126 – אחיות ופרחים – תמר סבטלנה פיטנין

אחיות ופרחים
באחו ירוק המוקף בהרים,אני קוטפת פרחים. פסטיבל האביב יתקיים בעוד זמן לא רב ועליי הטילו את משימת הקישוט,הפרחים אמורים להיות גדולים וצבעוניים וריחם אמור להיות מורגש גם ממרחק של עשרים מיל.אני שמחה שנזכרתי במקום הזה,רק פה ניתן למצוא פרחים צבעוניים וגדולים כמו הפריט שאני מחזיקה בו כעת.'במחשבה שנייה,אולי הוא בכל זאת קטן מידי?' אני תוהה לעצמי בעודי בוחנת שוב את הפרח שבידיי.אני זורקת אותו לסלסלה בכל זאת,הוא כל כך יפייפה שאני בספק אם מישהו ישים לב לגודלו. וכך אני עוברת פרח פרח,בוחנת אותם עד הפרט הכי קטן ובעיקר נדהמת מיופיים. לפעמים זה מפליא אותי עד כמה שהטבע יכול להיות יפה. לפתע אני שומעת קול מוכר עד כדי כאב. "אליס?" אני שומעת את הקול קורא לי.אני מסתובבת ומביטה בחוסר אמון באדם העומד לפניי. אני נעמדת בעדינות וממשיכה לבחון את פניה של אחותי.כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותה. "סלסט?" אני אומרת בחוסר אמון,אבל השיער השחור משחור הקלוע בצמה ארוכה,העיניים הכחולות כמעיין וגזרתה הגבוהה והחיננית לא מותירים שום מקום לטעויות.זו אכן היא. "סלסט!” אני קוראת ורצה אליה בהתרגשות.הו,עד כמה שהתגעגעתי אליה.גם היא מתחילה לרוץ אליי ולבסוף שתינו מתחבקות זו עם זו ודמעות של אושר מתחילות לזלוג מעיננו. מסתבר שגם היא התגעגעה אליי. "מה עם אמבר וסמנת'ה?האם הן בסדר?" אני שואלת את סלסט ברגע שאנחנו מתנתקות זו מזו. "כן,כולם בסדר אל תדאגי." היא אומרת ושנינו מתחילות לבחון זו את זו כאילו לא מאמינות לטובה הגדולה שהגורל עשה עמנו כשהפגיש ביננו שוב. אני הבת השנייה ממשפחה של ארבע אחיות,כאשר סלסט הבכורה,אמבר השלישית וסמנתה הצעירה ביותר.כל אחת מאיתנו התברכה בשיער השחור והארוך של אמנו ובגזרה הדקה מהצד של אבינו,אבל אני האחות היחידה שירשה דווקא את עיניו הירוקות והמלוכסנות של אבי בעוד ששאר האחיות קיבלו עיניה העגולות והכחולות של אמי.אמנם השילוב הזה אולי נשמע יפה,אבל כבר מילדותי נזרקו אליי עלבונות כמו "כדי לראות טוב יותר את צריכה פשוט לפקוח את עיניך לרווחה!אה בעצם,את לא יכולה!" והילדים היו נוהגים לקרוא לי 'פני נחש' בכל מקום שאליו הלכתי. ככל שהזמן עבר פיתחתי מין חסינות לעלבונות האלו,אבל בכל זאת מידי פעם אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה ונאנחת למראה המכוער של פניי.אבל עם זאת,מעולם לא קינאתי באחיותיי-מאז ומתמיד אהבתי להעריץ את היופי שלהן. "ומה חדש בבית?האם לימוד הקסמים מתקדם?" אני שואלת. המשפחה שלנו נחשבת לאחת ממשפחות הקוסמים הוותיקות ביותר בכפר שלנו ובשנים האחרונות ניצני הקסם התחילו להופיע גם בנו. "בוודאי!אני כבר מסוגלת להזיז סלעים גדולים אפילו יותר ממני,אמבר גרמה לשדה שלם לפרוח באמצעות השירה שלה בלבד וניצני הקסם התחילו להופיע גם אצל סמנתה!". "באמת?" אני אומרת בהתפעלות.בדרך כלל הקסם מתחיל להופיע בגילאי תשע עד שתיים עשרה ואילו סמנתה אמורה להיות בסך הכל בת ארבע. "כן!אתמול היא ניהלה שיחה שלמה עם אחת הציפורים ואפילו גרמה לה לקטוף בשבילה כמה גרגרים מהיער הסמוך!" סלסט אומרת בהתלהבות אין קץ ולפתע ניצנים של דאגה מתחילים להופיע בפניה."אבל מה איתך?נעלמת לשנה שלמה,כבר כמעט שהתייאשנו מהחיפושים.אמא ואבא בכו לילות שלמים ברגע שהסתלקת,מה בדיוק קרה?" אוי,כמה קיוויתי שהיא לא תתחיל לשאול על הנושא הזה.הבעיה היא שאם אתחיל למסור לה יותר מידי פרטים,עלולים להעניש אותי בחומרה-ואולי אפילו גם אותה. אני מנסה להמציא סיפור כיסוי בזמן שאחותי בוחנת אותי במבט ביקורתי מאוד."את נראית חיוורת….וגם רזית מאוד….את נראית חולה אליס יקירתי.האם מישו פגע בך? או ש…" פתאום ההבנה מכה בפניה."לא..זה לא ייתכן…הגבירו את האבטחה במיוחד…תביאי לי את היד שלך!" היא מצווה עליי ולפני שאני מצליחה להתנגד היא מפשילה בכוח את שרוולי וחושפת את הסמל המקועקע על פרק כף ידי-ראשי התיבות ר"המ הכתובות בכתב זוויתי."רכוש המסדר" היא לוחשת בחוסר אמון ומביטה בי במבט מבוהל. "לא,זה לא ייתכן!" היא צועקת,דמעות מתחילות לעלות בעיניה. "חוששני שכן" אני אומרת ומשפילה את עיני לקרקע. אחת לשנה,ביום השביעי בחודש השביעי נחטפים נער או נערה אחת למסדר.בדרך כלל מדובר באלו שמאז ועד עולם היו "הכבשה השחורה" במשפחות שלהם:עושי צרות,מכוערים, טיפשים או פשוט לא יוצלחים- כמוני.לא ניחנתי לא בשכל,לא בכישרון ולא בשום תכונה אחרת שגרמה לי להשתוות לאחיות שלי.מאז ומתמיד הייתי ילדה מגושמת עד כדי כך,שהיו נוהגים לומר עליי שאני לא מסוגלת להחזיק שום דבר מבלי לשבור אותו. "טוב,חלק מהפרחים פורחים גם בסתיו לא?" אבא שלי נהג לומר כדי לעודד אותי. לו ולכולנו הייתה המחשבה שאולי יש תקווה,שאולי בסופו של דבר כן יצא ממני משהו. עד שבשנה שעברה,כשהייתי בת שלוש עשרה בלבד-גם אני נחטפתי, שני אנשים עטויי ברדסים פרצו לחדר שלי ולקחו אותי בכוח אל מקום המסדר. כאב לי לא רק על הפרידה ממשפחתי,אלא גם מהעובדה,ממה שנוהגים לשנן לי כל יום במסדר-שאני אכן טיפשה חסרת ערך ושהמטתי בושה על משפחתי. "אני,אני צריכה ללכת." אני אומרת בקול חלול והולכת בחזרה אל סל הפרחים."לא!תחזרי איתי הביתה,כולם ישמחו כל כך לראות אותך שוב!" היא מתחננת. "בשביל מה לי לחזור הביתה?!" אני מתפרצת,קולי חנוק מדמעות."בשביל לראות שוב את האכזבה על פניכם בכל פעם שאני נכשלת?! לאבא ואמא יש מספיק בנות יפות,מוכשרות ובעלות כוחות קסם!הם לא צריכים ילדה כמוני!" אני מרימה את הסל הקרקע ומתחילה ללכת הרחק משם בעודי פוצחת בבכי חרישי. "אליס…בבקשה…הקשיבי לי…" היא ממשיכה להתחנן. "ואל תגידי לאף אחד שראית אותי!" אני מצווה עליה ונמלטת בחזרה לכיוון מקום המסדר. המקום נמצא הרחק בתוך יער עבות,במקום שבו אור השמש כבר לא נראה מבעד צמרות העצים הצפופות ויללות של חיות פרא נשמעות מכל עבר.בדרכי חזרה אני ממהרת לנגב את דמעותיי ולאמץ לעצמי חזות כמה שיותר שלווה-כי כמו שאומרים,בכי הוא תמיד פתח לצרות.לבסוף אני מגיעה אל המקום.המבנה מוחבא בין שני עצי אלון מטים ליפול שמאחוריהם לא ניתן לראות דבר מלבד חשיכה מוחלטת. אני מרימה את ידי וחושפת את הקעקוע שלי. קול חריקה נשמע מבין העצים ופתח המוביל לתוך מסדרון חשוך וקודר נחשף בפניי. אני עוברת דרכו והולכת לאורך המסדרון,הפתח נסגר מאחוריי מלווה באותו קול חריקה. פנים חיוורות מציצות בי מכל עבר כשאני מגיעה אל האולם המרכזי. לאחר זמן מה בשירות המסדר,כולנו נהיים חיוורים ורזים.זאת משום שמטרתו העיקרית של המסדר היא להוציא מאיתנו את המרץ והחיוניות שלנו ולתת אותם לנזקקים לכך-עלמות שכבר עייפו מטיפולי יופי שאינם עובדים עליהם,איכרים שהיבול השנתי אכזב אותם פעם נוספת ומכשפות שמלאי השיקויים אזל להם. שמעתי שמרץ נעורים טוב מאוד להעשרת היבול ולמניעת קמטים ,ובכל מקרה אנחנו מיותרים מידי מכדי שנזדקק לו.ואיך בדיוק מוציאים אותו מאיתנו?במשמעת קשה,בעינויים ובקסמים שונים ומשונים,אפילו מלחשוב על כך אני מרגישה כיצד כולי נהיית מותשת.
"הבאת את הפרחים?" קול קר כקרח נשמע מאחוריי. אני מסתובבת ורואה את ראש המסדר עומדת מולי.שמה קסנדרה והיא בעלת ותק של יותר משמונה שנים במסדר.הדמיון העז בינה לבין רוח רפאים מדגיש זאת היטב- גופה גבוה, כחוש וחיוור ושיערה הבלונדיני דליל ומת.המבט הקר בעיני הענבר שלה זוהי כנראה הראיה היחידה לכך שאכן מדובר באדם חי. "אכן" אני אומרת ומושיטה לה את הסל.היא לא מסירה ממני את מבטה גם בזמן שהיא לוקחת את הסל וגם כשהיא מצווה על חבר מסדר אחר להניח אותו באחד המרתפים. היא מביטה בי במבט חשדני,היא בוחנת כל פרט קטן בהופעה שלי כאילו מקווה למצוא שם משהו לא כשורה. "את נראית עצובה מידי גם בשביל אחת מאיתנו …האם חלית בקדחת?" היא שואלת אותי במבט עויין."אני מקווה שלא גבירתי.פשוט בדרכי חזרה נתקפתי בגעגועים חזקים הביתה זה הכל." אני אומרת.המבט החשדני עדיין לא סר מעיניה,אני מרגישה כאילו היא מנסה לחדור הישיר לתוך נשמתי. לפתע היא מרימה את ידה ומנחיתה סטירה מצלצלת על פניי,בעוד שזעם בוער שפוך על פניה. "שקרנית!בוגדת! כולך מסריחה מהאשמה! עכשיו הגידי לי מה בדיוק עשית!" היא פוקדת עליי בזמן שאני נאנחת מכאב."הלכתי לקטוף פרחים כפי שציווית ושם פגשתי את אחת מבנות משפחתי" אני אומרת בין אנחה אחת לאחרת. "המסדר הוא משפחתך היחידה כעת,האם עוד לא הבנת זאת?!" היא צועקת ונראית כאילו היא משתוקקת לחנוק אותי."אני מקווה שהסתלקת משם ברגע שראית אותה." "טוב….דיברנו קצת…" אני אומרת ומשפילה את עיני לריצפה."והיא ראתה גם את הקעקוע…" אני מזיזה באי נוחות את פרק כף היד שלי. ראש המסדר יוצאת מכליה. "למה שלא תגלי לה את המחבוא שלנו וזהו?! הרי זה ידוע שבטבע ההורים תמיד זורקים את הצאצאים החלשים ביותר,זה חיוני להישרדות.אנו עשינו לך טובה והפרדנו אותך ממשפחתך עוד לפני שהם היו זורקים אותך בעצמם וככה את גומלת לנו?!" היא אומרת ונראית מטורפת מרוב זעם.כמה מחברי המסדר האחרים מביטים עלינו באימה,מודעים לגודל המאורע. "עונש!רק כך יהיה ניתן לחנך אותך סוף סוף…" היא מתחילה למלמל לעצמה במהירות. "חודש תורנות ניקיון?" אני מנחשת. "גרוע יותר…היית יכולה לחשוף את כולנו! אה,יש לי…שבוע בצינוק!" היא פוקדת. שני חברי מסדר לופתים אותי בזרועותיי ומתחילים להוביל אותי בגסות לכיוון הצינוק בעודי מתחננת לרחמים.הם מחזיקים בי כל כך חזק עד שאני מתחילה לחשוש שזרועותיי יישברו ורגליי נחבטות ללא הרף ברגליהם.למרות כל תחנוני,הם מתעלמים ממני כאילו אני בסך הכל פסל שצריך להעביר למקום אחר.לבסוף אנו מגיעים לצינוק,חדר צר ואפל עם שער סורגים שקר בו גם בימי הקיץ הלוהטים ביותר ומקור האור היחיד שנמצא בו הוא פתח קטן מכוסה בסורגים.אחד מהם פותח את השער בקול חריקה והשני משליך אותי אל ריצפת החדר. " אנא ממכם,רחמו עליי!" אני ממשיכה להתחנן,אבל הם מתעלמים ממני ונועלים את השער מחדש. השעות עוברות.הקול שלי נהייה כבר צרוד מרוב זעקות ובכי,ברכיי עדיין כואבות מהעוצמה שבה השליכו אותי לכאן והבטן שלי מקרקרת מרוב רעב,אבל פה לא ייתנו לי אוכל. שבוע שלם אהיה סגורה בחדר האפל והקפוא הזה מבלי אוכל וחברה. אם יירחמו עליי אז אקבל כוס מים אחת ליום-או שאולי לא.ספק אם בכלל אשאר בחיים. לבסוף אני מרגישה כיצד העייפות גוברת עליי,אני נשכבת על הריצפה הקשה ולמרות כל סערת הרגשות המתחוללת בתוכי- מתחילה להיסחף לשינה. ואני חולמת על פרחים.אני חולמת על המשפחה שלי,כיצד אני מפטפטת עם האחיות שלי-שמחה ומאושרת מבלי שום מחשבה על המסדר או על היותי חסרת ערך.
אני מביטה בהם בשמחה וחושבת עד כמה שאני אוהבת את כל אחד מהם-את סלסט הבוגרת,אמבר השובבה וסמנתה הקטנה.אני לא רוצה שהחלום הזה ייפסק. אבל אז נשמעות צעקות.במסדר הן לא דבר כל כך יוצא דופן,אז אני מרשה לעצמי להתעלם מהם ולהמשיך בשנתי. עוד צעקות ואיתם נילווים גם קולות חבטה וקולות של אנשים היורדים מעלה ומטה במדריגות,אבל העייפות עדיין חזקה מכדי שאשים לב לכל זה. ואז,רעש אדיר בוקע איפשהו מלפניי ואני מתעוררת בבהלה. מחזה מוזר נגלה לעיניי.שער הברזל,שכעת כולו שבור ומעוקם,שמוט על הריצפה. אני מרימה את עיניי ומצליחה להבחין בצל של אדם גבוה הבוהה ישר לעברי. הצל רץ אליי בבהלה ובאלומה הצרה של הירח אני מצליחה לזהות את הפנים האחרונות שציפיתי לראות במקום הזה. "סלסט?" אני שואלת בבלבול בעודה מחבקת אותי בפעם השנייה להיום. "כן,זו אני.עכשיו בואי נברח מהמקום הקודר הזה לפני שימצאו אותנו." היא אומרת. "אבל איך הגעת לכאן? רק חברי המסדר יכולים להכנס." אני שואלת אותה בעודי תוהה האם מדובר בחלום."היער הוביל אותי." היא אומרת."הצמחים זהרו ויצרו דרך שכיוונה אותי לכאן." "אבל איך נכנסת?" אני שואלת וכעת אני בטוחה במאה אחוז שלא מדובר בחלום. "הסתתרתי בין השיחים עד מישהו יעבור בפתח וחמקתי מיד אחריו." היא מסבירה לי. "אבל..אני לא יכולה לעזוב.." אני אומרת בעודי בוהה בקעקוע שלי. "את אולי לא יודעת את זה,אבל את רוצה כבר להמלט מכאן.איך אני יודעת? כי לא אני גרמתי לצמחים לזהור." היא אומרת וקורצת באחת מעיניה. אני מעכלת את המידע שנמסר לי זה עתה ומגיעה למסקנה כלל לא הגיונית. "למרות מה שחשבת,הקסם לא פסח עליך.עכשיו בואי איתי,אחרת יתפסו אותנו." היא מאשרת את המסקנה שאליה הגעתי. אבל אני עדיין לא ממהרת לקום ממקומי,עדיין נותרה לי שאלה אחת ויחידה. "אבל למה? למה לך לחלץ אותי?" אני שואלת.היא מביטה הישר בעיניי ומחזיקה בידי. "כי את אחותי ואני אוהבת אותך."