יד-אנוש כיבה את המסך שלפניו, ונשען לאחור על כיסאו. הוא היה אדם ממוצע בסביבות גיל העמידה, ושיערו האפרורי המסורק בקפידה התנוסס בגובה של כמאה ושבעים סנטימטרים. אבל בעיניו השחורות ניכרה התבונה והשלווה האופייניות לבני האור, אשר הבדילו אותו מאבות-אבותיו, האנושיים החשוכים.
"מיסרקאר", הוא מלמל לעצמו, תוהה. המילה נוצרה עוד בימים שבהם נהגו לעבד אדמות, ומשמעותה המילולית הייתה "מכיני הקרקע לזריעה". שם מושלם לכת עליה קרא במסר שנשלח אליו מפקודיו.
הוא קם, והביט ממשרד שסביבו. כמו כל בני-האור, הוא לא סיגף את עצמו, אבל גם לא השתקע בתענוגות מיותרות. החדר היה מרוהט בפשטות, אבל בנוחות. מלבד הכורסה הצפה ומסך ההולוגרמה הענק, הוא היה ריק לחלוטין. הוא התיישב על הרצפה בישיבה מזרחית, והתחיל במדיטציה פשוטה, על מנת להרפות את מוחו ולאפשר לו להתמודד עם הבעיה בצורה אידיאלית. הוא עצם את עיניו, והתחיל בתפילה הבסיסית. אהלך בדרך, ולא אעבור בה. יעדים משתנים, אך הדרך נשארת. שביל לא זקוק למטרה חיצונית לו על מנת להיות, ותכליתו היחידה היא הוא עצמו. סיום שביל רק פותח שבילים חדשים. פסגת ההר היא פתח למישור. הסוף חסר משמעות.
יד-אנוש נשם עמוקות, ונתן למחשבותיו לרחף לעבר הנושאים הדחופים, נזהר לא ללחוץ עליהן. הוא אפשר להן לעבוד בעצמן, ובזמנן הן, בידיעה שכאשר יעשו את מה שרצה, יעשו זאת על הצד הטוב ביותר. וכך, נוגע לא נוגע, הוא חשב על אותם מיסראקר. הוא ידע מאין הם באו, כמובן. התיעודים ההיסטוריים היו שמורים היטב, והוא למד על הסוף רבות לפני שנתמנה לאחד ממנהיגי בני-האור. לא הסוף, הוא תיקן את עצמו. אין סוף או התחלה למהלכי דרכים. החידוש אולי נגמר, אבל לא השביל. כמו בני-האור, גם המיסרקאר האמינו שסוף החידוש וההמצאות לא היו סוף מוחלט, אבל הם כפרו בשביל האור. הם האמינו שהחידוש עוד יחזור, ושמו לעצמם למטרה "להכין את הקרקע" לבואו.
נקישה רכה בדלת העירה אותו מהרהוריו. "יבוא", הוא אמר, וקם לקבל את פני המבקר. הדלת נפתחה, וגילתה מאחוריה שליח נמוך ומוצק, לבוש במדים רשמיים מגוהצים. השליחים, יחד עם שאר פקידי הממשל, היו האנשים הבודדים שעוד לבשו מדים. יד-אנוש הכיר את השליח. שמו היה זנב-ארי. בחור נבון להפליא, אבל הוא לא ניחן בגמישות המחשבה הנדרשת על מנת להפוך לכוהן בעצמו.
"אדוני", אמר השליח, בנוקשות בלתי אופיינית לבן-אור. "נשלחתי ללוות אותך לפגישת זקני הכוהנים". השליח התמתח למלוא גובהו הבלתי-מרשים. יד-אנוש קם בזריזות וגמישות שהוקנו לו על ידי שנים של יוגה, והלך בעקבות השליח לאולם הכינוסים הראשי.
באולם היו שתים עשרה כורסאות ציפה לבנות, רשמיות בהרבה מזו שהייתה לכף-אדם במשרדו, מסודרות בחצי גורן עגולה. בן-האור המבוגר התיישב במקום המיועד לו והמתין. הוא לא היה צריך לחכות זמן רב – עד מהרה הדממה הופרה על ידי קול כרוז שנשמע אנושי לחלוטין, אך כולם ידעו שהוא נבע ממכונה. המכונה, אחת ההמצאות החדשות ביותר, הייתה בת שלושים אלף שנים בלבד. "3אY65מ&89, מנהיג שבט המיסרקאר 11ע754א בסמכות טאראווין, נביאו", הכריז הקול.
אל האולם נכנס אדם אדמוני – אם אפשר לתאר את מסת השרירים שעמדה לפניהם כאדם. הוא התנשא לגובה של שני מטרים וחצי, ועיניו הסגולות תפשו כמעט מחצית משטח פניו. ליד-אנוש היה נדמה שהוא רואה קרניים מבצבצות אל מעל לכתר שחבש 3אY65מ&89. מוטציות גנטיות, הוא חשב לעצמו בתיעוב. כנראה מכוונות. הוא שיער שמחשבות דומות עוברות בראש רעיו, ולכן הופתע כאשר ראש זקני הכוהנים, ניתן-שקד, קם לכבוד המבקר.
"אחינו אתה", אמר ניצן-שקד, ובירך את 3אY65מ&89 בברכה המסורתית.
יד-אנוש מיהר להדחיק מראשו את השנאה כלפי הזרים, ביודעו כי אם הם מוגדרים כאחיו אסור לו להרגיש כל שנאה כלפיהם. שנאה תוך-גזעית, של אדם לאדם או כל זן לבני זנו, נחשבה לאחד משבעת מקורות האומללות. אבל איך ניתן להגדיר את ה- היצור העומד לפניהם – כאח?! הוא הביט לעבר ניצן-שקד בשאלה, אבל אם ראש הזקנים שם לב, הוא לא הראה לכך שום סימן חיצוני. לזמן קצר יד-אנוש תהה אם לנסות לתקשר עימו בטלפתיה, אך דחה את המחשבה באכזבה,בשל חוסר הנימוס שבה.
אבל נראה שנימוס הוא הדבר האחרון שמפריע למיסרקאר, שהביט סביבו בבוז, תחב את ארבעת אגודליו בחגורתו וענה "אין לכם שליטה על הגנים".
אפילו לכוהני בני-האור, המורגלים בדיפלומטיה, לקח רגע כדי להסדיר את הבעת הגועל על פניהם. יד-אנוש מיהר ללמד זכות על 'אחיו', ואמר "אני מקווה שנצליח לשמור על דיון פורה, למרות הבדלי התרבויות והנימוסים בינינו."
3אY65מ&89 רק נחר בתגובה לענף הזית ששלח אליו יד-אנוש. "כדאי מאוד שזה יהיה דיון פורה – גם ככה יחסי גומלין עם אנשים מחוץ למערכת הורסים את הסדר שבנינו. אנחנו המיסרקאר", אמר בהדגשה, "דואגים לסדר."
יד-אנוש הביט סביבו, ושמח כשראה שהפעם הזקנים שמרו על הבעה קפואה לחלוטין. אולי קצת קפואה מדי, הוא הודה בינו לבין עצמו.
"אנחנו נוהגים להשאיר את שינויי הגנים הלא חיוניים בידי הטבע", ענתה ניב-ארי בקרירות, ומיהרה להמשיך לפני שראש השבט יספיק לומר דבר בלתי הולם נוסף. "אנחנו כבר יודעים מה קרה עד הרגע שעזבתם את כדור הארץ מכוח ההכרח, אבל יהיה לנו לכבוד אם תוכל לשתף אותנו במה שקרה לאחר מכן."
3אY65מ&89 הביט בו לרגע, מתלבט, ואז אמר בבוז "שלושה מכם יתלוו אלינו לחללית להסברים ולהמשך הדיון."
כל הזקנים הביטו בניצן-שקד, מחכים להחלטתו. יד-אנוש קיווה שהוא לא ייכנע לדרישות הברבריות האלה, אחים או לא אחים. אבל ניצן-שקד רק הנהן בשלווה.
"ניקח את השלושה שדיברו", קבע 3אY65מ&89, וניצן-שקד נענה לו שוב, מסמן ליד-אנוש וניב-ארי לקום. נשמור על קשר טלפתי עם האחרים, שידר להם ניצן-שקד, כמו שאני בטוח שהמיסרקארים עושים. זה לא הזמן לנימוסים בינינו לבין עצמנו.
ניצן-שקד, למה הסכמת לדרישות הזר? שאלה ניב-ארי בתדהמה.
אנחנו נשמור על יחסים טובים איתם למרות המחירים, ענה ניצן-שקד. לבינתיים.
הם לא היו צריכים ללכת זמן רב לפני שהגיעו לחללית אדומה מדגם ווטרבוט. המצאה בת 32 אלף שנה, חשב יד-אנוש.
מלפני החללית עמדו כתריסר לוחמי מיסרקאר בשריונות שחורים, שונים זה מזה ככל שניתן להעלות על הדעת. אף אחד מהם לא דמה במראהו – או בהתנהגותו – לבן אנוש. בן-האור הגבוה עדיין התקשה להאמין שהם העזו לשנות גנים בצורה כל כך לא טבעית, כאילו ניסו לכופף את יד הטבע.
הלוחמים פינו מעבר ועמדו בדום מתוח, מלבד אחד שהלך על ארבע וחד שלא היה ברור איזה צד בו הוא העליון. הדלת המתכתית נפתחה חרישית, וגילתה חדר המתנה. למרבה המזל, הם לא נאלצו להמתין, ונכנסו לחדר ישיבות רגיל למראה, מלבד העובדה כי לא היו בו כיסאות מכל סוג שהוא. הדלת מאחוריהם נסגרה, ולאחר שעיניו הסתגלו לחשיכה, יד-אנוש שם לב לדמות נוספת בחדר, בעלת מדים אדומים כשל 3אY65מ&89. הדמות נראתה נוקשה למדי, אבל ייתכן שזה בשל הקשקשים האפורים שכיסו את פניה.
"זה מרנדר", אמר 3אY65מ&89. "ראש הפואנמורטיס ואחד האנשים הבודדים שזכו לשם שמורכב מאותיות בלבד." ייתכן שיד-אנוש דימיין את זה, אבל לרגע היה נראה לו שהוא ראה על פניו של המיסרקאר אדום השיער שנאה כלפי עמיתו.
פואנמורטיס, שידר ניצן-שקד, תוהה, מצפי המוות.
"בואו ניגש לעניין", אמר מרנדר בפנים חסרות הבעה. "נאמר לי שרציתם לדעת מה קרה מאז שעזבנו."
ידעתי שהם שידרו ביניהם, חשב בן-האור.
"ובכן, לאחר עזיבתנו את כדור הארץ משום שהאמנו בשינוי שעוד יבוא, קם בינינו אדם בשם טראווין, שהיה נביא – או בעל יכולות הקשה יוצאות דופן – תלוי את מי שואלים וכיצד מגדירים 'נבואה'. הוא חזה שהחידוש אכן יבוא בסופו של דבר, אבל רק אם המיסרקאר יפעלו כדי להביא אותו. 'להכין את הקרקע' לבואו. הפירוש המסורתי לנבואות היה שעלינו ליצור את התנאים האידיאליים ליצירת חידוש, ולכן לקחנו את הנתיב ההגיוני ביותר: כיסוי כל האפשרויות. בין אם מדובר בשמות, גנים, מיקום, אקלים, מערכת הנהגה או כל דבר אחר, יצרנו מערכת מסודרת שמטרתה לבדוק את כל האפשרויות, לא משנה כמה זמן זה ייקח."
"בנינו מכונה משומנת היטב להבאת החידוש", אמר 3אY65מ&89, גאווה ניבטת מעיניו הסגולות.
נראה שהם לא שמו לב למבטים מלאי המשמעות שבני האור החליפו ביניהם.
בדיוק כמו שהוא אומר, הם הפכו את בני האדם למכונה, שידר יד-אנוש לכוהנים האחרים.
אל תניח לו לזהות את הסלידה שלנו מהם, השיב לו ניצן-שקד. לא סביר שנוכל לעצור את מה שהם עושים לאנשיהם. עלינו להתמקד בלנסות להגן על בני האור.
"אבל כמה מנבואותיו של טראווין בנוגע להכנת הקרקע היו…" מרנדר היסס לרגע, שוקל את מילותיו, "ניתנות לפירוש בכמה דרכים, ובשל כך גם שנוות במחלוקת. אנחנו, הפואנמורטיס, מאמינים שהוא חזה הכנת קרקע יותר מסויימת. אם לדייק, מות כל הגזע." הוא עצר, מביט בסיפוק בבני-האור שהתאמצו מאוד לא להראות כלפי חוץ את הזעזוע שהם חשו.
הם חסרי חזון, שידר 3אY65מ&89 לעמיתו. אני יכול להריח את הפחד שלהם. הם לא מעיזים לחשוב על תקווה, מחוץ לבועה הקטנה והנוחה שלהם.
אמרתי לך שזה בזבוז זמן, נהם מרנדר במחשבתו. הם מנווונים. היינו צריכים להיפטר מהם בצורה נקייה כשעוד יכולנו.
עדיין לא, ענה 3אY65מ&89 בחדות. הם חיות, אבל ייתכן שיהיו שימושיים.
"כבר מיצינו את כל האפשרויות בעולם הזה." אמר מרנדר בקול. "העולם הבא הוא המקום היחיד שנותר לנו שיהיה שונה ממה שראינו עד עכשיו, המקום היחיד בו ייתכן חידוש. מעין גן-עדן לגזעים, אם תרצו להגדיר את זה ככה. מוות של אנשים בודדים לא מספיק."
"כמובן", קטע אותו המיסרקאר הענק, "שבגלל שמעשה כזה יהיה בלתי הפיך, הגענו להסכמה בינינו: לאחר שנמצה את כל האפשרויות, נסכים להכחדה המונית."
הם מודים ברצון שלהם להשמיד אותנו! נשנקה ניב-ארי.
אנחנו לא במצב שבו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתווכח! שידר ניצן-שקד.
לשלוח חלק מהאזרחים בחלליות? שאל אור-ירח, אחד הכוהנים שנשארו באולם המועצה.
עוד לא! זה יהרוס את הסיכוי האחרון שלנו.
הם לא היו מדברים איתנו אם לא היה להם משהו להשיג, התעקש יד-אנוש.
אני אוסר עליך לדבר איתם! ענה לו ניצן שקד, שכבר זיהה את כוונותיו.
יד-אנוש התעלם מהוראת ראש הזקנים, ושאל "אבל כמובן, עכשיו גם הבעתם את התעניינותכם ביחסים דיפלומטיים איתנו, ועל כן יש לשקול מחדש החלטות משותפות שנקבעו בהיעדרנו."
צריך להבהיר להם מה יחסי הכוחות, שידר 3אY65מ&89.
מרנדר בחן אותו במבט שגרם לשיערות על עורפו של יד אנוש להסתמר. זה לא היה מבט מזלזל או כועס. זה אפילו לא היה המבט שבו הטורף מביט בטרף שיד-אנוש ציפה לו. למצוא למבט הזה משל מעולם החי זו משימה בלתי אפשרית. היה במבט הזה משהו קר, משהו מחושב באופן בלתי-טבעי.
לאחר רגע שנדמה כמו נצח המיסרקאר האפור ענה. "באנו להגדיר תנאים, לא לדון בהם. אנחנו דורשים שיתוף פעולה מלא… תמורת חייכם."
"באופן זמני, אתה מתכוון?" שאלה ניב ארי במרירות.
"כן." בפעם הראשונה מאז שנפגשו בו, 3אY65מ&89 נראה שלו לחלוטין. "אתם מאמינים בחשיבות הדרך, לא כן? אנחנו מציעים לכם הארכה. אתם לא תזכו ביותר מזה."
אמרתי לך, שידרה ניב-ארי בזעם כלפי ניצן-שקד.
ניצן שקד נכנע ושידר לאור-ירח תורה לכולם לברוח.
מרנדר הטה את ראשו לרגע, כאילו מקשיב למשהו, ואז אמר "תורה לאנשיך לבטל את הנטישה."
ניצן-שקד הביט בו בהפתעה.
הענק האדמוני היטה את ראשו בצחוק רועם של תדהמה מטיפשותו של בן-שיחו. "לא באמת ציפית שנבוא לכאן לא מוכנים, נכון? אחד החסרונות בחברה כל כך…" הוא עצר לרגע, כאילו מחפש מילה מתאימה, "חופשית… כמו שלכם, הוא שיש אחוזי בגידה גבוהים בהרבה."
"למה שנבטל את הפקודה?" שאלה ניב-ארי בחשדנות.
יד-אנוש ידע את התשובה עוד לפני שהמיסרקארים ענו.
"כי איש הקשר שלנו וידא שברגע שיצא אפילו אדם אחד – או אחד ממה שלא תהיו – הכוכב יושמד."
הוא מפקפק באנושיות שלנו. שלנו! חשב יד-אנוש בזעם.
ניצן שקד שתק. לאחר כמה דקות מרנדר חייך ואמר "טוב מאוד. עכשיו, בנוגע לכניעתכם… אנחנו דורשים צייתנות מוחלטת להוראותינו. שתהיו חלק מהתוכנית להבאת החידוש, או שתושמדו."
"אתם עושים טעות", ענה ניצן-שקד, חוזר לשקט האופייני לבני האור. "אתם נואשים למטרה, ואתם לא מבינים את העוצמה של הדרך, ואת איך שהיא מתגלית בצורה טהורה דווקא כשאין מטרה כלל."
"אתם מנוונים", ענה לו מרנדר בפסקנות. "בני אדם זקוקים לתקווה, למטרה."
ניצן-שקד שקל לרגע את הנתונים, ואז העז להסתכן בניחוש. "אתם לא מאמינים שהנבואות אמיתיות. אתם לא מאמינים שיבוא חידוש."
התכווצות קלה של שרירי לסתו של 3אY65מ&89 הסגירה את אמיתות הניחוש.
"אתם קוראים לעצמכם 'מכיני הקרקע'. ייתכן שאתם יותר מדי צמודים לקרקע מוכרת, לקרקע שבה גדלתם ושאותה טיפחתם, מכדי להתקדם בשביל שמעבר לה, בשביל האור. למה אתם עושים את זה, אם אתם לא מאמינים שמשהו יצמח מהקרקע הזאת?" שאל ניצן-שקד בעדינות.
"כי בני אדם זקוקים למשהו לצפות לו, זה למה!" שאג הענק. "הם צריכים תקווה! אבל אתם… אתם איבדתם את התקווה, ובכל זאת אתם שורדים. אתם בטוחים שאתם כל כך חכמים, שגיליתם את הסוד. אבל אתם לא בני-אדם – אתם גווייה מהלכת. אתם מה שנשאר כשהציפייה נגמרת, כשהרוח עוזבת את הגוף. ואם היא תיגמר גם לנו בסופו של דבר – נקרא להשמדת הגזע. אין טעם בחיים בלי מטרה. זה לא אנושי."
"אתה מדבר איתי על אנושיות?!" שאל יד-אנוש. "תסתכל במראה! אתם איבדתם את האנושיות שלכם כבר מזמן. בני אדם חייבים לחיות בהרמוניה עם הטבע, אפילו בהכנעה, לא לכופף את ידו!"
"יד-אנוש!" ענה ניצן שקד בתדהמה. "אני אוסר עליך לדבר כך אל אחיך לגזע!"
בחוסר רצון בולט, יד אנוש הדחיק את השנאה שהוא חש.
"אנחנו לא אחיכם לגזע", אמר מרנדר בקרירות. "אבל אני רוצה להזכיר לכם דבר אחד לפני שתקבלו את ההחלטה: אם תסרבו, תמותו, אבל רבים מאנשיכם יצטרפו אלינו ברצון. לא תשיגו מכך כלום. סופה של מטרתכם לאבדון בכל מקרה. האם תסייעו לנו להגשים את שלנו, וכך גם תאריכו את ימיה של זו שלכם?"
"אי אפשר להלך בדרך אם כלואים בתוך כלוב", פסק ניצן-שקד.
שלחו את הספינות, הוא שידר לאור ירח. איכשהו, יד-אנוש ידע שגם המיסרקאר נכללו בשדר.
"לא!" הזדעק מרנדר. "אתם עושים טעות! אתם תאבדו את מה שאתם מאמינים בו בכל מקרה, ומה אם אנחנו צודקים?"
"אם אתם צודקים, אתם צודקים רק בנוגע לצורך במוות כולל, הצורך בסוף. תקווה מזויפת היא לא הפתרון. אם באמת כלו ימיו של המין האנושי, עלינו לפנות את המקום לבאים אחרינו, לגזע צעיר יותר. פג תוקפה של תרבות המין האנושי."
"אבל אני מבטיח לכם דבר אחד", התפרץ יד-אנוש. "אם צדקתם בנוגע לפירוש הפואנמורטיס, לא צריך להרוג גם את בני האור וגם את המיסרקאר. זה לא משנה מי מאיתנו איבד את אנושיותו: בין התרבויות שלנו יש פער רב מדי מכדי להיקרא גזע אחד. רציתם להשמיד גזע שלם? ובכן, זה הולך לקרות בדקות הקרובות."
וכך, בדקות האחרונות של חייו, הוא נתן לשנאה ולתיעוב להשתחרר, ולמלא את גופו. הוא שנא את הזרים האלו, את התועבות האלו, את השונים האלו. הם לא היו אחיו לתרבות – הם לא היו אחיו לגזע.