209 הנרדפים- ילין ציקון

זה עוד יום שקט בניו-אנגליה חשבתי לעצמי בזמן שבדיוק כמה אנשים ליד תחנת האוטובוס התחילה להתקוטט. אני לא מבינה אנשים חסרי תרבות כאלו, כאילו שהתקופה לא מספיק קשה. כל הרחובות מכוסים בדפי אזהרה מפני 'הנרדפים". אף פעם לא ראיתי 'נרדף' אמיתי ואני מקווה שלא אראה אחד. 'הנרדפים' הם חבורת אנשים בעלי כוחות על טבעיים, הם יכולים לשלוט על המוח שלך, לשלוט על הגוף שלך ולעשות עוד הרבה דברים מוזרים… אף פעם לא התעניינתי כל כך, בעצם זה לא מתוקף תפקידי להתעניין. האנשים הפשוטים בניו-אנגליה מאוד סובלים. אסור לחקור יותר מדי ולדעת יותר מדי. מאז שאקסל וייזלי עלה לשלטון הוא החליט שהוא לא רוצה שפשוטי העם יתעסקו יותר מדי בדברים כאלה חשובים, הוא ביטל את כל מה שהיה, הוא ביטל את ערוץ החדשות, עיתונים וספרים. בזמן שאני הייתי עסוקה בלהרהר בכל זה שמתי לב שהאוטובוס מתקרב. דלת האוטובוס נפתחה ונכנסתי. סבתא הייתה מספרת שפעם באוטובוס היו נהגים והיית צריך לחפש בעצמך מקום פנוי אבל למזלי יש עכשיו רובוטים חמודים שעוזרים לי למצוא מקום פנוי ובנוסף אף אחד לא נוהג בו. הרובוט הושיב אותי ליד בחור בערך בן גילי, הוא ברונטי עם בלורית קטנה, עיניים כחולות ומבנה גוף שרירי, שרירי מדי. מתוך נימוס אמרתי לו שלום אך הוא לא השיב לי. הוא היה לבוש מוזר מדי בשביל החורף הניו-אנגלי. הוא לבש גופייה שחורה, מכנסיים שחורים עם כתמי בוץ מסריחים ונעלי ספורט בלויים. אף אחד לא מתלבש ככה, כולם לבושים לפחות חמש שכבות. החורף נהיה מפחיד משנה לשנה, יותר שלג ויותר סופות הרסניות. אני חייבת להודות שאף פעם לא סבלתי מקור, גם בשכבה אחת פשוטה אבל אני מעדיפה להסתובב עם כמה שכבות, אני מאוד מפחדת שרק בכלל סגנון הלבוש שלי יוציאו אותי להורג בחשש שאני 'נרדפת'. אני בטוחה שיש להם שם יותר מקצועי אבל אף אחד מפשוטי העם לא יודע. הנסיעה הייתה ללא עצירות אך לפתע עצרנו ונשמע פיצוץ, לא סתם פיצוץ. מבעד לחלון ראיתי 'נרדף', הוא היה לבוש ממש כמו הבחור שישב לידי. התחלתי לקום בזהירות אך הוא דחף אותי למושב האחורי וקם על רגליו. הוא התחיל להעיף את כל האנשים מצד לצד
אך לא נגע בי. ישבתי במושב האחורי מנסה להסדיר את נשימתי אך לא יכולתי, אני לא בחורה אמיצה כל כך, אף פעם לא הייתי. כל האנשים היו שרועים על הרצפה ולפתע הוא פיצץ את האוטובוס ועשה בו חור ענק, הוא קרץ לי בחיוך ורץ אל עבר ה'נרדף' השני. נהייתי כל כך מבולבלת… כל הרבה שאלות. למה הוא לא פגע בי? למה הוא קרץ לי? והאם הוא באמת מתכוון להשמיד אותנו, את האנשים הרגילים? מרחוק, מעבר שני רחובות שמעתי את אזעקת המשטרה. בשום פנים ואופן לא רציתי להיות עדה לרצח ולראות דם אז ברגליים תשושות קמתי ורצתי. אני לא כל כך מכירה את רחובות ניו-אנגליה בגלל שרוב הזמן אני בבית, אני גם לומדת בבית מפני חשש שיפגעו בי. רתי בין סמטאות שראיתי פעם ראשונה בחיי, ניסיתי למצוא את הדרך הביתה. הבית שלי היה שונה מכל בית של אנשים אחרים. אמא שלי עבדה בתור מהנדסת רובוטים והיא הנדסה רובוטים לשמור על הבית, מה שאין בבתים רגילים. אני זוכרת את הדרך ממרכז העיר לונדון אלינו הביתה. ראיתי את הפסל של מרכז העיר והתחלתי לרוץ בדרך שאני מכירה. כשאקסל עלה לשלטון הוא החליט להציב פסל שלו במרכז העיר, אף אחד לא הצביע לו אבל בפתאומיות כל המתמודדים נעלמו והוא היחיד שנשאר. אף לא אהבתי והערצתי אותו. אני לא יודעת עד כמה זה נכון אבל אומרים שהוא בכלל לא תושב לונדון, אומרים שלפני שהוא הגיע ללונדון הוא גר בבקתה ביער. ממרחק של כמה בתים כבר זיהיתי את ביתי. לפני הדלת עמדו שתי רובוטיות שומרות, אמא חשבה שאם יהיו לידי רובוטיות הן יהיו כמו חברות שלי, והן באמת.
"שלום, לין ואנג'ל." ברכתי אותן בהתנשפויות. שתיהן היו לבנות כשלג עם צג דיבור בבטן ועיניים רובוטיות שתמיד הצחיקו אותי.
"שלום, רייצ'ל. איך עבר עלייך היום?" הן אמרו שתיהן בקול רובוטי נשי.
"ביום רגיל הייתי מדברת אתכן שעות אבל היום אני רק רוצה להיכנס הביתה ולהירגע." אמרתי ובצג הדיבור במקום תמונה של שפתיים מחייכות השתנתה תמונה של שפתיים עצובות. בלי לשאול שאלות הן זזו ולין שהייתה קרובה יותר לדלת פתחה אותה. ברגע שנכנסתי הורדתי מעליי את כל שכבות הבגדים ונשמתי נשימה עמוקה. אמא ישבה מול הטלוויזיה בפנים דואגות וקמה לחבק אותי כשראה אותי.
"חשבתי שמשהו קרה לך!" היא צעקה וחבקה אותי חיבוק מרסק עצמות.
"איך את יודעת? אין חדשות ועיתונים.." שאלתי.
"השארת את המצלמה במעיל שלך פתוחה וזה שידר הכול לטלוויזיה." היא אמרה והצביעה על המעיל הבורדו שלי.
"שכחתי שהתקנת מצלמה במעיל למקרה שארצה להראות לך משהו מרחוק.." שתינו צחקקנו.
"קבלנו מכתב מאבא, הוא מוסר שהוא בסדר ושאת צודקת בקשר לאקסל הוא באמת איש מוזר ומסתורי מאוד." אבא שולח לנו מכתבים כל חודשיים. זה המכתב השני, לפני ארבע חודשים גייסו אותו בתור שומר בארמון. הייתי רוצה מאוד לראות את מלכת אנגליה והאנשים המלכותיים במקום לראות את הנשיא אקסל. יש קונספירציות רבות בקשר לבני המלוכה, אומרים ש'נרדף' רצח אותם. "שכחתי לשאול אותך, עשית את בדיקת הדם?" אף פעם לא עשיתי בדיקת דם אבל בגלל שמגפות רבות התחילו להתפשט בניו-אנגליה זימנו אותי לבדיקת דם.
"לא הספקתי…" אמרתי והשפלתי מבט אל הרצפה.
"לא נורא, תעשי אותה מחר. אני צריכה ללכת לעבודה, ניפגש אחר כך." ניגשתי אל שולחן האוכל וראיתי שמונחת עליו צלחת אוכל, שניצל, מקרוני וסלט. ברגע שאמא יצאה לין ואנג'ל נכנסו.
"שמענו הכול! זה נכון? תקפו אותך 'הנרדפים'." אמרה אנג'ל בדאגה. אנג'ל תמיד הייתה דואגת יותר מלין אבל לא העדפתי אותה על פני לין.
בלעתי את החתיכה מהשניצל ועניתי. "הם לא תקפו רק אותי… בעצם הבחור שתקף בכלל לא תקף אותי, הוא קרץ לי." אמרתי והמשכתי לאכול.
"באמת?! הוא קרץ לך?" שאלה לין.
"כן. אני לא יודעת למה אבל זה העביר בי צמרמורת." השפלתי את פניי לצלחת, לא רציתי לדבר על זה. הרגשתי כל כך נבוכה ולא רציתי פתאום לפתח רגשות לנער 'נרדף', מוזר ומסתורי רק ממחשבות עליו. הן השתתקו ולא דיברו יותר, לפעמים רובוטיות יכולות להיות כאלו רגשניות ודרמטיות. סיימתי לאכול ונכנסתי לחדר. נשכבתי במיטה, ללא שמיכה, מביטה בגשם המטפטף בחלון ונרדמת לאט לאט. היה לי חלום מוזר, אני והבחור מהאוטובוס רצים ביחד לכיוון היער, זה בדיוק מה שרציתי שלא יקרה. בדרך כלל החלומות שלי באמת קורים, כאילו אני חוזה את העתיד בעזרת חלומות. ממש לא רציתי לרוץ עם הבחור הזה ליער. לפתע עלתה בי המחשבה שהוא ינסה לחטוף אותי אך ניסיתי להרגיע את עצמי בכך שזה היה סתם חלום ולא חיזיון, בכל זאת אין לי כוחות על טבעיים. לפתע בלי לנקוש על הדלת ולקבל רשות נכנסה אמא לחדרי.
"יופי, קמת. תתחילי להתארגן את הולכת היום לבדיקות דם עם לין ואנג'ל." קמתי בעייפות מהמיטה והתחלתי להתארגן. כעבור רבע שעה אני, לין ואנג'ל כבר היינו בחוץ בדרך לתחנת אוטובוס.
"סליחה שלא דיברנו איתך אתמול…" אמרה אנג'ל.
"זה בסדר, הייתי צריכה להמשיך לספר אבל סתם פחדתי לשחזר את האירוע."
"אנחנו אוהבות אותך פחדנית או לא." הוסיפה לין, כנראה אני באמת חשובה לה. אמא הוסיפה לכל אחת מהרובוטיות צג אישיות, היא לא רצתה שהן יהיו רובוטיות רגילות, כי לפעמים גם היא צרכה חברה. הן הושיטו עליי את זרועותיהן וחיבקו אותי. הגענו לתחנה ובדיוק הגיע אוטובוס. אני התיישבתי במושב אך לין ואנג'ל עמדו, עדיין לא המציאו מושבים לרובוטים. הן פטפטו כל הנסיעה אך אני הבטתי מחוץ לחלון ולחשוב על כך שיצאתי מהאירוע של אתמול בשלום. הנסיעה ערכה בערך כעשרים דקות והגעתי ישר לפתח המרפאה.
"כרטיס מזהה בבקשה גברת." אמר השומר. הוצאתי מהכיס הקדמי של המעיל את הכרטיס המזהה ונתתי לו. הוא הסתכל על התמונה בעיניים מצומצמות וניסה לזהות אותי. קשה מאוד לזהות אותי בתמונת כי אני אף פעם לא יוצאת כמו שצריך. השיער החום עד ג'ינג'י שלי הסתיר את רוב פניי ועניי הירוקות בהקו בגלל הבזק המצלמה. לבסוף הוא זיהה אותי והכניס אותי ואת הרובוטיות למרפאה. אחים, אחיות ועוזריהם הרובוטים התרוצצו במסדרונות. לקחתי את המספר שלי מרובוט שעמד בכניסה וחיכיתי עד שיכניסו אותי. לבסוף נכנסתי ובקשתי שיכניסו גם את לין ואנג'ל. הן עמדו לצדי בכל משך הטיפול. האחות דקרה אותי דקירה קלה ולקחה ממני דם. הסתכלתי בסקרנות על עבודתה וחשבתי על כך שבאים לפה כמה וכמה בני נוער ופתאום הם מגלים שהם 'נרדפים', זה בטח ממש מפחיד כאשר מוציאים אותך להורג מול כל האנשים בעיר בגיל חמש עשרה. היא לקחה את הבקבוקון בו היא אכסנה את דמי והעבירה לרובוט הרפואי שליד. הוא סרק את בקבוקון הדם והדפיס לאחות את התוצאות. היא בקשה ממני לשבת על הספסל מחוץ לחדר וכבר יבואו לקחת אותי. מה הכוונה ב'יבואו לקחת אותי'? ישבתי שם ביחד עם לין ואנג'ל כאשר לפתע הופיע מולנו קבוצה של שומרים חסונים מהארמון, ניסיתי לחפש את אבי אך הוא לא היה שם, חשבתי שזה בדיקת בריאות שגרתית אבל לא.
"מיס רייצ'ל דטוריאן את עצורה בהיותך 'נרדפת'!" השומר הראשי צעק ומשך בזרועי, לפני שהבנתי מה קורה הם כבלו אותי באזיקים. ניסיתי להשתחרר, לין ואנג'ל ניסו לעזור לי אבל נטרלו אותן והחלקים המטאליים היו שרויים על הרצפה. לפתע הרגשתי מכה בצוואר וכל שדה הראייה שלי נהיה שחור.
התעוררתי מסוחררת בתא מאסר קטן, ניסיתי לפתוח את הסורגים בכך שתלתלתי אותם אבל זה לא עבד. הם משקרים, אני לא יכולה להיות 'נרדפת'! אם הייתי כזאת היו לי כוחות על טבעיים והייתי שרירית ומפחידה. אף אחד לא שמר על התא שלי, הם בטח בטוחים שהמכה זעזעה אותי כהוגן. לפתע הבחור מאתמול באוטובוס התקרב על התא שלי.
"את תהיה בסדר אבל את צריכה להיות בשקט ולבטוח בי." הוא אמר בלחש. הוא פיצץ בשקט את הסורגים, הרים אותי והתחיל לרוץ. משום מקום הופיעו שומרים ורדפו אחרינו אבל הבחור המשיך לרצות כשאני בידיו. הוא הוציא אותנו מהארמון והתחיל לרוץ לכיוון היער, ממש כמו בחלום. לבסוף כאשר השומרים הפסיקו לרדוף אחרינו הוא הוריד אותי והמשכנו בהליכה מהירה.
"מי אתה? אתה בחור מהאוטובוס, נכון?" שאלתי אבל הוא לא ענה. המשכנו לרוץ בערך חצי שעה ואז היינו כבר עמוק ביער. התחבאנו מאחורי עץ והוא התחיל לדבר.
"קוראים לי ליאם ואני 'נרדף'. אבל אל תדאגי אני לא מהסוג הרע אני מהסוג הטוב." עכשיו אני מבולבלת עוד יותר, יש 'נרדפים' רעים וטובים.
"לי קוראים רייצ'ל ואין לי מושג איזה 'נרדפת' אני…" אמרתי והוא התחיל לצחוק ולהתגלגל על האדמה הלחה והבוצית.
"אני אעזור לך להיות 'נרדפת' טובה." הוא קם, התחיל ללכת ואני אחריו.
"מי הם ה'נרדפים' הרעים?"
"קודם כל, תפסיקי לקרוא לנו 'נרדפים' השם המדעי הוא 'לבריאנס'. ה'לבריאנס' הרעים רוצים להשמיד את בני אדם והם בסכסוך תמידי איתנו, הטובים." הוא קרץ אליי שוב וחייך. " אנחנו מנסים להשמיד אותם אבל תמיד מסתבכים, כפי ששמת לב גם אותנו משמידים בגללם. אנחנו נאמן אותך כל כך טוב שתוך יום את תהיה 'לבריאנית' מצוינת ותהיה מוכנה למלחמה." הוא אמר בגאווה.
"מי זה 'אנחנו'? ועל איזה מלחמה אתה מדבר?"
"אני וחברים שלי והמלחמה שאני מדבר עליה היא אנחנו נגד אקסל."
"אקסל?" שאלתי בתדהמה. כל החששות שלי נענו. תמיד ידעתי שהוא לא מישהו באמת.
"הוא 'לבריאן'. הוא מנסה להשתלט ולזרוע פחד והרס. הוא אולי מקריב את החיילים שלו אבל הוא הורג הרבה מאוד מהחיילים שלנו. ביום רביעי אנחנו מתכננים לתקוף אותו. להפסיק להילחם בחיילים הטיפשיים שלו. הכוח שלו הוא שכנוע, הוא השתלט על מוחות של 'לבריאנס' והפך אותם לצמאי דם משוגעים. הוא הפך את אח שלי לאחד כזה.." הוא אמר והשפיל את מבטו אל האדמה. אולי אני מכירה אותו בערך שעה אבל חבקתי אותו, חיבוק חזק אבל הוא נרתע לאחור.
"מה את עושה?" שאל בכעס.
"מחבקת אותך ומנחמת אותך. אף פעם לא חיבקו אותך שאתה מגיב ככה?"
"אני 'לבריאן' מגיל קטן. לא השתלבתי בשום מקום." הוא אמר. היה ליד חף חזק לחבק אותו אבל פשוט נתתי לו יד והמשכנו ללכת ככה עד שהגענו למחנה ה'לבריאנס' ועזבנו את הידיים.
"ליאם! זאת הבחורה?" שאלה אותו נערה עם תלתלים אדמוניים ועיניים חומות והצביעה עליי.
"כן, המגויסת החדשה. היא כבר יודעת הכול, סיפרתי לה."
"היי קוראים לי קיידן, אני הולכת להיות החברה הכי טובה שלך." היא משכה לי ביד ואמרה לי בעיניים נוצצות.
"אף פעם לא היו לי חברות הכי טובות לא רובוטיות." אמרתי ושתינו צחקקנו.
"קיידן, כחי אותה לאוהל שלך ותכיני אותה למחר." הוא אמר והלך לאוהל שלו. אני וקיידן הלכנו בין הרבה אוהלים עד שהגענו לאוהל שלנו. הוא היה גדול ורוד.
"את אוהבת ורוד?" שאלתי
"כן ,אולי אני רצינית כמו מבוגרת אבל אני רק בת ארבע עשרה וחצי."
"קטנה ממני בחצי שנה, אבל עדיין נוכל להיות חברות הכי טובות." אמרתי ושתינו צחקנו.
"את יכולה להוריד את המעיל והסוודר שלך, אני יודעת שלא באמת קר לך." הרגשתי ממש כמו בבית למרות שהייתי באוהל עם נערה בת ארבע עשרה וחצי שמסריחה מזיעה. הורדתי את המעיל והסוודר והנחתי ליד המזרן שלי.
"אני יודעת שאת מאוד רוצה לדבר אבל אני רוצה לנוח, זה היה יום ממש ארוך." בין הריצה ובין הדיבורים שלי ושל ליאם הבנתי שעכשיו ערב והעברתי הרבה זמן בתא המעצר.
"זה בסדר, את יכולה לישון. אני אעזור לליאם למצוא דברים לארוחת בוקר." היא הלכה מיד לאחר שסיימה. המזרן לא היה כל כך נוח אבל בכל זאת נרדמתי. שכחתי מאמא, מאבא ומלין ואנג'ל.
"ארוחת בוקר." נכנסה קיידן והעירה אותי.
"כבר בוקר?" אמרתי בקול צרוד כאשר אני מגמגמת.
"כבר צהריים, אבל לא משנה." היא אמרה ושתינו צחקנו. קמתי מהמזרן ויצאתי לבחוץ. ליאם ישב ליד המדורה, צולה בשר.
"בוקר טוב." הוא אמר וחייך.
"תפסיקו להגיד לי את זה.." אמרתי וחייכתי. התיישבתי לידו וקיידן התיישבה לידי. הוא הגיש לי את הבשר והתחלתי לאכול. אחרי האוכל אני, ליאם וקיידן הלכנו לקרחת היער והם לימדו אותי להשתמש בכוח שלי.
"קודם כל אנחנו צריכים להבין מה הכוח שלך, את יודעת מה הוא?" אמר ליאם.
"נראה לי שאני חוזה את העתיד… כל פעם שאני חולמת משהו מתגשם, ממש כמו חיזיון."
"אמה, בת הדודה שלי היא 'לבריאנית' חוזה עתידות. היא אומרת שהיא פשוט צרכה להתרכז במחשבות על העתיד והעתיד פשוט מגיע אליה." אמרה קיידן. היא גרמה לזה להישמע כל כך פשוט. עצמתי את עיניי והתרכזתי רק במחשבות על העתיד. הייתי כל כך מרוכזת חשבתי כבר שזה לא יעבוד ופתאום זה נגלה אליי.
"זה יהיה נורא אם לא נעצור אותו!" צעקתי. העתיד שראיתי נוראי. ידעתי שאם לא נעצור את אקסל בזמן העתיד יהיה שחור.
"מה יהיה נורא?" שאל ליאם.
"העתיד. אקסל מהנדס גנטית 'לבריאנס' רצחניים עוד יותר. אני לא בטוחה שנוכל לעצור אותם."
"צריך לעשות משהו, עכשיו!" צעקה קיידן. התחלנו לרוץ לכיוון המחנה. התארגנו כל כך מהר שאני לא חושבת שעברו אפילו עשר דקות והיינו בדרך לארמון. אנחנו הרבה מאוד אבל אני כל כך מפחד שיקרה משהו, שלא נצליח. רצנו לעבר הארמון והשומרים ניסו לתפוס אותנו אבל נלחמנו בהם. לא כל כך ידעתי להילחם אבל אבא תמיד היה רואה קרבות מגע בטלוויזיה וניסיתי לשחזר את הקרבות. שומר תפס אותי ואני הרבצתי לו, התחתי אותו ברצפה ונכנסתי ביחד עם השאר לארמון. אני ליאם וקיידן רצנו אל החדר של אקסל. פתחנו את הדלת והוא היה שם, כאילו חיכה לנו, זה היה נראה כל כך קל.
"אקסל! אתה מפלצת!" ליאם צעק וניסה לפוצץ אותו אך הוא קפץ הצידה.
"הפיצוצים הטיפשיים שלכם לא מפחידים אותי. מגיל קטן כל האנשים צחקו עליי, לא הייתי שייך בשום מקום והגיע הזמן להראות להם שהם לא שייכים." הוא אמר. הרגשתי הרגשה מוזרה, כאב ראש עז, הוא מנסה להשתלט עלינו. התנגדתי בכל כוחי וגם קיידן אבל ליאם בכלל לא ניסה, הוא פשוט היה חזק.
"שלא תעז להשפיע עליי!" הוא צעק. וירה בו, הוא פגע. אקסל אף אחורה וקיבל קשה שזעזע אותו לכמה רגעים. אקסל השיב מלחמה וכעבור כמה דקות נכנסו שומרים, אבא שלי היה אחד מהם. אקסל שולט לו במוח. הייתי המומה, עמדתי דום. ליאם וקיידן צועקים עליי שאני אעשה משהו אבל אני לא זזה, פשוט קפאתי. לפתע שמתי לב שעל שולחנו של אקסל שוכבים מספריים, מספריים חדות מאוד. התקרבתי אל השולחן אבל שומר חסם אותי, נתתי לו אגרוף וניסיתי להפיל אותו לרצפה אבל נפלתי ביחד איתו. הוא אחז לי ברגל בחוזקה והרגשתי שהיא נשברת לרסיסים. לקחתי את המספריים ובכוח האחרון שנשאר לי זרקתי אותם לליאם. ליאם ניסה לתפוס אך פספס ונשרט בכף היד והמספריים היו שרועים על הרצפה. בזמן שקיידן ואני מנסות להילחם ליאם ירד לרצפה והרים את המספריים. אקסל ניסה לקחת ממנו את המספריים אך ליאם הצליח להילחם בו רק בצער רב הוא נדקר בכתף. הוא נפל על הרצפה, הרעיד הכול וכולנו נפלנו. זחלתי אליו והוצאתי אותם מכתפו. הוא גנח מכאבים ובכאב לב ובעיניים עצמות דקרתי את אקסל בליבו. הוא נפל על הרצפה וכל השומרים הפסיקו להילחם בנו, אבא יצא מההשפעה של אקסל. ברור שהייתי צריכה לרוץ לאבא אבל רצתי לליאם, הוא היה פצוע יותר.
"הצלת… אותנו. תודה." הוא אמר בגמגום.
"אל תדבר, אנחנו נוציא אותך מכן ונביא אותך אליי הביתה, אמא שלי יודעת לתפור." אמרתי והרמתי אותו. הוא נשען על כתף ימין שלי. קיידן הצטרפה אליי ותמחה בו מהצד השני.
"רייצ'ל? זאת את?" שאל אותי אבא בזמן שקם מהרצפה.
"כן. אני יודעת שזה נראה מוזר אבל אני 'נרדפת'." אמרתי והשפלתי מבט אל הרצפה. הדם של ליאם זלג על כתפי והרגשתי לא בנוח עם עצמי עוד יותר.
"אני לא מאמין שאת 'נרדפת'. הבת היחידה שלי."
"אבא הכי חשוב עכשיו זה לקחת את ליאם לאמא, הוא צריך טיפול ובבית החולים לא יטפלו." אמא לקח את ליאם ממני ומקיידן והלכנו הביתה. אני וקיידן שחררנו את שאר ה'לבריאנס' ללכת למחנה והמשכנו הביתה. בבית אמא טיפלה בנו. ליאם ישן על הספה וקיידן הייתה לידו, צופה בטלוויזיה. אני והורי היינו במטבח.
"את 'נרדפת'?" שאלה אמא בתדהמה. שערותיה הלבנים והקמטים שלה נראו לעומק עכשיו היא הייתה נראת ממש עצוב ומסכנה.
"כן. אני יודעת שאני אמורה להיות כאן אתכם, אבל שם זה הבית האמיתי שלי." אמרתי.
"אני לא מבין! אנחנו לא כאלה." אבא צעק וחבט בשולחן.
"זה לא תורשתי, זה פשוט ככה." אמרתי וחייכתי.
"את תבטיחי שתבואי לבקר?" שאלה אמא.
"כן. כל סוף שבוע ואם תרצו אפילו יותר." אמרתי וחייכתי בעיניים נוצצות.
"זה מטורף היא סך הכול בת חמש עשרה!" אמר אבא.
"אני יודעת, אבל היא מיוחד. היא תבוא לבקר כל הזמן והיא תלמד שם. הם יעזרו לה ללמוד לשלוט על הכוחות. הכול יהיה בסדר." למשמע דבריי אמא, אבא לא אמר אף מילה ושניהם חיבקו אותי.
"אז הולכים?" הופיע פתאום ליאם בפתח.
"כן." אמרתי וחייכתי. הפרידה מהוריי הייתה קשה. לא רציתי לעזוב אבל ידעתי והם ידעו שזה הכי טוב בשבילי. כשהגנו למחנה ארגנו חגיגה, משהו צנוע. ריקודים וקריוקי בלי קריוקי. אני שמחה שעשיתי את הבחירה הזאת, יש לי את ליאם ואת קיידן כאן, הם יעזרו לי. אני גאה להיות 'נרדפת'.