנימי – אינסטינקט אולי. האישונים שלו גדלו והוא התחיל להמהם איתי את המנגינה. חלק בי חשב שזה לא הגיוני! אבל החלק השני אמר שזה בדיוק מה שצריך להיות… וחלק זה גם אמר לי להניח את היד על הדרקון. הקשבתי לקול השני והרגשתי שאני מבין את הדרקון. פתאום האשליה התפוגגה, ומחיאות כפיים מלאו את החלל – מתברר שזה היה המבחן האחרון שלי – הפכתי להיות משהו חדש, משהו מקביל לצייד דרקונים במעמד אבל הוא אחר אני המצאתי את המגמה הזאת קוראים לה אילוף חיות קסומות
וכן, לאלה ממכם שדואגים לי עברתי לרמה ג ובהצטיינות יתרה אפילו להב המליץ עלי… ויש לי חיית מחמד – דרקון ירוק שקוראים לו אורן.
פרס עינתפרס עינת