אני נע בקלילות בין הקירות, חותך בחדות את האוויר במסדרונות.
חרש חרש.
אני מכיר כל פינה, כל זווית: אני מזהה את ריחה של המיטה בחדר השינה, את החריצים ברהיטי הסלון, את הכלים במטבח…
אני פוסע באותו הנתיב שסללתי לעצמי לפני שנים רבות מספור: אל אותו המקום עצמו, עם אותם הזיכרונות עצמם, שוב ושוב…
אני חי אותם בעוצמה ונושם אותם ואת הבית הזה עצמו: זהו ביתי שלי- ודבר לא ישנה זאת…
*** *** ***
וונדי שפיגל וסאם סאמרדיי נולדו באותו בית החולים.
למעשה, הם אפילו נולדו לשתי משפחות שחיו באותו הרחוב, אם כי שונות בתכלית: משפחתה של וונדי נשענה לחלוטין על משכורתו המכובדת של האב, רופא בכיר במחלקה הכירורגית של בית החולים הממשלתי ואילו בבעלות משפחתו של סאם הייתה חנות כל-בו שכונתית למצרכים בסיסיים. עם זאת, דבר אחד ועיקרי היה משותף למשפחותיהם: הן היו מאושרות. ושתיהן, לאחר טיפולי פוריות רבים ויקרים, הצליחו סוף סוף להביא לעולם צאצא. צאצא יחיד, אבל עדיין- האושר היה עצום. הן לא יכלו לבקש לעצמן אושר רב יותר, יקר ערך יותר מזה.
מגיל ילדות השניים מצאו עניין האחד בשניה: אם במשחקי חצר משותפים ואם, בגיל מאוחר יותר, במסעות מחקר קצרצרים בחורשה העבותה שליד ביתם. היה זה רק טבעי מאחר והוריהם השכנים בילו זמן רב יחדיו, למרות ההבדלים המקצועיים והכלכליים ביניהם. ואכן נראה היה ששפתם המשותפת הפיקה תועלת לשני הצדדים- משפחתו של סאם התייעצה עם משפחתה של וונדי בענייני בריאות ואילו הוריה של וונדי נהנו ממשלוחים טריים של ירקות ופירות עד לפתח ביתם, בתשלום מלא כמובן – הדבר האחרון שד"ר שפיגל רצה היה לפגוע בפרנסתם של חבריו הטובים.
ילדיהם גדלו, אפוא ואיתם- התארכו מסעות המחקר: חיש מהר נבנה בחורשה בית קטן על עץ -מספר קרשים בתחילה שבהמשך הפכו לקירות וגג- והילדים איבדו כל עניין בעולם המבוגרים. מאוחר יותר היו אלה נער ונערה מתבגרים שאיבדו כל עניין בעולם המבוגרים. היה להם את עולמם שלהם. ובתיכון, כמו עוד קודם לכן, בבית הספר היסודי- ידעו כולם שוונדי וסאם פשוט נועדו להיות יחד. מה ומי- זאת אף אחד לא ידע לנחש, אף לא הם בעצמם. הם פשוט היו, במלוא הפשטות ולכל הדעות, כל כך מושלמים יחד: סאם, עם בלוריתו הבלונדינית וחיוכו הגדול, הכובש ו-וונדי, עם רעמתה הברונטית ואפה הסולד, השובב. אתם עוד תכבשו את העולם, מר מושלם וגברת וונדר-וומן, כך הפטירו לעברם האנשים שהכירו אותם, בתוספת קריצה חביבה.
והם אכן כבשו: יד ביד פסעו מבעד לשערי הקולג', יד ביד צחקו על גלגל הענק ביורו-דיסני ויד ביד צפו בשקיעה מעל נהר הגנגס בהודו.
*** *** ***
המציאות סביבי תמיד מעורפלת: לעיתים נוזלית כמים עכורים ולעיתים סמיכה כעשן שחור, אך תמיד- מטושטשת כליל…
כשאני מנסה להתרגל לתחושת הריחוף אני מרגיש אי נינוחות מסוימת. היא אמנם מוכרת לי, אך משהו בה גם מאיים עליי…
ולמרות זאת- אני ממשיך לנוע, לחקור. הרי מאז ומעולם הייתי כזה. אני רגיל לזה. לעצמי…
אני שומע קולות עמומים ורואה מראות לא ברורים. הכול קרוב ורחוק גם יחד.
אני מתמכר לסם הזה.
לחלום הזה.
לאמת שבו. האחת והיחידה.
האמת שבי.
שמסביבי.
וזו לא רק המציאות סביבי שמעורפלת- זה גם אני שמעורפל. מטושטש. חיוור.
אבל כל כך אמיתי…
*** *** ***
שנות השמונים העליזות חלפו ביעף ושנות התשעים הביאו עימן מחשבות בוגרות ושקולות יותר: וונדי וסאם נישאו. מכרים רבים הצטערו שמעולם לא חשבו לפתוח תחרות הימורים על הסיכויים שלהם להצליח יחד: בטח היו מרוויחים מיליונים. טקס החתונה התאפיין באותה קלילות שצבעה את חייהם עד כה: צנוע בקישוטיו ונטול רשמיות, אך עליז ומקרב – הדרך הנכונה, לדעתם, לחיות את החיים הנכונים. משפחתם, עם השקפות עולם של חיים נכונים או בלעדיהן- הייתה, ללא ספק, מאושרת.
לאחר החתונה וונדי וסאם עברו לגור יחד בדירה קטנה עם דמי שכירות בגובה המתאים לכיסם. הם לא ביקשו עזרה ממשפחתם. עבורם- העצמאות הייתה חשובה. זמן קצר לאחר מכן וונדי סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר המחוזי לאחיות והחלה להגיש קורות חיים למוסדות רפואיים שונים, התקווה מפעפעת בעוז בליבה. סאם, הצעיר עם חיוך השנהב וידי הזהב, התקבל בו במקום לעבודה במוסך כמכונאי בכיר והחל לעסוק בניתוחי מעקפים משלו, תחביבו האמיתי.
שלווה אמיתית.
אושר אמיתי.
כאשר וונדי התקבלה לעבודה באותו בית החולים שבו שניהם נולדו, סאם מצא את זה מושלם כל כך, שהוא החליט להפוך את חייהם למושלמים אפילו יותר ותוך כדי הרמת כוסית משותפת הוא הניח את החוזה לקניית הבית -צמוד לחורשת ילדותם- על השולחן מולה, מצפה במתח לתגובתה: וונדי בכתה משמחה. סאם בכה יחד איתה.
הם בכו יחד גם כאשר אביו של סאם הלך לעולמו ויחד הלכו לבחור את מכוניתם הראשונה.
יד ביד ליוו את אימה של וונדי בדרכה האחרונה ויד ביד בהו בתדהמה במסך הקטן שערך היכרות בינם ובין בנם שעתיד להיוולד.
כאשר הבינו שבנם לא יזכה עוד להכיר את סבו וסבתו האחרים, שנפטרו אף הם, הם נאלצו להודות שהחיים לא קלים, אבל הם החזיקו מעמד: יחד, יד ביד.
מתמודדים.
אמיצים.
אוהבים.
*** *** ***
אני שוב מרגיש אותו ממלא אותי: הכעס.
אבל גם את האכזבה.
ואת העצב. הבטחות שהופרו…
עצב.
ושוב כעס.
הוא תמיד שם, אותו כעס…
הולך וגדל לכדי ניצנים של זעם טהור…
אני פוסע בעקבות הרוח, מניח לה לחלחל לתוך תוכי. שהרי היא היא מורת הדרך שלי וחברתי הנאמנה ביותר! היא זו שיודעת את רזי הנצח ואת סודות השתיקה! היא לבדה זו שהקנתה לי את תורתה ודרך חיי החדשים: אני כאן ולא כאן. אני שם ובכל מקום. אני נצחי והייתי מאז ומעולם.
אני פוסע, אפוא, בעקבות הרוח. בעיוורון ונאמנות מוחלטים. הופך לאחד איתה.
פעמים רבות כל כך חוויתי זאת והתכחשתי. ראיתי- והתעלמתי. סירבתי להאמין לאמת המוחלטת…
ואז, לפתע- אני רואה אותה!
את הדמות האחרת: אחות לכל מהותי ולכל מה שאני!
נעה לצידי, מולי, מאחוריי, מלפניי- משתעשעת במחבואים, אך תמיד גלויה ונגישה, מרחק נגיעה לרגע אחד ובמשנהו – חמקמקה…
הזעם מתעצם בי לנוכח האתגר המתריס: אני אשיג אותה ויהי מה!
*** *** ***
לאחר שוונדי עברה הפלה, חודשיים בלבד לפני הלידה המיועדת, היא לקתה בדיכאון: ימיה נעו בין בהייה מזוגגת בתכניות בוקר תפלות בטלוויזיה ובין שיטוטים חסרי מטרה בשכונת מגוריהם. היא החלה להתחמק ממשמרות בבית החולים וסאם, מבין ותומך, נזף בה בעדינות, עדיין מנסה לשמר את ההשקפה האופטימית שצבעה את חייהם עד כה. אך כאשר המוסך שעבד בו פשט רגל והוא פוטר- אף הוא החל להסתגר בתוך עצמו.
יחד עם יתרת חשבון הבנק שהתרחקה מהם בכל יום שעבר, החלו גם הם להתרחק. כל אחד מהם עם עולמו הפנימי, הכואב והפגוע.
לאחר זמן מה, סאם נאלץ למכור את מכוניתם כדי להחזיר חובות. כעת, משחיפושיו נעשו באופן רגלי, התקשה אף יותר למצוא עבודה. הוא שוטט במהלך היום, מתדפק על דלתות עסקים ברחבי העיר, מציע את שירותיו כעובד בכל תחום, מוכן להתפשר על גובה המשכורת, מוכן לעשות הכל. הוא החל להתייאש ושיטוטיו הלכו והתארכו, הלכו והתרוקנו מתוחלת, עד כי, בסופו של דבר, הסתיימו תמיד באותו המקום: הוא היה מגיע לחורשה הסמוכה, מתיישב בחבטה עייפה על אחד הספסלים ומביט בעוברים ושבים, אדיש לזמן החולף. אדיש לעצמו. בשעות הערב הוא היה חוזר, מסריח מאלכוהול, אלוהים יודע מהיכן מצא את הכסף לממן עוד ועוד בקבוקי שתיה ומתמוטט על הספה בנחירות גסות.
באחד הערבים, כהרגלו, שירך רגליו חזרה הביתה, הדף את הדלת ותוך כדי זריקת צרור המפתחות על השולחן- ראה את המכתב. הוא שאל את וונדי. היא, מצידה, מלמלה בשקט משהו על זה שפוטרה מבית החולים.
עבור סאם הייתה זו סיבה טובה לפתוח בקבוק נוסף.
*** *** ***
היא התחמקה ממני שוב!
כמו ענן ארור היא התפוררה ברגע שנגעתי בה בקצות אצבעותיי… אני מושיט יד- והיא חומקת!
ספק בורחת, ספק מתגרה…
היא לא מבינה?! היא לא רואה עד כמה אני משתוקק אליה?!
אני- כועס, רודף אחריה. רודף אותה. הסערה שבי מנפצת כוס תמימה, הודפת לרווחה חלון סגור והיא – בשלה!
משב רוח פראי נושא אליי מעבר לפניית המסדרון החדה את ניחוח שיערה המתוק, הייחודי רק לה…
שיערה…
עיניה…
גופה…
אני מחיש את צעדיי, מושיט שוב את ידי ורגע לפני שאני אוחז בכתפה, מסובב אותה אליי ומצהיר על כל רגשותיי בפניה- היא חומקת שוב!
ואני, בתסכול מתגבר – אחריה.
*** *** ***
במאמץ עיקש ועם אהבה גדולה, ניסו וונדי וסאם להתאושש: בצער רב הם מכרו את בית החלומות והשכירו דירה קטנה וזולה יותר, הרחק גם מאותה חורשת חלומות. משנה מקום, משנה מזל, כך חשבו. סאם- עדיין היה מובטל, אך וונדי מצאה עבודה בתור קופאית בסופרמרקט קרוב, מרחק הליכה קצרה מדירתם. השכר היה זעום, אבל הספיק להם כדי לשלם חשבונות ועוד כמה מצרכים נוספים.
יחד עם חיפושיו שהעלו חרס- סאם הלך והסתגר שוב אך לעומתו- וונדי התחילה לצאת יותר ויותר. תחילה- עם חברות לעבודה, לקפה פה ולסרט שם, אך בהמשך- גם בגפה.
סאם מצא, אפוא, את סיבותיו שלו לחזור ולשתות.
עד אותו לילה שבו חזרה, מדיפה ריח חריף של סיגריות: וונדי מעולם לא עישנה.
סאם צעק עליה- והיא צעקה בחזרה.
סאם דרש בתוקף לדעת מי הוא בעלי מכונית הפרארי האדומה שיצאה ממנה בכניסה לבית. אני ראיתי אתכם, כך המשיך לצעוק ואילו וונדי- שתקה. משפילה מבט.
סאם חטף כוס מהשולחן והטיח אותה על הרצפה.
קול נפץ עז- ורסיסים לכל עבר.
וונדי פרצה בבכי.
סאם לא נשאר כדי לנחם אותה. הוא יצא לשוטט אל תוך הלילה, טורק בסערה את הדלת.
*** *** ***
איני רואה עוד דבר מלבד מה שאני בוחר לראות.
מתגשם לנגד עיני שוב ושוב.
זיכרונות נעימים.
כואבים.
צורבים.
צורמים.
אני יודע כעת: צדקתי. היא שלי- וכך תמיד יהיה. אני אסביר לה את זה ואם צריך- גם אוכיח. והיא תדע ותבין, תיווכח שטעתה. כי אני האחד והיחיד.
אני רק צריך להגיע אליה, לגעת בה ואז- להראות לה…
רק לפני רגע קט, לרגע מאושר אחד, אחזתי בה- לשבריר של שניה! היא הייתה קרובה אליי כל כך, קרובה מרחק נשיקה, מבטינו הצטלבו… אך משום מה- תיכף מצאתי אותה מוטלת לרגליי, נאנקת ובוכה. גוררת את עצמה ממני, כאילו הייתי מפלצת איומה. הדבר הכעיס אותי מאוד. אני לא האיש הרע כאן- זו היא! לא אני! היא!!! ועדיין- אני זה שמתכופף ומרים אותה מהרצפה. אני חש חרטה מסוימת, אך החלטות שהתקבלו- אני לא האחד שנוהג להפר אותן. העלטה ממלאת אותי והנה היא שוב- מוטלת, בוכה ומייללת, מוחה נוזל כהה מזווית פיה…
המציאות מתערפלת לי…
אני מנסה למצוא אחיזה בקרקע והיגיון בכל זה, להחזירה אליי, אך כל מה שאני יכול לראות היא רק את רגלי שלי -כאילו היא ניחנה בחיים משל עצמה ולועגת לרצוני העז והנואש- מורמת מהרצפה, מעליה…
*** *** ***
ערב אחד סאם החליט מוקדם מהרגיל שנמאס לו משיטוטיו התועים וחזר מתנדנד הביתה, רק כדי למצוא מכונית פרארי אדומה ומבריקה בחניה. כשפתח בתנופה את הדלת מצא אותם יושבים על הספה, ידיהם שלובות, מסתכלים זה בעיניה של זו: כפילו של אלביס פרסלי נעוץ בתוך מכנסי ג'ינס דהויים, מגפי עור חומות מחודדות ומקטורן שחור ומרשים ו-וונדי.
וונדי שלו.
אשתו שלו.
למזלו של אלביס פרסלי החפץ הקרוב ביותר לידו של סאם היה העיתון היומי והוא השליך אותו לעברו. הבחור נמלט החוצה וחריקת גלגלי הפרארי נשמעה למרחק בעוד וונדי נמלטה אף היא- לחדר השינה. סאם פסע אחריה כשור זועם ולפני שיכל לשלוט בעצמו- סטר לה בחוזקה. למרות שכרונו המתעתע, התנער לפתע למשמע קול אנקתה ונחרד לראותה מוחה דם מזווית פיה.
הוא יצא מהבית, רועד וכושל במדרגות, חוזר לשיטוטיו, מנסה להבין ומניח לוונדי ללקק את פצעיה…
*** *** ***
הנה היא!
אני מושיט יד ואוחז בה- הפעם בחוזקה!
מספיק עם העדינות! הפעם היא לא תתחמק!
והנה היא שוב- מחליקה ונשמטת לרצפה, מתייפחת, מוחה דם מזווית הפה… צורחת עליי, בועטת ונושכת… מרגיזה אותי… מכעיסה…
הזעם ממלא אותי בענן אדום של אש וטירוף…
אני רואה רק אותה.
אמנם אני רואה את פיה נע – אך לא שומע דבר: אור הירח מטיל זוהר חיוור על גופה החשוף, היפה כל כך…
הנחשק…
היא- שאהבתי ועודני…
היא – שהטילה אותנו שוב ושוב אל בור של רפש ותיעוב הדדי, של עלבון צורם כל כך, של כאב חד מנשוא!
כאב… דבר מלבד כאב… ברקים ורעמים מפלחים את חזי ואני לופת אותו, נאנק ומבקש מזור, תרופה ויקיצה מהסיוט הזה…
ושוב- אני שולח את ידי הרועדת לכיס מעילי. ושוב- אצבעותיי נפגשות במגע הקריר, המוכר, המנחם של מתכת נוקשה.
ושוב.
ושוב.
ושוב.
*** *** ***
שני שוטרי הסיור המפהקים, שנשלחו באישון לילה לבדיקת תלונה מוזרה על צעקות ומטחי ירי שנשמעו מאחת הדירות במרכז העיר, נאלצו להתעשת במהירות בהגיעם למקום ולהזעיק צוות רפואי שיקבע את מותם של בני הזוג סאמרדיי. על פי חשד חוקר מקרי המוות שנקרא אף הוא לזירת האירוע: רצח והתאבדות על רקע רומנטי. זאת, גם על פי עדויות השכנים שראו לעיתים תכופות גבר נוסף בעל מכונית פרארי אדומה יוצא במהירות מהדירה.
נניח את זה לחוקרים, מלמלו שוטרי הסיור לשכנים בחוסר נוחות וחזרו למשמרתם, עם עצירה חיונית מאין כמותה בחנות הקפה הסמוכה. אחרי הכל, גם בתור שוטר, לא בכל יום אתה נחשף למראה אימים שכזה: גופה של אישה עירומה לחלוטין -ולעזאזל, כל כך יפה- עם חור ענק ומדמם בבטנה, כשלידה, על המיטה ספוגת הדם, שרוע גבר צעיר עם אקדח בידו, ראשו מרוסק כליל מירי מטווח אפס.
*** *** ***
אני נע בקלילות בין הקירות, חותך בחדות את האוויר במסדרונות.
חרש חרש.
אני מכיר כל פינה, כל זווית: אני מזהה את ריחה של המיטה בחדר השינה, את החריצים ברהיטי הסלון, את הכלים במטבח…
אני פוסע באותו הנתיב שסללתי לעצמי לפני שנים רבות מספור: אל אותו המקום עצמו, עם אותם הזיכרונות עצמם, שוב ושוב…
אני חי אותם בעוצמה ונושם אותם ואת הבית הזה עצמו: זהו ביתי שלי- ודבר לא ישנה זאת…
גם האנשים שמגיעים לכאן- מבקרים ארעיים, דיירים, אורחים לרגע – הם חשובים בעיניי כקליפת השום, אין להם משמעות בעיניי. מידי פעם הם יראו כוס שעמדה בשלווה על השולחן נופלת מעצמה ומתנפצת לרסיסים. מידי פעם הם לא יבינו מדוע חלון שסגרו זה עתה נמצא פתוח שוב, רוח פרצים משתלחת דרכו. אף תנור הסקה, מתקדם ומתוחכם ככל שיהיה, לא יחמם את גופם במקום הקר הזה, המקום הארור הזה, שידע את בגידתה בי…
ואני- אשבית את שמחתה, ממש כפי שהיא- השביתה את שמחתי שלי.
אני אכאיב לה- ממש כפי שהיא הכאיבה לי.
אותם אורחים- אין להם משמעות בעיניי. הם אינם חשובים כלל וכלל. רק אני ואת, וונדי שלי, אהובה…
שילכו להם ונשאר רק אני ואת…
שילכו להם מכאן…
זהו ביתי שלי- ודבר לא ישנה זאת…
פרס עינתפרס עינת