פרולוג
נבואת השונה
ביום אחד בהיר כשמש
ומעט לח מאמש
בעיר הורודה
יולד נער זהוב
ועל כך ישלם חוב
וביום אחד קר ככפור
ומעט חמים מהחור
בעיר הירוקה
תולד נערה ורודה
אשר כישוף בידה
וביום אחד סתווי
עם מעט ריח אביבי
בעיר האבודה, הזהובה
יולד נער ירוק
ובמסעו יגיעו רחוק
שלושתם יפגשו במסעם
המעט מעומעם
במקום לא ברור
ינסו להציל את העולם
ואת עצמם
זאת יקבע הגורל
אם יצליחו במשימה
יוכלו לשחרר נשימה
אך אם ייכשלו
מן הצוק פול יפלו
פרק 1
פינק סיטי
-ג'ורג'-
השמיים סערו באותו יום חורפי כמו שלא סערו זמן רב. גשם חזק ירד במטחים עזים, וברקים ורעמים התנפצו על גגות בתי התושבים בפינק סיטי.
כל התושבים נכנסו לבתיהם והסתגרו שם עד יעבור זעם, מוגנים היטב בבתיהם החמימים.
אבל היה נער אחד, שהיה שונה מכולם.
היה נער אחד שהגשם והברקים לא הפריעו לא, אלא להפך. הוא נהנה לטייל סתם כך בעודו רטוב לחלוטין. הוא נהנה ממזג האוויר הקפוא ומאצבעותיו חסרות התחושה. אבל יותר מכל, הוא נהנה לשכוח מכל הצרות ופשוט להתרוצץ חופשי בגשם.
לכל תושבי פינק סיטי היה שיער ורוד. אך לאותו נער השונה מכולם, היה שיער זהוב. וזה מה שעשה את כל ההבדל.
הנער זהוב השיער הלך למסעדה במרכז העיירה, לחגוג קצת את היום הגשום.
המסעדה היה ריק, למעט שישה אנשים. רוב האנשים היו עסוקים איש איש בעניינו, חוץ משתי נערות שפיהן נפער למראה הנער. אחת מהן היתה חכמה מספיק להזמינו לשבת איתן.
"שמעתי רבות על הנער זהוב השיער, אך פעם ראשונה שאני אכן רואה אותו במו עיניי!"
חברתה השקטה רק הנהנה הראשה.
"שמך הוא ג'ון, אם השמועות נכונות," המשיכה הנערה.
"כמעט," ענה הנער.
"ג'..ג'…ג'…" מלמלה הנערה השנייה.
"טיילור?" שאלה הנערה הקולנית יותר בפליאה, "מה רצית להגיד?"
טיילור נשמה עמוק. "ג'ורג'," אמרה בקול שקט. "שמו הוא ג'ורג'."
"אכן, זהו שמי." ענה ג'ורג' בשלווה.
הנערה הראשונה נעצה מבט מאיים בטיילור, שואלת בלי קול 'איך העזת לבטא את שמו במקומי?!' טיילור התכווצה במקומה בפחד.
"וואו וואו, בואו נירגע כולנו," אמר ג'ורג'. "אז כן, שמי הוא ג'ורג', וכפי שיכולתי להבין שמך הוא טיילור," אמר והחווה בראשו לכיוון הנערה השקטה. "מה שמשאיר לנו כמובן אותך."
"קווין." הנערה הקולנית הושיטה את ידה ולחצה את ידו של ג'ורג'. טיילור גם לחצה את ידו, והשתררה דממה.
"תרצו לשתות משהו?" ניגש אליהם מלצר ופרס בפניהם את התפריט. קווין וטיילור עיינו בו, בעוד ג'ורג' הזמין בירה.
הוא שתה את הבירה ולחץ את ידיהן בחיבה. "היה לי העונג להכיר את שתיכן. היו שלום, ואולי עוד ניפגש."
ואז הנער עזב את המסעדה, מותיר את הבנות נפעמות.
היו הרבה סוגי תגובות למראה שערו הזהוב. היו אנשים פיהם נפער למראהו, כמו טיילור וקווין. היו אנשים שירקו בבוז ובסלידה כאשר ראו אותו, לסמל לו שאם צבע השיער שלו לא כשלהם, הוא אינו כמותם.
אבל התגובה הכי מרגיזה ופוגעת היתה האנשים שנענעו את ראשם בסלחנות, כאומרים 'אין מה לעשות נגד תופעות כמוך, הן פשוט באות וחולפות'.
פשוט באות וחולפות? זה מה שאנשים חושבים עליו? שהוא תופעה חולפת שבמהרה אנשים ישכחו ממנה? שהוא לא יעשה משהו שירשים את כל פינק סיטי וכל שאר הערים הסובבות אותה?
פעם, כשהיה ילד קטן, היה ג'ורג' בטוח שפינק סיטי היא העיר היחידה שקיימת. לאט לאט הוא הבין שיש עוד הרבה ערים- גרין סיטי, ילוו סיטי, בלאק סיטי… והיו גם ארצות שהיו פי כמה מגודלן של
הערים- בלו לנד, וייט לנד, רד לנד… ולכל עיר או ארץ היה את צבע השיער הייחודי של תושביה, כפי שניתן להבין לפי שמות הערים והארצות.
ג'ורג' חיפש במהלך כל חייו עד כה עיר או ארץ שצבע השיער של תושביה הוא זהוב, אך לדאבונו הרב לא מצא.
אך הוא ידע שהוא לא יפסיק לחפש עד שימצא, וזה מה שהניע אותו להמשיך הלאה.
פרק 2
גרין סיטי
-אוליביה-
שמש חזקה זרחה בשמיים. זה זמן רב שלא נשבה הרוח בגרין סיטי.
היה זה יום שאוליביה לא תשכח לעולם. היום ששינה את חייה לתמיד.
לאוליביה, בניגוד לשאר התושבים בעלי השיער הירוק, היה שיער ורוד. כל חייה סבלה מתגובות פוגעניות על כך, כאילו זאת אשמתה או משהו כזה. אחרי הכל, זה לא שהיא בחרה עם איזה צבע שיער להיוולד!
היא בעטה באבן בצד הדרך. אוף. כמה שהעולם לא הוגן!
ילדה קטנה עברה לידה ונרתעה בבהלה.
טוב, הגיע הזמן לחזור הביתה להתעמת עם הוריה. הוריה שנאו אותה מהיום שבו נולדה בשל צבע שערה החריג. היום בבוקר החליטו שמעתה ואילך עליה להכין את כל הארוחות לכל המשפחה. והם ידעו עד כמה היא גרועה בהכנת אוכל! אז היא פשוט יצאה מהבית בכעס וטיילה קצת בעיר. אבל כבר התחיל להיות מאוחר והיא היתה משועממת עד מוות. אז אין ברירה אלא לחזור הביתה.
"טוב שנזכרת להגיע!" הטיחה בה אמה בכעס.
"טוב שפתחת במילה טוב," השיבה אוליביה במעין רוגע משונה.
"שום דבר כאן לא טוב," הגיח אביה מהסלון עם העיתון בידו.
"מה? מה לא טוב? זה שיש לי שיער ורוד? אז בואו אני אזכיר לכם משהו: זאת אשמתכם הבלעדית! כנראה זה עובר בגנים או משהו…"
"אוליביה…" ניסתה אמה להשחיל מילה.
"כן?" שאלה בטון מאופק.
"אם תרצי אני אכין את ארוחות הבוקר לכולם ואת תכיני את הצהריים והער-"
"אז עכשיו אתם מנסים לשכנע אותי בעזרת הקלות?" התפרצה אוליביה "אני לא עומדת להכין אוכל לאף אחד במשפחה הזאת, מלבד לעצמי!"
אחיה הקטן, טום, נכנס למטבח. "יש משהו לאכול?"
ומאותו הרגע הכל קרה כל כך מהר שלא היה זמן לעכל.
אמה של אוליביה הביאה לטום חטיף שוקולד.
אוליביה ראתה את טום מסיר את העטיפה ברעבתנות.
אביה פתח את העיתון בעמוד שנראתה בו תמונה של שלושה נערים. אחד בעל שיער זהוב, אחד בעל שיער ירוק ואחת בעלת שיער ורוד.
ואז העירה אמה הערה ששברה אותה סופית, "מזל שיש לנו גם כמה ילדים נורמליים!"
אש ניצתה בשערו של טום והתפשטה מטה במהירות מטורפת. אוליביה זינקה אחורה בבהלה והביטה משותקת בחולצתו העולה בלהבות של אחיה. טום חיפש מקור מים בדחיפות. אביה ואמה הבחינו באימה בבעיה והצטרפו לחיפושים.
אוליביה רק הביטה בטום וניסתה לחשוב איך הגיעה האש לשערו של אחיה ואיך אפשר לכבותה.
אמא שפכה עליו צנצנת מים עם פרחים בתוכה. המים כמו נעלמו, כאילו האש מסוגלת לשרוף אותם. הפרחים עלו בלהבות ולא נותר מהם דבר.
האש התפשטה במהירות לא רגילה לכל גופו של טום.היא ראתה את המבט הבוהל על פניו. לפתע קלטה אוליביה שזאת אשמתה. היה מין קול קטן בלבה שלחש לה זאת. טום עולה עכשיו בלהבות בגלל שהיא התרגזה על כל האנשים הרגילים. תחשבי מהר, אוליביה, תחשבי מהר!
זהו זה, אם מקור הבעיה היה שנאה וכעס, מקור הפתרון חייב להיות אהבה ושלוה!
היא הכריחה את עצמה לחשוב על כל הדברים הטובים שהיא רואה בטום. הוא נחמד. הוא אדיב. הוא היחיד שלא מתייחס אליה כאל שונה. דמעות זלגו מעיניה על כך שעוללה לו דבר כזה.
היא ציפתה לדמעות שיזלגו על לחייה, אך דבר לא קרה. היא הרימה מבט, מופתעת, וראתה את דמעותיה מרחפות לכיוון טום. וככל שהתקרבו הדמעות לטום כך גדלו וגדלו עד שהגיעו יחד לכמות של דלי מים, ונשפכו על ראשו של טום. האש כבתה.
טום היה מפויח כולו ואיבד את ההכרה מזמן. אביה הביט בה בתוכחה בעוד אמה מתקשרת לבית החולים.
"והנה סיבה נוספת להבדל בינינו לבינך. את מטורפת ואנחנו לא!" אמר אביה.
רדופה על ידי מילים אלו, ובלי להביט לאחור, קפצה אוליביה מהחלון.
פרק 3
גולד סיטי
(העיר האבודה)
-וויל-
היה זה יום נעים לכל הדעות. שמש מהוססת זרחה בשמיים ומידי פעם נבלעה מאחורי ענן. רוח קלילה נשבה והעיפה את שערם של תושבי גולד סיטי לאחור.
וויל אהב בדיוק את הסוג הזה של הימים. שלא חם מידי ולא קר מידי.
הוא שאף בנינוחות את אוויר העיר הזהובה שכל כך אהב. הוא אהב את התחושה הטמונה בהיותך שונה, בהיותך מישהו שהוא לא כמו כולם. זה בדיוק מה שהפך אותו לכל כך מיוחד. הוריו אהבו אותו מאוד. הוא היה הכי קטן במשפחתו, והוריו תמיד אמרו שהיה זה מרענן לראות ילד עם צבע שיער שהוא לא זהב.
הוא אהב גם את העובדה שהעיר שלו היתה אבודה. הדרך להגיע מעיר לעיר היתה בעזרת המפתחות הקסומים. לכל עיר היתה דלת ייחודית המובילה אל הערים והארצות האחרות. ולכל עיר היו המפתחות בשלל צבעי הקשת, מלבד הצבע הזהוב.
פעם וויל חשב שלגולד סיטי אין מפתח לשום עיר. אך פעם כשביקר בעירייה גילה מפתח חסר צבע. היית צריך רק לחשוב על צבע מסויים והמפתח היה לובש אותו. וויל שאל אז את אחד העובדים מהו אותו מפתח.
'זהו מפתח אל הצער.' ענה העובד במבט מעורפל. וויל לא הבין, אך הניח לזה.
באותו יום אביבי וויל החליט לטייל קצת בעירו האהובה ולחקור מעט על המקום ועל ההיסטוריה שלו. הוא הלך לאתר החפירות הארכאולוגיות והסתובב בזהירות בין הממצאים. היו שם מטבעות זהב וכסף שעליהם היו חקוקים הדמויות החשובות ביותר. היו שם כדי חרס מהתקופות הקדומות בהן נהגו לשתות מכדים. היו שם בולים עם תמונות של אנשי זהובי שיער ורקעים עוצרי נשימה.
לפתע מעד וויל על אבן פסיפס קטנה. הוא התיישב והביט על הפסיפס שעליו הלך. היה זה קטע נבואה שהיה כתוב באותיות עתיקות. הוא שם לב שהוא יושב בדיוק באמצע העיגול שבתוכו היתה הנבואה. הוא ניסה לפענח אותה אך היא לא היתה בשפה המדוברת בארצו.
הוא נאנח וקם. שערה ירוקה משערו צנחה על הרצפה ופגעה באחת האותיות. הקרקע באותו מקום פשוט שקעה ונעלמה, והותירה אחריה חור עמוק שהוביל לשום דבר. החור הלך והתפשט, עד שהגיע לקצות עיגול הנבואה ושם נעצר.
וויל המבוהל ניסה לצאת מהמעגל, אך איחר את המועד. הוא נפל ונפל ונפל ונפל, ולא הפסיק לנפול.
פרק 4
שום מקום
-ג'ורג'-
הדבר האחרון שזכר ג'ורג' היה קטע נבואה שקרא בעיתון המקומי של פינק סיטי. היא היתה על שלושה נערים השונים בצבע שערם מהאנשים הסובבים אותם.
הוא התעורר וראה מעין לובן מוזר. לא היה שם דבר. פשוט כלום באמצע כלום. כל מה שראה היה רק ערפל לבן. הוא הסתכל תחתיו וראה שהוא עומד על כלום.
מה זה המקום המוזר הזה ומה אני עושה כאן? חשב לעצמו.
לפתע צנחה משום מקום נערה בעלת שיער ורוד. היא צנחה וצנחה עד שנחתה כמה מטרים ממנו. הוא בחן את הנערה. היה לה שיער ורוד ועיניים חומות. היא היתה נמוכה ממנו בכמה סנטימטרים.
"היי", אמר ג'ורג'.
נערות בעלות שיער ורוד לא היו דבר מפתיע עבורו. צבע השיער של כל התושבים בעירו היה ורוד.
"מה זה המקום הזה?" ענתה הנערה.
"אני לא יודע." השיב בכנות.
"באת מהעיר האבודה?" שאלה הנערה בפה פעור.
"באתי מפינק סיטי," אמר. "ג'ורג', אגב."
"אוליביה," השיבה. הם לחצו ידיים. "אני מגרין סיטי. תמיד חלמתי לבוא לפינק סיטי, אך הוריי לא הסכימו."
"את מגרין סיטי? אז אני לא היחיד -" הוא עצר כיון שראה נער נוסף צונח מהשמיים. הוא היה נראה מחוסר הכרה. הוא נפל ונפל עד שנחת רחוק מהם.
-אוליביה-
ג'ורג' ואוליביה צעדו חסרי ביטחון על הכלום לעבר הנער. התברר שזה די קל- פשוט ללכת רגיל, צעד אחרי צעד.
כשהגיעו אל הנער השוכב ראו שהוא אכן מחוסר הכרה.
"איך נעיר אותו?" שאל ג'ורג'.
הם הביטו על הריק הסובב אותם וניסו לחשוב על פיתרון.
לפתע עלתה בראשה מחשבה, פיתרון.
מאבק פנימי התחולל בה.
אין מצב ששוב אני עושה את זה. אין מצב.
אבל יש כאן מישהו מחוסר הכרה!
את בסך הכל מנסה למצוא תירוץ להשתמש בכוחות החדשים שלך!
זה עלול להציל אותו!
נדרת שלא להשתמש בכוחות האלו!
אבל הפעם זה לטוב!
לא. פשוט לא.
"אוליב?" אמר ג'ורג' בעדינות.
"יש לי פיתרון. אני אזדקק לשיתוף פעולה מלא מצידך."
"בטח," השיב.
"אז הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה ערמה של כלום."
"זה די מה שכבר יש כאן." ענה בגיחוך קל.
היא לקחה נשימה עמוקה בניסיון לא להתרגז. "פשוט תאסוף בידיים שלך חופנים של כלום, ככה". היא תפסה מעט מן החומר הלבן.
"טוב." השיב ג'ורג' ומשך בכתפיו. הוא אסף חופן גדול של כלום.
"מצויין," אמרה אוליביה, "עכשיו כל שעליך לעשות הוא לדמיין את החופן הזה הופך למים."
ג'ורג' הביט בה במבט מוזר אך עשה כדבריה.
אוליביה נשמה עמוק ופנתה לבצע את משימתה. היא חשה במוחו של ג'ורג' המדמיין את המים, והשתמשה בזה. היא חשבה על כמה היא אוהבת מים ועל כמה שהיא זקוקה להם כעת.
חופן הלובן שבידיו של ג'ורג' הפך אט-אט למים בכמות של כוס. אוליביה הניחה את ידה תחת המים ומשכה אותם בכוחותיה אל הנער השוכב.
הנער פקח עין ומלמל "איפה אני?"
אוליביה לא שמה לב לכך, והמשיכה במלאכתה.
"אולי-" ניסה ג'ורג' להזהיר, אך היה זה מאוחר מידי. המים נשפכו על פניו של הנער.
-וויל-
הדבר האחרון שזכר היה שהוא נפל ונפל ונפל עד שחשב שזה לעלום לא ייגמר. ובשלב מסויים הוא פשוט איבד את ההכרה, כי הוא לא היה יכול להמשיך כך יותר.
ואז הוא התעורר כאשר שמע קולות מרחוק. הוא פקח עין ושאל היכן הוא, אז הוא הופתע מאוד כשהנערה בכל זאת שפכה עליו את המים. הוא גם לא ממש הבין מאיפה הם הביאו את המים, כי כל מה שסבב אותם היה רק מעין לובן מוזר שהוא לא הבין את פירושו.
כשהמים פגעו בפניו הוא קפץ בבת אחת ונעמד. הוא לא הצליח לעמוד כך על הכלום הלבן, ונפל עוד קצת למטה.
הוא הרים מבט אל הנערה ששפכה עליו את המים למרות שהיה ער. היה לה שיער ורוד. "אם היית בן, היית מצטערת על הרגע שבו נולדת."
"אני כבר מצטערת על הרגע הזה בכל מקרה," השיבה במבט עצוב ומלא חרטה.
"א..אני מצטער! לא חשבתי..לא התכוונתי…" המשפט יצא לו מוזר ומקוטע כיון שלא ידע מה לומר.
"בואו נרגע כולנו," אמר הנער השני בעל השיער הזהוב. "אני ג'ורג', וזאת אוליביה. היא בסך הכל רצתה להעיר אותך, והיות שהיתה באמצע לבצע כישוף לא הבחינה שהתעוררת. אוליב, סלחי לו. אנשים בדרך כלל מתרגזים כאשר שופכים עליהם מים. ותדעי לך שאני מאוד שמח על היום שבו נולדת." אוליביה הביטה בו במבט מעודד.
וויל העביר יד על פניו לנקות את המים. הוא סחט את שערו הירוק ואמר "וויל."
הוא לחץ ידיים עם ג'ורג', וגילה שהוא די מחבב אותו. אחר כך הוא אזר אומץ והושיט את ידו אל אוליביה. היא היססה לשנייה ואז לחצה את ידו.
"אני מצטער," לחש.
"זה בסדר," השיבה בלחישה.
"אז עכשיו נשאר לנו רק דבר אחד לפתור," אמר ג'ורג'.
"ומהו, אם יורשה לי לשאול?" השיב וויל.
"כיצד לצאת מכאן."
פרק 5
שום מקום
-ג'ורג'-
"מה זה בכלל המקום הזה?" שאל וויל, "ולמה לכל אחד מאיתנו יש צבע שיער שונה?"
"אני מגרין סיטי," דילגה אוליביה לשאלה השנייה, "אני היחידה שם עם שיער ורוד."
"גרין סיטי?" השיב וויל, "מזל שלא נולדתי שם. כך הייתי סתם כמו כולם."
"רגע," שאל ג'ורג' בעיניים פעורות, "מה שאתה מנסה לומר כאן זה שאתה מהעיר האבודה?"
וויל הנהן בראשו קלות. "גולד סיטי, העיר הטובה ביותר שתמצאו."
"שנים," השיב ג'ורג', "שנים שאני מנסה למצוא את גולד סיטי, ועכשיו אני פוגש מישהו משם. פשוט לא ייאמן."
"חברים," אמרה אוליביה, "כדאי שנתרכז ביציאה מכאן."
הנערים הסכימו איתה ושלושתם החליטו להתחיל לחבר נתונים.
"אנחנו יודעים שנפלנו כדי להגיע לכאן," פתחה אוליביה.
"אני לא בטוח איך הגעתי," קטע אותה.
"אנחנו יודעים שאפשר ללכת כאן על כלום אם יש לך מספיק שיווי משקל," הוסיף וויל.
"ואנחנו יודעים שהכל כאן לבן," הוסיף ג'ורג' בניסיון לתרום לשיחה. וויל תקע בו מבט זועף, אך אוליביה נראתה מהורהרת.
לפתע, כשראה כך את שלושתם עומדים ודנים בנושא מסויים, קלט בהלם מוחלט שהנבואה שקרא בעיתון היתה עליהם.
"אני חושבת שאני יוד-" התחילה אוליביה להגיד, אך הבחינה בג'ורג' שמעד ונפל עוד כמה מטרים מטה.
"תן לי יד," קראה לעברו אוליביה.
הוא הושיט לה את ידו והיא משכה אותו מעלה.
"מה קרה?" שאל וויל.
"נזכרתי בקטע נבואה שקראתי בעיתון שמדבר על שלושתינו. אני רק זוכר שהיה כתוב שם שאני אשלם חוב על כך ששערי זהוב, ושלך יהיה כישוף בידך. מצטער, וויל, עליך אני לא זוכר."
"האמת שגם אני הייתי באמצע לנסות להבין נבואה הכתובה בשפה מוזרה, אך אז נפלתי לכאן," אמר וויל מהורהר.
"מצטערת לאכזב אתכם," אמרה אוליביה, "אבל לא קראתי שום נבואה לפני שהגעתי לכאן. הדבר האחרון שעשיתי היה לקפוץ מהחלון."
פתאום היה נראה שאוליביה בכלל לא איתם. מבטה היה מרוחק ומלא צער וחרטה.
"קפצת מהחלון?" שאל וויל, אשר ככל הנראה לא שם לב למצוקתה של אוליביה.
"סיפור ארוך." ענתה אוליביה ונראה שחזרה אליהם, "בכל מקרה, מה שהתחלתי להגיד קודם…"
"רגע, אוליב," אמר ג'ורג' בכל העדינות שהצליח לגייס. "בבקשה, התשדלי לשחזר את מה שקרה לפני שקפצת מהחלון. את בטוחה שאינך ראית נבואה? שום סוג של נבואה?"
"נבואה…" השיבה אוליביה וניסתה להיזכר. היא חשבה כדקה ואז אמרה "אני יודעת! ראיתי את אבא שלי קורא עיתון שהיו בו שלושה נערים עם צבעי השיער שלנו. כנראה הנבואה הזאת באמת עלינו!"
"ג'ורג'," אמר וויל. "היה כתוב בנבואה הזאת משהו על שלושתינו יחד? לא על כל אחד לחוד?"
"אממ…" גרד ג'ורג' בראשו. "אני חושב שהיה כתוב שננסה להציל את העולם באיזה מסע. הו, והיה עוד משהו. אנחנו כנראה עומדים לנפול מאיזה צוק."
"לא יודע מה איתכם," השיב וויל בקמצוץ חרדה, "אבל אני מאוד מקווה שהנבואה הזאת לא עלינו."
"אתם מוכנים להקשיב אי פעם למה שהתחלתי להגיד לפני שג'ורג' סיפר לנו על הנבואה הזאת?" התרגזה אוליביה.
"מצטערים, ברבי," אמר וויל, "דברי."
היא נעצה בו מבט זועם והתחילה לדבר. "אני חושבת שאני יודעת איפה אנחנו. תחשבו לרגע בהיגיון. איזה מקום אתם מכירים שהכל בו לבן? לא יודעת מה איתכם, לי עולה רק מקום אחד כזה."
וויל וג'ורג' החליפו מבט ואמרו יחד: "וייט לנד!"
"אכן." אישרה אוליביה, "וישנו דבר נוסף שאני חושבת שאני יודעת. מהו המסע שעלינו לערוך. תחשבו על זה רגע. שלושה נערים שלכל אחד צבע שיער שונה משל עירו נפגשים באמצע שום מקום. איזה משימה כבר יכולה להיות להם?"
"לחשוב על דרך לשנות את צבע השיער?" שאל ג'ורג'.
"לשנות את העולם!" התלהטה אוליביה, "לגרום לכולם להבין שאם מישהו שונה מהם זה לא אומר שצריך לשנוא אותו! העולם צריך להתייחס אלינו בדיוק כמו אל כולם!"
"מי שונא אותך?" שאל וויל בחוסר טקט האופייני לו.
"ההורים שלי," ענתה בצער.
"ההורים שלי אוהבים אותי," אמר וויל.
"אין לי הורים," לחש ג'ורג'.
כולם הביטו בצער אחד על השני.
"זהו זה!" אמרה אוליביה, "זו הדרך שלנו החוצה! הרי לשלושתינו יש רגשות מעורבים בנוגע להורים שלנו. כל אחד צריך לחשוב חזק על ההורים שלנו, ובעזרת הכישוף שלי נצליח לצאת מכאן!"
שלושתם התרכזו חזק בהורים שלהם. וויל חשב על ההורים שלו שבוודאי מצטערים עכשיו על היעדרו, ועל כמה שהוא שמח שהם אוהבים אותו. אוליביה חשבה על ההורים שלה שבטח מאושרים מכך שסוף סוף נעלמה מחייהם, וחוגגים את זה ברגעים אלו ממש. דמעה נצצה בעינה, אך היא הבליעה אותה. וג'ורג' חשב על ההורים שלו שהקריבו את חייהם למען עתידו. מה היה נותן רק כדי לפגוש אותם ולו לדקה בלבד.
וכך שלושתם ריחפו וריחפו באוויר, והתפצלו כך שכל ריחף לכיוון אחר
הם צעקו זה את שמו של זה, אך דבר לא עזר. הם הוטחו כל אחד אלפי קילומטרים מהמקום בו עמדו ואיבדו את הכרתם תוך כדי נפילה לעיר זרה.
פרק 6
פינק סיטי
-אוליביה-
אוליביה פקחה את עיניה ומצאה את עצמה בבית ריק מאדם.
"יש כאן מישהו?" שאלה. קולה הדהד ברחבי הבית השקט.
היא הסתובבה ברחבי הבית ובחנה אותו מקרוב. הוא היה קטן והיו בו רק סלון, מטבח, חדר אמבטיה וחדר שינה.היו שם רהיטים רגילים- ארונות, מיטה, מקרר, כיסאות וכולי. היא הביטה בתמונות שהיו תלויות ברחבי הבית. רובן היו של זוג צעיר בעל שיער ורוד המחזיקים בידיהם תינוק בעל שיער זהוב. היא ראתה תמונות של הילד בגיל קצת יותר מאוחר, אך בשלב ההוא הוריו כבר לא היו שם איתו.
לפתע היא ראתה תמונה של הנער בערך בגיל שלה, מתנשק עם נערה בעלת שיער ורוד ועיניים סגולות. היא הוכתה בתדהמה: זה היה ג'ורג' ללא כל צל של ספק! כנראה שאין לה סיכוי איתו, כי ככל הנראה יש לו כבר חברה.
היא עזבה את התמונות והתיישבה על הספה בכובד ראש. אם אני בפינק סיטי, חשבה לעצמה, אז מן הסתם וויל בגרין סיטי וג'ורג' בגולד סיטי. אם כך, היא שמחה בשבילו. הוא אמר שהוא מחפש את גולד סיטי כבר הרבה זמן.
אבל אם הם התחלפו כך שכל אחד נמצא כעת במקום עם צבע השיער שלו, אז מה בעצם המשימה שלהם? היא עדיין חשבה שלגרום לעולם להבין שהם אנשים רגילים בדיוק כמו כל שאר העולם זאת משימתם. אבל איך?
לפתע הדלת נפתחה בחבטה. "אני לא חושבת שיש כאן מישהו." אמר קול של נערה.
"אין לנו מה להפסיד," ענתה הנערה השניה בשקט.
הן סרקו את הבית בחיפוש אחר מישהו, ככל הנראה ג'ורג'. אוליביה תהתה מה עדיף לה- להסתתר מפניהן כך שלא יחשדו בקשריה אל ג'ורג', או לספר להן מה קרה ולבקש את עזרתן.
אך לפני שהספיקה להחליט הגיעו שתי הנערות בעלות השיער הורוד (היא כנראה תצטרך להתרגל לזה שכל מי שהיא תראה כאן יהיה בעל שיער ורוד).
"פולשת!" הכריזו בקול זעקה, "מה את חושבת שאת עושה בבית של ג'ורג'?"
"ואתן אינכן פולשות?" השיבה אוליביה ברוגע, "הרי גם אתן נמצאות בביתו של אדם זר ללא רשותו."
הנערה השקטה הסמיקה קשות. "ג'ורג' מחבב אותנו! הוא היה רוצה שנחפש אחריו בהיעדרו."
"טיילור," אמרה הנערה השנייה, "אני חושבת שהיא יודעת היכן ג'ורג'. אולי כדאי שנתפוס אותה וננסה לגלות מידע"
"אני מזהירה אתכן שיהיה לכן קשה מאוד לתפוס אותי, גם אם אתן שתיים ואני אחת. הסיכויים שלכם קלושים ביותר." אמרה אוליביה.
קווין וטיילור רצו לכיוון אוליביה בניסיון לתפוס אותה. אוליביה משכה אליה בכוחותיה שני כיסאות אל שני עבריה וחבל עבה. היא משכה את קווין לימינה ואת טיילור לשמאלה וקשרה אותן בעזרת החבל לכיסאות. הבנות היו בתדהמה מוחלטת. הן ניסו להיאבק , אך היו כבולות היטב, וכל זאת בלי שאוליביה זזה סנטימטר אחר ממקומה.
מה שאני צריכה עכשיו, חשבה לעצמה, הוא לעשות להן קצת הפנוט. היא משכה שני סכינים מהמטבח וכיוונה כל אחד לבת אחרת.
"תסתכלו לי בעיניים," אמרה.
שתיהן הביטו בה. "יפה. עכשיו תקשיבו לי טוב. אני אוליביה, ידידה של ג'ורג' ושל נער נוסף בשם וויל. שלושתנו התחלפנו בערינו כדי שנוכל לבצע משימה חשובה. עכשיו אתן הולכות הביתה ומפעילות את כל הקשרים שיש לכן כדי להשיג לי במה אחר הצהריים בכיכר העיר, וראיון קצר בטלוויזיה. אם לא תקשיבו למה שאני אומרת, הסכינים האלו לא ירחמו עליכן שנית."
ככל שהיא דיברה עיניהן של הבנות התערפלו יותר ויותר והתמלאו במערבולת של צבעים.
"מצוין," אמרה אוליביה, "אני אחכה לכן כאן שעה, ובסופה אני רוצה לשמוע מה השגתן. ואני מצפה מאוד לשמוע שהשגתן הרבה." היא דיברה בקול חמור.
הן הנהנו בהבנה והיא חתכה את החבלים ושיחררה אותן. "בהצלחה!"
פרק 7
גרין סיטי
-וויל-
וויל התעורר בבית גדול למדי. היא שפשף את עיניו וקם על הרגליים. הוא ראה בעל ואישה וכמה ילדים אוכלים ארוחת ערב, ולכולם היה שיער ירוק. כדאי שיסתלק מכאן לפני שמישהו ישים לב אליו. הוא יצא בשקט מהבית ויצא לטייל בעיר. היה לו מוזר שאף אחד לא נעץ בו מבטים כמו תמיד, ואז הוא קלט שהוא לא שונה מהם.
לפתע הכה בו חיזיון והוא התעלף. החיזיון היה על עיר שכולם עומדים בה לדין על ידי שתי רוחות. האנשים שקיבלו את השונה יצאו בשלום מין הדין, ואילו האנשים שאינם קיבלו את השונה נהרגו. אז זאת המשימה שלנו, הבין. לגרום להם להשתנות וכך כולם ישארו בחיים ולכולם יהיה שמח. הוא ראה בנוסף בחזיונו שעון, אך לא ממש הבין את משמעותו.
לפתע מישהו שפך עליו מים. "אתה בסדר?" שאל, "התעלפת."
"למה כולם שופכים עליי מים היום?" מלמל וויל. "תודה," הוסיף לאיש שהעיר אותו. "אשמח אם תוכל לעזור לי בדבר נוסף. יש כאן במקרה כיכר מרכזית שאנשים נואמים בה?"
"בטח," השיב האיש, "כיכר המים."
"תוכל לעזור לי להשיג נאום שם?" דאל וויל.
"אנסה," השיב האיש, שהתגלה כנחמד במיוחד. "בוא איתי ונסדר לך יחד נאום."
"המון תודה!" השיב וויל בהתרגשות.
הוא צעד בעקבות האיש וחשב על השעון שראה בחזיון. הוא הביט במפרקי ידיו, ולהפתעתו מצא שעון על ידו השמאלית. השעון היה מוזר. לא היו בו מחוגים ולא שעה אלא רק שלושה עיגולים, ירוק ורוד וזהוב. כנראה זאת הדרך לתקשר עם ג'ורג' ועם אוליביה! הוא לחץ על העיגול הורוד והירוק ולחש "אתם שומעים אותי?"
הוא שמע את קולותיהם המופתעים אומרים "וויל?"
"הביטו בשעונים," הסביר, "זו הדרך שלנו לתקשר. עכשיו תשמעו מה גיליתי" והוא סיפר להם על החיזיון שלו.
"מכך הבנתי שעלינו לשנות את טבעם איכשהו. אני חושב שכל אחד צריך להעביר נאום לעיר בה הוא נמצא ולשדר לה את החיזיון כך שיבינו את חשיבות קבלת השונה."
"בסדר," השיב ג'ורג'.
"אני כבר בחצי הדרך," אמרה אוליביה.
"נדבר כבר," אמר וויל וניתק את השיחה.
הוא המשיך לצעוד לצד האיש עד שהגיעו לעיריה. הם חיכו בתור לראש העיר כחצי שעה ואז נכנסו.
"הנער הזה רוצה לשאת נאום בכיכר המים," אמר האיש.
"על מה?" חקר ראש העיר.
"על לשנות את העולם," אמר וויל במבט נחוש.
ראש העיר נאנח. "בסדר. תגיע לכיכר המים בשעה 9 בערב. ואל תאחר!"
"תודה רבה!" השיב וויל הנרגש. הם לחצו ידיים ואז וויל והאיש יצאו מהחדר.
"אגב, אני וויל."
"אדוארד," השיב האיש והם נפרדו.
פרק 8
פינק סיטי, גרין סיטי
והעיר האבודה, גולד סיטי
-ג'ורג', וויל ואוליביה-
וכך נאמו שלושתם כל אחד נאום משלו. הם שידרו את החיזיון לכל האנשים הסבירו להם למה חשוב כל כך לקבל את השונה, שאחרי הכל לא כל כך שונה מהם. הם סיימו את הנאומים שלהם וסכו במחיאות כפיים סוערות במיוחד. וכך כל אחד לקח על עצמו לקבל כל אחד כפי שהוא.
וכאשר סיימו את משימתם הרת הגורל, חזר כל אחד מהם הביתה.
הוריו של וויל שמחו לראותו ואהבו אותי יותר מאי פעם.
הוריה של אוליביה ביקשו סליחה והתחילו לאהוב ולקבל אותה.
ואת ג'ורג' קיבלו כל העיר במחיאות כפיים סוערות ובחיבוקים.
כי בזכות שלושת הנערים האלו העולם כולו ניצל. ולא היה אדם יותר אהוב מהם לכל שארית החיים.