העוגן צנח, והגלים הפסיקו לטלטל את הספינה. קמתי, ושמתי לב שידיי רועדות מהתרגשות. התיישבתי על הדרגש שהיה מיטתי במהלך ההפלגה, והתחלתי לארוז את כל הציוד שלי בתרמיל שהבאתי מהבירה. כשסיימתי, יצאתי מחדרי ועליתי לסיפון. הספינה לא הייתה מפוארת, אבל היא גם לא הייתה נוראית כל כך: הקירות היו מצוחצחים, העץ לא חרק ולא נרקב והחדרים היו גדולים מספיק ששני אנשים יכלו להיכנס אל אחד מהם ועדיין להרגיש בנוח. כשעליתי לסיפון, שילמתי את שארית התשלום לקפטן, ונפרדתי מכמה מהמלחים החביבים עליי. למרות צורת הדיבור שלהם והדחייה שלהם מכל דבר אצילי, מצאתי את עצמי מחבב אותם במהלך המסע.
"בהצלחה עם המשימה שלך. דברים כאלו עלולים להיות מסוכנים. תיזהר." אחד מהמלחים אמר.
"אל תדאג, אני אזהר. אני יודע כמה זה חשוב. שברכת האבנים תהיה איתך." עניתי, והוא הנהן וחזר לעבודתו.
הייתי בין האחרונים שירדו מהספינה, וחיכיתי עד שהספינה תעזוב לפני שהתחלתי ללכת לעבר מרכז העיר. רחובות האבן של דוקארנה היו עשויים מאבן ישנה, שכנראה יובאה מהמכרות בצפון, אבל היו נקיים באופן שרימז על נוכחות אצולה בעיר. במרכז העיר, כך מספרים, אבן הדוקארן זהרה באור אדמדם, ומסביבה ניצב המקדש הגדול של האי.
"אדוני, אתה יודע איך מגיעים למקדש?" שאלתי את אחד מעוברי האורח, חוטב עצים שהחזיק גרזן וכנראה הלך לעבר היער.
"כן. תלך עד שתגיע לשוק, ואז תיכנס לשערים הגדולים ביותר במרכז." הוא אמר, והחווה בידו לעבר מתחם סואן שכנראה היה השוק.
"תודה לך." אמרתי, והושטתי לו מטבע נחושת. הוא חייך בשביעות רצון, והמשיך בדרכו לעבר היער.
השוק באמצע היום היה עמוס אפילו יותר משחשבתי. אנשים, חלקם אצילים וחלקם אריסים, נדחפו בין דוכנים, וכמה שיכורים כמעט החלו להילחם אחרי וויכוח באחד מהתורים. למזלי, אני רזה וגמיש, אז לא הייתי צריך לדחוף אף אחד בדרך אל קצה המתחם. כמה מהתושבים עיקמו את אפם לעברי, ואני השבתי להם בחיוך מבין. אחד מהשומרים של המקדש ניגש אליי, וממבטו שיערתי שהוא היה משועמם למוות.
"שלום, אני גלארין לב-נחושת, ואני שליח מהבירה. יש לי דברים חשובים שהכוהן הגדול צריך לקרוא." אמרתי.
"לב-נחושת? אתה אציל?" הוא שאל.
"אכן. אבל אתה מוזמן להתייחס אליי כאחד מכם. אין לי צורך במחוות הכבוד האלו, הן שמורות לתושבי הדוכסות שלי." אמרתי. למרות זאת, לא נראה שיחסו אליי השתנה, וזה עיצבן אותי קלות. לא אהבתי את המבטים המפוחדים והחוששים שננעצו בי כשהייתי בקרבת אריסים.
"בכל מקרה, אני צריך להיכנס למקדש." הוספתי, והוא הנהן. הוא הצביע קדימה והחל להתקדם, בעודו ממלמל משהו על אצילים. עקבתי אחריו עד שהגענו לדלת אפורה, שמוקפת בלפידים משני הצדדים. השומר דפק שלוש פעמים על הדלת, ולחש משהו בשפה שלא זיהיתי, כנראה שפת האיים. הדלת נפתחה בחריקה קלה, ואני נכנסתי אל תוך המקדש רגע לפני שהיא החלה להיסגר.
תקרת המקדש הייתה מצופה בזכוכית אדומה, שהאירה את כל המקום באור אדום כמו אש. המקדש עצמו היה מחולק לשלושה אולמות שונים שהתחברו בחדר שבו הייתי, ומתוך כל אחד מהם בקעו קולות הרצאה וויכוח. במרכז היה גרם מדרגות מרוצף באבני חן שהוביל למעלה, לחדרו של הכוהן הגדול, אחר שהוביל למטה, כנראה לחדרים של הכוהנים הזוטרים, השומרים, והמתלמדים. השומר כיחכח בגרונו וזירז אותי לעלות, למרות שבאותו רגע רציתי להישאר ולהסתכל על האדריכלות של המקום.
הלכתי לגרם המדרגות והתחלתי לעלות, כששמתי לב לכך שהקירות, שעד לאותו רגע הייתי בטוח שהיו ריקים, היו מרוצפים בחריטות שונות, שמעליהן היו שורות מספרים קדושים. חלקן סיפרו סיפורים ידועים, וחלקן הראו דברים שנשכחו במשך מאות שנים. עליתי במדרגות, וכמעט מעדתי מחוסר תשומת לב. בסופו של דבר, עליתי מעל האולם, ולא יכולתי לקרוא את החריטות יותר. אחרי כמה שניות של עליה במדרגות, הגעתי לחדרו של הכוהן הגדול, ומצאתי אותו יושב ומעיין במסמכים. הוא היה בערך בגילי, ושיערו השחור הסתיר את פניו כשהוא התכופף. למרות זאת, ידעתי איך הוא נראה.
"ויירון. טוב לראות אותך." אמרתי, והוא הרים את ראשו בהפתעה. במשך כמה שניות, הוא הביט בי וחייך.
"לא השתנית בכלל, הלא כך?" הוא אמר, וקם לחבק אותי.
"גם אתה לא השתנית הרבה. אני לא חושב שהיית כל כך עסוק בעניינים כאלו בפעם הקודמת שפגשתי אותך, אבל לא נראה שהעבודה מפריעה לך כל כך." השבתי.
"כן, המשרה הזו מתגמלת הרבה יותר מהעבודה באחוזה של אבי. אז מה מביא אותך לפה?" הוא שאל.
"אני מעדיף לשמור את זה לסוף הפגישה שלנו." אמרתי, והוא הנהן והוציא כיסא מפינת חדרו.
"שמעת על המריבות בבירה? אני מקווה שזו לא הסיבה שבאת אליי, אין הרבה שאני אוכל לעשות בנושא." הוא אמר.
"לא, בכלל לא. המריבות הן דבר שולי, אין סיבה שהן ימשיכו עד סוף הבציר." אמרתי.
"כמובן, כמובן. אז איך החיים בדוכסות?" הוא שאל.
"הם נחמדים. נוחים היא המילה המתאימה להם ביותר."
"אז אתה שונא אותם. אני מכיר אותך, בטח ניסית לברוח משם בכל הזדמנות שהייתה לך." הוא אמר, ונעץ בי מבט סקרני.
"אתה צודק, אני שונא את זה. זו כל כך הרבה אחריות, והמשמר המלכותי כנראה משועמם כל כך שהם מטרידים אותי בכל הזדמנות לבדיקה. אם האריסים שלי לא היו כל כך מאושרים מהשינוי שהיה בדוכסות מאז מות אבי, הייתי מוכר את המקום מזמן." אמרתי.
"אתה דואג לאריסים? זה מעניין. חשבת על כתיבת ספר בנושא? כשאני חושב על זה, יש סיבות רבות לאצילים לדאוג לאריסים שלהם, מבחינה מוסרית וחומרית." ויירון אמר, והחל לכתוב במהירות על פיסת קלף שנחה על שולחנו.
"המקום הזה הוא בטח גן עדן בשבילך, נכון?" שאלתי, והוא הנהן בזמן כתיבה.
"כן. אתה זוכר שחיפשנו את החלק השני של 'אגדות הארניק' שנקרע לפני חמש שנים? אני מצאתי את שלושת הכרכים הבאים." הוא אמר, ובקולו הייתה התרגשות שדמתה להרגשה שלי בשעת מסע. תהיתי לפעמים איך יצא ששני אנשים שונים כל כך הפכו לחברים, אבל בסופו של דבר חלקנו דבר אחד חשוב.
"והאחריות של האבן לא מפריעה לך?" שאלתי.
"בכלל לא. היא לא מצריכה הרבה דברים. מלבד העובדה שצריך לייבש אותה אחרי גשם, אני צריך לעלות לשם רק כשהיא מתקלקלת." הוא אמר.
"מה, אבנים יכולות להתקלקל?" שאלתי.
"כמובן. בגלל זה בנינו מקדשים סביבן. אתה יודע איך לחשי האבנים עובדים?" הוא שאל.
"כן, משהו עם רוח העולם, נכון?"
"לא, אלו אגדות. תן לי את התרמיל שלך." הוא אמר, ואני העברתי אותו אליו בחשד.
"זה סתם תרמיל, נכון? לא הוטל עליו קסם בעבר?" הוא אמר, ואני הנהנתי.
"קסם מערב שילוב בין דבר בעולם הזה לבין רעיון. ככל שהם קרובים יותר, הלחש יהיה יציב יותר. האבנים מתקלקלות כי ההגנה שהן מספקות לא קשורה לאבן עצמה. אבל עשרה מגני מתכת עצומים כנראה היו נראים פחות טוב לציבור." הוא אמר, בזמן שהוא עצם את עיניו ואחז בתרמיל. כוח כחול זרם מידיו והקיף את התרמיל. אחרי כמה שניות, הוא פקח את עיניו, והושיט לי את התרמיל. הרמתי אותו, והוא היה כמעט חסר משקל.
"כישפתי אותו ביכולת נשיאה. כל מה שתשים בו יהיה קל כמו נוצה." הוא אמר, ונראה מותש. אני נעצתי בו מבט המום במשך כמה שניות, אבל מיהרתי להתעשת, והחלטתי שהגיע הזמן להעביר לו את המכתב. הנחתי אותו על השולחן שלו, והוא עיין במכתב. במהלך הקריאה, המבט שלו השתנה מסקרנות לתדהמה.
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?"
"כן. הרוב כבר סודר. אנחנו רק צריכים את אישור הכנסייה." אמרתי. בעיניו ניצת משהו, רצון בלתי-ניתן לכיבוי שראיתי רק כמה פעמים בחיי. הסיבה שנעשינו חברים מלכתחילה.
"תן לי כמה דקות לארוז, וחכה לי מחוץ למקדש." הוא אמר, אני הנהנתי ויצאתי מחדרו. כמה דקות לאחר מכן, שנינו היינו מחוץ למקדש, והלכנו לעבר הרציף. ויירון שלף את המכתב, והעביר אותו לי. הסתכלתי על המכתב פעם אחרונה, והתמלאתי בשנאה, הפעם הראשונה שאי פעם הרגשתי תחושה כזו למראה התמונה של הקיסר. כשהגענו לרציף קרעתי אותה לגזרים והשלכתי אותה לים.
"אתה מבין שאם ניכשל, יזרקו את שנינו לצינוק העמוק ביותר בממלכה לנצח, נכון?" ויירון שאל, כשהגענו לרציף ועלינו לספינה אחרת, שהפליגה לבירה.
"כמובן. בגלל זה לא ניכשל. אסור לנו להיכשל. הקיסר הפך את הממלכה המשגשגת שלנו לחורבה מושחתת ורקובה, ורק אחרי שנחסל אותו נוכל להתחיל משהו טוב יותר." אמרתי, וויירון חשב במשך כמה שניות.
"כן, אתה צודק. אין טעם בשליט שלא מסוגל לטפל בממלכתו." הוא אמר, והספינה יצאה לעבר הבירה. ירדתי לחדרי, ליבי עדיין מלא בהתרגשות. הסתכלתי מהחלון, וחשבתי על הדברים המופלאים שאעשה אחרי שנסיים את המשימה הזו.
המפרקים שלי כאבו, אפילו יותר מבדרך-כלל. הרופא ייעץ לי לרפד את הכס שלי בכריות כדי למנוע אותם, אבל סירבתי לקשט את האבן החזקה ביותר מתוך העשר עם כריות משי.
"מלכי, המלחמה עדיין לא פסקה. הרלווינים טוענים שהקוורניטים שכרו פושעים להתקיף את השטח שלהם, אבל אין להם דרך להוכיח שיש קשר. אני חושש שהמתח ביניהם קרוב לנקודת הרתיחה" קיירלוב אמר, ואני הנהנתי בעייפות. האצילים לא בדיוק היו באחריותי, אבל לא יכולתי להרשות לקבוצה של דוכסים ומרקיזים להשמיד את הבירה במאבק פוליטי כזה.
"הודע להם שאם הקרב הזה ימשיך עד סוף החודש, אני אגלה את ראשי הבתים שלהם ואקח את נחלותיהם כמס על חוסר הציות." אמרתי.
"כמובן, מלכי." קיירלוב אמר, ויצא מהחדר בצעדים מהירים.
"אם רק הייתי צעיר, הייתי הולך אליהם בעצמי." אמרתי לעצמי, וחייכתי קלות, אבל ידעתי שזה לא נכון. מאז שהייתי צעיר, נהגתי לפתור דברים דרך אחרים. הייתי חכם, אבל פחדן. בימים אלו אני בעיקר מותש. שניים מהעוזרים האחרים שלי, שאפילו לא טרחתי ללמוד את שמותיהם, נכנסו ובידיהם מכתבים.
"מהאיים ומהערים בצפון, אדוני." אחד מהם אמר, ואני הנהנתי והושטתי את ידי. האחד שדיבר הושיט לי את המעטפה שלו, והשני הניח אותה על שולחן לצד הכס שלי.
"יש עוד?" שאלתי, והם הנידו. סימנתי בידי שיסתלקו, והם מיהרו לצאת מהחדר, רגליהם רועדות מלחץ ואולי מפחד. חייכתי למראה הזה, והרגשתי כמו זאב זקן שהצליח להרוג איילה למרות גילו. פתחתי את המכתב, מהדוכס הראשי של האיים, והייתי מופתע למראה הנימה המאושרת שבה הוא נכתב. מצבם של האיים השתפר מאוד, ובהתרגשות פתחתי גם את השני. למרות שהוא נכתב בנימה רשמית בהרבה, נראה שגם הערים בצפון משגשגות בזמן האחרון. למרות החשד המידי שלי בנוגע לחדשות טובות כל כך שלא הגיעו כתוצאה מהאבנים, גופי הזקן הוצף בשמחה והתרגשות.
"ארלינו!" צעקתי, והפנים החיוורות של הרופא הצעיר הופיעו מהמסדרון בצד השני של חדרי.
"הבא לי כריות, החלטתי לאשר את ההצעה שלך." אמרתי, והוא הנהן ורץ לעבר חדרו. שלפתי נוצה ודיו, והתחלתי לנסח מכתבים בחזרה לאיים ולערי הצפון. ארלינו חזר, והכאב במפרקים שלי כמעט נעלם. הודיתי לו, והוא חייך בתודה.
אחרי שעה, בדיוק כשהשמש עמדה במרכז השמיים, קיירלוב חזר, ופניו אדומים מזעם.
"אדוני, הם מסרבים! החוצפה שנדרשת לסרב למלך בעצמו – היא חסרת תקדים! אני אקרא לחיילים ברגע זה!" הוא אמר, מתנשם במאמץ מהריצה במעלה הארמון.
"אין טעם. הגנרל לקח את רוב החיילים בבירה למסע הכיבושים בניקווארא." אמרתי, וקיירלוב החוויר.
"אז אין לנו דרך לעצור אותם?"
"לא, אנחנו ניאלץ לחכות שהם יסיימו בעצמם או עד שהחיילים יחזרו." אמרתי.
"אבל מלכי, אנחנו צריכים לפעול ברגע זה!" הוא אמר.
"קיירלוב, אני ראיתי דברים כאלו קורים שוב ושוב בזמן שלטוני. כל שערורייה שקרתה מאז שהתמנית לסגני לא הייתה הראשונה מסוגה. אחרי שרואים את זה מספיק פעמים, לומדים להגיב באופן הגיוני. וכרגע, הדבר ההגיוני ביותר הוא לתת להם להרוג אחד את השני עד שיימאס להם, או עד שאחד מהם יושמד. אז, כשהחיילים יגיעו, נעניש אותם או את מה שנשאר." אמרתי.
"אבל מה הדוכסים האחרים יחשבו? הם יגידו שאתה חלש מדי, או שאתה מושחת." הוא אמר, ואני חרקתי את שיניי למראה הרעיון הזה. תיעבתי כל חלק מהעולם הפוליטי הזה מהרגע שבו קיבלתי סמכות. למרות שבנעוריי הייתי מושלם לסביבה כזו, כשאבי היה הדבר היחיד שמנע ממני להשתלט על כל העולם, מצאתי את עצמי עכשיו מותש מהשקרים, מהבגידות והשערוריות.
"אני אטפל בזה. אבל כרגע אני צריך זמן לעצמי." אמרתי, והוא הנהן והלך. לקחתי את אחד מהשורשים שארלינו נתן לי כדי למתן את כאבי הראש שלי, ובמשך הדקות הבאות לעסתי אותו, וניסיתי שלא להתמוטט. ללא החובה שלי לתושבי הממלכה הזו, שהיו זקוקים למלך בעיקר בזמנים כאלו, הייתי פורש לבית קטן באיים ומבלה שם את שארית חיי. נמאס לי מהתככים, מהצרות הלא-נגמרות, מהסגנים הצעירים שלי שחשבו שהם מסוגלים לתקן את הממלכה. אנשי הממלכה הזאת צריכים אותך. אפילו הדוכסים, אפילו האריסים הזוטרים ביותר, כולם זקוקים לך ולסדר שאתה מביא לממלכה. הכס אמר, וקולו היה חם ואוהב. עננים של קסם כיסו אותי, וגירשו את העייפות ממני. טפחתי על הכס, והעננים נסוגו.
"מה הייתי עושה בלעדיך?" שאלתי את הכס, והוא לא ענה. כנראה שהוא לא הרגיש שאני עצוב מספיק. נאנחתי, ושמתי לב לקולות בהמשך המסדרון.
הלכתי לחדר המלחמה, והופתעתי שרגליי לא כאבו. נראה שהכס עשה משהו שעזר לי. הרגשתי יותר טוב, כמעט כמו התחושה בשנות נעוריי. נכנסתי לחדר, ויושביה הסתכלו עליי ביראה.
"רבותיי, מה מצב הכיבושים שלנו בניקווארא?" שאלתי, וקולי היה רם באופן מפתיע.
"השליטים המקומיים מסרבים לעזוב את הערים שלהם, אז נאלצנו להטיל מצור על שלוש מטרות חשובות. אם הקוסמים שלנו יוכלו לעשות משהו בנידון, הן יהיו שלנו עד סוף החודש, ונוכל לכבוש חלק גדול מניקווארא." הוא אמר.
"מצוין. ואיך השטחים האלו יוכלו לסייע לנו?" שאלתי, והגנרל נראה מבולבל לרגע.
"האקלים באזור נוח לגידול מזון, אדוני. ונוכל להשתמש באוכלוסייה כאריסים." אחד מהגנרלים האחרים אמר.
"האם הם יתמרדו? אסור לנו לתת למצבם להחמיר, כי אז הם ירצו לחזור לשליטים שלהם והאזור שלנו יהפוך לשדה קרב בין האזרחים לצבא." אמרתי.
"השליטים באזור הם לא מהסוג שימשוך אליו תומכים. הסיירים שלנו דיווחו שהם נוהגים לשרוף כפרים שלמים עם הצבאות שלהם כשהם לא מספקים מספיק מזון. אנחנו אפילו לא בטוחים אם הם תושבי ניקווארא או שהם פלשו לשם ממקום אחר." אחד מהגנרלים השיב.
"מצוין. האזרחים ישמחו להצטרף לאימפריה שלנו. ומה עם האבנים? אנחנו צריכים למצוא דרך להחיל את הקסמים האלו גם על ניקווארא." אמרתי.
"אנחנו לא בטוחים. שלחנו מכתב לכוהנים הגדולים, והצענו להם להקים מקדשים חדשים, אבל הם עדיין לא הגיעו להחלטה. ייתכן שהחודשים הראשונים בניקווארא יהיו גרועים יותר מכל ההיסטוריה של הממלכה שלנו." הוא אמר, ואני תהיתי איך המצב יכול להיות גרוע יותר משנים מסוימות בשלטוני. האבנים הגנו עלינו מדברים נוראיים, אבל אפילו איתן הממלכה הייתה מלאה בזוועות. המחשבה על עולם גרוע עוד יותר זעזעה אותי.
"שמעתי מספיק. אתם מוזמנים להישאר בטירה עד שתצטרכו לחזור לניקווארא, אבל אני מניח שתרצו ללכת לבתיכם." אמרתי, והם הנהנו וקדו לי. התחלתי ללכת, וכשהגעתי לכס העננים אפפו אותי שוב.
אתה תצטרך את הכוח הזה. דברים חשובים מאוד יקרו בקרוב. הכס אמר, ואני הנהנתי בנחישות. ליבי התמלא בכוח, והתשישות שנגרמה משנים רבות כל כך של שלטון נסוגה לפינות מוחי. במשך הערב, ניסחתי כמה וכמה מכתבים. הכס לא דיבר, אבל העננים אפפו אותי כל פעם שהתחלתי להתעייף. אחרי כמה שעות, הלכתי לחדרי.
"יקירי, אתה נראה ערני מאוד היום." אילברנה, אישתי, אמרה.
"כן. הכס העניק לי כוח. הוא אומר שדברים גדולים יקרו בקרוב." אמרתי, והיא הביטה בי בהפתעה.
"הכס לא עשה דבר כזה כבר מאות שנים. מאז עידן חמשת המלכים, הכס אף פעם לא העניק את ברכתו ישירות." היא אמרה.
"זה נהדר, להרגיש צעיר שוב." אמרתי, והבטתי מהחלון. העיר הכחולה, מרכז העולם וגאוות הממלכה, עמדה מסביבי. אחרי כמה דקות נשכבתי על המיטה, וכיביתי את הלפידים שהאירו את החדר. אבל אפילו אחרי זה, עדיין חשבתי על כל פרט בעיר הזאת, בשילוב של גאווה עצומה וחשש נורא. דברים גדולים יקרו בקרוב.
הספינה עגנה, וצלצול הפעמון סימן לנוסעים לעלות. ויירון היה צריך כמה דקות להתארגן, אבל אני הייתי נרגש מדי להרגלי הבוקר שלי. הרמתי את תרמילי, ורצתי לעבר הסיפון. כשהגעתי, העיר הכחולה נשקפה מולי. הטירות במרחק, שהיו מוקפות במבוך של רחובות ושדות, נצצו באור השחר. חיכיתי לויירון, שהצטרף אליי אחרי כמה שניות. קבוצה של אנשים, שאת חלקה זיהיתי וחלקה לא, חיכתה לנו ברציף. שלושה אצילים לבושים בבגדים מפוארים, מתנקש אחד שאחז בסכין זהוב ומוזר בצורתו, וכמה כוהנים זוטרים ומשרתים ששיחדתי.
"ברוכים הבאים לעיר הכחולה." אחד מהאצילים אמר, והשתחווה בפני ויירון, שחייך קלות.
"אז אתם תלוו אותנו?" שאלתי את הכוהנים והמשרתים. אחד מהם הנהן, והצביע לעבר כרכרות שעמדו בפינת הרחוב לצד הכרכרות המפוארות של האצילים.
"אם תסלחו לנו, הכרכרות מחכות לנו ואסור לנו להיראות איתכם." אחד מהאצילים אמר, והם החלו להתרחק בצעדים שנראו מהירים מדי בשביל אנשים שניסו להשתלב בסביבה. אני, ויירון והמתנקש עלינו על הכרכרה.
"מה נעשה בנוגע לכס של המלך?" שאלתי.
"מה כל כך מיוחד בכס?" המתנקש שאל, ולפי נימת קולו הוא ניסה לדבר כמה שפחות, אולי כדי לשמור על מוניטין.
"הוא האבן העשירית. כל עוד הוא פועל, כמעט בלתי אפשרי להפיל מלך. נצטרך לשבש את הלחש שלו. למזלכם, אני מכיר את האבנים היטב. אני חושב שאוכל לשבש את הלחש למשך כמה דקות." ויירון הסביר.
"בנושא אחר, למה להשתמש בסכין מזהב? מתכת הרבה יותר יעילה." שאלתי את המתנקש. הוא חייך קלות, ובכך גם חשף צלקת על סנטרו, שנראתה כאילו נגרמה מחרב.
"הוא היה שייך לשופט לפני שגנבתי אותו. יש עליו לחש מעניין. אני מקווה בשבילך שתהיה לי הזדמנות להשתמש בו." הוא השיב, ואני הנהנתי בהבנה מזויפת. השארתי את התהייה הזו לסוף המבצע, והסטתי את מבטי לחלון.
עברנו מרחובות האריסים למגורי האצילים, ובתי האבן התחלפו במגדלי אבן ושיש. המשכנו לעבר הטירה, ואחרי כמה רחובות שאר הכרכרות, מלבד כרכרות האצילים, הצטרפו אלינו. חייכתי למראה המקום שבו גדלתי, וכמעט התפתיתי לנפנף לכמה מהאצילים האחרים כשראיתי אותם. אחרי כמה דקות הגענו לטירה, והמשרתים שלנו הציגו לשומרים את המכתב המזויף שלהם משליט האיים. השומרים נתנו להם לעבור, ואחרי שעברנו הם קרסו, והמשרתים גררו אותם מחוץ לטירה.
"בשם האבנים. תכננת את המבצע הזה עד הסוף." המתנקש אמר.
"אכן. אין טעם במבצעים חצי מאולתרים, בעיקר כשהסיכון גדול כל כך." אמרתי, והמתנקש הרים גבה.
"אני מרגיש שאתה לא רגיל לנושאים כאלו. מהזמן הקצר שאני מכיר אותך, אתה לא מסוג האנשים שיצליפו באריסים שלהם, קל וחומר להרוג קיסר. אז למה?" הוא שאל, ואני הנהנתי.
"אתה צודק. אני באמת לא מסוג האנשים האלו. אבל הקיסר הפך את הממלכה הזו לבדיחה בעיני הממלכות האחרות, אולי מלבד ניקווארא, שהייתה חורבה כבר שנים. במשך חודשים, אנחנו מנסים למצוא דרכים להביא אותו למצב שבו הוא יהיה עסוק מדי מכדי לשים לב למבצע שלנו, אבל הוא מתעלם מכל הבעיות שלו! המלחמה בין האצילים, השריפה ברובע המסחר, הכל!" אמרתי, וויירון נראה מופתע.
"אתם התחלתם את המלחמה באצולה?" הוא שאל.
"חלקית. אנחנו הצתנו את השנאה שהייתה שם שנים. אבל היא לא הייתה קיימת אם הוא היה שולט בממלכתו היטב. מסעות כיבוש כושלים בניקווארא שרק יובילו למוות וסבל, שחיתות מהמעלה הגבוהה ביותר ואסונות שרק גדלים כי הוא לא עושה כלום בנוגע אליהם, כולם מצביעים לדבר אחד. הוא לא מסוגל לעזור לאזרחיו במצבו הנוכחי, וגם אם הוא יכול היה, הוא היה מעדיף להתעלם. הוא כל מה שאני מתעב באדם." אמרתי, וידיי כמעט רעדו מרוב שנאה ותסכול.
"גלארין, אני לא חושב שזה הכל. אני מכיר אותך, ואתה לא מסוג האנשים שיהרוג אחרים בגלל דבר כזה." ויירון אמר. ידיי נקמצו לאגרופים, ולפי המבט בעיניו הוא ידע שהוא צודק.
"אתה, תתחיל לטפס על הטירה. אנחנו נצטרף אליך בעוד כמה דקות." אמרתי למתנקש, הוא הנהן ויצא מהכרכרה. הבטתי בויירון, והזכרתי לעצמי שאני בסביבה בטוחה לפני שהתחלתי לדבר.
"לא סיפרתי לך הכל על מצבי. לא חשבתי שזה יהיה חשוב, אבל נראה שאתה רוצה לדעת למה אני רוצה להרוג את הקיסר, ואני לא יכול להאשים אותך. השנים האחרונות… הן לא היו קלות. הדוכסות שלי נלחמה בכמה דוכסויות אחרות, וכשהמלחמה האמיתית החלה, לפני כמה חודשים, ידעתי שכל האויבים שלנו יתאחדו נגדי. לא משנה מה אעשה, הדוכסות שלי תיפול. האריסים שלי, שחלקם היו לצידי במשך כל השנים שבהם נאבקתי לשמר את הדוכסות, יהיו נתונים לרחמי הבתים האחרים. הדבר היחיד שנותר לי הוא לצאת כנגד האדם שהיה אחראי לזה, שהיה אחראי לכל הצרות של הדוכסות שלי מלכתחילה. הקיסר יכול היה להתערב בכל אחת מהמלחמות הקטנות, הוא יכול היה לעצור את המלחמה לפני חודשים. אבל הוא סירב, כי אין בו טיפת חמלה. אני מקווה שאחרי שהקיסר ימות, אוכל להעביר את המשאבים שלי ואת האריסים שלי למקום מבטחים בזמן שהאימפריה מנסה למצוא שליט חדש. " אמרתי, וויירון הנהן, בעיניו הבנה רגועה וכמעט מעודדת, וחיכה איתי עד שנרגעתי. לא הייתי רגיל לזעם כזה, אבל אחרי כמה דקות נחישות תפסה את מקומו.
"אני מוכן לצאת." אמרתי, וויירון הנהן, לקח את התרמיל שלו, היה מלא בכלים לביטול הלחש, ויצא.
יצאנו לעבר הטירה, והמשרתים שלנו רצו לחדריהם כדי לבצע את חלקם במבצע. באולם הראשי, אצילים, גנרלים ושליחים עמדו ודיברו בדרכם לחדר הכס.
"מי אתם ומה המטרה שלכם?" אחד מהמשרתים ניגש אלינו ושאל.
"גלארין לב-נחושת, דוכס בכיר בעיר הכחולה וויירון, הכוהן הגדול של האיים, שבא בליווי שניים מהכוהנים שלו. באנו לדבר עם הקיסר. מדובר בנושא חשוב שלא סובל דיחוי." אמרתי. המשרת עיין בגיליון שהוא החזיק, שהראה את כל המבקרים שאמורים להגיע לחצר המלך באותו יום. למזלנו, המשרתים הצליחו להכניס אותנו לשם. הוא הנהן, והצביע לעבר שתי דלתות כחולות.
הודיתי לו, והמשכתי בדרכי לעבר הקיסר. מעבר הדלתות היה אולם נוסף, שהתפצל לכמה חדרים נוספים והכיל מדרגות לקומות הבאות. גם הן התפצלו. בקומה הרביעית המתנקש הצטרף אלינו. על קירות החדרים היו ציורים של מלכים שונים, והחדרים עצמם היו בנויים מאבן ומשיש וכוסו בכיסויי בד מוזרים שלא התלכלכו. אחרי שתי קומות נוספות, הגענו לדלתות הקיסר. השומרים היו מעולפים או מתים, אבל בשלב הזה לא רציתי לדעת.
"אני אחכה שאתם תשבשו את הלחש, ואז אהרוג אותו." המתנקש אמר, וזינק מהחלון. הנהנו, ונכנסנו לחדר.
זה היה, וכנראה גם יהיה, החדר הכי מפואר שראיתי בחיי. כולו רוצף במתכות יקרות, ואפילו הווילונות היו עשויים מחוטים דקיקים של זהב. הכס היה הדבר היחיד שלא היה עשוי מחומרים יקרים, אבל למרות זאת הוא היה הרהיט המרשים ביותר בחדר. גבוה פי שלוש מאדם רגיל, מרוצף בסמלים ירוקים ועשוי מאבן עתיקה, הוא נראה כמו כס של אל.
"אדוני הקיסר, הגענו ובידינו חדשות מהמצב בעיר." אמרתי, וויירון החל להתמקד בכס.
"דבר, אין לי זמן למחוות כבוד." הוא אמר, ושמתי לב שהוא חיוור ולחוץ. לרגע אחד חשבתי שהוא גילה על המבצע, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך לדבר.
"העוינות בין המשפחות נשארה, אבל לפי רכילות באזור אין סימנים לאלימות. ייתכן שהאירועים יסתדרו בחודשים הקרובים, אבל אני מציע שגם אתה תתערב בנושא כדי לוודא." אמרתי, והקיסר עצם את עיניו, וכשהוא פקח אותן בעיניו הייתה שלווה מסוימת. הוא קם מהכס, בקושי, והלך אל החלון.
"אני יודע שאתם רוצים להרוג אותי. אם אתם רוצים להרוג אותי, עשו זאת עכשיו. הכס מטיל עליי לחשים שמגרשים את התשישות ממוחי, אבל אחרי שהלחש מתפוגג היא רק חוזרת בעוצמה רבה יותר. אני לא יכול לחיות כך יותר." הוא אמר, ואני הייתי המום. במשך חודשים, בעודי עסוק בתכנון המבצע, מעולם לא חשבתי על הקיסר כאדם. אדם עייף עם ראייה חדה.
"אבל למה? למה לתת לממלכה שלך להידרדר בלי לעשות כלום?" שאלתי.
"ילד, אני הצלתי את הממלכה הזו מאבדון יותר פעמים משאתה יכול לדמיין. בסוף נמאס לי. אני לא יכול למצוא בעצמי את הרצון להמשיך, והכס לא מסוגל לספק אותו באמת. בסופו של דבר, הזקנה והתשישות גוברות על הרצון לעזור לאחרים. בגלל זה מלכים מעדיפים למות עם יורש בשיא חייו, כדי שיהיה מישהו אחר, חדש, שיוכל להמשיך להגן על הממלכה במחיר שפיותו." הוא אמר, ואני הנהנתי. שרקתי, והמתנקש הסתכל מאחד החלונות האחרים.
"אני מזהה את הסכין הזה. תוכל להשתמש בנשק אחר?" הקיסר ביקש. המתנקש הביט בי בסקרנות, ואני הנהנתי. הוא שלף סכין אחר, קפץ מאדן החלון, ודקר את הקיסר בגרונו. שניות לאחר מכן, הוא מת. יצאנו בשקט. המשרתים החביאו את הגופה של הקיסר והחלו להכין את החדר כך שהגופה תתגלה רק אחרי שכמה אורחים יגיעו. כך לא יהיה אפשר לדעת מי הרג אותו. כשיצאנו, הרגשתי עצב מסוים. קיוויתי שמה שהקיסר אמר לא יישאר איתי, אבל טעיתי. נסענו בחזרה לרציף, ואני נפרדתי מוויירון, שהחליט להישאר כמה ימים נוספים בעיר לפני שהוא יחזור לאיים. חזרתי לדוכסות שלי, שהייתה במצב טוב בהרבה משציפיתי. בדרך, הסתכלתי מהחלון, ותהיתי מה יקרה בעתיד.
סלע נוסף פגע בחומה, ואני כמעט נפלתי מהזעזועים שעברו בה. השומרים נסוגו לאחור, לתוך העיר, אבל אני הרגשתי רצון מוזר להישאר ולהסתכל בנוף. הגבעות מסביב לעיר הכחולה, שפעם היו פוריות, בערו. אחד מצבאות האריסים שנוצרו בשנים שאחרי קריסת הקיסרות הקיף אותנו, המון זועם חמוש בכלי נשק מאולתרים, אבל גם במכונות חדשניות שהם בזזו מהערים שנכנעו. בתוך העיר הכחולה, רוב הבניינים כבר נפלו לפני שנים, ובמקומם נוצרו מחנות חיילים וחומות עץ.
"גלארין, בוא. למה נשארת?" ויירון שאל, ואני הסתכלתי לעברו. הוא עמד מתחתיי, ובעיניו מבט של חשש ולחץ. הנהנתי, וירדתי אליו. הוא התחיל לרוץ לעבר מרכז העיר, להריסות הארמון הישן.
"ויירון, בזמן האחרון חשבתי על ההתנקשות. אני תוהה, האם ייתכן שטעינו? האריסים שוחררו, הכיבושים בניקווארא הפסיקו, וכבר אין מלחמות אינסופיות בין אצילים, אבל כל כך הרבה הושמד בשנים האחרונות. כל כך הרבה השתנה."
"אתה יודע שאני הייתי שמח להתווכח על זה, אבל כרגע אין לנו זמן." ויירון ענה, ועצר לצד הכניסה ההרוסה לארמון. לידנו התכנס קהל עצום של אצילים לשעבר וכל מה שנשאר מהצבא הקודם. בערך עשרת-אלפים אנשים, כמות עצומה בפני עצמה, אבל היא הייתה כקליפת השום לעומת ההמון העצום שהקיף את העיר. הם כבר החלו להתפנות למנהרה החבויה מתחת לארמון, ועל פניהם שילובים שונים של פחד, עצב ודאגה. חיכיתי עד שרובם יירדו, ואז נכנסתי בעצמי לצד ויירון. אחרי שכולם נכנסו, השומרים סתמו את הכניסה בסלע שהובא לשם אתמול.
המנהרה הסריחה מעץ רקוב, ומדי פעם התעקלה והכריחה אותנו להידחף דרך כניסות צרות. לא נראה שזה הפריע לאלו שעברו בה, שדאגו מדברים גרועים בהרבה. הלכנו במשך מה שהרגיש כמו ימים, לכודים במנהרה הזו. כמה קרסו בדרך, וחלק מהקהל נשאר מאחור לנוח בזמן שהשאר המשיכו קדימה. כשהגענו לסוף, כבר שכחתי איך אוויר צח מרגיש. הייתי בין הראשונים לצאת אחרי החיילים שבדקו את הסביבה וחיפשו מארב או מלכודות. במרחק, העיר הכחולה החלה לבעור. הצבא של האריסים הצליח להפיל חלק מהחומות, והם החלו להיכנס לעיר, ולשרוף כל דבר שהם לא יכלו לבזוז.
"בשם האבנים, חשבתי שדברים כאלו קרו רק בניקווארא." אחד מהשומרים אמר. מסביבנו, הקבוצה החלה לארגן אוהלים ללילה.
"אדוני, מה נעשה עכשיו כשלוסינאר מת? אין לנו מנהיג." אחד מהחיילים שאל אותי. זיהיתי אותו מהדוכסות שלי, הוא היה משרת לפני מות הקיסר.
"אני אנהיג אתכם. נמצא ספינות, ונפליג לאיים. הדבר היחיד שעדיין שרד מהימים האלו היא הכנסייה, וויירון הוא חבר בכיר במקדשי האיים. נוכל להקים בית חדש בדוקארנה." אמרתי, והחייל הנהן והחל להודיע לקהל על התוכנית.
"גלארין, בנוגע למה שאמרת קודם… אני לא בטוח. המוות של הקיסר שיחרר כל כך הרבה אנשים, והשמיד הרבה מהדברים ששנאתי בממלכה, אבל כל כך הרבה מתו מאז. אני לא בטוח אם זה היה נכון. כרגע, אפשר רק לחכות ולקוות שהמצב ישתפר." הוא אמר, והלך לאוהל שלו. הסתכלתי לעבר העיר הכחולה, שעכשיו בערה באדום ולבן, ותהיתי אם המצב היה טוב יותר אם לא הייתי מפליג לדוקארנה לפני כל כך הרבה שנים.