ניצן התהפכה במיטתה. שקועה במחשבות ושאלות, ניסתה לייצב את כולן בזו אחר זו בשורה אחת. "הוא לא משלנו", מלמלה לפני יומיים רוני חברתה האדמונית ירוקת העיניים בשנאה גלויה כלפיו כשעבר באזור, מקרין הילת שמימיות, מיוחדת השמורה רק לו. עכשיו היא נזכרה, שכן, גם היא לעגה פעם לבנות כיתתה שמחייכות כשילד בלונדיני חמוד הקטן מהן בשנתיים (פשוט מגוחך!!!) עובר ומנפנף בידו לשלום וגם צווחות "הוא נפנף לי!!! הוא נפנף לי!!!".היא לא האמינה באהבה, בגלל שהבנים היחידים שהכירה משכבתה היו- מגעילים, שקרנים ומכוערים. עד שפגשה אותו. מהמבוכה את שמו לא תגיד לאף אחד. שערו שחור ועיניו חומות, מנומס וחכם להפליא, טוב לב ומצחיק. מה עוד צריך? הוא מושלם… כמעט… חשבה ניצן והתהפכה על צידה. היא הישירה מבטה לעבר שולחן העבודה, שעליו מונחות העבודות באנגלית והמבחן באלגברה. היא התיישבה על המיטה, ואספה לזנב- סוס גבוה את שערה החום- הזהוב והעבות. הוא גדול ממך בשלוש שנים, והוא חילוני, מה את מוצאת בו?! חשבה בתרעומת ובוז כלפיי עצמה. אסור להתאהב, במיוחד כשאת והוא מ"מגזרים שונים", במיוחד כשאת דתייה והוא חילוני. הוריי לא יסכימו שאתחבר אתו, חברותיי ילגלגו עליי, ממש מצב נפלא. אני אפילו מתביישת לבוא אליו, אני מתביישת בפחד שבי. היא לקחה את הספר "אן שרלי הנערה מן האי", שהייתה באמצע קריאה בו ופתחה בעמוד מאתיים שבעים ואחד וקראה: "הגשם הצליף בשדות הרועדים ויער הרוחות התמלא אנחות של עצים אדירים שנאבקו בסערה. התנפצות רועמת של נחשולים על החוף הרחוק הרעידה את האוויר. וגילברט עמד למות!" ניצן עצרה לרגע, מהרהרת אם הוא ה"גילברט" שלה. היא המשיכה לקרוא,
"בחייו של כל אדם יש רגע של התגלות. אן חוותה את שלה בלילה המר ההוא- ליל שימורים סוער, אפל ונורא. היא אהבה את גילברט- היא אהבה אותו תמיד!" ניצן פערה את עיניה בהתרגשות.
"עכשיו ידעה זאת. היא הבינה שהוא חלק מחייה וממנה, כמו עוד איבר בגופה, ושלא תוכל להתנתק ממנו בלי ייסורים. והידיעה הזו באה מאוחר מידי- מאוחר מידי אפילו להיות איתו ברגעיו האחרונים לחייו, ולהפיק מכך נחמה מרה. לולא הייתה עיוורת כל כך… מטופשת כל כך.. הייתה יכולה ללכת אליו עכשיו. אבל הוא לעולם לא יידע שהיא אהבה אותו". ניצן הרגישה דמעה על לחייה, וקראה בפחד ההולך וגובר:
"הוא יעזוב את החיים האלו במחשבה שלא אכפת לה ממנו. אוי, אלוקים, שנים שחורות של ריקנות משתרעות לפניה! היא לא תוכל לחיות אותן- לא תוכל! היא קרסה תחת חלונה" ניצן עצרה אחוזת מתח, מהרהרת במהירות אם זה היה קורה לה ולו, מה הייתה עושה? פחד החל ממלא את ליבה כשדמיינה אותו על מיטה, מכוסה בצינורות וגופו משותק על ידי גז הרדמה, כשלימינו הוריו המודאגים והעצובים והמתוחים, כשלידם ניצב הרופא וקובע את מותו. הו, לא! ניסתה למחוק את המראה המחריד ממוחה, אך הוא נשאר, משתק את חזה וגופה ועיניה האפורות- הצהובות התרוצצו בארובות עיניה. היא לא תיתן לדבר שכזה לקרות. היא פתחה את הספר בעמוד מאתיים שבעים ושתיים וקראה: "שמעת מה שלום גילברט בליית הבוקר?" "יותר טוב" השיב פסיפיק "הוא עבר ת'משבר אתמול בלילה. הרופא אומר שעוד מעט הוא יהיה בסדר גמור. יצא בקושי, הבחור הזה. כמעט הרג את עצמו בקולג'. טוב, אני חייב למהר, אבא שלי בטח כבר רוצה לראות אותי" פסיפיק שב לצעוד וחזר לשריקתו. אן עקבה אחריו, והמתח והייאוש של הלילה נסוגו אט אט מעיניה ופינו מקומם לשמחה. פסיפיק היה צעיר כחוש מאוד ופניו היו מכוערים מאוד. אבל בעיניה של אן היה באותו רגע יפהפה"
ניצן חייכה בסיפוק, אך היא ידעה- מתישהו תהיה חייבת לומר לו זאת, בדרך זו או אחרת. הוריה יהיו מוכרחים להכיר בעובדות. כי זה שאתה שונה מהשני לא אמור להרחיק אותך ממנו כי היא מאוהבת ואהבה זה אהבה! היא נזכרה שבקיץ דמיינה שנתנה את מספר הטלפון שלה לו. ועכשיו היא בוהה בטלפון השותק שלה, בדיוק כמו בפעמים רבות שבהן דמיינה שהוא מתקשר. היא התנערה ושבה לחשוב. הוריה מחכים לה לארוחת ערב חגיגית. אחותה הקטנה טל שניצן "קוללה" בה סיפרה לה שיהיה פרוזן יוגורט ופנקייקס וגלידות, ממתכונה של דודה יובל. מוזר, למה בכלל הארוחה הזאת? מה חגיגי היום?. היא ידעה שהוריה רצו שתתרגש ותשמח, אבל בראש מעייניה עמד סיפור האהבה המשונה הזה. היא רודפת אחריי נער שלא יודע בכלל על רגשותיה כלפיו. מסובך, לא?. ולפתע נזכרה שההחלטה של אימא שלה- היא שתפרוש מהחוג הזה בגלל שלדעתה של אמא מסתבר, שהחוג הזה לא "חינוכי" "לא מתאים לנו". חוג הדרמה שממלא אותה כל כך. במילים אחרות- להיפרד מאהובה וחבריה שפגשה שם. היא שנאה את הרעיון הזה, והמחשבה על כך גרמה לה לא מעט לבכות. היא עוד תלך בלי לומר להם שלום, ובלי להצהיר על רגשותיה מולו. זה היה די טראגי, המחשבה הזו. די הזכיר לה את "רומיאו ויוליה". היא פתחה את דלת חדרה ולטשה עיניים בסלון. אין אף אחד. מפתיע. היא חזרה לשקוע במצולות הייאוש שלה, עד כיתה ו' לא ידעה מה זאת אהבה, וכשיש לה, היא מפספסת. די אופייני לה. היא, שבחייה מעולם לה זכתה לאהבה לבנים וחברות עם בנות שהכירה פשוט לא הייתה קיימת. הכי הרבה שיכולה הייתה זה לדבר קצת עם הבנים. ניצן הייתה די חנונית, ולאו דווקא בגלל שהייתה טובה בלימודים, או כי היו לה "מעט" חברות, אלא שלהיות מקורבת למלכות הכיתה פירושו, להתרפס ולעשות כל דבר שהן דורשות, דברים שניצן לא קיבלה. כל הזמן הבנות האלה התנכלו לה וירדו לחייה. והם, הוריה, תמיד עודדו אותה ליצור קשרים עם חברותיה לכיתה ולא ידעו כלום ממה שעובר עליה, כי הייתה ביישנית ונמנעה מדיבור. היא זוכרת שילדה אחת הייתה מגעילה במיוחד,והמורה החליטה שניצן תהיה עם הילדה הזאת ועוד כמה בנות כנועות באותה ועדה בכיתה. הן נפגשו בביתה של הגועלית. לא משנה כמה נתנה רעיונות, כמה ייעצה וכמה הציעה פתרונות, לאף אחד לא היה אכפת, היא הייתה אוויר. כשהישיבה נגמרה, ניצן חיפשה את הטלפון שלה, נוקיה קטן ויעיל. כמה שחיפשה שם היא לא מצאה, וזה היה במגרש הפרטי של האויבת שלה. כשאמרה את זה לבנות, הן צחקו ואמרו "זה נוקיה למה את צריכה אותו?" אמה של "הגועל" הגיעה, ושאלה מה המהומה, והבנות אמרו שנעלם לניצן טלפון. היא לא עזרה, זה היה ל"פשוטת העם" מה יצא לי מזה? לפתע היא שמעה מלמטה צעקות. היא ירדה למטה, וראתה מנקה צועק לתוך טלפון זעיר "…לא אני לא יודע של מי זה!" "סליחה זה שלי…" מלמלה ניצן ואז המנקה אמר "אה, טוב. זאת בטח אימא שלך…" "תודה, אדוני." הדבר הראשון שעבר לניצן בראש היה, הגועלית זרקה את הטלפון מהחלון. איך הוא הצליח לשרוד שבע קומות, ניצן לעולם לא תדע בוודאות. כשהבנות יצאו החוצה, לקבל את פני האימא של ניצן שבאה לאסוף אותה, הגועל התנהגה במתיקות, כמו ילדה טובה. ואילו הוא בלי כיפה,הוא אחד הילדים הנחמדים שפגשה. זה היה כאילו היא והמקובלות… שונות. כאילו שכל אלה היו בעולם הזוהר, והיא הייתה בעולם ההפוך לגמרי. די כמו ניצן והוא. היא בסוף החליטה שכדאי שתרד לסלון ביתה, לבדוק מה קורה. היא ירדה במדרגות, וכשהגיעה למדרגה האחרונה, הוריה וטל קפצו וצעקו "מזל טוב!!!!" וחיבקו אותה. מעל הספה, פתאום, הציץ בלון של המספר 12 בצבע ורוד- מסטיק וסגול. וכולם הביאו לה מתנות. אבא ואמא נתנו לה 500 שקל בשטרות, טל הביאה לה מארז של קרם, בושם קטן וסבון נוזלי. ואז הדודים והדודות באו. דודה יובל וחיים הביאו לה מחזיק תכשיטים בצורת שמלה סגולה, ודורותי (אחותם הגדולה של ניצן וטל) ורפאל נתנו לה ולטל מסכות ונציאניות עם נוצות ונצנצים, אחת לבנה כסופה, והשנייה (לניצן) סגולה זהובה. כולם ישבו לשולחן ואכלו, עד שהרגישו מפוטמים כמו תרנגוליי הודו לפני חג ההודיה. לאחר שכולם הלכו, היא ראתה עם טל את הסרט "הארי פוטר ואוצרות המוות חלק שני" שאותו השיגה לאחר תחנונים רבים, ולאחר מכן הלכה לישון… "חכי!" הוא צעק אליה מאחור "אני לא מחכה!" היא צעקה בחזרה ולא נפנתה לאחור. "אני רק רוצה לעזור לך!" הוא הדביק אותה, תפס בידה וגרר אותה כך שעיניה היו נעוצות בעיניו. רק שלושה סנטימטרים הפרידו בין שניהם, עיניים חומות ננעצות באפורות הצהובות. "למה בכית?" "אני לא בכיתי!" היא מלמלה וניפצה את המבט. אוף חשבה, אילו הייתי יכולה לומר לו… "אני לא רוצה לומר… זה אישי." היא הסתובבה. וכשחזרה הוא אמר בשקט "את בטוחה שאת לא רוצה לומר לי?" "לא." "מה את רוצה?" היא שתקה. אט אט חיבק אותה ועטף אותה בזרועותיו. בהתחלה הופתעה הילדה לא מעט, אבל היא חיבקה אותו גם. היא הרגישה דמעות שזולגות מעיניה, מכתימות את חולצתו ומרטיבות את עורפו. "גם לי זה קרה פעם. לא קיבלתי שום דבר גדול. שום תפקיד בהצגות של הסדנה לפני שנתיים. אבל יום אחד, קיבלתי תפקיד. אני מכיר אותך. גם את תקבלי תפקיד. אני בטוח. תאמיני בעצמך." הוא לחש לה על האוזן, "את המשפט הזה אני לא אשכח." אמרה בחיוך. התחיל לרדת גשם אבל לא היה להם אכפת. היא מעולם לא תדע איך ידע למה היא בוכה. זה היה חוג לתיאטרון. הוא באמת קיבל הרבה תפקידים, אבל היא תעלם מהחוג לפני שהוא יבין למה היא אינה. לבסוף, לאחר שהגשם נגמר(זה קרה לאחר עשר דקות), הרפה ממנה והחזיק במותניה. גם ידיה נשארו על כתפיו. "אני מניח שאנחנו צריכים לחזור" הוא מלמל בקול רפה "כן.." מלמלה. אך לפני שהלכו, צייר בחול את…. מספר הטלפון שלו. היא העתיקה את מספר הטלפון לטלפון שלה- "ואוו!" מלמלה "איזה חלום…" חלום שהתגשם רק בחלום. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שדיברה איתו. היא הביטה בשעונה.10:45 בבוקר. היא הדליקה את הטלפון שלה. טלפון טלפון אל תיתקע…. היא התפללה את תפילת היום יום (טלפון דפוק) . לא עכשיו…. למזלה ההדלקה עברה בשלום. ואז היא ראתה את זה… הודעה מרוני שהתנהגה בסוף כמו חברה ושלחה לה איש קשר. היא נכנסה לווטסאפ ועשתה מאיש הקשר החביב החילוני יחד איתה קבוצת ווטסאפ.
ניצן-היי, זאת ניצן מהסדנה .רוצה לקבוע?
דניאל-ברור. איפה?
ניצן-אולי בקניון פ"ת
דניאל-אוקיי מחר יכול!
יופי. היא הרגישה נפלא
דניאל-רוצה "ספיידרמן"?
ניצן-מושלם!
עכשיו החלק השני. היא יצאה, ירדה קצת במדרגות וצעקה מלמעלה לאמה "אימא, אני רוצה לומר לך משהו…"
פרס עינתפרס עינת