את גוררת את המזוודה הסגולה שלך על פני הריצוף הלבן, שנקי יחסית לכמות האנשים שהלכו עליו בשעות האחרונות. מסביבך נשמעים קולות בשפות זרות, בעיקר בצרפתית, ואת סופגת את הצלילים והמראות בסקרנות. זאת לא הפעם הראשונה שאת טסה לחופשה בחוץ לארץ, אבל זאת הפעם הראשונה שלך בצרפת. את נלחמת בדחף לעקם את פנייך בחוסר שביעות רצון מכך שההורים שלך החליטו שאתם נוסעים לדרום צרפת, ולא לפריז. העדפת את העיר הגדולה ושוקקת החיים על פני השטחים הירוקים הרחבים עם העיירות הקטנות, במיוחד לאור העובדה שהתכנונים לרוב החופשה שלכם הם בילוי בחיק הטבע, לצערך. זה לא שלא אהבת את הטבע – הוא היה יפה, פשוט לא אהבת אותו כמו שההורים שלך אהבו אותו. ולא רצית לבלות בו ימים שלמים כשאת יכולה לשוטט במקום עירוני.
אתם יוצאים משדה התעופה, השמש מלטפת את עורך בקרניים חמימות כשאת מסתכלת סביבך על המקום הזר. באוויר שורר ריח של ים, ולוחיות הרישוי של המכוניות משמשות תזכורת קבועה לכך שאת נמצאת במדינה אחרת. ההורים שלך תופסים מונית ואתם מעמיסים את המזוודות שלכם ונכנסים לתוכה. את תיק הגב השחור שלך את מניחה לידך (את מעדיפה תיקי צד, אבל ידעת שלא יהיה לך נוח להסתובב ככה בטבע).
נהג המונית מתחיל לנסוע ואת מוציאה את האוזניות הלבנות שלך ושמה אותן באוזניים, מקבלת את השתיקה של ההורים שלך כסימן שהם לא צריכים את ההקשבה שלך לשיחה נוספת על התוכניות לעשרת הימים הקרובים.
לפני שאת מספיקה להפעיל את המוזיקה שלך מתחיל להתנגן ברדיו של המונית שיר בצרפתית, ואת משתהה לרגע עם הפעלת האלבום שהתכוונת לשמוע. את תמיד אוהבת להכיר מוזיקה חדשה, למרות שעד עכשיו לא ניסית להכיר מוזיקה בשפות שהן לא אנגלית. קצב המוזיקה שעולה מהרמקולים שבמכונית דומה לקצב של רוב השירים האהובים עלייך, ואת מוצאת את עצמך נהנת להקשיב לצלילי המילים המתנגנות גם מבלי להבין אותן ואת המשמעות שלהן. עם האוזניות באוזניים, את מקשיבה לשיר שמתנגן ברדיו עד שהוא מסתיים ורק אז מפעילה את המוזיקה שלך, מחליטה לחפש שירים נוספים בצרפתית מאוחר יותר.
את משעינה את הראש על החלון, צופה בנוף הזר מתחלף. אתם עוברים על פני הרבה עצים, שדות משתרעים ומעט מאוד אזורי מחייה. תחושת המרמור שלך חוזרת. יש שיגידו שאת מתנהגת בילדותיות, אבל את מרגישה שזאת עומדת להיות חופשה בלי מטרה ובזבוז זמן. וגם ככה את חושבת שהחופש שלך קצר מידי. זה לא שיש לך הרבה תוכניות או דברים שאת רוצה להספיק, את פשוט לא מרגישה מוכנה להתחיל את השנה האחרונה בבית הספר. המסגרת של מערכת החינוך, עד כמה שהיא מציקה, הייתה השגרה שלך במשך רוב מה שאת זוכרת מהחיים שלך. המחשבה על לעזוב אותה מפחידה אותך יותר משהיא משמחת.
אחרי בהייה של כמה דקות מבעד לחלון המכונית, את מתחילה להשתעמם. הנוף, עד כמה שהוא ציורי, חוזר על עצמו ולא מעניין אותך ואת עייפה מהטיסה והלילה הקצר שעבר עלייך לפניה. את עוצמת עיניים ונכנעת לקריאתה של השינה.
כשאת פוקחת עיניים, לוקח לך רגע להיזכר איפה את נמצאת. שלשום הגעתם לדרום צרפת ועכשיו את נמצאת במיטה שבחדר שלך במלון, מסונוורת מהאור שנכנס דרך החלון. את משפשפת עיניים, מפהקת ומתמתחת לפני שאת קמה להתארגן ליום מבוזבז נוסף בחופשה, יום שיכולת לנצל הרבה יותר טוב אם הייתם נוסעים לפריז. ברצינות, התוכנית שלכם להיום היא טיול ביער. בשביל זה טסתם? מצא חן בעינייך הרבה יותר להסתובב בעיירה שבה אתם נמצאים, כמו שעשיתם אתמול. צרפת מעניינת, עם המנהגים והמסורות השונות. היערות שבה פחות.
אחרי עשרים דקות את מאורגנת, השיער שלך אסוף למרות שאת אוהבת אותו פזור, ואת הולכת לאכול את ארוחת הבוקר שאתם מקבלים במקום (החלטתם שאתם רוצים להתמקד בטבע ולא בלחפש אוכל, ולכן במלון יש לכם ארוחות בוקר ועליכם לדאוג לעצמכם רק לארוחת צהריים). ההורים שלך כבר נמצאים ליד שולחן וכשאת מתיישבת לידם אתם מחליפים ברכות בוקר טוב. את לוקחת קוראסון, מתעלמת מהקול הקטן בראש שלך שאומר שזה משמין ויגרום לך להיראות לא טוב, ומתפעלת מכמות סוגי הגבינות. האוכל מזכיר לך שוב איפה את נמצאת.
כשעתיים אחר כך, את יוצאת מהמכונית אל יער שהדרך היחידה לתאר אותו היא גוש ירוק. כן, יצא לך להיתקל בכמה תיאורים של יערות בדברים שקראת מידי פעם, אבל לא הצלחת להבין איך היער הזה יכול להיראות מקסים או להיות קסום. נכון, יש בו הרבה גוונים של ירוק שנובעים מסוגי צמחים שונים ומשחקי אור וצל, ועדיין – הכל גוש ירוק. למרות שחלק מהגוונים בטח יראו טוב בתור צבעים של בגדים.
משהו זז מול פנייך, ואת ממצמצת וקולטת שאמא שלך מנסה למשוך את תשומת ליבך ושלא שמעת אותה קוראת בשם שלך כי את עדיין עם אוזניות. את לוקחת את הטלפון, מפסיקה את המוזיקה ומוציאה את האוזניות כדי לשמוע את מה שאמא שלך רוצה להגיד.
"אנחנו רוצים להתחיל ללכת. כדאי שתשימי את הטלפון והאוזניות בתיק ותקחי עלייך עוד מים," היא אומרת.
את מהנהנת ורוטנת בשקט, לא נלהבת מהטיול. כמה דקות לאחר מכן התיק שלך יותר כבד ואתם עוזבים את המכונית, נכנסים יותר עמוק לתוך גוש הצמחים הירוק שנקרא יער. השביל צר ואתם הולכים בטור, את באמצע. את מנחשת שלא הרבה מטיילים כאן, היות והמכונית שלכם הייתה היחידה בשטח הקטן שמיועד לחניה והשביל כמעט בלתי נראה בין הצמחייה. אבל בעצם אין סיבה שתופתעי מזה, הרי סביר להניח שרוב האנשים, כמוך, לא מוצאים הנאה בהליכה ככה ביער באמצע שום-מקום.
את מאבדת את חוש הכיוון שלך מהר מאוד בין גווני הירוק. התחושה מערערת למרות שאת לא נמצאת לבד, את רגילה לכך שאין לך בעיות בהתמצאות בקניונים או חנויות בגדים שנראות להורים שלך מבלבלות מאוד. את לא אוהבת להרגיש ככה. מספיק בתחום אחד בחיים שלך – העתיד – את לא יודעת לאן את הולכת, את לא צריכה שזה יהפוך למשהו ממשי.
נדמה לך שעובר נצח עד שאתם עוצרים להפסקה קטנה של מנוחה ואוכל, במקום שבו אפשר לשבת בין הסבך הירוק. ההורים שלך נראים יותר מידי שמחים בעינייך בהתחשב בסיטואציה, וקמים להמשיך בדרך מהר מידי לטעמך. הם מתחילים להתקדם, נבלעים בצמחייה כדי לבדוק משהו קרוב שתפס את תשומת ליבם כשאת מכניסה את המים שלך לתיק.
"חכו לי!" את קוראת, סוגרת את התיק וממהרת אחריהם במה שאת חושבת שהוא השביל. את עוקבת אחרי מה שנדמה לך כמו הקולות והצעדים של ההורים שלך ומתחילה להילחץ כשעוברים כמה רגעים ואת לא רואה אותם.
"אמא? אבא?" את צועקת, ולא מקבלת תשובה. "אבא! אמא!" את לא שומעת שום דבר חוץ ממשק כנפיים של ציפור שנבהלה מהרעש. הנשימות שלך מתקצרות והלב מחיש את קצב פעימותיו בחרדה מתגברת. את מכריחה את עצמך לנשום עמוק ולחשוב, עוצרת במקום ולא ממשיכה ללכת כדי לא ללכת לאיבוד עוד יותר. את בודקת את הטלפון שלך – אין קליטה, כמובן, את הרי נמצאת בתוך יער באמצע שום-מקום. יש לך אוכל ומים. ההורים שלך ישימו לב שלא מצאת אותם ויבואו לחפש אותך, ואם לא תזוזי אמור להיות להם יותר קל למצוא אותך, נכון?
שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. להיכנס לפאניקה רק יהפוך את המצב לגרוע יותר. שאיפה, נשיפה. אסור לך לבכות כדי שהראייה שלך לא תהפוך למטושטשת. שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. את מחליטה לנסות לחזור למקום שבו עצרתם כדי שאמא ואבא שלך יוכלו למצוא אותך שוב בקלות, לא יכול להיות שהתרחקת הרבה משם, הלכת רק קצת לפני שהבנת שאת לא מוצאת את ההורים שלך. שאיפה, נשיפה. את יכולה לעשות את זה. שאיפה, נשיפה. את מסתובבת לכיוון שממנו את חושבת שהגעת, בודקת את השעה בטלפון כדי שתוכלי לשים לב אם את הולכת עוד יותר לאיבוד כשכבר היית אמורה למצוא את המקום שבו עשיתם את ההפסקה הקצרה.
אולי בגלל ההיסטריה, אולי פשוט בגלל שהכל סביבך נראה לך אותו הדבר, את לא מוצאת את המקום של העצירה שעשיתם ובטח רק הולכת יותר לאיבוד. קראת להורים שלך כמה פעמים, בלי לקבל תשובה. את מתיישבת על פיסת קרקע בלי צמחים, עייפה מכדי להמשיך לעמוד ולחכות במקום שימצאו אותך. את מכריחה את עצמך לנשום, להרגיע את עצמך – אם זה אפשרי בכלל – ובודקת את הטלפון שלך. עדיין בלי קליטה. את שותה קצת מים ורוצה להוציא את האוזניות ולשמוע מוזיקה, אבל מחליטה שכדאי שתשמרי את הסוללה שיש לך ותישארי קשובה למקרה שההורים שלך יצעקו את השם שלך בטווח שמיעה. את יודעת שזאת ההחלטה החכמה, למרות שבלי המוזיקה העיניים שלך מתחילות להתמלא בדמעות שאת לא מצליחה להמשיך לעצור.
את לא בטוחה כמה זמן את יושבת ככה, ראש נח על הברכיים שמשוכות אל החזה ודמעות זורמות מהעיניים. הטלפון שלך מראה שכבר עברה שעה מאז שהלכת לאיבוד, מה שמעלה בך גל חדש של בכי ופאניקה. את גם ככה בתקופה בחיים בה את מרגישה אבודה ולא יודעת לאן את רוצה ללכת, הדבר האחרון שהיית צריכה זה שהחופשה הזאת תיהרס כל כך ותלכי לאיבוד פיזית. הבכי לא מרגיע אותך אז את מנסה לעצור אותו, מה שלא כל כך מצליח. את מנסה לזמזם את אחד השירים האהובים עלייך כדי להירגע, והדמעות מפסיקות לזרום. את מוחה בגב ידך את השבילים שהן השאירו על הלחיים שלך כשאת חושבת שאת רואה תנועה בגוש הצמחייה הירוק מולך.
"אמא? אבא?" את קוראת בתקווה. רשרוש עובר בענפי העצים מעלייך ואת מרימה מבט. נדמה לך שראית כנף של ציפור גדולה נעלמת בין העלים. מוזר, ההורים שלך דיברו בדרך לכאן על כל מיני צמחים מעניינים שיש ביער ולא הזכירו ציפורים גדולות שחיות באזור, דבר שהיה ראוי לציון. רחש נוסף, שקט יותר, עובר בענפים. היית מפספסת אותו אם לא היית קשובה במיוחד עכשיו. את מצמצמת עיניים בחשדנות, מנסה לראות את מה שהשמיע את הקול.
"שלום?" שואל קול מתנגן באנגלית במבטא מוזר. את מזנקת על רגלייך בבהלה, לא רואה אף אחד בין הצמחים.
"מי שם?" את קוראת באנגלית. יצור בגובה מטר בערך נכנס לשדה הראיה שלך. זה לא בן אדם, וזה לא דומה לשום דבר אחר שראית או שמעת עליו. הדבר הזה הוא מי שדיבר אלייך קודם?
"שלום," אומר היצור, והקול שלו הוא אותו קול מתנגן עם המבטא המוזר שדיבר קודם. "את בסדר?"
את ממצמצת. היצור המוזר שמולך מדבר אנגלית. אולי את הוזה, תופעת לוואי של הזמן שבילית לבד ביער? אולי לא שתית מספיק ויש לך הזיות שנובעות מהתייבשות, או שנרדמת ואת חולמת? את צובטת את עצמך, וזה כואב.
היצור עדיין עומד מולך, על שתי רגליים דקות וקצרות יחסית. הגוף שלו מכוסה בפלומת נוצות חומה כמו גזעי העצים והוא לובש מה שנראה כמו מכנסיים קצרים בצבע ירוק כמו העלים שמעל ראשך – צבעים שנועדו בבירור להסוות את היצור ביער. פלג הגוף העליון של היצור חשוף, ובמקום ידיים יש לו… כנפיים?
זה לא יכול להיות אמיתי. היצור שמולך נראה כמו האמת שמאחורי האגדות על הפיות, אבל זה לא יכול להיות אמיתי. נכון, אומרים שבכל אגדה יש גרעין של אמת, אבל הפיות היו יצורים מסיפורי הפנטזיה, תוצר הדמיון של אנשים שרצו שיהיו להם כנפיים. לא יכול להיות שהיצור שמולך, שנראה בערך כמו עטלף אנושי, הוא הוכחה בשביל המאמינים לקיומן של הפיות – פיות לא קיימות, למרות שהיצור הזה נראה כאילו הוא יכול להתאים להגדרה.
"את בסדר?" היצור-פיה שואל שוב. את קולטת שעם כמה שהסיטואציה הזויה בעינייך, היצור מחכה שתעני לו. את מתלבטת לרגע מה לענות.
"לא," את אומרת לבסוף, מחליטה שאת לא רוצה שהיצור-פיה המוזר יעזוב אותך ותישארי שוב לבד. "הלכתי לאיבוד."
היצור-פיה שותק למשך רגע ארוך. "קוראים לי סטאלי. אני אעזור לך, בואי איתי."
את מהססת. לדבר עם היצור-פיה זה משהו אחד, אבל ללכת אחריו בתוך היער הזה זה דבר אחר. איך את יכולה לבטוח בו? ומה יקרה אם ההורים שלך יעברו במקום שבו את נמצאת עכשיו אחרי שתלכי? את אמורה לא לזוז כדי שיהיה להם יותר קל למצוא אותך.
"לאן?" את שואלת את היצור-פיה, אפילו לא אומרת לו את השם שלך למרות שאמר לך את שלו.
"אל הקהילה שלי," משיב סטאלי, היצור-פיה. אז יש עוד כמוהו. "כדי שנוכל לעזור לך למצוא את מי שבאת איתו לכאן." הוא חצי מסתובב, כמו מתכוון ללכת גם אם לא תעקבי אחריו. סקרנות מפעפעת בתוכך, ואת מבינה שמעניין אותך לראות את הקהילה של יצורי-הפיות. את מחליטה לעקוב אחרי סטאלי, שכנראה מבין מה בחרת לעשות כי הוא מתחיל להתקדם אל בין הסבך בקצב שתוכלי לעמוד בו.
"קוראים לי גאיה," את מנדבת את המידע כשסטאלי מזנק בין גזעי עצים קצת לפנייך, וממשיכה ללכת אחריו בשתיקה.
ההליכה עם סטאלי מזכירה לך את ההליכה מוקדם יותר היום עם ההורים שלך, שהסתיימה בזה שהלכת לאיבוד. את ממהרת לצמצם את הפער עם היצור-פיה. מפחדת לאבד אותו ולהישאר שוב לבד בתוך הגוש הירוק.
אתם הולכים במשך זמן מה (כלומר, את הולכת וסטאלי מתעופף מגזע לגזע כי יש לו כנפיים, עובדה שאת עדיין מתקשה לעכל) לפני שסטאלי עוצר. את מפסיקה ללכת, מחכה להסבר למה עצרתם.
"אנחנו קרובים לקהילה שלי, אבל הם מפחדים מבני אדם אז אני אלך אליהם קודם כדי שלא יבהלו," סטאלי אומר ונעלם בין העצים, במהירות שבה לא השתמש קודם ולא אפשרה לך למחות על זה שאת נשארת לבד. את מכריחה את עצמך להישאר רגועה, מתרכזת בנשימות עמוקות – שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה – ומתחילה לזמזם שוב את השיר האהוב עלייך כדי שהפאניקה לא תשתלט. לבהות במקום שבו סטאלי נעלם בתקווה שהיצור-פיה פשוט יופיע שוב גורם לך להיכנס להיסטריה, אז את מתיישבת ומתבוננת באדמה, עוברת לזמזם כמה שירים נוספים שאת אוהבת.
את לא שמה לב אל סטאלי כשהוא חוזר, עד שאת מתמלאת תחושה מציקה שצופים בך ומרימה מבט, מגלה את היצור-פיה עומד מולך ומתבונן בך במבט מוזר שאת לא מצליחה לפענח. את קופצת בהפתעה, נעמדת בחזרה במהירות. סטאלי עדיין מסתכל עלייך בצורה מוזרה.
"מה?" את שואלת.
"כלום," עונה היצור-פיה. "בואי, אנחנו עומדים להיכנס אל אזור המחייה של הקהילה שלי."
אתם הולכים בשקט במשך כמה דקות, עד שאת מתחילה לשמוע צלילים וסטאלי עוצר ומכריז שהגעתם.
את מסתכלת מסביבך, בהתחלה לא שמה לב מה שונה ביער שמקיף אותך, חוץ מהצלילים. נדמה לך שהעצים מזמרים, רצפי תווים של שירה נטולת מילים. זה יפהפה, ולמשך רגע את מפסיקה לחפש במבטך את היצורים-פיות ופשוט מקשיבה, אבל המלודיה מעוררת בך תחושה של חוסר מנוחה ושל חשש, וקצת עצבנות. סטאלי כנראה מרגיש בזה, הוא מפיק רצף תווים שנדמה רגוע יותר מהמנגינה שאופפת אתכם. את תוהה פתאום אם אלה בני מינו של סטאלי שמפיקים את המוזיקה, האם זאת דרך התקשורת שלהם? הרעיון מוצא חן בעינייך מאוד, וגם מסביר את המבטא המתנגן והמוזר שיש לסטאלי. יצורים שמתקשרים בכזאת הרמוניה, שחיים בתוך מנגינה… זה מקסים בעינייך, היית רוצה לחיות ככה בעצמך.
המנגינה נשארת סוערת למשך עוד רגע ואז נרגעת, דועכת, כמו סיום של שיר. את מצליחה להבחין בכמה פרצופים דומים לזה של סטאלי בין העלים והענפים כשהיצור-פיה מאותת לך לבוא אחריו. סקרנית, את בוחנת את הסביבה בעניין חדש, רוצה לגלות עוד על הקהילה שאל אזור המחייה שלה נכנסת.
סטאלי מוביל אותך כמה מטרים קדימה בתוך העצים, אל שני יצורי-פיה נוספים על ענף נמוך ששקועים בשיחה של תווים. לנוצות שלהם יש גוון אפור, בשונה מהחום של סטאלי. כשהם שמים לב אליכם הם משתתקים ואת מקבלת תחושה של שיר שנקטע באמצע, יצירה לא גמורה. לרגע אתם מתבוננים, הם בוחנים אותך ואת אותם, ואז אחד מהם פורש כנפיים ונעלם במהירות בין העצים. השני יורד למטה, אלייך ואל סטאלי.
"זה וואייקלו, בן-הזוג שלי לחיים," אומר סטאלי. את תוהה אם בחברה שלהם זוגות חד מיניים זה דבר מקובל או שפשוט ההנחה שלך שסטאלי בן הייתה שגויה, כי הוא/היא בעצם לא אמר/ה שום דבר שמרמז על המין שלו/ה. "הוא לא מדבר ממש טוב אנגלית אז אני אתרגם כדי שתוכלו להבין אחד את השניה." את מהנהנת לאות הבנה. "וואייקלו עומד ללמד אותך על הנשמה שלך, כדי שנוכל לעזור לך."
את מבולבלת. "הנשמה שלי?"
סטאלי לא עונה לך, אלא עובר/ת לדבר עם וואייקלו בשפה המוזיקלית שלהם. את שמה לב שלקולות שלהם יש טונים שונים, ושביחד הם יוצרים הרמוניה, כמו דואט מוצלח. את מקשיבה להם בלי להבין את המשמעות, נהנת מהמלודיה השקטה. כמה רגעים אחר כך, סטאלי פונה אלייך שוב.
"לכל יצור חי יש נשמה," היצור-פיה אומר/ת (עדיין לא הצלחת להבין אם הוא זכר או נקבה, ואת מתביישת לשאול). "הנשמות הן חלק מהטבע. הן הצד של הרגש, תמצית החיים. בנוסף לנשמה, יש גם את התודעה, וכשלומדים לחבר ולאזן ביניהן אפשר לעשות דברים שנראים כמו קסם."
את רוצה למחות ולהגיד שזה לא אפשרי, קול ההיגיון שלך זועק שזה לא ייתכן, אבל מי שעומד מולך ומספר לך את זה הוא יצור-פיה, אדם-ציפור, אז את מהססת להגדיר משהו כבלתי אפשרי.
"וואייקלו הוא אחד המומחים שלנו בענייני נשמות, הוא חוקר את היכולות שלהן כבר הרבה זמן. הוא הולך לעזור לך להתחבר לנשמה שלך, ואז נלך אל חברת הקהילה עם הנשמה הכי מבוגרת וחזקה כדי לעזור לך לחזור." סטאלי ממשיך/ה להסביר. וואייקלו אומר משהו והיצור-פיה החום מבין השניים ממשיך/ה לדבר. "גלגול נשמות קיים, הן מגיעות מהשמש ועוזבות אל הירח והכוכבים אחרי שהן מרגישות שמיצו את זמנן על האדמה. ככל שהן כאן יותר זמן הן צוברות יותר ניסיון, ולפיכך יותר חזקות."
למרות מוזרות כל העניין, ההסבר מרתק. את כמעט שוכחת למה את בכלל נמצאת בסיטואציה הזאת מלכתחילה, כמעט.
"אנחנו נעשה מין מדיטציה כדי לעזור לך להתחבר לנשמה שלך במהירות. שבי, תישעני על הגזע של העץ ותעצמי עיניים," מנחה סטאלי. את עושה כפי שאמרו לך, מניחה את התיק שלך לידך. ווואייקלו מתחיל לזמזם משהו שנשמע כמו מנגינה ישנה, וסטאלי נותן/ת הנחיות כמו במדיטציה מודרכת.
את מנסה לעקוב אחרי ההדרכה של סטאלי, לפתוח את התודעה שלך כמו שהיצורים-פיות רוצים שתעשי, להרפות מהמחשבות. את לא יודעת אם את מצליחה, אבל את כן יודעת שאת מרגישה קצת ישנונית מצד אחד, ומצד שני כאילו משהו רדום מתעורר אצלך עמוק בפנים. המוזיקה של וואייקלו, רצף תווים בקול צלול, נשמעת לך רגע כמו פכפוך עדין של מים, רגע כמו משב של רוח בענפים של עץ ורגע כמו טפטוף קליל של גשם. המלודיה כמו נכנסת לתוכך, מחלחלת לתוך העצמות. את חושבת שזאת הצורה הכי טהורה של מוזיקה ומתמסרת לצלילים, לפריטה שלהם על מיתרי הלב שלך.
ופתאום, למרות שהעיניים שלך עצומות, את מרגישה שאור מציף אותך. אבל הוא לא מסנוור, הוא פשוט נעים, מלטף. משהו בך מרגיש שלם, כאילו קיבלת משהו שהיה חסר לך בלי שידעת שבעצם היית צריכה אותו. ואולי זה מה שבאמת קרה.
את פוקחת את העיניים. וואייקלו וסטאלי נמצאים מולך. לא, זה לא היה חלום אחד גדול, את בתוך יער באמצע שומקום בדרום צרפת ופגשת יצורי-פיות שעזרו לך להתחבר לנשמה שלך. את ממצמצת ומביטה סביבך, בפעם המי-יודע-כמה היום. משהו בעולם נראה לך שונה, אבל את לא מצליחה לשים עליו את האצבע.
וואייקלו אומר משהו בכמה תווים, ואת קולטת שהבנת שהמשמעות היא "אני חושב שהצלחנו". את גם יודעת פתאום, בביטחון לא מוסבר, שסטאלי היא נקבה. וההבדל הכי גדול, את מרגישה פחות אבודה. חיוך, הראשון היום, עולה על פנייך.
"את מצליחה להבין אותנו עכשיו?" שואלת סטאלי בשפה חסרת המילים של היצורים-פיות. את מהנהנת, למרות שאת לא יודעת איך זה בכלל קרה. היית רוצה גם לדעת לדבר כמוהם, אבל נכון לעכשיו את מסתפקת בלהבין את המנגינות.
"יופי," אומרת סטאלי. "עכשיו אנחנו מחכות קצת לפני שנלך לגאליום, החיבור שלך לנשמה חדש וצריך קצת להתחזק קצת כדי שגאליום תוכל לעזור." את לא מבינה בנושא, אבל אם זאת הדרך שלך להתאחד עם ההורים שלך שוב את לא עומדת להרוס אותה. את מהנהנת לאות הסכמה. וואייקלו פורש כנפיים ועוזב אתכן, אולי כדי לחפש את מי שדיבר איתו ונעלם כשהגעתן. "בנתיים, יש לך שאלות?"
את מגלה שיש לך הרבה שאלות, מסתחררות בראשך, סערה של רצון לגלות דברים. ועכשיו יש את ההתלבטות מה לשאול קודם. לבסוף את מחליטה לבחור בשאלה שבעצם הציקה לך מהרגע שראית את סטאלי – "מה אתם?"
היצור-פיה מעלה על פניה משהו שאפשר לקרוא לו חיוך משועשע לפני שהיא עונה. "אפשר להגיד שאנחנו פיות, במונחים שלכם, אם כי למען האמת אנחנו פשוט גזע נוסף שהתפתח בטבע. הראשונים מבני מיננו אפילו היו כאן קצת לפניכם."
התשובה הזאת מעוררת בך עוד שאלות, ושוב לוקח לך זמן להחליט מה המידע שאת הכי משתוקקת לקבל. "למה אתם מפחדים מבני האדם?"
את ממש יכולה להרגיש את מצב הרוח של סטאלי משתנה בתגובה לשאלה, מתחלף במעין רצינות עצובה. "כי צדתם אותנו." היצור-פיה אומרת בקול שקט. "היינו שונים מכם, ואתם לא מגיבים טוב למה ששונה מכם. אבות אבותיכם ראו בנו מקור מזון פוטנציאלי, אז ברחנו מהם, הסתתרנו. במרוצת הזמן גיליתם אותנו במשך כמה פעמים, ואמנם לא רציתם לאכול אותנו אבל התנהגתם כלפינו באכזריות ושנאה. נסוגנו אל תוך היערות הגדולים והסבוכים, אל המעמקים בהם לא תגיעו אלינו שוב. כיום אם בני האדם ימצאו אותנו בוודאי נהיה מקור לניסויים. אתם מתייחסים לא יפה אחד אל השני, רומסים, מטפסים על השברים כדי להתקדם, דואגים רק לעצמכם, אדישים, מתעלמים, מכחישים – זה הטבע שלכם. אז למה שאלינו לא תנהגו גרוע מזה? אנחנו הרי שונים עוד יותר – אנחנו לא בני אדם." היא משתתקת לרגע, וכשהיא ממשיכה הטון שלה רך. "לכן אנחנו מפחדים ומתאמצים להתרחק מכם, עד כמה שאפשר בהתחשב בעובדה שכולנו נמצאים בכדור הארץ."
סערת השאלות בראש שלך משתתקת בבת אחת, כאילו מישהו לחץ על מתג כיבוי. את המומה, תגובה טבעית למפגש פנים מול פנים, בלי מסכות או איפור ושקרים, עם האמת. את לא באמת מופתעת ממה ששמעת ואת לא יכולה להכחיש. את רוצה להגיד שאת לא מבינה איך זה קרה, לזעוק ככה שכולם ישמעו שאתם לא כאלה, אבל עמוק בפנים את יודעת שמה שסטאלי אמרה נכון. וזה כואב, שורף אותך מבפנים עד שנשאר רק הרצון לשנות, כי התגובה הראשונה כלפי משהו חדש ושונה לא צריכה להיות אלימות.
את מחליטה לשאול שאלה אחת אחרונה. "אז למה אתם עוזרים לי? למה לא פשוט השארת אותי ביער לבד?"
"כי את לא הראשונה שהלכה לאיבוד כאן, וזה היה הדבר הנכון לעשות," משיבה סטאלי. "זה שאתם מתייחסים אלינו לא יפה לא אומר שאנחנו צריכים להתנהג באותה דרך. ואני חוקרת אתכם, בני האדם. סיקרנתם אותי, רציתי לדעת למה אתם מתנהגים ככה וללמוד עליכם עוד. גיליתי שלא כולכם דואגים רק לעצמכם, ושאם אתם מתחברים לנשמות שלכם אתם יותר נחמדים. וכגזע, יש לכם תקווה. זה מעורר התפעלות שלא משנה מה קורה לכם אתם ממשיכים קדימה, לוקחים את היאוש איתכם ומקווים שיהיה יותר טוב."
דמעות עולות בעינייך לשמע התובנות של סטאלי, ואת ממצמצת כדי לסלק אותן. נשארו לך עוד שאלות, אבל את לא חושבת שתוכלי להתמודד עם עוד תשובות כאלה, אמיתיות עד כדי כאב.
"בואי, הגיע הזמן ללכת אל גאליום," אומרת סטאלי. את שמחה על שינוי הנושא ומתרוממת מהקרקע בהקלה, מנערת מהמכנסיים השחורים שלך כמה עלים שנדבקו אליהם.
את מרגישה הרבה יותר ערה לסביבה כשאת וסטאלי הולכות את המרחק הקצר בתוך שטח המחייה של היצורים-פיות בשביל להגיע אל גאליום. להפתעתך, היער נראה לך פחות כמו גוש ירוק ויותר כמו מקום שנחמד לשהות בו. את נזכרת שסטאלי אמרה שהנשמות הן חלק מהטבע, אז כנראה העובדה שאת מחוברת עכשיו לנשמה שלך גורמת לך להתחבר יותר לטבע. את רוצה להתחלחל מהאפשרות שתהפכי להיות כמו ההורים שלך, אבל לא מצליחה. הטבע נראה הרבה יותר נחמד.
יצור-פיה שמשמיעה קול דומה לצחקוק חולפת מעליכן בתעופה מהירה, עושה סיבוב, נוסקת אל צמרות העצים וחוזרת שוב למטה אל סיבוב פרוע נוסף. סטאלי מוציאה רצף של צלילים נמוכים שנשמעים כמו רטינה, ואת קולטת את המשמעויות "ספארפלו" ו"שובבות".
אתן עוצרות ליד גזע של עץ גדול וסטאלי שורקת כמה תווים. משהו בצלילים נשמע לך הרבה יותר עשיר, כמו סיפור שגילית בו עוד פרטים. החיבור לנשמה מקרב אותך יותר למוזיקה? את מקווה שכן, שאולי זה אומר שתוכלי לנסות שוב ללמוד לנגן על פסנתר בלי שזה יגמר בכישלון מוחלט כמו בפעם הקודמת.
מישהו, כנראה גאליום, עונה לסטאלי מלמעלה בכמה תווים. בפעם הראשונה מאז שהגעת לשטח של קהילת היצורים-פיות את מרימה מבט למעלה. היית צריכה לעשות את זה כבר קודם, מסתבר. על העצים, לפני שהענפים נעשים דקים, יש דברים שנראים כמו בתי-עץ מוזרים. הם מסווים די טוב, משתלבים בגווני החום והירוק של הסביבה, אבל את מצליחה לראות את המקום שבו העץ נגמר והמבנה מתחיל. את קולטת שאלה קינים, ושאת לא צריכה להיות מופתעת כי אחרי הכל, ליצורים-פיות יש כנפיים. הם חצי ציפורים, טבעי שהם ירצו לגור על העצים איפה שבני אדם לא יתקלו בהם בטעות (לא שהרבה אנשים מגיעים לטייל ביער הזה).
יצור-פיה בצבע חום דומה לזה של סטאלי מתעופפת אליכן. היא לא שונה במבנה הפיזי מכל יצור-פיה אחר שראית, למרות שציפית שיהיה בה משהו שונה, גם אם קטן. גאליום עוצרת על ענף בגובה העיניים שלך (שלא כזה גבוה, את בסך הכל בגובה מטר ושישים סנטימטרים, דבר שמתסכל אותך כל פעם מחדש), ומברכת אתכן בניד ראש.
הקול של גאליום מלא בעוצמה שקטה וקצת מהדהד, כאילו יש בה כל כך הרבה אנרגיות שהצלילים חוזרים אליה מהסביבה. "עם מי טיילת?" היא שואלת.
"עם ההורים שלי," את עונה, מרגישה את הדאגה מכרסמת בך, אבל הפעם ללא הלחץ.
"זה מקל על העניינים. עצמי עיניים וחישבי עליהם," מורה גאליום. את מצייתת. הפעם האחרונה שבה ראית את ההורים שלך נדמית רחוקה ממך בשנות אור, למרות שהתרחשה רק לפני כמה שעות. את מגלה שאת מתגעגעת אליהם, ומשתוקקת לראות אותם שוב. הם המוכר במקום הזר הזה, אם כי את כן מרגישה בטוחה במחיצתם של היצורים-פיות.
"אני מרגישה איפה הם," מכריזה גאליום כעבור רגע ארוך. "היער יסייע לכם להתאחד." את פותחת עיניים למראה ענפי העצים זזים מעט ויוצרים שביל צר, כמעט בלתי נראה, אבל את יודעת שתצליחי לעקוב אחריו. זה נראה כמו קסם, ואת תוהה מה תוכלי לעשות אם תחזקי ותפתחי את הקשר שלך עם הנשמה.
"תודה," את אומרת לגאליום, ומסתובבת אל הדרך שלך בחזרה אל הורייך.
"אלווה אותך," מציעה סטאלי. את לא מתנגדת. שתי היצורים-פיות מדברות לרגע קצר ברצפי תווים מהירים, מתגלגלים בהרמוניה פשוטה, לפני שסטאלי פורשת את הכנפיים החומות שלה ומתעופפת אל תחילת השביל. את ממהרת אחריה, כמו שעשית כמה שעות קודם בדרך ההפוכה. ההליכה שלכן נדמית קצרה הרבה יותר, זולגת מבין האצבעות וכאילו נגמרת מיד אחרי שהתחילה.
דמעות עולות בעינייך, שוב, כשאת שומעת את הקולות של ההורים שלך צועקים את שמך, אבל הפעם הן דמעות של הקלה. בצלילים אין את ההרמוניה שבשפתם של היצורים-פיות והם לא יוצרים מנגינה מלודית, אבל הם מוכרים ונשמעים כמו בית.
"תודה על הכל," את לוחשת לסטאלי ומעיפה מבט אחרון על השביל שנסגר באיטיות מאחוריכן כאילו מעולם לא היה, לפני שאת צועקת להורייך וממהרת לכיוונם. את מרגישה בתוך מימד שבו הזמן זז לאט יותר כשאת רואה אותם שוב ונבלעת בחיבוק הדוק.
"אני בסדר, אני בסדר." את ממלמלת. ההרפתקה שעברת נדמית לך כחלום רחוק, למרות שרק הסתיימה ונמשכה פחות מיום. היית אפילו מאמינה שהזית הכל, אם לא היית רואה זוג עיניים צופות בך מבין ענפים גבוהים של עץ. אבל את אדם שונה עכשיו, ואת מקווה שתצליחי לשנות גם אנשים אחרים.
החוויה שעברת היום לימדה אותך דברים חדשים ונתנה לך כיוון לפנות אליו בעתיד. גילית תרבות שלמה בין גווני הירוק של היער, תרבות שבני האדם התייחסו אליה בצורה מעוררת בושה. וסטאלי צדקה, גם היחס שלכם אחד אל השני טעון שיפור במידה רבה. את בטוחה שיש מגוון תרבויות שהחברה המערבית מתעלמת מהן ורומסת אותן, והן יכולות להיות נפלאות, מלאות בצלילים מיוחדים ומנהגים, בדיוק כמו התרבות של היצורים-פיות שנחשפת אליה היום. אז את עומדת לגלות אותן, ולתת להן את הכבוד הראוי.
-סיפור זה זכה במקום השלישי במסלול הצעיר בשנת 2017