הרוח נשבה בין העצים שביער העבות. היא חלפה בינות לענפים ירוקי עד וחלפה מעל פטריות שצצו בהמוניהן לאחר הגשם. הרוח נשבה הלאה עד שחלפה בשערו של ילד בן חמש שישב מחוץ לבקתה ביער. כשהרוח נגעה בו הוא חייך, פרש את זרועותיו והניח לרוח להחליק על פניו. הוא צחק. הרוח נשאה את קול הצחוק אל היצור שעמד מאחורי הבקתה מרחרח, כמו עוקב אחר מישהו. כשהיצור שמע את הקול הוא הזדקף ואז נשא את פניו אל על והמהם. הילד לא שמע דבר. הוא המשיך לעמוד בכניסה לבקתה, מחייך, עיניו עצומות. קרני אור הבזיקו. הוא לא הבחין בהן. היצורים, שקרני האור העבירו אותם מהחללית שעמדה הרחק מעליהם, הביטו זה בזה והנהנו לעצמם. הם פסעו קדימה ואחזו בזרועותיו של הילד. הוא פתח את עיניו. מאוחר מדי. אור הבזיק וכאשר הוא דעך לא נראה איש לפני הבקתה. הרוח דעכה גם היא אט אט. אישה פתחה את דלת הבקתה וצעקה "שמואל! ארוחת הערב מוכנה!" אך לא היה מי שיענה לה. היא משכה בכתפיה "הוא בטח משחק ויבוא עוד מעט" אמרה לעצמה מהורהרת. היא נכנסה חזרה וסגרה אחריה את הדלת. היא התיישבה ליד השולחן הקטן, שהיה ערוך לשניים במרכז החדר והמתינה. לאחר שירד הליל ובנה לא חזר היא יצאה לחפש אותו, מסתובבת ביער וקוראת בשמו כמו בת קול אבודה שאין לה מוצא "שמואל" קראה, מסתובבת בין העצים, "שמואל" אך בנה, כמובן, לא ענה. היא חזרה לבקתה וטמנה את ראשה בין ידיה. היא לא קראה לאיש לעזרה, לא היה איש בסביבה שיעזור לה. הם ילעגו, יקראו לה ׳מכשפה׳ ואולי אף יזרקו עליה אבנים. וכך היא ישבה שם, בודדה, מחכה לבנה שהיה כעת מרחק מאות קילומטרים מעליה, טס בחללית הנוסעת במהירות רבה, מעוותת את הזמן בתוכה. אך היא לא ידעה זאת. גם הילד, שמואל הקטן, לא ידע זאת. הוא ישן כעת. חולם חלומות שלפי החיוך על פניו היו נעימים. הוא לא היה מחייך אילו ידע שכאשר יחזור לכדור הארץ – מולדתו – יחזור כארכיאולוג וילך לחקור את היערות, שיזכור מילדותו ולא יהיו בכוכב הלכת המדברי והצחיח אליו טס כעת. אך כעת, הוא ישן, חיוך עדין נסוך על פניו בעודו חולם על האם שישבה כעת ליד השולחן הקטן בבקתה. האישה, לאחר כמה ימים התייאשה מהתקווה לכך שבנה יחזור הביתה ביום מן הימים וכך הניחה לעצמה לדעוך. היא לא הסתובבה יותר בחיפוש אחר אוכל או מים. היא נשארה בבקתה, אוכלת מה שנשאר מאותה הארוחה שהכינה לבנה הקטן שלא שב מעולם. הימים חלפו והאישה רזתה, מסתובבת סביב הבקתה, מפחדת להתרחק כי אולי הוא יגיע יום אחד, למרות שכבר לא האמינה בכך. ואז, יום אחד, היא התיישבה בפינת הבקתה, וחיכתה. לאחר מספר שנים הפיל השלג את גג הבקתה וכעת לא נותר זכר לאם שפעם חיכתה שם לבנה, שבשבילו עברו רק שעות ספורות. החללית, ובה הילד הגיעו לבסוף לכוכב הלכת אליו טסה. שמואל, שכבר התרגל ליצורים שהתהלכו סביבו ירד איתם. הוא למד בבית הספר עם ילדיהם של היצורים ומעולם לא הבין מדוע נראה שונה. לא היה מי שיסביר לו. הוא חי יחד עם היצורים שלקחו אותו לחללית, בבית קטן ועגול במדבר הנצחי שהיה כוכב הלכת. הוא למד על מאות ואלפי כוכבי הלכת שכבשו היצורים אך מעולם לא נתקל באחד ממאות הילדים שלקחו היצורים, עדות לכוחם, מכל כוכב לכת אליו הגיעו. באופן שלא הבין הוא נמשך לכוכב מסוים – ששבעים אחוזים משטחו היו מכוסים במים והוא ניצב בגלקסיית שביל החלב. הוא למד היטב על מנת שירשו לו לסוע לשם. לחפש היסטוריה. ההוא רצה לחפור באדמה ולגלות על הזן שחי בו פעם ונכחד לפני זמן רב. הוא מעולם לא חשד שמוצאו מאותו כוכב וכי הוא האדם היחיד החי בכל רחבי היקום. הוא גדל, אך למרות הכל לא ידע דבר בקשר למוצאו. הוא ניסה לחקור, לבדוק, על מנת לדעת מאין הוא בא. הוא לא ידע שלשם הוא הולך. הוא רצה ללכת כמובן, הכוכב קרא לו, פיתה אותו. שמואל הרגיש קשור אליו. בלא לדעת למה. בכל לילה, כשישן, ריחפה מולו תמונה אחת. היו אלה פנים, פניה של אישה אחת שידע כי היא מחכה לו אף שלא ידע היכן או כיצד היה בטוח בכך. חוסר הסבלנות גדל בתוכו, הלך והתעצם. אך בכל פעם שביקש רשות לנסוע הייתה התשובה זהה: סבלנות. לכל זמן ועת. בגלל הטכנולוגיות מאיכות החיים של היצורים, ביניהם חי. כבר היה מבוגר בהרבה ממה שנחשב גיל המוות הממוצע לגברים על כדור הארץ. אך הוא לא ידע זאת, כשם שלא ידע מהיכן בא. לבסוף הותר לו לנסוע. כך, עלה יום אחד על ספינת חלל טסה לעבר כדור הארץ. מושא חלומותיו. כעת, כשהיה אדם מבוגר ובעל ידע ניהל הוא באופן פעיל את ההפלגה. הוא פיקד על הצוות,תיקן את מסלול הטיסה ואף השגיח שלא יסטו חלילה ממסלולם. עומס זה מנע ממנו לחשוב על הדברים שאותם קיווה למצוא על הכוכב ההוא. אך גם אילו היה לו זמן לא היה יכול לנחש. הטיסה ארכה שנה לפי מהירותו הפנימית של הזמן בתוך החללית בעוד מחוצה לה עבר זמן רב פי כמה וכמה. עצים הספיקו לצמוח בתוך הבקתה שבה גדל ואשר שכח לפני זמן רב. אך העצמות על הכיסא, עצמותיו של אם עייפה המקווה לבנה נותרו שם בלא פגע. כאשר הגיעה החללית אל כדור הארץ ירד ממנה שמואל וניגש לחקר האוקיינוסים. הוא חשד שזה הדבר אשר משך אותו אל המקום. אך לא גילה דבר. הכמיהה בתוכו למשהו רק התחזקה. לאחר זמן מה גילה כי מבנה העצמות של התושבים הקדומים של הכוכב זהה לזה שלו והבין לבסוף מאין הגיע. אך הדבר לא עזר. הוא זכר, כלום שכוח למחצה, אם, מנענעת אותו בזרועותיה. הוא כמה למגע שלא יזכה בו לעולם. אט אט פנה שמואל לחקר היערות, כמות העצים וגודלם הפתיעו אותו, אך גם העירו בו נשכחות. הוציאו זיכרונות שקבר מזמן ולא רצה להציף. אך כעת זה היה טוב. במקום געגוע וייאוש הייתה שם השלמה, הבנה שזהו מקומו. מכאן הגיע. זיכרונות עלו בו. יער. בקתה. צחוק. צחוק משוחרר, פראי, נרגש. כזה שהיה אסור לו לשחרר במחיצת היצורים שהקיפו אותו. הוא ניסה זאת לעיתים. לבד, ביערות, הוא התרחק מכולם וצחק. צחוק מתגלגל, משוחרר, של ילד. קשה היה שלא להצטרף לצחוק זה אילו היה שם בן אנוש. אך כמובן, אלה נכחדו כבר לפני שנים. לעיתים, הייתה הרוח נושאת את קול הצחוק אל היצורים שהיו איתו ואלה היו פולטים המהום. ההמהום נשמע חסר משמעות אך למעשה היה קול אזהרה. התרחקו. הוא מסוכן. אמר ההמהום. אל תתקרבו. הוא משוגע. אך שמואל התעלם מכולם. ממשיך בחיפושיו אחר תכלית, במרץ בלתי נדלה. יום אחד, כאשר חפר בשלג על מנת לחפש מקום יישוב ישן, מצא פיסת עץ מהוקצעת. הפיס לא הייתה ארוכה מאמת ידו אך הוא ידע שהגיע אל המקום הנכון. הוא חפר עוד, לעומק. עד שמצא את אשר חיפש. יום אחר יום חלפו. ואט אט נגלה סביב מבנה – בקתה אשר גגה קרס מחמת כובדו של השלג. ועץ צמח ממרכזה. כאשר המשיך לחפור נגלתה לעיניו דלת, ידיתה הנמוכה מותאמת לגובהו של ילד בן חמש. או אז הכו בו הזיכרונות והוא התנשם בתדהמה כשנזכר. הוא זכר כעת חיים ביער ללא אדם קרוב מלבד אימו. הוא זכר ימים חמימים של אושר ושל משחק בחוץ וימים קרירים, בהם ישב עם אמו מתחת לשמיכה והקשיב לה קוראת באוזני מהספר היחיד שהיה בבית – הרוזן ממונטה כריסטו. הוא המשיך לחפור במין טירוף חושים, בעייפות ובלאות. הוא הבין כעת. הוא זכר. ואז הגיע היום בו מצא את השולחן הקטן ולידו כיסא. ועל הכיסא, שמורות בקרח שהוא חשש לשבור, עצמות. שלד מלא של אדם. אישה. הוא היה בטוח בכך. אימו שלו. שמואל בן החמש מאות ישב על הקרח ובהה בעצמותיה של אימו שהמתינו לו שם, מתחת לקרח, כבר מאות בשנים. הוא חש עקצוץ בעיניו שלא ידע את משמעותו ואז החל נוזל חם ומלוח, שלא הבין את פשרו לזלוג על לחיו. הוא בכה. בפעם הראשונה מזה ארבע מאות שנים. הרוח נשאה את קול בכיו של האיש אל היצורים שעמדו מאחורי הבקתה. הם נשאו את ראשיהם כאחד, הלכו סביב הבקתה ונעמדו מסביבו. הם הושיטו אצבעות ונגעו, אט אט, כמעט בחרדת קודש בנוזל שזלג על לחייו. הפעם ההמהום שהשמיעו הביע צער. וכמיהה. עצב, על מה שאיננו עוד. היצורים עמדו סביבו אט אט ואז פנו. נכנסים בדממה אל הספינה שתוביל אותם אל ביתם. מבינים את רצונו השקט, העז להיות לבד, להישאר על הכוכב שממנו הגיע ועליו הוא ימות. ההתארגנות סביבו נעשתה בשקט בעוד הוא צופה בהם. מתבונן באלה שעד לא מזמן לא ידע שהיו חוטפיו. החללית הייתה מוכנה, כל היצורים עלו עליה מביטים באדם שהשאירו מאחור. זה שהגיע לביתו על מנת לגלות שהוא היחיד ממנו ביקום. הם המהמו לו שיר פרידה והוא, מנימוס , שהוטבע בו מאז היה בן חמש, ענה להם בהמהום פרידה קצר. שלום. נדמה היה שהוא אומר להם, ולא להתראות. החללית הלכה וקטנה עד שלא נראתה עוד אלא כנקודה זעירה בשמיים שלבסוף נעלמה אף היא. האיש הביט אחריה זמן מה, כאילו מרותק. ואז פנה חזרה והמשיך לחפור מסביב לבקתה. הוא חפר בעדינות ובזהירות. משאיר את הכיסא שעליו השלד קבור בקרח. אות עולם להמתנה. הוא הביט בו מדי פעם, אדם בן חמש מאות. האדם האחרון ביקום, נראה כאילו הוא בן עשרים אך בגופו לאות כזו של ריפיון, של ייאוש. הוא סיים לחפור מסביב לבקתה והחל לחפור בור. ברוחב שני מטרים על חצי מטר. ובעומק של מטר אחד. מעליו, גבוה בשמים, נצבטה אליו חללית. היצורים שהיו בה ידעו מה מתכוון האיש לעשות. לכן, מיד כאשר גמר לחפור את הבור נישאה החללית משם. לא הייתה להם עוד סיבה להישאר. שמואל סיים לחפור את הבור והביט בו. אז ניגש ונשכב בתוכו. מניח לשלג לרדת עליו, מניח לעייפות להשתלט. גם כשהיה לו קר הוא לא ניסה לקום. וכך, אט אט, כיסה השלג את האדם האחרון ביקום. מלווה אותו עד לנשימתו האחרונה.
הרוח נשבה בין העצים שביער העבות. היא חלפה בינות לענפים ירוקי עד וחלפה מעל פטריות שצצו בהמוניהן לאחר הגשם. הרוח נשבה הלאה עד שחלפה מעל קברם של שניים אם ובנה – האדם האחרון ביקום נשכב כעת למנוחתו האחרונה. השלג כיסה שוב הכל והרוח החליקה אותו עד שלא נשארה עוד עדות לכך שפעם היה שם איש.
פרס עינתפרס עינת