127 – מלאכים שבשמים, בני אנוש שבארץ – שמואל שרנזון

שנאתי אותה.
לא. תיעבתי אותה.
לגדול בעולם כשאתה שונה זה קשה בפני עצמו, דבר שלא היית מצפים מעולם בו האגדות קמות לתחיה, הקסם טבעי כמו אוויר לנשימה. אבל אפילו אז – אתה שונה. אדם טוב ככל שתהיה, נערץ ומוערך – אבל הם לא יזמינו אותך אליהם. אנחנו נדחים, מגורשים אל הלילה, נתמכים על ידי חברים או משפחות שמאמינים בנו עד שאנו נגדל ונגן על הדור הבא. רובנו, לא אני. לא לכולם התמזל המזל להיוולד אל תוך משפחה תומכת, לגדול עם חברים טובים ולמצוא את דרכם אל תוך האור הזוהר של הגילדות בקצה המנהרה. חלקנו נולדנו בחושך, לבד, ללא הנחמה הפעוטה אפילו של נר בודד המאיר חלקיק מהמנהרה.
התרגלתי לזה. אספתי אלי את החשכה והבדידות. לא יכולתי לראות את העולם כמוהם – הנאווים והתמימים שיחייכו למראה כל צרה. הלכתי באפלה, חובר לאנשים כמותי. לא היינו מגובשים, פשוט… אבודים. גם לילדי האשפתות יש רגשות הייתם חושבים? לי לא היה אכפת אמנם. איך אפשר להיעלב כשמסתכלים עליך בצורה היחידה שאפשר להסתכל על כל דבר שהוא בעולם? אתה משאב. משהו שאפשר לוותר עליו. לי לא היה לי ספק במקומי בעולם. לבד, עם עצמי בראש סדר העדיפויות שלי.
היום בו הצטרפתי לשאר האבודים היה גם היום שראיתי אותם באמת. את המלאכים הזוהרים של הגילדות החוקיות, המוערצות. האור שהם הקרינו שרף אותי, אך לא יכולתי להפסיק להסתכל. לא יכולתי להפסיק להסתכל על ברי המזל של העולם, אלה שזכו בדברים שלא יכולתי אפילו להבין במלואם ועדיין נראה שהמשיכו לשאוף לעוד, לעלות יותר ויותר גבוה. ממעמקי הצל שלי שנאתי אותם, ובמיוחד אותה. אמונה כל חזקה בטוב ובזוהר של העולם לא יכלה להיות יותר מהתנשאות ילדותית של אלה שמעולם לא חוו אותו על בשרם. כמו המלאכים של האגדות כך גם הקוסמים שהתמזל מזלם ומצאו את דרכם אל סיפורי הפיות הביטו על העולם מלמעלה, בטוחים בעליונותם המולדת, בטוחים בזכותם לכבוד ולהערצה. אבל לא היו כאלה כמו חברי הגילדה ההיא. ומבניהם לא היה מישהו זוהר ותמים כמוה, רחוקים מתלאות העולם האמיתי כמו שעננים בשמים רחוקים ממעמקי תהום.
לעיתים קרובות מצאתי את עצמי תוהה, למה בכל פעם שחשבתי על העולם הזוהר והמזויף הזה, על העצב והלכלוך של העולם האמיתי, מדוע תמיד היו אלה הפנים שלה שצפו ועלו במחשבתי?
לכן ביום האדם שלו קראנו מנהיג החליט ללמד אותם לקח לא היססתי לרגע. אני אעמוד בחזית ואוביל את כל פיסות האשפה שהעולם דחה ומצאו את מקומם איתי כאן. אני אוביל אותם במשימה להביא את התהום אל המלאכים שבענן. בכל מחיר.
—————————————————-

בהתחלה אפילו להיות באותו חדר מילא אותי באימה שאפילו עבורי, תולעת הספרים שהייתי, הייתה חסרת שם. הנוכחות הקודרת שלו חזקה מספיק בשביל לעמעם כל מקור אור, אפילו את השמש. לא הבנתי למה הוא שם, אפילו כשהמאסטר דיבר על "הזדמנות נוספת" ו"בחירות חדשות". הזדמנות שנייה? כל סיפור טוב הכיל לפחות אחת כזאת, וסיפור מרגש שכולל כפרה וחזרה בתשובה וחיים מאושרים מאותו היום ואילך. אבל במציאות זה שונה, חייב להיות שונה, המלחמה הוכיחה את הנקודה הזאת יותר מכל ספר שקראתי אי פעם.
למעשה, אני חושבת שההתקפה הלילית ההיא שלרגע קט איימה להחריב את כל עולמי הייתה בעצם הפעם הראשונה שעולם הרעיונות שלי, זה ששאב מידע משיחות עם חברים קרובים וצמח בקרקע הפורייה שסיפקו הרומנים שכה אהבתי לקרוא פגש את המציאות פנים אל פנים. וכמו מישהו שיוצא אל סופת שלגים ללא מעיל, זה לא נגמר טוב.
חברי שחולקים איתי את מתת הקסם אוהבים לצחוק עלי שאני חיה בתוך הספרים שלי ויוצאת החוצה רק כדי לאכול ולישון. כמובן שהם טועים. תמיד עקבתי בעניין אחרי מה שקורה עם כל אחד ואחד מהם, איך זה משפיע על הסובבים אותם, איך זה משתקף בסיפורים האהובים עלי כל כך. יצאתי ללא מעט משימות עבור העיר והממלכה שדרשו יכולת קסומה לביצוע מלא ונכון, מיישמת את התובנות שרכשתי מהספרים על העולם הגדול. וכן, חשבתי שפגשתי את החלקים הכי מכוערים של המציאות, חמדנות שחיתות ואכזריות שקיימים בכל מקום ובכל סיפור. אבל באותו לילה גיליתי שטעיתי, התחלתי לפקפק במשקפיים שדרכם ראיתי את העולם סביבי. הרי אפילו לאכזריות הכי מזעזעת יש סיבה שניתן להבין, גם אם לעולם לא להזדהות איתה, ואפילו לרשע הנבזה ביותר יש סיפור שמסביר איך הוא הפך למה שהוא היום.
אבל הם?
הם הופיעו מתוך החשכה, כפשוטו, בשעה האפילה שלפני עלות השחר. הם מילאו את העיר בזעקות כאב ופחד, זורעים אימה ברחובות עד למקום עומדו של היכל הגילדה הקסומה שבו דרו כל קוסמי העיר שהחליטו להקים ביחד משפחה. המבנה עצמו, זה שבמשך שנים סימל עבורנו את הבית, מקום מבטחים שבו מחכים לנו חברנו הקרובים ביותר עם כוס שיכר וסיפור עוצר נשימה מהמשימה האחרונה ממנה חזרו זה עתה, הפך באותו לילה לגיהנום בהתגלמותו.
בחושך הכל נראה שונה. ארון ספרים מלא בשערים קסומים בכל כריכה הופך לענק מאיים שתופס אותך בעודך מנסה לרץ אל הדלת. כסאות מרופדים שתמכו בך במשך שעות ארוכות של שיחות נפש הופכים לגובלינים מרושעים שכל רצונם הוא להכשיל אותך בעודך בורח. חבריך נבלעים באפילה ומוחלפים בצלילים מלאי אימה.
למזלנו לא כולם אצלנו מאפשרים לדמיון שלהם להשתולל בשעת סכנה.
לקוסמים האחרים שהיו במקום, רובם ככולם מנוסים במצבי קרב ולחץ, לא לקח הרבה זמן להתאושש מההפתעה הראשונית. נתנאל ששרף את העומדים מולו בנחישותו להגן על ביתו וחבריו, יהודה, שתמיד מתעקש שיקראו לו בצבע חולצתו האהובה (תמיד תהיתי מה הוא מצא מרגש כל כך בצבע האפור), גורם לקרקע לפנות כנגד אלה שרק לפני רגע סמכו על יציבותה בשביל לפגוע במי שהפכו בשבילו למשפחה כשמצא את דרכו לגילדה כיתום רעב לפני כל כך הרבה זמן. יכולתי להמשיך לחשוב על כל אחד ואחד מחברי, או שמה מבני משפחתי, שקם להגן על המקום שהפך לו לבית ועל האנשים שהפכו בשבילו למשפחה, במשך שעות. אפילו אני תרמתי את חלקי כשהצלחתי במשימה של הרגעת דמיוני הסוער.
בסופו של קרב ידינו הייתה על העליונה. המהומה שהפולשים עוררו ברחבי העיר נתנה התראה מספקת לרוב דיירי ההיכל וכך באורח נס ההרוגים היחידים היו מקרב תושבי העיר, אם כי כמה מחברי הלוחמים יצאו מהקרב בעודם מתנודדים בין עולם החיים לזה של המתים תודות לפציעות קשות.
מהתוקפים לא השארנו שריד, כל אחד ואחד מהם נופל בנסיונו לקטוע את סיפור חייו של קוסם, של בן משפחה, כזה או אחר. חוץ מאחד. חוץ ממנו. מבין כל אלה שיכלו לשרוד, דווקא הוא. ענק בעל רעמת שיער שחורה שגלשה במורד גבו ושנראה לי מוכר באופן מטריד. מטרידה לא פחות הייתה העובדה שלכל אורך הקרב, בזמן ששאר הפולשים זרעו כאב וסבל באופן אקראי תוך שהם אחוזים בטירוף רצחני, הוא נראה ממוקד בדבר אחד בלבד. בניסיון שנראה כמעט נואש להגיע אלי דרך חברי הנחושים שנעמדו מולו כחומה בצורה.
עדיין ציפית שהכל ייגמר שם ואז, אחי ואחיותיי היו עדיין בהלם מהקרב אבל כולם הרגישו עמוק בעצמות מה קרה. אובדן בל ישוער שסיפק לכולנו מטען כבד בדמות אבל שכל אחד יסחב איתו הרבה זמן, אולי אפילו עד יום מותנו. כשהרעש שכך ובין כל ההרס נשארה עומדת דמות מאיימת ולבושת צבעים כהים אחת ויחידה חברי הגילדה שנשארו עומדים רצו להסתער קדימה ולהרוג את הפולש הנותר אחת ולתמיד, אך קול רועם עצר את כולם במקומם.
מרלין, זה שתמיד ראינו בו את המאסטר היקר שלנו, זה שכולנו, כל היתומים והדחויים שהתאספו בהיכל תחת חסותו לאורך השנים, ראינו בו אב, עמד מול הדמות המאיימת. "לגורל יש דרכים משונות לנהל את העולם" הוא אמר, כמעט כאילו לעצמו "מעולם לא חשבתי שאחד מילדי ימצא את דרכו אלי בצורה אלימה ועצובה שכזאת". הוא נשא את עיניו את הדמות הכהה שהתמרה מעליו ואם זאת מהצד לא היה ספק מי מהם מסתכל מלמעלה. "כמה שנים שאני חי, מעולם לא הייתה לי מטרה אחרת" מלמל מרלין בשקט, שוב כאילו הוא היחיד שבחדר על אף שקולו נישא אל כל העומדים סביבו "לתת בית ומשפחה לאלה שלא נותר להם דבר, לא משנה כמה רחוק אל תוך האפילה הם ברחו". הדמות האפילה נעה, וקול מחוספס דיבר, בתערובת של התנצלות ואשמה "כשאני עומד בפני החיבוק הסופי של המוות אפילו אני יודע לא להתווכח, אין צורך באמירות הנדושות שלך על בית ומשפחה כדי לרכך את זה" האם יכול להיות שבמילים האחרונות שמעתי רעד קל בקולו של הפולש?
מרלין חייך והניד בראשו. "אין דבר נדוש בצורך של כל אחד מאתנו לבית ולמשפחה אוהבת" הוא אמר בנימה השמורה לאבות שמנחמים את ילדם שהתעורר מסיוט באמצע הלילה "אני לא מעניק לך גאולה או כפרה על כל הרע שעשית בחיפושיך אחרי זה וגם סליחה אני לא יכול להציע, אבל אני כן מציע לך הזדמנות למצוא את הכפרה הזאת לבד" מרלין היישיר מבט אל פני הזר שעמד מולו, וחשבתי כמה זה מסקרן שכבר התחלתי להסתכל עליו כעל סתם זר במקום כפולש ורוצח שרק לפני רגע ניסה להשמיד את כל היקר לי. "יש אנשים שאוהבים להיות לבד" הוא אמר בנימה נחרצת של הורה שמוסר לילד שיעור הנוגע למהות החיים עצמם, והפעם ידעתי שהפעם מילותיו כוונו לכל העומדים בהיכל ולא רק לדמות שמולו "אבל אין אדם המסוגל לשאת את הבדידות. אני מציע לך את הדרך אל המחר, אל היכולת לגלות מי אתה ומה מקומך בעולם. קח את זה או לא, הבחירה היא שלך לבד. כל מה שאני יכול לעשות זה להציע לך את הדרך שתציל אותך לפני שתשקע בתהומות הייאוש" ובמלים אלה המאסטר, כי זה שוב היה אחד הרגעים שלא יכולתי לראות בו אדם פשוט, הושיט את ידו קדימה, כאילו ללחיצה. הדמות שעד אותו רגע עמדה ללא ניע נרעדה, וצנחה על ברכיה ברעדות שאחרי רגע הבנתי שלא היו אלא יפחות בכי שקטות, תהיתי אם זיהיתי בהן צליל של הקלה. חברי הגילדה השונים שלפני רגע רצו להוציא את הדמות להורג לבשו עכשיו הבעות של תערובת אשמה ועצב, כאילו מילות המאסטר עורר בהם זכרונות אפלים משל עצמם של ימים קשים ומעשים שאת החרטה עליהם הם נושאים עד היום, וזיכרון אחד זוהר של איש זקן העומד עם יד מושטת ומציע להם הזדמנות לעתיד חדש.
"ברוך הבא הביתה, ילד" אמר המאסטר ברוך. וכך נפל הדבר, ובן משפחה חדש הצטרף אל הגילדה.
—————————————————-

חלום או סיוט? שניהם ביחד? איך אפשר לקרוא למצב שלא האמנת שיכול להגיע בהשתלשלות האירועים הכי אקראית שיכולה להיות ובכל זאת הגיע?
כשנכנסנו לעיר הייתי נחוש. אני אוביל את חבורת האומללים והדחויים שלשורותיה השתייכתי אל מפתן דלת משכן המלאכים מלא הזחיחות הזה, ואמשוך את כולם ממקום מושבם בעננים אל הארץ שמתחת. חשבתי שצעדתי בתוך קבוצת אנשים תמימי דעים, בעלי אותה ראיית עולם קודרת ומפוכחת שכל כך הייתי גאה בה. כמה טעיתי.
האמנתי שהמנהיג שלנו היה אדם רציני, שהוביל אותנו מתוך אידיאולוגיה וחזון. גיליתי, כשהבטתי סביבי על אלה שחשבתי שהם חברי לדרך, המתרוצצים וזורעים הרס ברחבי העיר שהוא היה בסך הכל עוד ראש משפחת פשע אחד, ואפילו לא המוצלח ביותר. נאלצתי לחכות שמספיק מהרוצחים הקטנוניים שחלקו איתי את שם הגילדה יתאספו מאחורי לפני שיכולתי להוביל מתקפה על הגילדה המקומית שהייתה מטרתנו המקורית, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. פגשה אותנו התנגדות עזה שלמולה כל אותם אבודים ודחויים כביכול שהתגלו כפושעים מדרג ג התנפצו כמו גלים של בוקר. בייאושי ניסיתי להשיג לפחות את מטרתי האישית, להגיע אל הנערה שגם עכשיו ראיתי בירכתי החדר, הרחק מהקרב, מגישה עזרה של ריפוי וחיזוק לחבריה כאילו אכן הייתה אחד מהגיבורים שמילאו את ספריה על להתפקע. אבל קשה להתקדם בשדה קרב כשאתה לבד, ובשלב הזה אכן נותרתי לבד, חברי הכנופיה שאתם הגעתי נסוגים ונופלים בכל כיוון שיכולתי להביט אליו. יכולתי רק לתהות, בעודי נלחם נואשות להתקדם, איך ידעתי שהיא אוהבת ספרים?
לפני שמצמצתי פעמיים הכל נגמר, ועמדתי לבד לא רק ברוחי אל מול היכל מלא בחברי גילדה זועמים, מוכנים לשלח בי את הקסם שלהם ולהפוך גם אותי לגופה קרה או ערמת אפר מהביל. הנחתי שכך אכן יקרה, אחרי הכל, מי שקורה תיגר על המלאכים בשמים חייב להיות מוכן לשאת בהשלכות.
ואז אדם זקן שמילא את החדר בנוכחותו, המאסטר שלהם, פסע קדימה, ובהינף יד הכל השתנה. במספר מילים הוא הצליח לגעת בעומק נשמתי במקומות שלא חשדתי אפילו בקיומם. כאילו הוא ידע בוודאות של מי שיודע שהשמש תזרח בבוקר נראה כאילו הוא ידע שמולו עמד האחד שהגיע לעיר לא בשביל לטבוח ולהרוס אל בשביל למצוא תשובה לשאלה שעדיין לא יכולתי לנסח בבהירות. מה שהפתיע אותי אפילו יותר, היה הצורה שבה חברי הגילדה הזאת, חברי הגילדה שלי עכשיו, קיבלו את קביעתו של המאסטר ללא עוררין וקידמו אותי בברכה אל חיק מה שבהמשך גיליתי שהיה משפחה במובן הכי פשוט של המילה.
באופן מפתיע, אם כי הגיוני באיזה צורת חשיבה גברית מוזרה, היו אלה דווקא חברי הגילדה הגברים ובמיוחד אלה שנלחמתי נגדם באותו הלילה שקיבלו אותי בזרועות הכי פתוחות. וכפי שגילית מאד מהר, בנות הגילדה לא פיגרו בהרבה בכל מקום שבו נראה היה שהגברים הגיעו קודם. חוץ ממנה.
זה לא שהיא פחדה ממני. לפחות, לא נראה היה שהיא פוחדת ממני. היא גם לא פקפקה בהחלטה של המאסטר לקבל אותי לחיק המשפחה שבה היא גדלה מאז שהייתה ילדה, אפילו כשהיא דיברה איתי תמיד היה לה את המבט המרוחק הזה על פניה, כאילו היא מנסה להיזכר במשהו שראתה בעבר רק פעם אחת, או סתם מוצאת מפלט באחד הספרים האהובים עליה כל כך.
ואני, אני למדתי לאיטי מה זה להיות חלק ממשפחה, חלק מקבוצה שלא רק שכל אחד מחבריה מוכן למות למענך, אלא שאתה מוכן לעשות אותו הדבר בלי היסוס קל שבקלים. באיטיות, למדתי לראות את האדם מה שפעם החשבתי כשלמות לא טבעית של מלאך, ואת המורכבות הבלתי נתפסת של האדם הזה.
אבל בסופו של דבר המחשבות שלי חזרו תמיד אליה, זאת שמלכתחילה משכה את תשומת ליבי אפילו בעמקי הייאוש שבו התבוססתי בעבר. גם עכשיו כשהתחלתי להרגיש שמצאתי את הבית שמעולם לא היה לי עדיין חששתי אפילו להסתכל לכיוון שלה, לגשת אליה לא יכולתי אפילו לדמיין. ולמרות זאת תמיד חזרתי לתהות מה מיוחד בה כל כך, ומה ראיתי בה שעורר בי רגשות עזים כל כך לפני שאפילו החלפתי איתה מילה אחת ויחידה.
—————————————————-

שחר. ככה קראו לו. לא הבנתי למה בפעם הראשונה ששמעתי אותו עונה לאחד מחברי הרגשתי כאילו מישהו הטיל עלי כישוף קיפאון. הרגשתי כאילו אני אמורה להכיר את השם הזה היטב, יותר מזה, כאילו הכרתי אותו פעם בכל נימי נפשי.
צפיתי בו מהצד, אדם אבוד שלאט לאט פילס את דרכו ממעבה היער אל העיירה השלווה שאותה עזב לפני עידן ועידנים. ראיתי איך צעד אחר צעד הוא נפתח אל חברי הגילדה השונים, אל אלכס ההיפר אקטיבי שתמיד רצה להתחרות בהורדת ידיים, ואל אושי שהעדיף להשתזף לאור קרני השמש שחדרו מהחלונות. אפילו קלאריס הצליחה למשוך אותו לתחרות שתייה. ועדיים יכולתי לראות שהוא חושש לגשת אלי אם לא הייתה לא ברירה, כמעט כמו מישהו שפוחד להביט מעבר לקצה הצוק כי הוא יודע מה הוא ימצא שם.
הנחתי שזה יכול להימשך ככה לנצח, עד שבוקר אחד ראיתי אותו יושב לבד ליד אחד השולחנות בהיכל הגילדה, מבט לא ממוקד הבוהה בחלל שלפניו.
יכולתי לומר שבאותו רגע הכה בי הברק, אבל אני חושבת שבמקרה הזה אני אתן לברק יותר מדי קרדיט.
כמו מישהו שמת ועובר חוויה חוץ גופית, מול פני נפרסה סצנה, זיכרון.
בסמטה מלוכלכת, ילד כחוש עם רעמת שיער שחורה שעמד מול חבורה של ילדים מבוגרים יותר, בריונים שחיפשו קורבנות חלשים מהם בשביל לקחת מהם אוכל. מאחוריו הצטנפה ילדה קטנה עם כיכר לחם מעופשת. הילד קרא אל הילדה בכעס והורה לה לברוח משם בעוד הבריונים מתקרבים אליו באיום, וראיתי את הילדה ממהרת לציית, בורחת אל הרחוב הראשי. דמעות ערפלו את עיניה בעודה חושבת על הילד שנשאר מאחור בשביל להגן עליה וכך היא כשלה לראות את האיש הזקן לפני שהתנגשה בו. בבהלה היא ניסתה לקום ולברוח אך יד שהייתה בו זמנית חזקה ועדינה עצרה בעדה. "אני רואה שאין לך איפה לגור" אמר המאסטר ברוך "אני חושב שאני יכול לעזור עם זה". והילדה הלכה איתו. אני הלכתי איתו. הלכתי אל האור, ושכחתי את החושך, ואת מי שהשארתי שם לבד.
בעוד הדמעות זולגות בעדינות במורד לחיי התקרבתי אליו בזהירות, ומתעלמת מהמבט המופתע שלו חיבקתי אותו בחוזקה. "שחר" לחשתי מבעד לדמעות "אני כל כך מצטערת".
—————————————————-
עמדתי שם בהלם בעוד הנערה חיבקה אותי בחוזקה ולחשה את שמי מבעד לדמעות. בהלם, כי לפתע זכרתי אותה, והבנתי למה היא נראתה לי כה מוכרת. לילך, החברה היחידה שלי באותם ימים אפלים שביליתי בתור ילד חסר בית בסמטאות החשוכות, זאת שבשבילה הייתי מוכן להקריב את חיי, מה שכמעט עשיתי ביום שבו עזבה את חיי. באותו זמן לא ידעתי מה קרה לה, אבל מתוך תפילה שהיא מצאה חיים טובים יותר היא דהתה לאיטה מזיכרוני, בעוד אני שקעתי עמוק יותר אל תוך האפילה. עד עכשיו.
ליטפתי את שיערה בעדינות והתכופפתי לנשק לשפתיה ברוך. דמעות אושר מהולות בצער התערבבו על פני שנינו. כשניתקנו לבסוף היא נשאה אלי פנים שואלות, כאילו לא בטוחה אם סלחתי לה על שעזבה אותי אז, על ששכחה אותי. חייכתי אליה מעומק ליבי ומשכתי אותה לחיבוק שבו היינו רק שנינו. מזווית עיני קלטתי את המאסטר מביט בנו מצידו השני של החדר וחיוך אבהי שעצב ושמחה בלתי מוסתרת משמשים בו בערבוביה מרחף על פניו. חייכתי לעצמי. זאת הייתה דרך ארוכה, אבל לבסוף, הגעתי הביתה.