שריקה ארוכה. אדים שצפים אל התקרה כמו עננות צלולות. ואני, מוזג את המים הרותחים לספל 'קפטן אמריקה' שקניתי באמזון לפני שנה, מביט בכתמי הצבע העמומים שהתיון מותיר במים. כמה סוכר היא רצתה? ארבע. לא ריאליסטי- אני שם לה שתיים, מפזם לעצמי בעודי שולף קרטון חלב מהמקרר.
"סטלה! התה שלך מוכן! " אני קורא, נושף בעדינות על הנוזל הלוהט, המהפנט שבספל; אי אפשר שלא להעריך את הצבע, את הטקסטורה. אי אפשר שלא להעריך תה. הבריטים האלה בהחלט יודעים מה הם עושים. אומנם הסתדרנו יפה עד עכשיו, ואומנם היא אחותו של אליוט, אבל אם השדה הקטנה תניח את ציפורנייה הצבועות סגול-לילך בצורה לא נכונה על הספל שלי, היא תצטרך למצוא לעצמה דירה אחרת להתנחל בה.
אבל לספל קפטן אמריקה שלי לא נשקפת שום סכנה נראית לעין; הסלון ריק. אני לוטש מבט בספה עלייה שכבה (בלי לטרוח לחלוץ את נעלי הסטן סמית' שלה), ובטלוויזיה, שעדיין פתוחה על 'משחקי הכס'. לעזאזל, לא פלא שהיא מסתתרת. אני שמרטף גרוע.
"סטלה!" אני מקער את ידיי משני צידי פי, כמו מגפון. "אני מצטער שהיית צריכה לראות את המוות, עשיית אהבה או כל התשובות נכונות הזה! אבל, אם להיות הוגנים, בעוד כמה שנים את תרצי לראות את זה למרות שההורים שלך לא יסכימו, כי כולם באינטרנט מדברים על משחקי הכס! בשביל זה המציאו את מצב הגלישה בסתר!" אני מברבר בעודי מתהלך ברחבי הדירה הקטנה של דודה ליז, הפלדיום האפורות שלי קשיחות כנגד רצפת הפרקט המבהיקה מניקיון. סטלה לא נמצאת בשירותים, או בחדר השינה של דודה ליז, וגם לא בחדר שלי, אפילו לא מתחת למיטה או בתוך הארון, והרי אלה מקומות המסתור המשובחים ביותר בדירה; אלה הדברים שלומדים כשאליוט בא ללמוד אצלי, ומחליט בספונטוניות לשחק מחבואים. לא משנה מה, אני תמיד יכול לצפות למשהו חדש ומפתיע מצידו.
כולל אחות קטנה, ג'ינג'ית ונעדרת.
מתוסכל, אני חוזר לסלון שטוף האור, ספל התה המהביל עדיין בידי. תוך חצי שעה הספקתי לאבד ילדה שזה עתה פגשתי לראשונה, בתוך דירה קטנטנה; זה חייב להיות שיא כלשהו. אני ניגש אל החלון הפתוח, נותן לרוח לפרוע את שיערי ולצנן את פניי, את לחיי הסמוקות מלחץ. אני צריך להירגע. היא חייבת להיות כאן איפשהו.
רגע. החלון פתוח. הוא לא היה פתוח כשנכנסתי למטבח כדי להכין לסטלה תה.
אני גוהר מעליו בהיסטריה גמורה, סורק בעיניים תזזיתיות את הרחוב בחיפוש אחר גופתה המרוחה על המדרכה של בת 12 ג'ינג'ית בסקיני ג'ינס, ואצבעותיי נוחתות על משהו בעל מרקם ניירי. היא… שמה פתק… בערוגת הגרניום של דודה ליז? בלב משתולל אני שולף אותו, ובתנועות מהירות ואגרסיביות פותח את הנייר המקופל.
יאן ה(לא) יקר,
קפצתי לסטארבאקס כי התה שלך מגעיל וכי אני לא צריכה שישמרו עליי.
(לא) נשיקות,
סטלה סטיילס-אובריין-מנדס
לא לא לא לא לא, זה לא קורה לי. הילדה קפצה לסטארבאקס. בשלוש הדקות שביליתי במטבח, עומל על התה שלה- כפוית הטובה הקטנה- היא קפצה לסטארבאקס. תירגע, אני מזכיר לעצמי, ולוקח נשימה עמוקה כל כך שלהחזיק אותה בפנים מתחיל לכאוב. תחשוב בהיגיון.
אני גר, ביחד עם דודה ליז, בBowling Green Lane, בעוד סטלה גרה ברחוב Bexley, הרחוק ממרכז לונדון ב30 דקות נסיעה ברכבת שאין לי ספק שילדה משתעממת-כרונית כמוה לא תהנה להעביר. כלומר- היא לא מתמצאת באיזור, ואין שום סניף של סטארבאקס ברחוב שלי. לאן היא הלכה, אם כך? מכירת חיסול של הפונפונים הצמריריים שמצמידים לתיקים? פסטיבל פילטרים של סנאפצ'אט? האפשרויות לא נגמרות. אני נאנח, נשען שוב החוצה דרך החלון, גומע את הרחוב בעיניי. אין שום סיכוי שהיא הספיקה להתרחק יותר מדי- ואכן, אני מבחין בהבזק אדום במרחק, ליד המסעדה ההודית שדודה ליז אף פעם לא מרשה לי להזמין בה טירמיסו, כי לא אוכלים טירמיסו במסעדה הודית. זו התעלמות מתרבות שלמה. אף פעם לא הצלחתי להבין את זה. כלומר, אם זה היה כל כך מעליב, הם לא היו שמים את זה בתפריט שלהם. בחייה, אני הולנדי. אני לא מסתדר עם חריף.
אני נקטע ממחשבותיי, ממקד את מבטי בשיער האדמוני, המתנפנף ברוח הקלילה של הקיץ הלונדוני- אבל אין לי איך להבין אם זאת היא, לא מהגובה הזה, כשכל מה שאני מצליח לראות הוא קודקודים. אני נשען עמוק יותר, מרפקיי מכופפים, הסוודר הסרוג שלי משפשף את האדמה שבערוגת הגרניום. אני נשען עד שאי אפשר להישען יותר בלי ליפול.
ואז אני נופל.
אני צורח, מנופף בידיי וחופן את האוויר, אך לשווא; אני צונח, ואין במה להחזיק.
חוץ מנברשת מסוגננת.
אני יכול להישבע שלפני שנייה ספורה הייתי בעיצומה של צניחה חופשית מאוד חופשית ומאוד לא מתוכננת מהחלון בקומה השישית, אך כשאני פוקח את עיניי, אני תלוי בעזרת יד אחת רועדת מנברשת זהובה.
"רד משם. אתה מביך אותי", קול מוכר גוער בי, ואני מביט מטה אל סטלה, שישובה בשלווה אל שולחן עץ כהה, כוס קרטון בידה.
"סליחה", אני מוצא את עצמי ממלמל. "אני חושב שאני תקוע."
היא מגלגלת את עינייה האגוזיות, הזהות בצבען לזה של אליוט. את של אליוט אני רגיל לראות מכווצות בחיוך, בצחוק, עם נקודת החן שלו מתחת לעין שמאל. גם עינייה של סטלה מכווצות, במה שנראה כמו חוסר שביעות רצון. "ג'יזס, יאן, הרצפה לא עד כדי כך רחוקה. פשוט תרפה. או שאני צריכה לקרוא למכבי האש? זה לגמרי יהרוס לי את הבילוי."
"חס וחלילה, לא הייתי רוצה להרוס לך את הבילוי." אני עונה במרירות, ובלב דופק שכמעט פורץ מחוץ לחזי (וזה בהחלט היה הורס לה את הבילוי), מרפה את אחיזתי מהנברשת, שמיטלטלת מעט כשאני ניתק ממנה. הנחיתה שלי רכה משציפיתי; הכל תמיד נראה גבוה יותר מלמעלה.
"מה זה?" סטלה מחווה בסנטרה, ואני שם לב שספל התה של קפטן אמריקה עדיין אחוז בידי הימנית, האחת שלא אחזה בנברשת חזק כל כך שפרקי אצבעותיה הלבינו.
אני מעיף מבט מסביבי, ההלם רובץ כמו משקולת על לשוני ומונע ממני לענות; שולחנות זהים לזה של סטלה מקיפים אותי, ואליהם ישובים בני נוער רועשים בקבוצות וצעירים מגניבים שיושבים לבד ושקועים בניידים שלהם. "אנחנו בסטארבאקס", אני מציין לבסוף.
"כל הכבוד, גאון. מה עוד? צ'וקרים זה מגניב? מאדי זיגלר היא כלבה? השמיים כחולים?" היא עונה בעוקצנות. "שאלתי מה זה."
"זה התה שהכנתי לך, חתיכת כפוית טובה", אני מכחכח בגרוני. "מה יש לך נגד מאדי זיגלר?"
"היא חושבת שהיא כזו נהדרת!" סטלה מנופפת בידה, מעוצבנת. "באמת? קפטן אמריקה? אתה מנסה להיות מביך בכוונה או שזה פשוט מי שאתה, ואם זה המקרה אני מאוד עצובה בשבילך?" היא זורקת את המשפט לכיווני בלי למצמץ, כל מילה רהוטה ובמקום. לעולם לא אצליח לדבר ככה; לפחות לא באנגלית. לפחות לא בלי להשחיל 'אמ' או שניים.
"סטלה, מה אנחנו עושים בסטארבקס?" אני שואל. "לפני שנייה נפלתי מהחלון ופתאום אנחנו כאן."
"כתבתי לך שאני קופצת לסטארבאקס", היא עונה בשלווה ולוקחת לגימה ארוכה מהמשקה שלה- פראפוצ'ינו כלשהו. אין סיכוי שהילדה שותה משהו עם טיפת קפאין אמיתית.
"זה לא הגיוני בשום צורה", אני מקמט את מצחי. "בן אדם לא יכול פשוט… לקפוץ מהחלון ולנחות בסטארבאקס."
"אבל בת אדם יכולה", סטלה מושכת בכתפייה, שותה בקולניות דרך הקש הירוק. "אתה רוצה לסיים את זה? אני שונאת את הסוף. הוא תמיד כזה מימי." היא זורקת את כוס הקרטון לידיי וקמה על רגלייה. "טוב, יוצאים או מה?"
"לאן?" אני מחזק ספל תה (שמתחיל להתקרר) של קפטן אמריקה ביד אחת וכוס סטארבאקס גמורה כמעט לגמרי בידי השנייה.
"החוצה. אנחנו לא יכולים להישאר כאן לנצח, אידיוט." ולפני שאני מספיק למחות, היא כבר פותחת את הדלת. "תגיד, אתה זוכר באיזו חנות מוכרים עוגת בטטה סגולה?"
"עוגת מה?" אני מקמט את מצחי. הסיטואציה הזויה בכל כך הרבה רמות שונות. אני לא מסוגל לדמיין דברים כאלה. אני לא מסוגל להמציא דברים כאלה. אבל זה לא יכול להיות אמיתי.
"עוגת בטטה סגולה סינית. מתה על זה."
"אמ, אני מניח שימכרו את זה בצ'יינטאון", אני מושך בכתפיי, פוסע לכיוונה. היא אולי מתגלה כמעט מטורללת, אבל היא עדיין אחותו של אליוט, ואני עדיין השמרטף שלה. "למה?"
היא צוחקת; גם הצחוק שלה מזכיר את זה של אליוט, קצת מוזר ומדבק לחלוטין, ולרגע אני מנסה לחשוב על בדיחה, רק כדי לשמוע את הצחוק שלה-שלו שוב. "אנחנו בצ'יינטאון, דפוק", ולפני שאני מספיק להגיב, היא פותחת את הדלת, והנוף הססגוני והמוכר-למחצה של הרובע הסיני נגלה בפניי, כמו גלויה שמוכרים בחנויות התיירים של לונדון- אלו שמציעות גם מבחר של ספינרים וסווטשירטים של הארי פוטר.
"א-אין בצ'יינטאון סטארבאקס", אני ממלמל, המום, וגם כשאני לא מדבר, שפתי התחתונה נשארת תלויה באוויר. אני לא מתמצא בצ'יינטאון מספיק בשביל לדעת איזו חנות מוכרת עוגת בטטה סגולה, אבל בהחלט ביליתי שם מספיק זמן בשביל לדעת שאין שם סניף של סטארבאקס.
"אתה לא זה שעשה עניין לפני שנייה מזה שאנחנו בסטארבאקס?" סטלה מניחה את ידייה על מותניה הקטנות בקוצר רוח; הכל אצלה קטן. היא מהילדות הרזות והנמוכות שעוד יגבהו עשרה סנטימטרים במהלך חופשה הקיץ. "אז הנה, עובדה שיש סטארבאקס בצ'יינטאון."
"זה לא הגיוני", אני אומר שוב, לוקח לגימה מהפראפוצ'ינו שלה, רק כדי להתאזן. זו אומנם הלגימה האחרונה שנותרה בכוס, אבל יש שם מספיק סוכר בשביל להפוך לפחות עשרה ילדים למאושרים במיוחד בערב הלוואין. "איכס, זה באמת מימי. ויותר מדי מתוק."
"אין דבר כזה יותר מדי מתוק", היא מפנה את גבה אליי ומתחילה ללכת, ובלית ברירה אני עוקב אחרייה, גומע את הרובע בעיניי. רוב האנשים שאפשר לראות כאן- הולכים בחבורות, מפטפטים בעליצות- הם אסייתים, אבל אני מסוגל ללכוד בעיניי גם לא מעט תיירים. מעניין אם אנשים מביטים בי וחושבים שגם אני תייר, רק כי אני לא אסייתי. מעניין כמה מהאנשים האלה הם לונדונים אמיתיים. מעניין אם גם חלק מהאסייתים הם תיירים. ולמה שהם לא יהיו? זאת גזענות, יאן. אני זורק את כוס הסטארבאקס בפח הראשון שאני מוצא ומדביק את הפער ביני לבין סטלה.
"לאן אנחנו הולכים?"
"אמרתי לך- לקנות עוגת בטטה סגולה. תנסה לעמוד בקצב, ג'אן!" היא גוערת בי. זה… לא השם שלי. והיא יודעת את זה.
"אני פשוט לא מבין מ-" אני מתחיל לשאול בבלבול, אך צעקתה הנרגשת של סטלה קוטעת את דבריי.
"אומייגאד! זו החנות!" היא קוראת, וגוררת אותי בידי, בריצה מפתיעה, אל מאפייה משמאלנו, ואני מהדק את אחיזתי סביב ידית הספל כדי למנוע מתכולתו להישפך. "הנה זה! עוגת בטטה סגולה!" היא שולפת מאחד המדפים גוש סגלגל אליפטי, ארוז בניילון שקוף, ומרימה אותו בגאון כאילו היה בנה הבכור.
"זה נראה כמו הסיוט הכי גרוע שלי."
"זה ממש טעים!" היא מתעקשת. הקופאית מכבדת אותנו בחיוכים לבביים, ולפני שאני אפילו מספיק להושיט את היד אל הכיס שלי, סטלה משלמת. אני לא מוחה; ידי ממששת את תחתיתו הריקה של הכיס שלי. לרוב לא מכינים כסף לפני שנופלים מהחלון. "טוב, עכשיו אפשר ללכת", היא אומרת כשאנחנו יוצאים. "קניתי את העוגה שלי."
"מצוין. בואי ניסע מתחנת לסטר סקוור-" אני פותח, אך התמצאותי המרשימה בתחנות האנדרגראונד של לונדון מתהווה לצעקה, כשהאדמה נשמטת תחת רגליי.
סטלה כיוונה אותנו ישר לתוך חור ביוב פתוח. והפעם אני לא מנסה להחזיק בכלום; אני רק חושב על כמה שאליוט בוודאי יכעס עליי, אם אחותו הקטנה תמות בגללי, ואיך אוכל להסביר שזו בכלל אשמתה, וכמה חסר רגישות זה להאשים ילדה שבדיוק מתה.
אבל כשהתמונה מתבהרת שוב מול עיניי וכתמי הצבע החולפים מתמצקים לאנשים ובניינים, סטלה יושבת מולי, רגלייה שלובות בתנוחת לוטוס וחיוך רגוע מרוח על פנייה הצעירות, המתנשאות. "יש לך כתם", היא מצביעה על חולצתי, ובזעף, אני משפיל את פניי אל ספל קפטן אמריקה ריק כמעט לחלוטין, וכתם תה פושר שמכסה את חולצת הפלאנל הטובה שלי כמו מבחן רורשאך בטעם ארל גריי.
"את חייבת להפסיק לעשות את זה", אני לוחש, מתנשף במה שמרגיש, וכנראה נראה, כמו פאניקה. "אני מרגיש כאילו עומד להקיא."
"תקיא מחוץ לסירה", היא מושכת בכתפייה, ואני מביט מסביבי. בניינים צבעוניים, בנויים בסגנון האירופאי שאני מכיר כל כך טוב, מקיפים אותנו משני צידנו, אך באופק אני קולט רק מים. מים, ואנשים בסירות לצידנו ומאחורינו (חלקים מביטים בבלבול בספל שבידי, כי באמת, מי לוקח תה לשיט).
"זו גונדולה", אני מציין.
"לא תודה, אני פחות בקטע של גרנולה", סטלה מנופפת בידה בביטול, ופותחת את האריזה המרשרשת של עוגת הבטטה הסגולה שלה. היא נוגסת, ועל פניה נפרש חיוך מסופק של ילדה קטנה שהצליחה להחטיף לאחיה. היא שוב מכווצת את עינייה, ואני שוב מצליח לראות אותו, יושב מולי בסירה, ומחייך.
"את מוכנה להסביר לי מה קורה פה?" אני נשען קדימה- צעד רע, הגונדולה מיטלטלת מעט- וחוזר מיד למקומי. אני לא אוהב לשוט.
"אמרתי לך כבר. חטיף בטטה סגולה סיני."
"מה קורה פה", אני אומר שוב. "איך אנחנו פשוט… עוברים ממקום למקום? ולמה את כל כך רגועה לגבי זה?"
"זה כלום." היא אומרת, משפילה את מבטה אל רגלייה השלובות.
"זה לא כלום. זה מטורף. אני רוצה להבין מה קורה פה." אני מתעקש, משלב את ידיי על הכתם. סטלה לא עונה; היא טובלת את ידה במים, ומדי פעם נוגסת בעוגה הסגולה שלה. מישהו אמור להשיט את הגונדולה שלנו כדי שהיא תזוז, אבל היא פשוט מפליגה על פני המים ברכות. אני לא מוצא משוטים. אני משתדל ליהנות מהנוף שמקיף אותנו, גלויתי בהרבה מצ'יינטאון. זו בטח וונציה הקטנה- היא אמורה להיות ליד קמדן מרקט. אני אוהב להסתובב בקמדן, ולספוג את האלטרנטיביות של המקום, אבל בוונציה הקטנה עוד לא יצא לי לבקר. אני בטח אצטרך למכור כלייה או שתיים בשביל לשלם את שכר הדירה כאן; זה חייב להיות אחד מהנופים המעניינים, הצבעוניים ביותר בלונדון. המקום הזה מתיז השראה לכל עבר; אני מדמיין את הקלידים מולי, מנסה לנגן מנגינה חדשה שיושבת לי בקצה האצבעות. מעניין אם לסטלה יש עט שאוכל לכתוב איתו את התווים.
"אני יכולה להגיע למקומות", היא אומרת לבסוף, ואני מפסיק לנגן באוויר, ממקד את מבטי בעינייה האגוזיות. "אין לזה הסבר טוב יותר."
"ככה? ואת פשוט… קופצת לשם?" אני שואל, והיא מהנהנת.
"לפעמים זה קורה בטעות, אבל בדרך כלל אני שולטת בזה. לפני חודשיים התעוררתי בדיינר באלבמה. זה היה ממש מסובך להסביר להורים שלי למה איחרתי לשיעור ספרות." יש משהו בפנייה שעוד לא הספקתי לראות בעבר; כנות טהורה. לא הכנות שגורמת לה להגיד את מה שהיא חושבת בלי בושה- הכנות שמספרת דברים שקשה לה לחלץ החוצה.
"כמה זמן את מסוגלת לעשות את זה?" אני נושך את שפתי התחתונה. אם לא הייתי נופל לוונציה הקטנה דרך מכסה ביוב, אין סיכוי שהייתי מאמין למילה מכל זה.
"שבע שנים, בערך", היא אומרת. " לא גרתי בבקסלי כל החיים שלי, אתה יודע", אני מביט בה בסקרנות. היא מכחכחת בגרונה במבוכה. "עד לפני חמש שנים אני ואליוט גרנו בבית יתומים באדינבורו. ההורים שלנו… טוב, אנחנו לא יודעים המון עליהם, אבל הסברה הכללית היא שהם מתו, כי אם הם היו רוצים לוותר עלינו, הם לא היו טורחים לעשות שניים, הא?" היא מצחקקת במרירות, אבל אין שום טיפת רטיבות בעינייה. אני מביט בה, המום. "אף פעם לא היו לנו את הדברים שרצינו. אני לבשתי את הבגדים הישנים של אליוט, והוא גנב חוברות קומיקס מהילדים הגדולים יותר, ואלה היו פחות או יותר החפצים היחידים שלנו."
"א-אמרת שקפטן אמריקה זה מביך", אני מגמגם, וסטלה מגלגלת את עינייה. כמות טאקט מרשימה כתמיד, יאן.
"כולם יודעים שאיירון מן יותר טוב. בכל מקרה, לא חשבתי שאי פעם אגיע לשום מקום. למדנו בבית ספר ציבורי עם ילדים שהשאיפה שלהם בחיים היא להתחתן עם מישהי שעשתה ניתוח להגדלת חזה, ילדים שעישנו בהפסקות והסתבכו עם המשטרה אחרי בית הספר. לא היה לנו סיכוי להשיג השכלה שתקדם אותנו לאנשהו שם, והיחיד שהיה לי היה אליוט- איזה חיים אמורים להיות לילדים כאלה כשהם הופכים למבוגרים?" אני לא עונה. אין לי תשובה. "לא האמנתי שאי פעם אצא מאדינבורו, אבל רציתי את זה. רציתי לראות איך אנשים חיים– אנשים שלא נדפקו לגמרי לפני שהם למדו ללכת או לדבר. ואז, יום אחד, למדנו בכיתה על יוון העתיקה. אני הנחתי לראש שלי להישמט אל ספר הלימוד- וכשפקחתי את העיניים, עמדתי למרגלות הר אולימפוס."
"ואת לא עובדת עליי?"
היא עושה פרצוף. "נראה לך שאני עובדת עלייך?"
"פשוט- אליוט אף פעם לא סיפר לי שהוא יתום." אני אומר, מגרד את ראשי. "זאת אומרת, הוא לא חייב לספר, אבל-"
"אליוט הוא הסיבה שיש לנו הורים עכשיו. הם ראו אותו מגלם את סימבה בהצגת 'מלך האריות' שהעלו בבית היתומים, והחליטו שהם רוצים את היצור הג'ינג'י והכריזמטי הזה אצלם בבית, למרות שהוא היה אז כבר בן 12. והוא לא הסכים ללכת בלעדיי." היא משפילה את עינייה לרגלייה. "אתה קולט? הם בכלל לא הסתכלו לכיווני. זה היה מבצע אחד פלוס אחד."
"זה היה לפני שהם הכירו אותך", אני מסביר. "אני בטוח שעכשיו הם מתים עלייך."
"כן, הם מתים עליי", היא מאשרת, "אבל כל כך שנאתי אותם בהתחלה. כי כל החיים שלי הרגשתי שלא רוצים אותי, וחשבתי שההרגשה הזו תיפסק כשאמצא בית."
"והיא הפסיקה?" אני שואל, וסטלה מטה את ראשה.
"נראה לי שכן, אם השגתי את המלחין הצעיר המוכשר ביותר במאה האחרונה לשמור עליי בוונציה", היא מגחכת.
"אל תגזימי", אני מחזיר חיוך.
"זה מה שאליוט אומר."
"זה באמת מה שאליוט אומר? רגע, וונציה?" אני פוער את עיניי בהפתעה.
"כן, הוא ממש מתפעל ממך, ואלוהים יודע שגם אתה מתפעל ממנו. אם עוד לא הפכתם לרשמיים, זה רק בגלל האגו הטיפש שלך, ג'אן", היא בוחנת את ציפורנייה הסגלגלות בנינוחות.
"מה זאת אומרת, וונציה?" אני שואל שוב, אף על פי שלחיי בוערות באדום למשמע ההערה התמימה שלה. "אנחנו בוונציה הקטנה. בלונדון."
"אה, לא. אנחנו בוונציה האמיתית." היא טובלת את ידה במים. אני מביט בה בהלם; השפה התחתונה שלי נשמטת. אחיזתי בספל נרפית, והוא נופל למים. אני מקמט את מצחי.
"אני לא יכול להיות בוונציה האמיתית! יש לי שיעור פסנתר בשמונה וחצי!" אני קורא, וסטלה משפריצה עליי מים מהתעלה. "את הרגת את הספל שלי."
"תירגע קצת! ג'יזס, אני שופכת את הלב פה, ולך אכפת מהפסנתר." היא מגחכת.
"טוב, צריך לעבוד קשה כדי להיות המלחין הצעיר המוכשר ביותר במאה האחרונה", אני מסדר את צווארוני בחיוך מהוסס. אני אקנה ספל חדש. "אבל ברצינות. אנחנו צריכים לחזור."
"בסדר, ילד מבאס", היא נאנחת. באורח פלא, הסירה שלנו עוצרת בגדת התעלה, ואני משתדל לא ליפול כשאנחנו מטפסים החוצה. "לשם", סטלה מצביעה על אחת הסמטאות, והפעם, אני עוקב אחריה בלי למחות. "אז תזכיר לי למה עברת ללונדון?" היא שואלת.
"שוב, מלחין צעיר מוכשר. קיבלתי מלגה לבית הספר לאומנויות שאחיך לומד בו", אני פותח. "המנהל של בית הספר גילה אותי כשניגנתי על הפסנתר שהיה בשדה התעופה, משהו שהלחנתי-" המשך המשפט גווע על שפתיי כשסטלה מושכת בשרוולי בחדות, רגע לפני שמכונית נוסעת חותכת את האוויר היכן ששנייה לפני כן הייתה האוזן שלי, ושנינו מתרסקים על האדמה.
"אתה מועך לי את הרגל, דפוק!" היא צועקת, ואני ממהר לקום לרגליי ולמלמל סליחות. האוויר כמו הורתח בפתאומיות; אני לא מצליח להרגיש שום זכר לקרירות הלונדונית על עורי, וממהר לפשוט את חולצת הפלאנל הרטובה שלי ולקשור אותה סביב מותניי, והבריזה החמימה של מקום לא ידוע מטלטלת את הגופייה הלבנה שלי בגלים. סטלה קמה גם היא ומעקמת את אפה. "אנשים בלי שרירים לא צריכים ללבוש גופיות."
"כי את ממש דוויין ג'ונסון", אני מקניט אותה, והיא זוקפת את ראשה.
"דוויין ג'ונסון היה מת להיות אני. היי, אני לא חושבת שאנחנו בלונדון", היא מעבירה את ידה בשיערה, ואני מביט סביבי. אנחנו עומדים בצידו השמאלי של כביש צר, שמצידו הימני מתנשא מעין הר קטן. לשמאלנו, מאחורי הגדר שתוחמת בין הכביש למדרון, מכוסה הקרקע בשיחים ועצים. ממולנו- וחבל שבו אני מבחין אחרון- מבריק תחת השמש הקופחת, הים היפה ביותר שראיתי מימיי. הוא נראה טורקיזי בצורה לא טבעית, יפהפה כמו אדם שצבע את שיערו לצבע בוהק שכזה; זה לא נראה אמיתי, אבל אני לא מסוגל להתיק את עיניי.
"לא. אנחנו בהחלט לא בלונדון." אני לוחש. מכונית אפורה עוצרת לצידנו, והמשפחה שיוצאת ממנה- אני לא מזהה את המבטא, אבל יש להם כמה ילדים חיוורים ואפורי עיניים- מבקשת בנימוס שנצלם אותם על רקע הים, וכשאני מבקש מהם להגיד: "גבינה!", או "תחליפים מן הצומח!", אם יש טבעונים בקהל, סטלה לא מפסיקה לדבר בקול חורקני ומהיר, ועם המבטא הבריטי שלה, אני משתדל להתרכז חזק מאוד כדי להבין מה היא אומרת.
"ניסיתי לחזור ללונדון. זה אף פעם לא קרה לי, שלא הצלחתי לחזור אחרי שהגעתי לאנשהו, אבל זה קרה עכשיו, ואני חושבת שזה קשור אלייך, כי זה אף פעם לא קרה לי כשהייתי לבד, ועכשיו אתה כאן, וזו אשמתך, ואני לא יודעת איפה-"
"אנחנו בכריתים", אני אומר לה בשקט, וזורק חיוך מנומס אל האמא החיוורת ואפורת העיניים גם היא בעודי מחזיר לה את הטלפון שלה. "הם סיפרו לי."
"כריתים." סטלה חוזרת אחריי, טועמת את המילה על לשונה. "זה אי של יוון."
"מישהי פה מקשיבה בשיעורי גאוגרפיה", אני זוקר את גבותיי. "תשמעי, עם כמה שיפה פה, אנחנו צריכים לחזור. אחיך אמור להגיע לאסוף אותך-" אני מעיף מבט בשעון הזהוב שתלוי על פרק כף ידה, לי בחיים לא יהיה אחד כזה- "בעוד חצי שעה, ועדיין יש לנו הליכה קטנה בחזרה אל הדירה אחרי שנגיע לסטארבאקס, כי אני לא מטפס על הנברשת שוב."
"לא שמעת?" היא נראית חיוורת כמעט כמו הילדים של המשפחה ההיא, ואני נושך את שפתי התחתונה. אולי המצב באמת רע. אולי אני צריך להפסיק לדאוג על לחזור הבייתה בזמן לשיעור פסנתר, אלא לחזור הבייתה בלי להיות חייב לקנות כרטיס טיסה. אין לי פני, ואני מניח שלסטלה יש מספיק לפראפוצי'נו או שניים. זה רע. זה ממש רע. איך אוכל להסביר את כל זה לדודה ליז? ולאליוט? "לא הצלחתי!"
"בואי ננסה להירגע", אני ממהר להגיד. "את רוצה לרדת לשבת ליד הים?"
היא מביטה בי, והעיניים האגוזיות לובשות הבעה שאף פעם לא ראיתי על אליוט. אבל היא לא אליוט, גם אם יש להם אותן עיניים ואותו צחוק. היא סטלה, והיא צריכה אותי עכשיו בדיוק כפי שאני צריך אותה. "כן", היא אומרת לבסוף.
"אני אפילו אצלם אותך לאינסטגרם אם תרצי", אני מציע, ואנחנו מתחילים ללכת במורד הכביש. הכתפיים שלי הספיקו לתפוס גוון עדין של ליצ'י; החיוורון ההולנדי שלי לא היה מוכן לכריתים. לעזאזל, זה הולך לכאוב מחר. הגב שלי מזיע כאילו הייתי עב כרס בגיל העמידה שיצא לריצה באמצע אוגוסט, אבל אולי כשנגיע לים, אוכל לפשוט את הגופייה. לסטלה בטח יהיה מה להגיד גם על זה- אם היא חשבה שחוסר השרירים בזרועותיי בעייתי, היא עוד לא ראתה כלום.
"אל תגזים."
אנחנו מטיילים על הסלעים השחורים והמשוננים לאורך קו החוף, הרוח פורעת את שיערי ופחות או יותר מטלטלת את זה של סטלה. אני לא חושב שאף אחד מעז להקניט אותה על שהיא ג'ינג'ית; גם כי היא סטלה, אבל גם כי השיער שלה באמת מאוד יפה. חלק וארוך וערמוני. גם את אליוט אף אחד לא מעז להקניט, פשוט כי אי אפשר להקניט את אליוט. אפשר לקנא בו, אפשר להתעצבן מאיך שהוא אף פעם לא סותם ומהצורך המתמיד שלו בתשומת לב, אבל אי אפשר לשנוא שום דבר לגביו.
חוף הים הזה מדהים. הוא פשוט… יוצא מהכלל. לא דומה לשום דבר שאי פעם ראיתי. האדמה מכוסה באינספור אבנים זערוריות, צדפים וקונכיות קטנטנים. סטלה מרימה חופן בידה ומספרת על איך שפעם גרו בהם יצורים קטנים, ואני לא יכול שלא לחייך. היא בהחלט לא מה שחשבתי, אך באותו זמן, היא בדיוק אותו דבר.
"את חכמה יותר ממה שאת נראית, את יודעת", אני אומר לה, מנופף בידיי כדי לשמור על שיווי משקל, הגופייה הלבנה שלי קשורה סביב צווארי כמו גלימה. כאילו אני גיבור על. קפטן חיוורון. ביום הוא מלחין, אחר הצהריים הוא שמרטף שמוצא את עצמו בכריתים. אני כנראה הסיידקיק של סטלה. אלוהים יודע שמגיעה לה סדרת קומיקס משלה.
"אני חכמה יותר מאיך שאתה רואה אותי", היא מתקנת אותי. "וזה בגלל שאתה שונא מתבגרות. כולם שונאים מתבגרות." גם היא פשטה את הסווטשירט הבהיר שלה, וקיפלה את שולי הסקיני ג'ינס שלה עד לקרסוליים.
"אני לא שונא מתבגרות!" אני ממהר להגיד. "מאיפה הבאת את זה?"
היא מסתובבת אליי. "בחייך. אתה שופט אותי מהרגע שנפגשנו, כי אני אוהבת אינסטגרם וסטארבאקס. בגלל הדברים האלה אתה חושב שאני לא מסוגלת להיות חכמה."
"רק בגלל שהדברים האלה קצת רדודים", אני מודה.
"איך לעזאזל קפה יכול להיות רדוד?" היא כמעט צועקת בשעשוע, זוקרת גבה כתמתמה. "אתה חושב שהדברים האלה רדודים כי מתבגרות עושות דברים כאלה. אנשים הצטלמו מאז שהאפשרות הייתה קיימת. קפה קיים כבר מאז המאה ה15. אני לא קראתי לתחומי העניין שלך רדודים, למרות שכל מה שאתה עושה זה לנגן ולהסתכל על בנים בטייטס נלחמים ברשע."
"אל תקללי", אני מזהיר. אני בכל זאת השמרטף. "יש לך נקודה, אני מודה. אבל גם את שופטת אותי כל הזמן."
"אתה די נהדר, ג'אן, אתה יודע", היא אומרת בשקט, "אני שופטת אותך רק על זה שאתה מטומטם מספיק בשביל לא להבין שאתה מאוהב באח שלי."
לחיי מתכסות מיד בשכבה עבה של אדום- והן כבר היו אדומות לפני כן, לעזאזל עם השמש של כריתים. לעזאזל עם סטלה ששמה לב לדברים. "את מנסה למצוא לו שידוך? זו המטרה של כל העניין הזה?"
"בחייך!" היא קוראת, מניפה את ידייה לאוויר במלודרמטיות. "למה אתה כל כך מתעקש להסתיר את זה מעצמך?"
"אפשר לדבר על משהו אחר? קודם ניסיתי לספר לך על איך הגעתי ללונדון. לאן אנחנו הולכים בכלל?" אני שואל. עקבתי אחרייה בלי לשאול שאלות כבר כמעט רבע שעה. אני חושב שהתרגלתי לזה יותר מדי.
"הייתי כבר ביוון- לא לבד, אלא בחופשה עם ההורים שלי, ואחד מהמקומיים סיפר לנו שאם הולכים קצת, בכל חוף אפשר למצוא את החוף המבודד. בדרך כלל יש שם מעט מאוד אנשים- אני חושבת שהגענו!" היא קוראת, מאיצה את צעדייה. אני משתדל לרוץ בעקבותייה, אבל הסלעים חלקלקים ומשוננים, ואין לי את החינניות שלה. החוף המבודד באמת מקסים, כמו גן עדן קטן וחבוי; אני מצליח להבחין רק בנערה ששוכבת על החוף ומשחקת בצדפים, ודייג מבוגר שיושב על אחד הסלעים. הוא מחייך אליי בחמימות כשמבטינו נפגשים, והעיניים הכהות שלו כמעט נבלעות בלחיו. סטלה קורסת לישיבה על חול-האבנים. אנחנו מביטים במים. הנערה מתחילה לזמזם שירים של הארקטיק מאנקיז, ואני שוב מנגן על הקלידים הדמיוניים.
"אני מצטערת", סטלה אומרת לבסוף, מבטה נעוץ בצדפים. "אם תקעתי אותנו כאן. זו לא הייתה הכוונה שלי."
"אל תצטערי. לקחת אותנו לטיול שווה ביותר, אחרי הכל", אני מחייך, "ונמצא דרך לחזור. רצוי בדקות הקרובות. את יכולה לנסות שוב? בבקשה?"
"אתה יודע, יכול להיות ששוב נגיע למקום אקראי", היא אומרת. "יכול להיות שנגיע לצפון קוריאה, ואז איך נחזור?"
"נהיה חייבים לקחת את הסיכון, הא?" אני אומר, והיא מהנהנת וקמה לרגלייה.
"מוכן?" היא שואלת, ובלי להמתין לתשובה תופסת בידי. אני רץ אחרייה, והגופייה הלבנה מתנתקת מצווארי וצונחת על הצדפים. אנחנו רצים ישר לתוך הים, והמים מדביקים את בגדיי לעורי ונכנסים לאוזניי ולאפי, אך כשסטלה נותנת לחיצה חזקה לידי ואני פותח את עיניי, אני יבש לחלוטין. למעשה, חם כאן- והלוואי שידעתי איפה זה כאן- יותר מאשר בכריתים. אנחנו מוקפים בחול- דיונות לא נגמרות. לאן שאני לא מסתכל, אני רואה חול. צהוב כמו השיער שלי. צהוב כמו להסתכל על השמש. "איפה אנחנו, לדעתך?" סטלה שואלת. אנחנו בטח במדינה מדברית. או במאדים. זה הניחוש הטוב ביותר שלי, ואני חולק אותו עם סטלה, שמהנהנת. "צריך להמשיך", היא פוקדת, ואני מביט מסביבי. הלוואי שיכולנו לעצור. הלוואי שיכולנו למצוא ציוויליזציה, לפגוש אנשים, לראות. זה בדיוק מה שסטלה רצתה כשהיא קיבלה את הכוחות האלו; לראות את העולם. אני מתנער ממחשבותיי כשהיא תופסת בידי שוב. היא רוקעת ברגלה, ופתאום הכל צהוב, ולוקחת לי שנייה להבין שאנחנו נבלעים בחול. אני מנסה לעצור את נשימתי, אבל לפני שאני אפילו מספיק, האופק נקי וברור שוב.
"הימורים, מישהו?" סטלה שואלת, ואני מגחך, משתדל לקלוט כל פרט ופרט שמקיף אותי. אנחנו נשענים על מעקה מעל הסלעים (דה ז'ה וו), מול הים (דה ז'ה וו חלק 2). הוא נראה פחות טורקיזי ומושלם כמו הים של כריתים, ויותר… ימי. רטוב וצונן ומלא בגלים. אני מתפתה להיכנס למים- הם נראים כל כך מרעננים תחת השמש החמה. אני מביט מסביבי; אנשים מטיילים על הנמל, דוכנים ושמשיות, סירות ואוניות פאר במים. ועל אחד מההרים המכוסים ירוק, דגל.
"את מזהה את הדגל הזה?" אני שואל, וסטלה מנידה בראשה לשלילה.
"אבל אולי גוגל יזהה." ואני מביט מעבר לכתפה כשהיא מקלידה בתיבת החיפוש דגל עם קו אדום, קו לבן וקו כחול עם כוכב עליו. "צ'ילה!" היא קוראת.
"אז ההימור שלי הוא צ'ילה", אני מחייך. "מקסים פה, אני חייב לציין, אבל צריך לזוז." סטלה מהנהנת, וקופצת מעל המעקה, אל הסלעים. זה עומד לכאוב, אני חושב, אך קופץ מיד אחריה, ורגליי נוחתות על דשא דליל.
אנחנו עומדים על גדות נהר כהה (ברצינות, מה יש לילדה הזו עם מקורות מים?). בקו האופק משתרעים רכסי הרים מושלגים; הקרובים שבהם טובלים במימי הנהר.
"מה נראה לך? לאן הגענו עכשיו?" אני שואל, וסטלה נותנת מבט ארוך ומצומצם-עיניים בהרים.
"גרינלנד. יש לי הרגשה כזו." היא אומרת. "אתה יודע, כשיש לי הרגשה, ואני מבינה איפה אני נמצאת- זה בדרך כלל קורה כשאני מסוגלת לשלוט בכוחות שלי. אני חושבת שאני מוכנה לחזור ללונדון." היא מחייכת אליי בעדינות. "ואתה?"
אני מחזיר חיוך. "מוכן."
היא אוחזת בידי, והפעם אין צורך לקפוץ, ליפול, או לרוץ לשום מקום.
ובבום שמזעזע את עמוד השדרה שלי, אנחנו נוחתים. אני מביט מסביבי; אנחנו עומדים על המדרכה מחוץ ל'דה ביג צ'דר', חנות הגיטרות בקמדן שאליוט אוהב. השם שלה מוזר. הוא לקח אותי לכאן כשרק הגעתי ללונדון, אמר שעם כמה שבקינגהאם פאלאס נחמד, אני צריך להכיר את לונדון האמיתית; מחוספסת, עתיקה, חיה. העיר שאף פעם לא הולכת לישון. לעזאזל, אני כל כך אוהב את לונדון. אני חושב שאולי אני אוהב גם אותו.
סטלה נשענת על עמוד חשמל שחור. "וואו." היא אומרת.
"וואו", אני מסכים. "את בסדר?"
"אף פעם לא עשיתי את זה כל כך מהר. זה מרוקן כוחות. אבל כן, אני בסדר", היא מחייכת חיוך קטן.
ובתזמון מושלם, בדיוק כמו בסרטים, הג'ינג'י השזוף שלי פותח את דלת החנות, ולרגע אני לא יכול לנשום. לראות את אליוט תמיד משאיר את האפקט הזה עליי; זה כמו לתפוס משהו שביר רגע לפני שהוא פוגע ברצפה, כמו הרעד בידיים לפני ששומעים חדשות חשובות, כמו לנשום אחרי שבילית שנה מתחת למים, זה אדרנלין, זה לשמוע מוזיקה חזקה כל כך שאתה לא מסוגל לשמוע את עצמך ולהרגיש את הלב שלך דופק לקצב השיר, זה כמו לצפות בסופר נובה מהגולדן רינג.
הוא מבחין בנו, וחיוך מופתע נמרח על פניו. "שני הילדים שלי!" הוא קורא. "היי, מה אתם עושים פה?"
"יצאנו לטיול", אני אומר, וזה לא שקר.
"אתה מציל את חיי, כרגיל, יאן." הוא אומר, טופח על כתפי, וחשמל עובר בגופי. "יצאתם לטיול! ראית איזה שמרטף שווה השגתי לך, ילדונת?" הוא יורה חיוך אל סטלה. "אם אני הייתי שומר עלייה, בטח היינו צופים בנטפליקס ואוכלים פיצה."
"יאן הראה לי 'משחקי הכס' ", סטלה מחייכת בזחיחות, וזורקת את עצמה אל זרועותיו של אליוט. "התגעגעתי אלייך."
"זה מה ששעתיים בלעדיי עושות לך? אני חייב לצאת מהבית יותר", הוא מעיר בשעשוע, עוטף אותה בחיבוק, ואני משפשף את זרועי. זה מוזר שגם אני רוצה חיבוק מאליוט?
"אנחנו יכולים לקחת מונית הבייתה? אני עייפה", סטלה אומרת, ואליוט מהנהן.
"למה שלא תתפסי אחת, ואני אראה ליאן את החתימה המגניבה שקיבלתי?" הוא שואל, והלב שלי מפרפר. הוא מושך קלות בזרועי, ואנחנו עושים את דרכינו אל נדנדות הצמיג שמאחורי החנות, מתיישבים על נדנדות סמוכות.
"אז… פנריר קלייסטון?" אני שואל. פנריר קלייסטון, הבסיסט של הלקה האהובה על אליוט, חילק חתימות במפתיע בחנות הגיטרות. בגלל זה אליוט עזב הכל וזרק את סטלה אצלי.
"הוא אפילו מגניב יותר במציאות, אחי", אליוט מספר בעונג צרוף. "יש לו ריח של עור ואדירות."
אני צוחק.
"איך היה עם סטלה? לא ציפיתי שתתחברו, אבל נראה שלא היה לכם נורא במיוחד." הוא מתנדנד קלות, דוחף את עצמו בעזרת רגליו.
"היא נהדרת מכל בחינה", אני אומר, "תרגיש חופשי לשלוח אותה אליי מתי שתרצה. גם היו לה ביקורות על חוסר השרירים שלי."
"כן, היא די נוראית בקטע הזה. היא לא מרשה לי ללבוש אדום. אומרת שזה לא מתאים לשיער", הוא אומר, ומעביר יד באותו שיער נפלא וערמוני ופרוע. "וכשאני אומר שהיא לא מרשה לי, אני מתכוון שהיא גוזרת חולצות אדומות שאני קונה. אני חי בדיקטטורה, אחי."
אני צוחק שוב, ופתאום הוא מסתובב אליי, ובעיניים שלו יש מיליוני רסיסים חומים ובלחיים שלו יש גומות והוא כל כך, כל כך יפה. "אליוט…" אני מתחיל להגיד, ונראה שאם אתחיל לא אצליח לעצור. אבל אנחנו יושבים מחוץ ל'דה ביג צ'דר', ואחותו הקטנה תופסת מונית, ויש לנו זמן. אלוהים, יש לנו כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה מקומות לראות. אז אני רק מחייך. "איזה ריח יש לאדירות?"
הוא מחייך בחזרה. ולזמן הקרוב, אני לא צריך יותר מזה.
-סיפור זה זכה במקום הראשון במסלול הצעיר בשנת 2017