120 – קופידון האהבה – רות מלכא

בס"ד
קופידון האהבה
במבט מלמעלה קיקו לא נראה כזה יפיוף. אם לדייק, הבחור נראה כמו חרגול מגודל, וזרועותיו המתנפנפות לא משפרות את הרושם. אף שלמען האמת, מודה רורי בינה לבין עצמה, הן הקעקועים והן שריריו המפותחים בלתי נראים במרחק של חמש קומות מהאדמה, דבר שמטה לרעתו את תוצאות ההתרשמות.
היא מנדנדת את רגליה מקצה הגג ולועסת את עפרונה בהרהור. לג'יזל יש עשרים קעקועים, אך משום מה אף אחד לא מחשיב אותה כמושכת.
היא כותבת בשקדנות בפנקס האדום: "קעקועים – תלוי אדם." רורי נאנחת. משימת הקטלוג התבררה כמורכבת מכפי ששיערה. היא עברה על שני הדפים שמילאה בכתב ידה הצפוף, סימני מחיקה והדגשה פזורים בהם בנדיבות.
קופיד נוחת לידה במפתיע, מטיל צל על רשומותיה.
"היי, הרשימה הזאת שוב?" רורי מרימה את ראשה וסוקרת אותו במבטה החוקר והמרוחק. כנפיו הזעירות הלבנות עדיין פרפרו לאיטן, מסרבות להאמין שהן פטורות לזמן מה מנשיאת הילדון השמנמן. היא זזה הצידה בהיסח הדעת והוא מתיישב על המעקה לצידה, עוצם את עיניו.
"אתה הקופידון היחיד שאני יודעת שיש לו פחד גבהים," היא צוחקת. הוא מהדק את אחיזתו במעקה, אצבעותיו השמנמנות מלבינות מהלחץ, ובשום אופן לא מביט למטה.
"אתה אפילו לא יכול ליפול, כלומר כן בעצם, אבל אז אתה פשוט תעוף ולא יקרה לך כלום."
"תספרי את זה לכנפיים שלי. יש לי תחושה שהן תקפוצנה על ההזדמנות הראשונה שתהיה להן להיפטר ממני." הוא מלכסן אליה מבט. "מספיק לדבר עלי. יש חדש ברשימה?"
רורי מעיינת בכובד ראש בדף האחרון. "בהתחשב בכך שהוספתי שני אלמנטים לא יציבים ומחקתי אחד אחר, אני חושבת שלא התקדמתי בהרבה."
"טוב, אם תמשיכי להיות קפדנית כל כך לא תוכלי להגיע למסקנה גם בעוד עשרה דפים."
"אני מסכימה לחלוטין," היא מחבקת את ברכיה בדכדוך ובוהה בקיקו נואם לחבריו, חמש קומות מתחתיה. קופיד אזר אומץ והציץ חטופות, ואז עצם את עיניו בשנית.
"זה ההוא, קיקו, לא?" הוא גישש, פוקח את עיניו. "את צריכה להפסיק לתצפת עליו, הוא לא עונה לאף פרמטר יציב שלך."
"וזו בדיוק הסיבה מדוע אני מתרכזת דווקא בו – הוא לא מתאים לאף נוסחא בינתיים. רק תסתכל עליו – קיקו בוק: נער שנפח שריריו גדל ביחס הפוך למנת המשכל שלו. חשש לאח מתעלל בילדות, מה שככל הנראה גורם לו להקיף את עצמו בבריונים רפי שכל כתגובת נגד לחוסר הביטחון הכרוני בו הוא מאופיין. נקודה למחשבה: על איזה צורך עונה מנהגו להכריח את הסובב לצחוק מבדיחותיו? וזה עוד לפני שהתחלנו לדון בקעקועים – יש לי פרשנות מרתקת אגב לאחד שבצורת שרשרת הנכרכת סביב זרוע שמאלו – " קופיד מניד את ראשו בתוקף, לא מעוניין בעליל לשמוע עוד אחת מהתיאוריות המטורפות שלה. היא ממשיכה בשטף, לא מבחינה במבטו המתחנן שתפסיק.
"- – אם כי יש לציין כי בסופו של דבר תסביך אדיפוס ירד מן הפרק, בכל זאת ישנן כמה הקבלות מעניינות – -" היא עוצרת מדיבורה רק כדי להוסיף הערה בפנקסה, עיניה בולטות בהתרגשות מהרעיון החדש שעלה בראשה. היא כוססת שוב את עפרונה, מביטה בקופיד המושך בטוגה שלו באי נוחות.
" – – אני חושבת שסטיתי קצת מהנושא. מה שרציתי לומר הוא שחצי מבנות השכבה מאוהבות בו מעל הראש, ולפי החישובים שלי הוא צריך להיות הכי פחות אהוד!"
"אולי החישובים שלך שגויים?" הוא מתחיל להזיע אל מול מבטה המזועזע קשות, ובוחר למרק את קשתו כדי שלא יצטרך להביט בעיניה.
"החישובים שלי אף פעם לא טועים! אל תשכח שאתה מדבר עם אלופת המחוז הכי צעירה במתמטיקה וחישוביות. אני יכולה להוכיח לך מבחינה מתמטית כמה נמוכה הסבירות שלי לטעות – יותר נמוכה מהסיכוי שלך להצליח לירות את החץ בבן אדם הנכון במקום בפנסי רחוב!"
קופיד מסמיק ומפיל את אשפת החיצים לרצפה בטעות. כשהוא מתכופף להרים אותה, דמעות מנצנצות בעיניו. רורי עוצרת את נשימתה ומכסה את פיה בכף ידה.
"אוי, קופיד, אני ממש ממש מצטערת. באמת. לא הייתי צריכה לומר את זה – זה סתם נפלט לי בטעות. הפה הגדול שלי. אבל בלי קשר – אני בטוחה שעוד תצליח. אומרים שזה בא עם הגיל – למעשה אני יכולה לבנות לך משוואה שתראה ש –"
קופיד מנגב את עיניו ומחייך בגבורה. הוא נוטל את ידה בידו. "היי, זה בסדר. לא נעלבתי." רורי מסתערת עליו בחיבוק מתייפח. הוא טופח על גבה ומתאמץ לנשום מבעד לרעמת תלתליה.
"אתה חבר טוב!"
"המ, תודה. רק אל תוכיחי לי את זה על פי אוקלידס או משו," הוא אומר בחיוך נבוך. היא מתרחקת ממנו ומביטה בו בעיניים מצומצמות. ואז, כמו נכנס בה שד, רורי מתחילה לדפדף בפנקסה בפראות.
"ללין רוזלינד – שיער חלק ועור זוהר. מלתחה במחיר של מיקרוסקופ אלקטרוני. רמת דרוג: מבוקשת אש. לעומתה ג'יני משכבה ג', אשר דמות פניה והליכותיה תואמים לתבנית שתוארה לעיל, נמצאת בדרוג: מושכת כמו משולש פיצה קר."
היא מרימה לעברו את פניה הסמוקות. קופיד רק מביט בה בבלבול.
"אתה לא מבין? איך זה שאנשים עם אותם נתונים מקבלים יחס שונה?"
"זה מה שרציתי לומר קודם. אולי את לוקחת את זה בצורה מדי מתמטית, מדי לוגית." הוא מחווה בידו, מנסה למצא מילים שיבהירו את כוונתו היטב.
"כלומר – תסתכלי על הבנות והבנים האלה, שם למטה. אני לא רואה מתמטיקה באופן בו העיניים שלהם נוצצות בברק האהבה."
"מסונוורות, התכוונת," היא יורקת את המילה מפיה כמו קללה. הם מתיישבים בחזרה על המעקה, מכונסים.
"אולי אתה צודק," היא אומרת לפתע, טורקת את פנקסה.
"אני פשוט מיואשת. לא משנה כמה אני גדלה, כמה אני מתפתחת – אני לא מבינה מה גורם לאנשים להימשך אחד אל השני. אוהבים לתאר בספרים ניצוץ, משהו שעובר בין שניהם ושייך להם בלבד. איזשהו רגש מיוחד שלא קיים בשום צורה אחרת."
היא נעמדת על המעקה והולכת לאורכו, הלוך ושוב. קופיד חוטף סחרחורת קלה ופניו מקבלות צבע ירוק עדין.
"כלומר – תראה! אני מבינה הכל, אני חכמה. איך זה יכול להיות שנער שזרק את מחברת הניסויים שלי לאשפה וקרא לה גיבוב של שטויות, מבין משהו שאני לא?"
היא נראית כמי שעוד מעט תתחיל לתלוש את שערותיה בתסכול. "מה קורה פה? אני מבינה מה זה כעס, ושמחה. איך אינני מבינה מהי אהבה?" היא נעצרת באחת וקופצת מהמעקה בזריזות, אוחזת בטוגה של קופיד ומקרבת אותו אליו, מילימטרים סמליים בלבד מפרידים ביניהם.
"אתה!" הוא נראה מבוהל. "אתה יורה חיצים באנשים וגורם להם להתאהב! אתה תסביר לי!"
הוא נסוג אחורנית וכמעט נופל מהגג, ניצל מצלילה למטה פחות בזכות כנפיו ויותר הודות לאחיזתה האיתנה של רורי שנראית מטורפת מעט.
"תראי, אני יודע שזה הורג אותך כשאת לא מבינה דברים, אבל אהבה זה לא משהו שמבינים. זה משהו שמרגישים."
הוא יורד בזהירות מהמעקה והם מתיישבים על הרצפה, הלהט רק מתגבר בעיניה של רורי.
"אוקי, אז תספר לי, איך זה מרגיש?"
קופיד נראה נבוך. הוא משחק באשפת החיצים ואומר לאט. "האמת היא שאני לא יודע."
"מה??" היא נראית המומה. הוא משיב לה מבט יציב ואומר בתוקף.
"אנחנו, הקופידונים, רק מעוררים אהבה. אנחנו לא מסוגלים באמת לחוש אותה. אומרים שאם היינו חשים ברגש האהבה, לא היינו מסוגלים להעניק אותה לאחרים כך סתם, בחינם."
"אבל זה הוגן שרק הראויים יקבלו אותה. דבר יקר לא נותנים לכל דורש," היא מתנגדת, שלל הוכחות עומדות על קצה לשונה. קופיד מניד בראשו.
"זה לא עובד ככה. יש דברים שצריך לקבל בחינם, רק בגלל היותך יצור חי ונושם. האהבה כוחה להפוך אותך משק כימיקלים סתמי לבת אדם ערכית וטובה יותר. כמו שבכוחה להפוך את המשובחת שבנשמות לכלי מלא זדון."
הוא נושם עמוקות. בזמן ששוחחו ירד הלילה, והכוכבים הופיעו מעליהם בהמוניהם, כמו שכנים שמצותתים בהיחבא.
"את יודעת, כשהייתי קטן גנבתי פעם חץ מאשפתו של אבי. דקרתי את עצמי, נואש לחוות את הרגש שהופיע בעיני כולם בשעה שקופידון כלשהו ירה בהם חץ," קולו הצטרד לפתע. "זה לא עבד. אבי מצא אותי ממרר בבכי. הוא הבין בתוך רגע מה ניסיתי לעשות והסביר לי שהחיצים לא מיועדים לנו. החץ עובד רק על האדם לו הוא מיועד, ומתברר שלקופידונים אין אף חץ." קולו היה מלא כאב.
"את יודעת מה זה להסתובב בעולם, להפוך אנשים למאושרים ולדעת שלא תדע לעולם אושר כזה? לצפות באישונים המתרחבים כשהם קולטים כי האדם מולם הוא מי שהם חיפשו כל הזמן הזה, מי שאהבתו תספק אותם לעולמים? לדעת, שאני לא חלק מכל זה, ולעולם לא אהיה. אני יכול להעניק אהבה לכל כך הרבה אנשים, אבל לעצמי איני יכול לעזור."
היא מניחה את ראשה על כתפו, מזדהה עם מילותיו.
"תגיד, איך זה באמת עובד? לכל אדם יש חץ משלו, או מה?"
"לכל אחד יש מספר חיצים שונה. יש כאלה שממתינות להם אשפות מלאות, ערמות של חיצים שגם אם נירה בהם ללא הפסק הם ימותו לפני שיכלו כולם. יש כאלה שיש להם רק חץ אחד, אבל החץ הבודד הזה הוא אהבה כל כך עזה שתספיק להם לכל חייהם. ישנם מעטים שפשוט אין להם חיצים – הם חיים כך, וטוב להם. כי אם אין לך חץ מיועד – אתה פשוט לא זקוק לו. אך ישנם אלה – אשר לא מספיק כמה חיצים נירה בהם, הם יניחו לרגש המתעורר בתוכם להתפוגג ולא יעשו איתו דבר. הם מתים, חסרי אהבה – לאחר שחיו חיים שלמים נעדרי אהבה."
הוא משתתק, מהרהר באותם אווילים. "לפעמים בא לי לומר להם – תפסו את עצמכם בידיים! אהבה זה כל מה שחשוב! לא הכסף שאתם רק רוצים ממנו עוד, לא הכבוד המדומה שחולקים לכם. אבל הם בוחרים לשחרר את האהבה שבהם רק בשביל לתפוס הבלים כאלה."
"יש אפשרות להעביר חץ למישהו אחר?"
"שמעתי רק על מקרה אחד כזה. סבי יצא לשליחות מעבר לים, לשלוח חץ באדם קשיש. הקשיש היה בערוב ימיו, ומאחר ונותר חץ אחד באשפתו קיבל את הזכות למות אוהב ונאהב. אך הקשיש לא חפץ בחץ. הוא סיפר לסבי כי בן יש לו, בן אשר ניתק עמו את הקשר. הוא לא רצה להדבק בחיידק האהבה, כך קרא לזה. שנים בזבז את כל חיציו, מפנה את הכוח שעוררו לטובת המפעל שהקים. אביו הקשיש ידע שלא נותרו לבן חיצים. הוא ביקש לתת לבנו הזדמנות אחת נוספת, וויתר למענו על החץ האחרון שלו – גם אם פירוש הדבר שהוא יבלה את שנותיו האחרונות ערירי וגלמוד, חסר אהבה."
"זה אפשרי, לוותר על חץ?"
"כן, זה מה שהזקן עשה. חץ שמוותרים עליו למען מישהו אחר, פועל על אותו אדם. סבי ירה את החץ בבנו."
"והוא חי באושר ועושר, עם אהבתו, ויחד הם תחזקו את המפעל. לא, יותר טוב – הם מכרו אותו וחיו באושר ועושר ושלווה!"
"לא כך היה. הבן בזבז את חיצו של האב. אנחנו יכולים לעזור לאנשים רק עד גבול מסוים – מעבר לו, אין לנו שליטה על חייהם. בסופו של דבר, האדם הוא היחיד שיכול לעזור לעצמו."
הם מתבוננים בכוכבים במשך דקות ארוכות.
"רורי, רציתי לספר לך עוד קודם. קבלתי היום את המשימה הראשונה שלי."
רורי קופצת על רגליה, מוחאת כפיים בהתרגשות. "קופיד!!! איך יכולת לשתוק עד עכשיו?" היא מחבקת אותו מבלי להמתין לתשובה, כל כולה התרגשות ושמחה. משהיא רואה כי הוא אינו מגיב, היא מתרחקת ממנו ובוחנת אותו בביקורתיות.
"אתה לא נראה שמח." היא מציינת זאת כעובדה.
קופיד מחזק את הקשר בטוגה.
"אתה תמיד עושה את זה כשיש לך משהו חשוב להגיד!"
הוא מתעלם ממנה. בשתיקה, הוא שולף מאשפתו חץ מעוטר בנוצות סגולות וזהובות. הוא מחליק עליו את ידו ברגש.
"החץ הזה הוא בשבילך," הוא אומר בשקט, כמעט בלחישה. עיניה נפערות בתדהמה. הוא מביט היישר לתוכן ואומר.
"זה זמן מה ששנינו מתוסכלים כי לא הצלחנו להבין מהי אהבה. היום תיפתר התעלומה בשביל אחת מאיתנו."
הוא דורך את החץ בקשתו.
"אבל מה איתך?" נזעקת רורי. "אתה לעולם לא תבין מהי אהבה!"
"אני רגיל לזה. זהו גורלי ותפקידי. ומלבד זאת, מוטב תבין אחת מאתנו מאשר ניוותר שנינו בורים."
הוא מותח את החץ ומכוון אותו על רורי.
"עצור! אני חושבת שעלינו לדבר." היא נוטלת את חיצה מידו ומעבירה את אגודלה על פני החוד, רגשות מתערבלים בפניה.
"אני אוהבת מתמטיקה, ולפצח חידות. ולחקור אנשים. וזהו. זה מספיק לי."
היא מביטה בו במבט עז, מחכה שיבין.
"מה שאת בעצם מנסה לומר הוא, שאין לך צורך באהבה?" אומר קופיד לאט, מנסה להבין את כוונתה.
רורי מהנהנת, תלתליה מקפצים סביבה בהסכמה.
"אבל אחר צהריים שלם רק התלוננת כמה אינך מבינה מהי אהבה! יש לך עכשיו הזדמנות לגלות מהי! יתכן שלא תהיה לך אפשרות נוספת!" הוא מתוסכל עכשיו, זה ברור. היא מניחה את ידה על זרועו.
"אתה זוכר את היום ההוא בו ניסיתי להבין איך זה להיות עטלף?"
"אי אפשר לשכוח – היית תלויה הפוכה מהתקרה במשך שש שעות עד שהבנו איך לשחרר אותך משם."
"כן, השתמשתי בסופר גלו בשביל להחזיק מעמד," היא נזכרת בחיוך. "הייתי צריכה לוותר על הנעליים האהובות עלי בשביל להשתחרר."
"וטוב שכך – הן נראו כמו גושים רדיואקטיביים מסביב לרגלייך," אומר קופיד בתוקף, סבר פניו מרצין. "מה את מנסה להגיד בזה?"
היא נאנחת ומסיטה קווצת שיער מעיניה. הקווצה חוזרת לשם במהרה.
"אחרי כל הסיפור הזה עדיין לא הבנתי איך זה להיות עטלף, איך עטלף מרגיש. אבל שחררתי את ההרגשה המציקה ההיא, של לא להבין את זה. אני לא יכולה להבין כל דבר בחיי."
"אבל לוותר על אהבה זה לא כמו לוותר על רגשות עטלפיים!"
"אתה בעצמך אמרת שיש אנשים בלי חיצים. הם מאושרים, הם לא צריכים אהבה. לפחות, לא אהבה מהסוג הזה." היא מחווה סביבה, כמתייחסת לאהבה שאינה אפלטונית.
"שנינו חיפשנו לדעת את טיבה של האהבה. אבל אתת חיפשת לחוש, בעוד אני רציתי לפצח, להבין."
היא זוקפת את ראשה בנחישות. בתנועה חלקה היא תולשת את הקשת מאחיזתו הרופפת של קופיד וקופצת על המעקה, מביטה עליו מלמעלה.
"אני, רורי צ'ייס, מוותרת על חץ אהבה זה לטובת קופיד הצעיר."
"רורי, לא!"
אך היא מותחת את המיתר בחינניות שמעולם לא הצליח להשיג, ולפני שהוא מספיק להשמיע קול מחאה נוסף היא משחררת את החץ בשריקה.
קופיד מביט על החץ הנעוץ בליבו. חיוך מתפשט אט אט על פרצופו. הוא יודע מהי אהבה.