בְּלוּ
"היי" חייכתי, כשנכנסתי למושב הנוסע.
"היי" יריב חייך אליי בחזרה, והרים את העיניים מהטלפון הנייד שלו.
אני שמתי את התיק שלי ליד הרגליים שלי וחגרתי.
"אני אשים את הכתובת בטלפון שלי" אמרתי מהר. לא רציתי שהוא יתחיל להתעסק עם הנייד באמצע נסיעה.
יריב המהם בהסכמה, שם את הטלפון הנייד בצד, הוריד את בלם היד ובחן את המראות כדי להתחיל לנסוע. "בואי נראה איך יוצאים מפה".
מהטלפון הנייד שלי בקע קול עליז של אישה: "הכול מוכן, בואו נצא לדרך".
קשה לנהל שיחה כשאישה, ידידותית ככל שתהיה, מתערבת כל רגע: "פנה ימינה" או "בכיכר, צא ביציאה השנייה". שתקנו. יריב הזיע. עזרתי לו לחפש חנייה.
הגענו למסעדה. יריב התיישב מולי. המארחת הושיטה לנו תפריטים.
"את באמת אוהבת בשר?" יריב שאל אותי, כשראה אותי בוחנת את התפריט.
"כן, מאוד" השבתי.
"חשבתי שכל התל אביביות טבעוניות, או מנסות לאכול בריא" הוא נראה מבולבל "אני לא מצליח לדמיין אותך תוקעת את השיניים שלך בהמבורגר".
"אין צורך לדמיין" אמרתי בשלווה, וסימנתי למלצר להתקרב "תכף תראה בעיניים שלך".
"רוצים להזמין?" התקרב אלינו מלצר.
הנהנתי, וסימנתי ליריב שיזמין לפניי.
"המבורגר טלה עם צ'יפס" יריב פנה למלצר.
"מידת עשייה?"
"לא יודע, מה שנראה לך טוב"
"ובשבילך?" המלצר פנה אליי.
"תן לי בבקשה המבורגר רגיל, בגודל בינוני" השבתי.
"מידת עשייה?"
"הכי חי שאתה יכול, בבקשה"
"מדיום-רייר זה בסדר?"
"אם אפשר רייר, זה יהיה נהדר" השבתי בכנות "אבל אם לא, אז מדיום-רייר זה בסדר".
"תוספות?" המלצר המשיך.
"סלט, בבקשה" עניתי.
ראיתי שיריב מחייך לעצמו חיוך ניצחון.
"משהו לשתות?" המלצר המשיך.
"קנקן מים, בבקשה" אמרתי במהירות. הגרון שלי התחיל להתייבש.
"עוד משהו?"
"לא" יריב ניער אותו.
"תודה" הספקתי לומר, לפני שהוא נעלם.
לרגע השתררה שתיקה מביכה.
"אז אצלכם בעברית, הנדסת חשמל ומחשבים זה תואר אחד?" החלטתי לקטוע את השתיקה.
יריב הנהן: "הנדסת חשמל לומדים רק עם מחשבים. יש לנו גם מסלולים רק של מדעי המחשב".
"אצלנו בתל אביב" אמרתי "הנדסה היא פקולטה נפרדת לגמרי. מדעי המחשב הם בית ספר בתוך מדעים מדויקים. לא יודעת אם זה משנה משהו".
יריב משך בכתפיו.
"אתה נהנה?" שאלתי אותו.
"בינתיים לא היה שום קורס בהנדסה" הוא אמר בטון מאוכזב "וכל המתמטיקה הזאת מעצבנת, אפילו מכניקה קלאסית מעצבנת".
"חוקי ניוטון" אמרתי בקלילות "כמה הם יכולים להיות קשים?".
"את יודעת פיזיקה?" יריב אמר בהפתעה.
"קצת" אמרתי.
"מה, עשית בגרות?" הוא נשמע מסוקרן.
"לא" הודיתי "אבל איכשהו למדתי דברים".
יריב חייך. "אני למדתי כימיה וביולוגיה עד כיתה ט' ואני לא זוכר מזה כלום".
"אתה סתם מגזים" אמרתי בקלילות "אתה יודע איך נראה אטום".
מלצרית הגיעה ושמה לנו סכינים חדים, מזלגות ומפיות.
"תודה" אמרתי לה, אבל לפני שהספקתי להגיד עוד משהו, היא נעלמה. חבל, ממש רציתי מים.
"מה את לומדת בדיוק?" יריב שאל.
"סיעוד" אמרתי "אני אהיה אחות".
יריב נראה מופתע. "למה בחרת בזה?"
"ניסיתי להתקבל לרפואה, לא הצלחתי" התאמצתי לשמור על איפוק "יכולתי להחליט שאני מבזבזת שנה-שנתיים-שלוש מהחיים שלי בשביל להתקבל לרפואה בארץ. אני יודעת שאני צעירה, ושיש לי את כל הזמן שבעולם, אבל לא רציתי לשבת ולעשות עוד פעם פסיכומטרי. יכולתי להחליט שאני נוסעת לחו"ל ללמוד רפואה, אבל לא רציתי לקחת הלוואות מטורפות ולעזוב את המשפחה ואת החברים שלי. רציתי לעבוד, רציתי אקשן. לעשות משהו עם אנשים. כבר בתחילת התואר היה קורס עזרה ראשונה, והשבוע לימדו אותנו לקחת דם מחולים".
יריב לא ידע מה להגיד על זה.
המלצר הגיע, נושא קנקן מים. יריב מיהר להושיט את היד ולמזוג לעצמו. אני מזגתי אחריו ושתיתי.
"טוב, בוא נדבר על דברים שמחים" חייכתי "אתה אוהב את משחקי הכס?".
"כן, אבל הפסקתי לעקוב אחרי העונות האחרונות" הוא השיב.
"למה, כי הם הפסיקו לעקוב אחרי הספרים?"
"לא" יריב ענה "בכלל לא קראתי את הספרים".
"אז למה?"
"לא יודע" יריב התפתל "הם התחילו לשעמם אותי".
צחקתי. "אתה האדם הראשון שקורא למשחקי הכס משעממת"
"את מהמעריצים?"
"אני לא מהמעריצים השרופים, אבל אני חושבת שהסדרה נשארה טובה, גם בעונות החדשות"
שתיתי עוד מים.
"מה הדמות האהובה עלייך ממשחקי הכס?" שאלתי את יריב.
"לא יודע" הוא אמר. הוא חשב לרגע ואמר: "ג'ון סנואו".
כמובן.
"טיריון לאניסטר" אמרתי.
"הגמד המכוער הזה?!" יריב הגיב בזעזוע "למה את אוהבת אותו?"
"הוא מעניין" השבתי "הוא מצליח להתגבר על הנכות שלו ולעשות דברים מדהימים. הוא חכם. הוא אומר מה שהוא חושב, ולא פוחד להתעמת עם אנשים חזקים. הוא מוסרי. יש לו חמלה לאנשים".
"את גורמת לו להישמע יותר טוב ממה שהוא באמת" יריב קטע אותי בזעם "טיריון שתיין ושוכב עם זונות".
"אתה לגמרי צודק" השבתי "אם טיריון לאניסטר היה חבר שלי, הייתי מעיפה לו סתירה, אבל… לא יודעת, יש לי פינה חמה בלב לנכים, מוזרים ודברים שבורים".
יריב לא קלט את הציטוט.
הציטוט הוא מאחד הקטעים האהובים עליי בסדרה. בראן נפגע בתאונה והפך למשותק בשתי הרגליים שלו. טיריון הציע להתאים לו סוס שיאפשר גם לאדם נכה לרכב. כשהטיחו בטיריון: "זה סוג של תכסיס? למה אתה רוצה לעזור לו?", טיריון ענה: "יש לי פינה חמה בלב לנכים, מוזרים ודברים שבורים".
שני מלצרים התקרבו. כל אחד מהם נשא מגש עם המבורגר ותוספת. אחד מהם סחב גם מתקן עם קטשופ, מיונז ורטבים נוספים שלא זיהיתי. אחרי שכל מה שנישא במגשים ירד לשולחן, המלצרים הסתלקו.
"בתיאבון" אמרתי, וניגשתי לאכול את הסלט.
"בתיאבון" ענה יריב, ונגס בצ'יפס שלו.
במשך כמה דקות, כל מה שעשינו היה לאכול. כשסיימתי לאכול את הסלט, פניתי להמבורגר. כפי שחששתי, הם הכינו אותו מדיום-רייר. חושבים שהם יודעים איך להכין בשר. אני אוהבת את הבשר שלי חי, נא, מלא נוזלים ואדום. יום יבוא ואני אסע לצרפת בשביל לטעום בשר במידת עשייה בלו. צריבה לכמה שניות, וזהו. בינתיים, אני אצטרך להסתפק במדיום-רייר.
בערך אחרי שסיים שני-שליש מההמבורגר שלו וחצי מהצ'יפס, יריב עצר.
"אני מפוצץ" הוא אמר.
"אפשר לקחת מהצ'יפס שלך?" שאלתי.
"בטח" הוא אמר.
יריב העביר את הצ'יפס לכיוון שלי. האצבעות שלי נגעו בשלו.
"אז אילו סדרות אתה אוהב?" שאלתי אותו "מה אתה רואה במקום משחקי הכס?".
"כל מיני" הוא אמר "התחלתי לראות המתים המהלכים, ואז הפסקתי. אני עכשיו באמצע ווסטוורלד".
הנהנתי בהתלהבות לשמע השם "ווסטוורלד". לא יכולתי לומר כלום, כי בפה שלי הייתה חתיכת בשר, ונוזלים ניגרו לי על כל הפה.
"יש משהו שאת ממליצה עליו?" הוא שאל.
"דם אמיתי" אמרתי מיד "הסדרה האהובה עליי".
"למה?"
"אני אוהבת ערפדים" אמרתי, ומיד נגסתי שוב בהמבורגר.
יריב בחן אותי בחשדנות.
"את אוהבת את דמדומים?"
"לא, ממש לא" אמרתי במהירות "אני לא אוהבת את דמדומים".
יריב חייך בהקלה, ומזג עוד מים לכוס שלו. הבוהן שלו הסתובבה סביב הכוס בתנועות מעגליות. הוא בהה בי.
השפלתי את המבט ממנו והמשכתי לאכול את ההמבורגר. תוך כמה נגיסות חיסלתי את כל ההמבורגר, ועברתי לנשנש את הצ'יפס שיריב השאיר.
"אני נכנס רגע לשירותים" יריב קם מהשולחן.
"אני אזמין חשבון" אמרתי.
לקח זמן עד שהצלחתי ללכוד את תשומת לבו של המלצר שטיפל בנו בתחילת הערב. קשה לנופף למלצר ובמקביל לאכול צ'יפס.
כשיריב חזר, החשבון עדיין לא הגיע. חשבתי שאולי כדאי שגם אני אלך לשירותים, אבל החלטתי שעדיף לחכות כמה דקות. הוצאתי את כרטיס האשראי שלי, והנחתי אותו על השולחן.
המלצר הגיע והגיש את החשבון.
"תודה" אמרתי, ובינתיים יריב לקח את החשבון והוציא את כרטיס האשראי שלו.
"אני אשלם" הוא אמר.
"עזוב, תן לי" אמרתי בעצבנות "אתה לא צריך לשלם עליי".
יריב התנהג כאילו הוא לא שומע.
"יריב, די" התעקשתי "המנהג הזה צריך להיעלם מהעולם".
יריב שתק.
"אני משלמת עלייך ואתה תחזיר לי בפעם הבאה?" הסתכלתי לו בעיניים.
"מה?" הוא נראה מבולבל.
"אני אשלם עלייך עכשיו, ואתה תחזיר לי בפעם הבאה שניפגש?"
"לא, לא, לא" יריב נשמע מזועזע "אני משלם עכשיו".
"כל אחד מאיתנו יישלם על מה שהוא הזמין?" ניסיתי.
"עכשיו?"
"כן" אמרתי "אנחנו צריכים לעשות את זה הוגן".
יריב ויתר. הוא בחן שוב את החשבון. כעבור כמה דקות חישבנו את הסכום שכל אחד מאיתנו צריך לשלם, כולל תשר. רק אחרי שהמלצר לקח את כרטיסי האשראי שלנו, הרשיתי לעצמי ללכת לשירותים.
כשיצאנו מהמסעדה לכיוון הרכב של יריב, יריב אמר בהשתאות: "אני לא מאמין שסיימת את כל האוכל".
"באתי רעבה" אמרתי בחיוך.
יריב הסיע אותי בחזרה הביתה. כשהאישה אמרה: "הגעת ליעד", כיביתי את התוכנה, הכנסתי את הטלפון לתיק והודיתי ליריב על הטרמפ.
יריב לא הגיב. הוא עצם את עיניו ונשען לאחור.
"בא לי לישון" הוא מלמל "אני מחוק מעייפות, אבל צריך לחזור לירושלים".
"בוא תעלה" אמרתי בחביבות "תשתה קפה".
"קפה יבוא טוב עכשיו" הוא חייך.
שנינו יצאנו מהרכב. נכנסנו לבניין, עלינו במדרגות, והתקרבנו לדלת. הוצאתי את המפתח, פתחתי את הדלת, והדלקתי את האור.
"ברוך הבא" אמרתי בעליזות.
יריב נכנס. נעלתי מאחוריו את הדלת, ושמתי את המפתח על השולחן במטבח.
"יש מישהו בבית?" יריב שאל בחשש.
"לא" אמרתי בקלילות מודעת היטב "השותפה שלי אצל החבר שלה".
ניגשתי לארון הכוסות, ופתחתי אותו.
"תבחר כוס" הבטתי ביריב.
הוא בחר באחת מהן, ואז שאלתי: "קפה שחור או קפה נמס?".
"נמס" הוא ענה.
הוצאתי את הקופסה של הקפה הנמס.
בזמן שיריב שפך קפה לכוס שלו, מילאתי מים בקומקום, ולחצתי על כפתור ההרתחה.
"איך אתה אוהב את הקפה שלך?"
"עם חלב, וכפית אחת" הוא אמר.
הוצאתי חלב, סוכר וכפית עבור הסוכר.
הקומקום התחיל להרעיש. לא היה טעם לומר משהו.
יריב בהה בקומקום. הוא היה מותש. הוא אפילו לא קלט שאני מתבוננת בו. שילוב בין שתי הנאות אכזריות: החפצה, והידיעה של צייד שהטרף שלו מתקרב למלכודת.
הקומקום סימן שהמים רתחו. צעדתי אחורה כדי לא להיפגע מהקומקום. יריב שמע את הצעדים שלי והסתובב לעברי, מבולבל, כאילו רק עכשיו הוא הבין שיש עוד מישהו בחדר.
המבטים שלנו נפגשו. חייכתי חיוך מפתה אך מנומס.
יריב ניגש לקומקום ומזג מים רותחים. הוא הוסיף חלב וסוכר. החזרתי את החלב והסוכר למקום ושמתי את הכפית בכיור.
הדלקתי את האור בסלון, וסימנתי ליריב להצטרף אליי לסלון. הוא היסס לרגע, אבל בסופו של דבר התיישב לידי על הספה.
הקפה היה חם מדי מכדי שניתן יהיה לשתות אותו מיד. יריב הניח את הכוס על השולחן בסלון.
"יריב" קראתי בשם שלו ברכות, כדי שלא ישקע בבהייה חסרת תועלת בכוס קפה.
הוא הביט בי בציפייה.
"אתה יכול להישאר לישון, אם אתה רוצה"
יריב לא ידע מה לענות.
"אל תפחד" חייכתי "אני לא נושכת".
לפני שהוא הספיק להגיב, הוספתי במהירות: "אלא אם תבקש".
יריב נרתע.
"יש אנשים שאוהבים את זה" אמרתי בשלוות נפש, כאילו בישרתי ליריב שיש אנשים שאוהבים לאכול כרוב ניצנים.
"אה… אני… אני לא…" יריב גמגם.
"כן, הבנתי, אתה לא בקטע" ניסיתי להרגיע אותו "אל תדאג".
יריב הושיט את היד לכוס הקפה. היא הייתה עדיין חמה.
יריב שתק.
אני התאמצתי לשמור על איפוק. ידעתי שאם אני אשתוק מספיק זמן, באיזשהו שלב יריב ירגיש חובה לשבור את השתיקה המביכה הזאת.
יריב המשיך לשתוק. בהתחלה הוא לא הביט בי, ואז הוא הפנה את המבט לעברי והתבונן בעיניים שלי.
הישרתי מבט. חייכתי.
אילו היינו בסרט של שנות ה- 50, הוא היה מתקרב אליי ומנשק אותי בלהט. בסרטים חדשים יותר, הוא היה אומר משהו שנון או רומנטי.
במציאות, הוא לא אמר כלום, והרכין את הראש לעבר הקפה. המבט שלי נדד לצוואר שלו.
"לא להתייאש" הזכרתי לעצמי.
יריב הושיט את היד לכוס הקפה ושתה. כשסיים, הניח בחזרה את הכוס על השולחן.
"אני צריך ללכת" הוא אמר.
הנהנתי. שנינו קמנו מהספה.
"היה נחמד" אמרתי "תודה על הטרמפ".
"אין בעד מה" הוא אמר "לילה טוב".
"לילה טוב".
חיבקתי אותו חיבוק חברי, ופתחתי את הדלת. יריב יצא החוצה.
סגרתי את הדלת אחריי.
אני חיית לילה. אני ערנית ומלאת חיים בשעות שבהן אנשים הולכים לישון. אחרי שיריב יצא, לא הרגשתי עייפה, אבל לא היה לי כוח לכלום.
לא הבנתי למה הלילה לא נגמר בצורה שדמיינתי שוב ושוב במחשבות שלי. יריב לא היה אמור להיבהל. הוא לא היה אמור לברוח.
ניסיתי לשחזר את כל הדברים שעשיתי באותו לילה. הרגשתי שעשיתי הכול נכון. זרמתי. לא איימתי עליו. בהדרגה, הבנתי שטעיתי. מה שהלחיץ אותו היה האמירה על הנשיכות.
זאת הייתה אמירה קלילה והומוריסטית. הוא לא היה אמור להילחץ ממה שאמרתי…
כשהתחלתי לצאת עם גברים, ניסיתי לשתוק ולשמור הכול בסוד. לא לבקש מהם כלום, ולא לרמוז להם כלום. כשהם היו נחמדים ושאלו מיוזמתם מה מדליק אותי, או מה אני אוהבת במיטה, אמרתי להם רק את מה שידעתי שהם יהיו מסוגלים לשמוע.
שנאתי שלא הייתי מסוגלת להיות אני. הרגשתי שהכול רקוב, אבל לא היה לי אומץ להסביר מה ולמה. הקשרים לא החזיקו מעמד. הרגשתי מתוסכלת.
ולכן, ניסיתי את הדרך הישירה. אמרתי: "אני ערפדית" או "אני נמשכת לדם".
כל מי ששמע את זה התחרפן. איבד את זה לגמרי. גברים אמרו לי שאני משוגעת, פסיכופטית, סדיסטית… גברים שהחמיאו לי שאני נראית צעירה יותר מהגיל שלי, ושאמרו לי שאני יפה בטירוף או "מהפנטת" – ברחו כאילו אני מפלצת שרוצה לרצוח אותם.
אני ניסיתי להסביר בעדינות ובשקט, שאני לא מתכוונת להתנפל ולנעוץ את השיניים שלי בגרון של אדם שלא רוצה את זה. אני לא נמשכת לכאב ולא נמשכת לסבל, אלה דברים שונים.
ההסברים לא עבדו. גברים התעלמו מההודעות שלי ונעלמו. מי שנכנס איתי למיטה פעם אחת, לא חזר לפעם השנייה.
עם יריב, ניסיתי לבנות אסטרטגיה חדשה. ניסיתי לרמוז לו בעדינות. לא לדבר עליי. לדבר על אנשים בעולם, באופן כללי.
זה לא עבד. הוא ברח כמו כולם.
השעה הייתה כמעט חצות. הרגשתי שאני לא אצליח להירדם.
שקלתי להתקשר לרכז מתנדבים במד"א ולשאול אותו בספונטניות אם הם צריכים עוד מתנדב הלילה, אבל לא היה לי כוח לצאת מהבית.
אני מתנדבת במד"א מאז התיכון. רוב מי שהתנדב איתי פרש אחרי שסיים את החובה להתנדב מטעם בית הספר. אני נשארתי. זה כיף, במיוחד אחרי גיל 18. לתיכוניסטים נותנים משמרות צהריים או אחר הצהריים, אני מקבלת משמרות ערב או לילה.
באחת ההתנדבויות שלי במד"א, שלחו אותי לטפל באדם שניסה להתאבד. היה המון דם בזירה. החובש עצר בצד להקיא. אני רצתי קדימה. כעבור דקה או שתיים החובש התעשת, ועזר לי לטפל בפצוע ולהעלות אותו לאמבולנס. בדרך לבית החולים, החובש החמיא לי שטיפלתי בפצוע מהר, ואמר שרוב האנשים לא היו עומדים במראות קשים כאלה.
יש יתרון בלהיות ערפד, אבל אני בעיקר רואה את החסרונות. מה שווים חיי נצח, אם אני לא אמצא אהבה?
פרס עינתפרס עינת