זהו סיפור על נער שהקים קבוצת לוחמים עם חברים, למד לקחים והתחזק למען מי שאהב.
בעולם שבו קבוצות לוחמים בעלי כלי נשק מכושפים מגנות על הערים. כל קבוצת לוחמים מגנה על עיר אחרת. גדל נער צעיר בשם סבסטיאן. בעודו בן-עשרה החליט להפוך ללוחם החזק ביותר.הוא התאמן לבדו , בין עצים ונחלים. ירה בחץ וקשת שבנה לבדו. ואסף כלי נשק ישנים וחלקם היו מכושפים. אולם, לבד קשה להתאמן. סבסטיאן הנחוש החליט להקים קבוצת לוחמים ולהתאמן איתה ביחד, על מנת להפוך ללוחם החזק ביותר. בתקופה הזו נהגו לקרוא לקבוצות הלוחמים בשמות כמו של חיות בעלות תכונות כמו כוח, חוכמה, טקטיקה ועוד ולתת גם צבע שמסמל תכונה אנרגטית..היתה קבוצת לוחמים שנקראה הדוב השחור. היתה קבוצת האריה הכחול ועוד.
סבסטיאן רצה להקים קבוצה משלו שתהיה החזקה והמיומנת ביותר ולכן, החליט לעזוב את ביתו הקטן בכפר באנגליה, ונשבע שלא ישוב עד שיהפוך ללוחם החזק ביותר.
סבסטיאן יוצא למסע
סבסטיאן לא ידע לאן ללכת, ופשוט התחיל ללכת ישר וקדימה. הוא התקדם לכיוון יער ענק, שם שהה במשך יומיים,ולן מתחת לכיפת השמיים. התרגשותו והתלהבותו החלו לצנוח. בסוף דרכו ביער מצא ביצה ענקית וכתומה. למרות שהיה מנוסה ביותר, לא זיהה את סוג הביצה. לאחר התלבטות קצרה, החליט לקחת אותה.”אולי תפיק תועלת",חשב. הוא החל להתקדם לכיוון המדבר השומם, כאשר אזלו כל המזון והמים שהיו ברשותו. כעת התקדם עם ציודו המכושף (כמובן שהוא עדיין לא ידע שהוא מכושף) שאסף בדרכו (חרב שבורה חלקית בעלת סגולה מיוחדת ומגן כמעט בלתי שביר) אל עבר המדבר השומם.
חבורת הינשוף הוורוד
הצעידה במדבר התישה את סבסטיאן, וסוף סוף, הגיע לעיר הומה שלא זיהה, שבפתחה ארמון ענק. על הארמון התנופף דגל עם ציור מוזר, ינשוף לבן ברקע וורוד. הציור היה מוכר מאד לסבסטיאן ולכל מי שמסוגל לקרוא לעצמו לוחם: זה היה דגלה של קבוצת הלוחמים החזקה ביותר באותו הזמן, " הינשוף הוורוד". סבסטיאן תכנן אומנם להגיע לשם,אך רק לאחר שיתחזק דיו. הוא חשב לעקוף את הארמון ולטפס פנימה לעיר בחשאי,
אך במהרה שני לוחמים לבושים בשריון מכושף וחמושים בגרזנים מכושפים התקרבו אליו. ”ומי אתה אמור להיות?” שאל אחד מהשניים. "לא שמעתי על אורח,"אמר השני. “הנני לוחם שיצא למסע, בטעות הגעתי הנה. אינני רוצה לגרום לבעיות. רק תגידו ואסתלק.”
אפילו סבסטיאן האמיץ פחד מהלוחמים הדגולים שבקבוצה הזו. הוא לא חשב אפילו לנסות מעשי קונדס, למרות שתכנן להפיל את הלורד שלהם בסופו של דבר.(לכל קבוצה יש לורד והלוחמים מקבלים דרגות ומתקדמים בסולם הדרגות). "כדאי לקחת אותו ללורד ג’ון האדיר" אמר אחד מהם לשני.הם התווכחו מעט ולבסוף לקחו אותו פנימה.הלורד ישב שם ולידו 120 לוחמים בדיוק. הוא היה גבר גבוה ושרירי, ששערו מלבין מעט. הנער לא האמין למראה עיניו, הרי אפילו הוא לא כיוון כל כך גבוה, למרות שהבין שככל הנראה, הם לא כל כך מנוסים. אחד מהלוחמים שפגשו אותו מקודם הסביר ללורד ג’ון מה שקרה. “ומה זה שאתה מחזיק?” שאל הלורד את סבסטיאן והביט על הביצה הכתומה. “ זה כלום, ש שום דבר. סתם משהו שמצאתי ב ביער" ענה בהתרגשות עולה על גדותיה.
"אל תפחד נערי", אמר הלורד."אוכל להזמין אותך לשתייה?" הנער רעד, הוא התרגש יותר מאי פעם. הוא כיבד מאוד את הלורד ג’ון, כלוחם דגול, לא, יותר מזה. הרי הוא הצליח לאסוף לבדו את כל הלוחמים האלו, והנהיג אותם בקרבות מוצלחים רבים. בעקבות פקודתו, מיהרו שאר הלוחמים והביאו ללורד שתייה משכרת, ולנער- מיץ ענבים. הם שתו ביחד וסבסטיאן התענג על המשקה הקר והמתוק . “מה תכננת לעשות כאן לבדך?” שאל ג’ון. "תכננתי להקים קבוצת לוחמים, ולהתחזק אתם… ולבסוף לנטוש אותם!” הם צחקו ביחד צחוק חזק ורועש. ”תביאו לו עוד משהו לשתות!" ציווה ג’ון על אחד הלוחמים. אך הלוחם לא חשב שהלורד דיבר אליו. הלורד התעצבן ולקח את שרביטו וכיוון אותו לכיוון הכללי של הלוחם שהתעלם. ג’ון ירה מקצהו של השרביט אש שגרמה לפיצוץ שהרג עשרה לוחמים. "זה מה שקורה כשמתעלמים מהלורד,דביל!” צרח.
סבסטיאן הפסיק להתרגש. הוא לא הוקיר ללורד יותר שום כבוד. “ אינך ראוי להיות לורד,” יצאו המילים מפיו של סבסטיאן.”קבוצת לוחמים אמורה להיות קבוצת חברים שנלחמים ביחד למען מטרה משותפת". “אה" אמר ג’ון. “ומי אתה שתרצה לי? הרי אתה תכננת לנטוש את הקבוצה שלך!”
סבסטיאן בכה חרש. “אתה בוכה? בכיין! אינך לוחם ולא תצליח להיות לוחם דגול לעולם! אכזבת אותי נערי. תתפסו אותו!” “אתה טועה". אמר סבסטיאן הזועם "דמעותיי מוכיחות את חרטתי. אני מבין עכשיו את המשמעות של להיות לוחם דגול. להלחם כדי להגן על מי שאתה אוהב! לא בשביל תהילה, כסף, כוח… מה שחשוב זה החברים שלך!” ג’ון כל כך התרגז עד שציווה להשמיד את סבסטיאן. לוחמים רבים רצו אל סבסטיאן , ומרוב פחד שכח סבסטיאן את אימוניו. למזלו, היה לו את המגן שזכר לשלוף. אחד מהלוחמים, שמו לואיס, אחז בחרב מכושפת שמקפיאה את מה שהיא תוקפת. לשני, ג’ק, היה גרזן ענק עוצמתי במיוחד שהשפיע על האדמה. ולמייקל טבעת שמעוותת כשפים אחרים. סבסטיאן הדף את המתקפות בעזרת מגנו ככל שיכל. אז גילה שהמגן שלו גם כן מכושף. הוא הודף כל כישוף שבא לקראתו. למרות זאת, הוא היה בצרות צרורות. לסבסטיאן עלה רעיון בעודו הודף אש של אחד הלוחמים:לזרוק את חרבו היישר אל הלורד! הוא הימר על חייו וזרק את חרבו. ג’ון חסם את החרב שנזרקה לעברו בעזרת שרביטו ,אך החרב של סבסטיאן , שהוציאה זרם מים אדירים שברה את השרביט של ג’ון. “פחחחח" צחק הלורד.”כל מה שאתה מסוגל לעשות, נער קטן וחלש שכמוך, זה להרוס אחד מאלפיי השרביטים שלי?! ואתה עוד מעז לקרוא לעצמך לוחם??” “תסתום! זה עוד לא נגמר. חכה ותר…” סבסטיאן נאלץ לשתוק. הוא היה עסוק יותר מידי בהתגוננות מפני מתקפותיהם החזקות של אויביו. כעת, כשנשברה חרבו, אין לו סיכוי לנצח. אחד מהלוחמים, שנחשב לוחם בדרגה גבוהה, נחשב חזק מפני שחרבו שחררה אנרגיה עצומה. הלוחם הזה החליט לתקוף את סבסטיאן באותו רגע. סבסטיאן ידע שממכה אחת של החרב המגן שלו גמור. הוא תכנן מה לעשות על קצה הקשקש. "תמות!!!” צרח הלוחם לפני שהלם במגנו . אולם סבסטיאן הזריז הדף את הלוחם ולקח את חרבו. כל הלוחמים הפסיקו לתקוף. הם היו בהלם. אולם, המגן של סבסטיאן התפורר לאחר מכן. הלוחמים צחקו בלגלוג. אולם ברגע שאחז סבסטיאן בחרב, הצליח לשחרר את הכישוף האמיתי שלה. בשנייה עצים ענקיים שברו את הארמון וריסקו מה שרק יכלו.
הכישוף העוצמתי הזה שבר את החרב בגלל השימוש. כל השורדים של הכישוף נכלאו על ידי העץ, חוץ מהלורד שבעזרת כוחו העצום הצליח להשתחרר. “ממזר… תמות! תמות! תישרף!!!!” צרח מעמקי נשמתו הלורד. “זה אחד נגד אחד!” קרא סבסטיאן.”המנצח שורד."הלורד ג’ון זינק אל הנער ונתן לו אגרוף לתוך הבטן. הוא נפל ארצה והקיא מעט דם.הלורד הרים אותו
מהחולצה וצעק:”זה מה שקורה לזבלים! לחרא שצריך להרים ולזרוק!!! והנה, הנה אני זורק!” סבסטיאן חדל לפחד, מה שהיה גם לו משונה. הוא הבין שהלורד מטורף ועליו להפטר ממנו.לכן, נתן ללורד בעיטה עם הברך לבטן והדף אותו עם אגרוף לפנים. “אתה כל הזמן הזה לא הענקת כבוד ללוחמיך, עכשיו תענש!” צעק סבסטיאן. בעודו מדמם מהאף על הרצפה, צחקק צחוק גדול כלועג למה שאמר הנער. ”אתה? להרוג אותי?פחחחח!!!” “אתה פרחח מתחיל לעצבן אותי! נגמרו המשחקים!” ג’ון הוריד חולצה, ושרשרת שהוא ענד החלה לזהור. החלה לצאת ממנו אנרגיה ענקית, וסבסטיאן היה חייב לפעול. הוא לקח חלקים שבורים מחרב המים ומחרב הצמחים שלו, וחיבר יחד למתקפה אחת אחרונה שכיוון ישר לשרשרת. הוא ריסק אותה עם המתקפה, והלהב התפורר. “ממזר… אני אפרק אותך עם האגרופים האלה בדיוק!” צעק ג’ון ורץ לעבר סבסטיאן. “אני בטוח שנמאס לכולם מהחפירות שלך. זה נגמר עכשיו!” צעק סבסטיאן ורץ לעברו של הלורד. הוא התחמק בזריזות מאגרופו של הלורד בניגוד לפעם שעברה ובעט לתוך הפנים של הלורד!. הלורד מלמל כמה מילים והתמוטט ארצה. סבסטיאן
נאנח קלות וחשב לברוח, אך בדיוק אז פג הכישוף של הצמחים וכל השורדים השתחררו.הם בעצמם היו מבולבלים, והתחלקו לשני מחנות: לואיס מייקל וג’ק רצו ללכת עם סבסטיאן והשאר רצו ללכת עם הלורד ג’ון. אלה שהלכו עם סבסטיאן רצו ללכת למקום אחר ולהקים קבוצת לוחמים משלהם בעיר אחרת. אבל , אלו שהלכו עם הלורד פחדו שהוא יקום ויכעס על שהם נכנעו. קרב עמד לפרוץ, אך סבסטיאן עצר אותו. “אני רציתי לשחרר אותכם, אין ברצוני להלחם באנשים טובים. אם לא תבואו איתי, אאלץ להיכנע.” וכך, הלורד קם והכה את סבסטיאן, אך רצה לגרום לו לסבול עד מותו עם כל חבריו ולכן לא הרג אותו, אלא שם אותו בשבי. סבסטיאן לא יכל לברוח, והרגיש חסר תועלת מפני שבלי הנשקים שלו הוא היה לא כלום. הוא היה חייב לברוח, אחרת הוא ירקב בשבי. הוא החליט לזייף כאילו הוא עומד למות ולגנוב את המפתחות של הסוהר. אבל לסוהרים לא היה אכפת אם הוא ימות, כי אף אחד לא רצה בו חי יותר מידי. עלו בראשו רעיונות רבים שהוא פסל אחד אחד, ולבסוף החליט שהוא ינסה להחליק בין הסורגים. אחרי ניסיונות רבים, הוא הצליח!. הוא התגנב אל מאחורי הסוהר וגנב את המפתחות שלו בלי שהוא שם לב. זה היה מסוכן, אבל סבסטיאן לא וויתר. הוא העדיף למות מאשר לנטוש את חבריו. הוא שחרר אותם והם לקחו את נשקיהם. אך, זה היה קל מכדי להיות אמיתי ומי שהשגיח עליהם שם לב וקרא לעזרה. “בואו נתפצל!”קרא סבסטיאן וכל אחד רץ לכיוון אחר. גק לואיס ומייקל רצו להביס כמה שיותר בזמן שסבסטיאן רץ להביס את הלורד. ”חתיכת… תמות כבר! אני אהרוג אותך! אלוהים יודע למה ריחמתי עלייך!” השלישיה ברחה לעזור לסבסטיאן ויחד הם הצליחו בכוחות משותפים להביס את הלורד. הם מיהרו להלחם בשאר החבורה, אך הם היו יותר מידי. “לברוח!” קרא גק והם ברחו יחדיו. סבסטיאן החליט שהוא ינסה למשוך תשומת לב בזמן שהשאר יברחו. בדיוק באותו רגע, הביצה הכתומה של סבסטיאן פקעה! בניגוד לציפיותיו, היה זה דרקון! למרות שהיה קטן מכדי לעזור. "סבסטיאן, אני לא הולך בלעדיך!” קרא גק. “כן, נחשוב על משהו!” קרא לואיס “אתה החבר הראשון שלנו, אנחנו לא מוותרים עלייך בקלות!” קרא אחרון מייקל. סבסטיאן הזיל דמעה ורץ הכי מהר שיכל. ההתקפות המשולבות של הלוחמים האחרים פספסו אותו בסנטימטר, והוא היה אבוד.באותו זמן הדרקון שלו החל לאכול את ההתקפות של הלוחמים! הדרקון הקטן הזה היה דרקון כשפים! הלוחמים נאלצו להפסיק לתקוף. אך זה היה מאוחר מידי. הדרקון שרף את כולם בלי להשאיר אחד חי.(בניגוד למה שסבסטיאן רצה.) הדרקון האדום העלה את הרביעייה על גבו והם עפו לביתו של סבסטיאן. שם הם הקימו את הקבוצה שלהם. הקבוצה החזקה ביותר החדשה, שהביסה את הקודמת:”הדרקון האדום"
E.N,D