פה קבור הכלב
"אז את חוזרת ביום ההולדת שלך?"
אורלי לקחה לגימה מהכוס שלה. "כן. אני אהיה שם רק לאזכרה ולצילום ליד המטוס של סבא שלי עם מי שעוד נשארו בחיים מהיחידה שלו, ואז אני אעלה על המטוס בחזרה. אין לי יותר מדי מה לעשות שם חוץ מזה." חיוך הופיע על פניה. "אתה מתכנן משהו, אה?"
"לא, מה פתאום," אמרתי, ומהמבט בעיניים שלה הבנתי שהיא לא מאמינה לי בכלל. היא עמדה לענות ואז המלצר הגיע עם תפריטי הקינוחים.
"אנחנו לא צריכים תפריט," אמרה אורלי, "כבר החלטנו שניקח את הגלידה חמישה-צבעים שלכם."
"תרשו לי להמליץ לכם בכל זאת על המנה החדשה שלנו," הוא אמר, "עוגת שוקולד בסגנון אסייתי…"
קול נביחה קצר אך תקיף הדהד בראשי.
"תודה," קטעתי אותו. "אבל אנחנו ניקח את הגלידה."
המלצר הביט בי בגבה מורמת, ואז רשם את ההזמנה והתרחק.
"שוב הכלב?" שאלה אורלי.
הנהנתי.
ישבנו ופטפטנו עוד חצי שעה בזמן שחיסלנו את הגלידה. אחר כך הסעתי אותה לנתב"ג, כשקולות הנביחה מזהירים אותי מראש להתרחק מהנתיבים הפקוקים. עצרתי את הרכב בכניסה לשדה התעופה, והתנשקנו במשך דקות ארוכות לצלילי צופרים עצבניים של הנהגים מאחורינו.
***
מנמל התעופה נסעתי ישר לצריף. סדרה של נביחות מבוהלות צלצלה לי בראש ברגע שיצאתי מהאוטו, ובקושי הספקתי להיכנס בחזרה פנימה לפני שילד על אופניים חשמליים חרך את הכביש שלידי. לא היה חסר הרבה כדי שהוא ידרוס אותי. גם אחרי שהוא עבר על פני, הנביחות נמשכו אם כי בווליום נמוך יותר. רצתי אחריו, וברגע האחרון הספקתי לתפוס אותו בחולצה לפני שהוא דהר עם האופניים שלו לתוך צומת רחובות. הייתי צריך להפעיל הרבה כוח, כי האופניים משכו אותנו קדימה.
"עזוב אותי!" הוא צעק. "מה נראה לך…"
הוא לא השלים את המשפט כשמכונית נכנסה במהירות לרחוב שממולנו, ונעלמה מעבר לפינה תוך מספר שניות. אם הוא היה ממשיך לתוך הרחוב זה היה ללא ספק נגמר בתאונה.
"ילד," אמרתי לו, "אם אתה מתעקש לנהוג על כלי רכב של גדולים, שים לב לרמזורים ותמרורים, ולאן אתה נוסע באופן כללי."
השארתי אותו ואת האופניים שלו שם, והלכתי לצריף. חלק גדול מהעבודה שתכננתי כבר עשיתי, אבל עכשיו כשאורלי לא כאן יהיה לי יותר זמן לסיים הכול מהר יותר. העפתי מבט בתרשים, בתצלום ובמה שהספקתי עד עכשיו, הוצאתי שני קרשי עץ חדשים ומסור והתחלתי לנסר. הנביחות בראש התחילו, והקפדתי לחתוך תוך שאני נשמע להן, לאזהרות שהן שלחו לי לגבי סכנה להיחתך בעצמי או לחרוג מקווי-המתאר שרציתי. הנביחות נכנסו לקצב, כמו מוסיקה, ואני ניסרתי לפיהן.
בסוף היום, הדגם שבניתי התחיל לקבל צורה. עוד נשארה עבודה, אבל עוד כמה שעות כאלה והכל יהיה גמור.
נסעתי בחזרה הביתה, וכשעליתי לדירה הזכירה לי נביחה עדינה לדלג על המדרגה הרופפת בקומת הקרקע.
***
התעוררתי בבוקר למחרת כשאור השמש חדר מבעד לתריסים. שלחתי יד לשידה ולקחתי את הנייד כדי לבדוק מה השעה.
תשע בבוקר? למה הכלב לא העיר אותי קודם?
קמתי מהמיטה, עדיין אפוף שינה, והתחלתי ללכת לכיוון המטבח. ואז דרכתי על משהו שהרגיש כמו קוצים וצרחתי מכאב. הסתכלתי למטה וראיתי את מברשת השיער של אורלי. הכלב היה אמור להתריע על דבר כזה. מה הולך פה לעזאזל?
התכופפתי, מיששתי את כף הרגל וגיליתי שלא נפצעתי. קמתי בזהירות והלכתי לאט לעבר הכורסה שבסלון, מקפיד לבחון אם אין על הרצפה שום הפתעות. התחלתי להתיישב על הכורסה, כשהעיניים שלי עדיין מופנות לעבר הרצפה, וחטפתי מכה כואבת בראש ממנורת-הקריאה שנצבה לידה.
לקחתי את הנייד והתקשרתי לרינה. היא ענתה מיד.
"אהלן, כבר הרבה זמן לא שמענו ממך."
"כן," מלמלתי. "תראי, רינה, יש בעיה. הכלב שלי הפסיק לעבוד."
"אז?"
"מה זאת אומרת 'אז'?"
"הסברנו לכם כשהשתחררתם, זה היה אמור לקרות מתישהו."
"בסדר, זה קרה. עכשיו איך אני מפעיל אותו מחדש?"
"אי אפשר להפעיל אותו מחדש. אנחנו מתקינים כלב למתגייסים, ואחרי השחרור אנחנו נותנים להם לשמור עליו במקרה שנצטרך אתכם למילואים. אבל אתה כבר לא עושה מילואים אצלנו."
"רינה, אני לא יכול לעשות כלום בלי הכלב!"
היא נאנחה. "תראה, זה פשוט עניין של הסתגלות. לוקח שבועיים-שלושה…"
"אין לי שבועיים-שלושה, רינה. יש לי פרויקטים להשלים בנגריה, אחד מהם בשביל היום הולדת של החברה שלי שחוזרת הביתה עוד כמה ימים. מה אני אמור לעשות, להתקשר לעמית?"
"אל תאיים עלי, גבר. אתה יודע טוב מאוד למה ממש לא כדאי לך להתקשר לעמית."
"רינה, את חייבת לעזור לי, אני בבעיה פה…"
"אני מבינה שאתה בבעיה, והעצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך זה לזרום עם הסיפור. תאמין לי, אתה תתרגל בסוף."
מלמלתי משהו לא ברור וניתקתי. קמתי מהספה עצבני, הכנתי לי קפה בידיים רועדות, ונכוויתי בלשון כשלגמתי ממנו. פתחתי את המקרר כדי להוציא משם מים קרים, וגיליתי שהוא ריק.
***
המכונית נעצרה בחריקת גלגלים, כמה סנטימטרים ממני, בליווי צפירה עצבנית. הנהג יצא מהרכב עם רצח בעיניים.
"אידיוט!" הוא צרח עלי. "אתה לא מסתכל על הרמזור לפני שאתה חוצה כביש?!"
גמגמתי איזו התנצלות והתרחקתי ממנו בריצה לעבר הסופרמרקט בהמשך הרחוב. לקחתי נשימה עמוקה לפני שנכנסתי והזכרתי לעצמי שבאתי לפה לעשות קניות, לא להציל את העולם. במשך עשרים דקות הכל הלך בסדר גמור. אספתי מוצרים לעגלה כמו שאני אוסף כל שבוע, ואז הגעתי למקרר של מוצרי החלב. כנראה עמדתי ובהיתי בו קצת יותר מדי זמן, כי אחד העובדים של הסופר ניגש אלי עם מבט מודאג.
"אפשר לעזור לך?"
פניתי אליו. "כן, תראה, אני יודע שזו שאלה מוזרה, אבל איך אני יכול לדעת… כאילו… כמה זמן היוגורט יחזיק? אני בדרך כלל קונה מראש לשבועיים ו…"
הוא הרים לעברי גבה. "יש תאריך על הקופסה."
נאנחתי. אחרי תקופה כל-כך ארוכה שנתתי לנביחות להדריך אותי בכל פעם ששלחתי יד לכיוון מוצרים במקרר, שכחתי לגמרי שמדפיסים גם תאריכי תפוגה על המוצרים. הודיתי לו, עם הבעת-פנים ששיקפה היטב את היותי אהבל, והלכתי לקופה.
חזרתי הביתה, שמתי את המוצרים במקרר וסידרתי את המקרר כולו באותה הזדמנות. סידרתי גם את חדר השינה וגם ניקיתי קצת. העברתי ככה שעתיים לפני שהבנתי שכדאי לי להפסיק לדחות את מה שתכננתי לעשות, וירדתי למטה אל הרכב.
התחלתי להזיע ברגע שהתנעתי את המכונית. פתחתי מזגן על העוצמה הכי גבוהה, והתחלתי לנסוע לאט. זכרתי את הדרך, פחות או יותר, אבל בלי הכלב הייתי צריך לשים לב לכל רמזור ומעבר חציה, או סתם להיות בסרטים בכל פעם שאני נכנס לצומת ובטוח שתיכף תכנס לתוכו משאית שתמחץ אותי. הנסיעה התארכה, גם בגלל שנסעתי לאט לקול הצופרים של הנהגים האחרים בדרך, וגם בגלל שהצלחתי למצוא את עצמי בכל פקק אפשרי. נזכרתי בסיפורים ששמעתי בחצי-אוזן על איזו אפליקציה שאפשר להתקין בנייד ועוזרת בקטע הזה, אבל כרגע לא רציתי הסחות-דעת בזמן הנהיגה.
הגעתי בסוף לצריף. חיכיתי כמה דקות אחרי שחניתי כדי להירגע. ואז, כשכיביתי את המנוע והמזגן ועמדתי לפתוח את הדלת, קפאתי. נזכרתי במה שקרה אתמול. מה יקרה אם שוב יעבור ילד אידיוט עם אופניים חשמליים בדיוק כשאני אצא מהרכב?
פתחתי את הדלת בסוף, לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי. הגעתי לצריף ולקחתי את המסור. אמרתי לעצמי שאני יכול לעשות את זה והתחלתי לעבוד.
מהר מאוד הבנתי שאין לי מושג מה אני עושה. בלי הנביחות שידריכו אותי, לא הצלחתי לנסר באופן שהיה קרוב אפילו לשרטוטים. הקרש הראשון שעבדתי עליו היה כישלון מוחלט.
לקחתי אחד נוסף וניסיתי שוב עם אותן תוצאות. ועוד אחד, ועוד אחד. התסכול הפך אותי ליותר ויותר אלים עם המסור ופחות זהיר. באמצע העבודה על הקרש השביעי, חתכתי עם המסור עמוק לתוך כף היד.
***
האחות הסתכלה בי במבט נוזף בזמן שהיא חבשה לי את כף היד. "כמה זמן אמרת שאתה עובד בנגריה הזאת שלך?"
"שש-שבע שנים," מלמלתי.
"וכל הזמן הזה לא חשבת להחזיק שם תיק עזרה ראשונה? או ארון תרופות? במזל זה לא נגמר פה בנזק רציני."
לא היה לי כוח להסביר לה שעד היום פשוט לא הייתי צריך תיק עזרה ראשונה או תרופות, בצריף או בכל מקום אחר. הודיתי לה כשהיא סיימה לחבוש לי את היד, יצאתי מבית החולים והזמנתי מונית הביתה. התעלמתי במשך הנסיעה מכל הניסיונות של הנהג לשוחח אתי, ושקעתי עמוק ברחמים עצמיים.
כשהגעתי הביתה גררתי את עצמי, מותש ומתוסכל לעבר המדרגות. הטלתי את כל משקל הרגל שלי על המדרגה הרופפת, ונפלתי. כף היד ששלחתי קדימה כדי לבלום את הנפילה היתה זו שהאחות חבשה פחות משעה לפני כן. פגעתי איתה ברצפה, וצרחתי בכאב. נשארתי על הרצפה עוד כמה דקות, מתייפח.
ואז קמתי, נכנסתי לדירה והתקשרתי לעמית.
***
בבוקר שלמחרת פתחתי את הדלת לשני בריונים מסוכנים למראה. אחד מהם סימן לי עם הראש לבוא איתם. נכנסתי למושב האחורי ברכב שהם החנו בצורה לא-חוקית ברחוב שלי, ואחד מהם התיישב לידי. הוא נתן לי כיסוי עיניים. "שים את זה," הוא אמר.
שמתי את כיסוי העיניים ושמעתי את הבריון השני מתניע את הרכב. אני לא בטוח כמה זמן נסענו. כשנעצרנו, שלחתי יד כדי להוריד את כיסוי העיניים, אבל הבריון שישב לידי תפס לי את היד. "עוד לא."
יצאנו מהרכב והוא הוביל אותי. שמעתי דלת נפתחת ואז נסגרת מאחורי. ואז הקול המוכר. "אתה יכול להוריד את הכיסוי."
הורדתי אותו וראיתי את עמית, עם אותו שיער מבהיק מג'ל, אותה חליפה אפורה עם עניבה צעקנית ואותו חיוך חושף-שיניים. "מה נשמע? המון זמן כבר לא דיברנו."
לא היה לי שום חשק להתחיל בשיחה אתו. "אנחנו יכולים בבקשה פשוט להתחיל?"
על הפנים שלו עלתה הבעת עלבון מעושה. "אתה כמו כל האחרים. מתקשר רק כשאתה צריך משהו, ואפילו לא מוכן לשבת לדבר כמה דקות כדי להעלות זיכרונות מהימים הטובים. נו, שיהיה. הבאת את הכסף?"
הנהנתי, הוצאתי את המעטפה מהכיס ונתתי לו. הוא ספר את השטרות, ואז שוב חייך. "נו, אתה רציני. כמו תמיד. זוכר איך זה עבד כשהכניסו לך את הכלב לראש ביחידה?" בלי לחכות לתשובה שלי, הוא פתח מולי מחשב נייד.
הסתכלתי על המסך. הגוונים עליו התחילו להשתנות, בהתחלה בעדינות, ואז באופן מהיר יותר, ובהדרגה המעבר בין צבעים הפך לאלים ממש. התחלתי להרגיש כאילו מישהו ממש דוקר אותי בעיניים, אבל גיליתי שאני לא מסוגל להסיט את המבט או אפילו למצמץ. הכאב הגיע לרמות בלתי-נסבלות ויכולתי להרגיש את הדמעות זולגות מהעיניים שלי. אחרי כמה דקות של עינוי, הצבעים התחילו לדהות, עד שבסופו של דבר המסך החשיך. הרגשתי שאני יכול שוב לסגור את העיניים. זכרתי את כל הסיפור בתור חוויה לא-נעימה מהפעם הקודמת, אבל לא זכרתי שהיה כל-כך כואב.
עמית ניגש אלי עם כוס מים וכיסוי העיניים. "תשים את זה עוד פעם, תן לעיניים לנוח." הוא אמר. "הייתי שמח לתת לך להישאר פה קצת כדי להתאושש, אבל לצערי יש לנו כל מני דברים לעשות פה היום. אתה רוצים שהבחורים שלי יחזירו אותך הביתה?"
"לא," אמרתי. "שייקחו אותי לצריף שלי. אני אגיד להם מה הכתובת."
***
עד שהגענו לצריף, הראש שלי הפסיק לכאוב. נכנסתי פנימה חדור בטחון, משוכנע שהכל שוב בסדר, לקחתי קרש חדש ושלחתי יד לעבר המסור שהשארתי על השולחן.
הנביחה הפתיעה אותי. זו היתה נביחה קולנית, אלימה בהרבה ממה שזכרתי. ובניגוד למה שהיה לי עם הכלב הקודם, מיד אחריה באו עוד נביחות, שהלכו והתגברו ככל שהיד שלי התקרבה למסור. כממש עמדתי לגעת במסור, הרעש בתוך הראש שלי היה מחריש אוזניים.
הרחקתי את היד מהמסור, והנביחות פסקו. עמית הכניס לראש שלי כלב דפוק. נו, למה ציפיתי ממנו. הוצאתי את הנייד והתקשרתי אליו.
לא היתה תשובה.
החלטתי לעשות לי קפה ולחכות שעמית יחזור אלי. הוצאתי כוס וקפה מהארונית, וכשעמדתי לפתוח את המקרר הקטן שהחזקתי בצריף הנביחות חזרו. פחות רמות מהפעם הקודמת, אבל הן הלכו והתגברו ושוב הגיעו לרמה בלתי-נסבלת כשהחזקתי ביד את קרטון החלב. הסתכלתי על תאריך התפוגה, וכמו שניחשתי, הוא עבר לפני יומיים.
הנחתי את קרטון החלב, והנביחות שוב פסקו, אבל עכשיו הראש שלי ממש כאב. ישבתי ושתיתי מים. שוב ניסיתי לתפוס את עמית בנייד ושוב לא היתה תשובה.
אחרי שחיכיתי עוד רבע שעה החלטתי לחזור הביתה. התחלתי להשלים עם העובדה שלא אסיים לעבוד על הדגם בזמן ליום ההולדת של אורלי. היא תבין. קמתי, וברגע שיצאתי מהצריף התפוצץ בתוך הראש שלי מבול חדש של נביחות.
זה היה בעוצמה גבוהה הרבה יותר מקודם, והלך והתגבר ככל שהתקרבתי לכביש. כשעמדתי על שפת המדרכה הרעש והכאב היו מעוורים ממש. הסתובבתי, מעדתי וזחלתי על ארבע כל הדרך בחזרה לצריף. הנביחות שוב פסקו, אבל עדיין הרגשתי כמו מישהו שדפקו לו על הראש מיליון פעמים עם פטיש.
אחרי כמה דקות של התנשמות והתנשפות, הלכתי שוב לכיוון הברז כדי לקחת עוד כוס מים. הרגליים שלי רעדו, ובדרך נשענתי על שולחן העבודה ונגעתי עם אחת האצבעות במסור. הנביחות חזרו, מנסרות ומייסרות. בנקודה הזו כבר לא נשאר לי כוח. עמדתי שם, נשען על השולחן, מקלל את הכלב ואת עמית כשהנביחות קורעות לי את הראש מבפנים.
ואז, אחרי כמה דקות, הכעס ניצח את הייאוש.
היד שלי נסגרה על ניצב המסור ולקחתי את הקרש ביד השניה, החבושה. העוצמה של הנביחות עלתה, אבל הנחתי את הקרש על השולחן והתחלתי לעבוד. הנביחות נמשכו, אבל המשכתי לנסר תוך שאני מתנשם בכבדות ומזיע, מקשיב לקולות הניסור שמשתלבים בנביחות בקונצרט בלתי-נסבל. לקראת סוף העבודה על הקרש, כמעט שוב חתכתי לעצמי את היד. עזבתי את המסור בבהלה.
הנביחות נפסקו בבת-אחת. עמדתי והתבוננתי על שולחן העבודה, ספוג זיעה, מתנשם ומתנשף. הלכתי שוב לברז, שתיתי עוד כוס מים וחזרתי אל השולחן. מבט אחד על הקרש הספיק לי כדי להבין שגם עכשיו לא עשיתי עבודה מספיק טובה. אבל זה היה שיפור משמעותי לעומת מה שעשיתי אתמול.
לקחתי נשימה עמוקה, ושוב תפסתי את המסור ביד וקרש חדש ביד השניה. הפעם התאמצתי להתרכז ולנסות להתעלם מהנביחות. הפעם הצלחתי לסיים את העבודה. עדיין לא מספיק טוב בשביל הדגם, אבל שיפור ניכר מהפעם הקודמת.
שוב הנחתי את המסור כדי להירגע כמה דקות, ושוב ניסיתי. עכשיו, כשהתרגלתי לנביחות, היה לי קל יותר להתייחס אליהן כאל רעש רקע מעצבן. כשסיימתי, התוצאה היתה מספיק טובה בשביל הדגם.
היו עוד כמה חלקים שהייתי צריך להכין. בשביל כל אחד מהם הייתי צריך לעבוד על כמה קרשים עד שהצלחתי להגיע למשהו משביע-רצון, אבל עד הערב הצלחתי לסיים את כולם. הנביחות נמשכו, כמובן, וזה היה מעצבן, אבל זה כבר לא הפריע לי לעבוד. בשלב מסוים היה נדמה לי שלנביחות מתווספת נימה של תסכול מהעובדה שהכלב לא הצליח להרתיע אותי. זה כנראה היה רק בדמיון שלי, אבל בכל זאת זה גרם לי תחושת סיפוק.
אחרי כמה שעות של עבודה, הדגם היה גמור ומוכן לצביעה. ישבתי לנוח חצי שעה, ובדיוק כשעמדתי לקחת כמה פחי צבע והכנתי את עצמי לעוד התפרצות של נביחות, הנייד צלצל.
"אהלן," אמר עמית. "חיפשת אותי?"
"כן, יא זבל. אני צריך שתוציא לי מהראש את הכלב הדפוק שהכנסת לשם."
הוא צחקק. "זה יעלה לך."
"כן, אני בטוח."
***
אורלי הגיעה משדה התעופה ישר למסעדה עם המונית ששלחתי לה. היא נכנסה פנימה עם המזוודות כשמבט תוהה על פניה והתיישבה מולי.
"ידעתי שאתה מתכנן משהו, אבל לא יכולת לתת לי כמה שעות כדי להתגבר על הג'ט-לג?"
"לא. בעוד כמה שעות זה כבר לא התאריך של יום ההולדת שלך. חוץ מזה, הייתי חייב להראות לך את המתנה שהכנתי."
הנחתי את הקופסה הגדולה על השולחן. היא פתחה אותה בסקרנות, וראתה את הדגם בפנים.
"רגע, זה… וואו! זה המטוס של סבא שלי!"
"נראה לי שנשים אותו בסלון."
"וואו, תודה, אני פשוט… רגע אחד…" היא שמה לב לתחבושת על כף היד שלי. "מה זה צריך להיות? איזה שטויות עשית כדי להכין את הדבר הזה?"
"אה, זה שום דבר."
"זה לא שום דבר, מאז שאנחנו ביחד לא ראיתי אותך נפצע אפילו פעם אחת. מה קרה?"
"עזבי, עזבי." נפנפתי בידי לעבר המלצר שעבר קרוב אלינו והוא ניגש לשולחן שלנו. "הי," אמרתי בלי לתת לו הזדמנות לדבר. "לגברת פה יש יום הולדת. אנחנו רוצים עוגה."
המלצר חייך. "יום הולדת שמח! אני יכול להמליץ לכם על כמה…"
"אל תמליץ. תבחר אתה. או שתיתן למישהו במטבח לבחור."
גם המלצר וגם אורלי התבוננו בי כאילו נפלתי מהירח. "סליחה?"
"נו, תפתיעו אותנו."
המלצר התרחק מהשולחן שלנו, מבולבל. חזרתי להסתכל על אורלי שחיוך האיר את פניה.