130 – אהבה בממלכה סגורה – אינה תמיר

אהבה בממלכה סגורה

אני מבחינה באהובי מאחורי מסך של כנפי פרפרים. הדבר הראשון שאני מסתכלת עליו הן הידיים שלו. אני תמיד מסתכלת קודם כל על הידיים. הן מדברות איתי. הן מספרות לי סיפורים שאפילו העיניים מעולם לא העזו לספר. למשל, המפרק הקטן של זרת יד שמאלו, שמעולם לא התאחה כמו שצריך, מספר לי על קוסם רשע, שהתעלל בו במשך כל שנות ילדותו. סימני החתכים על החלק הפנימי של אמותיו מספרים על כל הדרקונים שלחם, ועודו לוחם בהם. אני מכירה את הדרקונים האלה, הם באים גם אלי. פעם לא ידעתי מה לעשות איתם, אבל מאז שפגשתי את אהובי, אנחנו נלחמים בהם ביחד. אנחנו קורעים אותם לגזרים במעופם, פן יתקרבו, פן ישפטו, פן יפרידו וימשלו. פן ישרפו את ממלכתנו הקסומה והכה שבירה, העשויה זכוכית ונייר אפיה. ממלכתנו הסגורה.
אהובי מדליק עוד סיגריה, ואז מרים אלי את שתי המערבולות האפורות. אני קופצת קפיצת ראש, וטובעת בכאבו האינסופי. הוא מעלה על שפתיו אוצר גנוז, אחד מאלה שהוא שומר רק בשבילי, מושיט אלי את ידו, וביחד אנחנו יוצאים להרפתקה חדשה.
אני תוהה לאן נלך היום. האם נטוס הפעם אל ממלכת המראות המרוסקות – ארץ עצובה למדי, בה מלכים גאים מחפשים את שברי נשמותיהם האבודות?
או שאולי נמריא לעבר ארץ ההבטחות הלא ממומשות, ארץ שכולה נצנצים ואבק צבעוני, ונסיכות יפות, וליצנים ערמומיים, ויש כל-כך הרבה מה לראות, אך אין על מה לעמוד.
ופעם, כשהייתי ממש עצובה, והחיפושיות שרצות מתחת לעורי איימו לברוח דרך כל הנקבוביות, הוא הכניס אותי אל ממלכתו הפרטית, ועשה אותי שם למלכה. ולמשך 15 דקות שלמות משלנו ביחד בארץ הקסומה של שפתיים וידיים, ולשונות, ועור, ונשימות, ודמעות, וכתם הלידה הזעיר שמעל פטמתי השמאלית, ובור התענוגות שבמרכז סנטרו, ואז באו עורבים לבנים, ומשכו כל אחד מאיתנו בחזרה לגיהינום הפרטי שלו.
וכלאו אותנו, וכבלו אותנו, והרעילו את מחשבותינו בסם האדישות, והזרימו דרך גופנו גדודים של נמלים בוערות. וכל העולם התרסק מסביב, ורק פניו האמיצות של אהובי המשיכו לעמוד לנגד עיני, ועוף החול המרהיב שעל חזהו, העולה מן האפר, בדיוק כמו שאנחנו עולים כל יום מחדש.
אני לוחצת חזק את ידו של אהובי, עד שידינו הופכות לישות אחת. הורידים שלו נמסים לתוך בשרי, העצמות שלי הופכות לאבקת פיות שממלאת את דמו בזיכרונותינו האבודים. אנו שוכבים על גבנו על הדשא הרך, ומביטים במסך הכחול הענק שמעלינו, והוא מראה לנו כל מה שהיינו פעם, כשעוד לא היינו שבורים. והוא גם מראה לנו כל מה שאולי עוד נהיה יום אחד. יום אחד, כשנצליח לשבור את הכישוף, ונברח מהממלכה המקוללת הזאת של כדורים צבעוניים ונמלים בוערות.
אני מביטה באהובי בזווית עיני, ואני יודעת שאין יפה ממנו בכל היקומים. שיערו השחור שלכד את כל סודות הלילה נופל ברכות על מצחו הגבוה. לסתו התחתונה, המשוכה מעט קדימה סוף-סוף נראית משוחררת תחת ליטופיה של השמש החמה. כתפיו הרחבות נושאות עליהן את כל עוולות העולם. וסימן הנקודה ופסיק, המקועקע על צווארו, מבטיח לי שסיפורנו עדיין לא נגמר.
אני מעבירה את ידי על הלחי הלא מגולחת ומחביאה נשיקה קטנה בגומה המטריפה שבמרכז סנטרו. והוא שלי. הוא שלי, והוא מושלם. הכי מושלם בעולם. יותר מדי מושלם בשביל להיות אמיתי. וזאת בדיוק הבעיה – אני לא בטוחה שאהובי הוא אמיתי.

***
אני לא משוגעת. למרות מה שאתם אולי חושבים, ולמרות מה שהעורבים הלבנים שקורעים את נשמתי לגזרים מנסים לגרום לי להבין, אני יודעת שהם כולם טועים. אני פשוט קצת שונה. אני רואה דברים אחרת. וחלק מהדברים שאני רואה, אני לא באמת רואה. וחלק כן. וקשה לי להבדיל מה זה מה. יש לי שיטות משלי, כמובן, אבל הן לא תמיד עובדות.
למשל, אני יודעת שד"ר בורשטיין הוא אמיתי, כי ראיתי הרבה אנשים מדברים איתו, ולא ייתכן שהם כולם היו חלק מההזיה. באותה דרך, אני גם יודעת שגלינה המנקה לא באמת שם, כי איש אף פעם לא מתייחס אליה, וגם כשהיא מבקשת לא לדרוך ברטוב, כולם מתעלמים ודורכים.
אני יודעת גם שהחיפושיות שחיות תחת עורי הן אמיתיות, כי אני יכולה ממש להרגיש אותן, ואם אני יכולה להרגיש משהו, הוא חייב להיות אמיתי.
אני יכולה להרגיש גם את אהובי. הוא נוגע בי, והעור שלי בוער תחת מגע ידו. הוא מנשק אותי, ומאות דולפינים קטנים מתחילים להסתחרר סביבנו, בריקוד פולחני עתיק. הבעיה היא שרגע אחרי שאנחנו נפרדים, אני מתחילה לחשוד שדמיינתי את כל זה. אף גבר לא יכול להיות כל-כך מושלם. אף אהבה לא יכולה להיות כזאת נואשת.

***

אני נכנסת אל ארמוני, ושמיכה דוקרנית של התלחששויות מרושעות עוטפת אותי מכל עבר. כולם מסתכלים עלי. כולם שופטים. כולם מדברים עלי. מדברים דברים ממש רעים. הם כולם פשוט מקנאים. הם לא רגילים לראות אושר. טיפשים, אני חושבת לעצמי, האין אתם רואים כמה שביר הוא, האושר הזה? כמה דקיק? הרי הוא כמו בועת סבון, קשורה בקור עכביש. פוף אחד, והוא איננו.
אני נכנסת אל חדרי. השותפה שלי איננה. אני רוצה לשכב במיטתי, אך אני רואה שהמיטה שלי תפוסה. האם התבלבלתי בחדר? אני יוצאת לבדוק. לא, החדר האחרון במסדרון. זה החדר שלי. אני נכנסת שוב. המיטה עדיין תפוסה. וגם הדברים שעל השידה הם לא הדברים שלי.
אני ניגשת אליה ומבקשת הסבר. היא מתעלמת ממני. מכשפה מרושעת שוכבת במיטתי, מקמטת את סדיניי, מכשפת את כרי. שיערה ארוך ואפור, ועיניה יורות עלי חצים של רוע.
ברגע זה אני יודעת שהיא רוצה לגנוב את אהבתי. אני לא אתן לה. אני מתנפלת עליה, מנסה למשוך בשיערה המפלצתי, מנסה לשרוט את עיניה המתועבות, אך כל מה שידי תופסות הוא הכרית המיוזעת שלי. והמכשפה צוחקת לי בפנים, וצוחקת, וצוחקת.
אני מבינה שהיא יותר מסוכנת ממה שחשבתי. היא משחקת לי בראש, והיא מבלבלת את מחשבותיי. אני מתחילה לצרוח. אני קוראת לעורבות הלבנות, אך קולי מתנפץ לרסיסים כמו אגרטל שהושלח לעבר קיר בטון, ואיש אינו שומע את זעקתי.
והמכשפה ממשיכה להשתלט על תודעתי, והיא לוקחת את כוח הרצון שלי וקושרת אותו כאילו היה גבעול דקיק, ומכריחה אותי לעשות דברים. היא רוצה שאוריד את כל בגדי, והיא מכריחה אותי להתחיל לאונן, ואני יודעת שאם אעשה זאת, אם אכנע לרצונה הזדוני, לעולם לא אראה עוד את אהובי. היא תיקח אותו לעיר רחוקה, והוא יהיה שם לבעלה, ואני אמשיך להירקב כאן, בארץ הנמלים הבוערות. אני אוספת את הפירורים האחרונים של כוח הרצון שלי, ויוצאת בריצה מהחדר.

***

אהובי הוא כמו לילה מלא מסתורין. אני מתעטפת בו, ובן רגע הוא סופג את כל פחדיי. והוא גם כמו היום הכי בהיר בשנה, רוחץ אותי באורו המסנוור. אני יונקת אותו עד תומו, וקרעי נשמתי, אשר מזמן כבר התפזרו לארבע רוחות השמיים, לפתע שבים כולם הביתה. איתו אני נורמלית. איתו אני שפויה. כשאני איתו, אף דרקון לא יכול עלי.
אני מלטפת באצבעותיי השקופות את החלק הפנימי של אמתו, כשכל אחד מהחתכים מספר לי את סיפור גבורתו. "אני אוהבת אותך יותר מאשר את כל השמשות שביקום," אני אומרת לאהובי, "אך איני בטוחה שאתה פה באמת. נלחמתי עליך עם מכשפה מפחידה, וראיתי אותה מתנדפת לתוך הריק, אבל מה אעשה אם גם אתה תחליט להתנדף? מה אעשה אם יום אחד פשוט תקום, תפרוש כנפיים, ותהפוך לאלף פרפרים אפורות? מה יהיה עלי אז? מי ישמור שלא אתפורר גם אני, שלא אתאדה, שלא אעלם?"
אהובי צוחק את צחוקו העצוב, בזמן שידו מחשמלת את העור שמתחת לגופייה שלי. "את תאמיני לי אם אני אגיד שגם לי יש את אותם החששות? מה אם אני המצאתי אותך? מה אם את רק הזיה, אשליה אופטית, איזה אות חשמלי שהלך לאיבוד בתוך המבוכים האינסופיים שבמוח שלי?" הוא צובט את הפטמה שלי, וכל החיפושיות שמתחת לעורי מתפוצצות תחת מגע ידו. "אבל את יודעת מה?" הוא ממשיך ללחוש לתוך פי. "לא איכפת לי. בשבילי את אמיתית, ואם המחלה שלי זה המחיר שעלי לשלם בשביל להיות איתך – הביאו את הדרקונים! אני לא נוגע יותר באף כדור שהעורבים הלבנים מנסים לדחוף לי."

***

אני ואהובי זה סיפור ישן. הוא לא התחיל פה, במפלט הזה של שברי נשמות, והוא בטח שלא ייגמר פה. כבר הפלגנו בספינה הזאת לא פעם ולא פעמיים. כבר לחמנו בדרקונים, נדרנו נדרים וחלמנו על ארצות רחוקות, ללא כשפים וללא נמלים בוערות. כבר מתנו ונולדנו זה בזרועות של זו אלפי פעמים בעבר, כבר לחשנו הבטחות לתוך לילות חמים, השקינו בדמעותינו את האדמה העקרה, ונתנו לצחוקנו להמריא עם הרוח האביבית. ותמיד ביחד. אני נושמת את אהובי עמוק לתוך חדרי החדרים של הווייתי, ואני יודעת שהסיפור הזה עוד ימשיך להתגלגל, כל עוד נשמותינו האינסופיות מסתחררות בריקוד חסר הטעם הזה של לידה ומוות.

***

יש שביל. ועל השביל הזה יש כדור. ועל הכדור הזה יש ממלכה אחת, המרוחקת אלפי שנות חושך מכל מקום אחר בעולם. ובממלכה הזאת, אפלולית ורדופת רוחות, ישנו שיח קטן של פרחים לבנים, זכים כמו קרני השמש הראשונות, המפלחות את האפלה.
ליד השיח הזה, נשבע לי אהובי שהוא יאהב אותי תמיד. תמיד, בעבר, בהווה ובעתיד. הוא הבטיח לי שילך אחרי עד קצה העולם, ואם צריך, אף רחוק יותר, ואני הסברתי לו שהוא לא צריך ללכת לשום מקום, כי אני זה הוא והוא זה אני. ליד השיח הזה, התמזגנו אני ואהובי, וכל הגבולות היטשטשו, וכל הסכרים נפרצו. וריפאנו את כל המכאובים שבגופנו, ותפרנו את כל הקרעים שבנשמתנו, וגירשנו את כל הפחדים שבלבנו.
ליד השיח הזה, נתן לי אהובי פרח לבן. הפרח הזה אמור לשמור עלי. כשאשוב אל חדרי, אל המכשפה שבמיטתי, והיא שוב תנסה לשרוף את תודעתי, ולשחרר את כל השדים שקורעים את נשמתי, לשמוט את הרצפה שתחת רגלי, אני אביט בפרח הלבן שלי, ואלטף קלות את עלי הכותרת הקטיפתיים, ואדע שאהובי הוא אמיתי בדיוק כמו הפרח שבידי.
***

אומרים שכשאדם עושה תכניות, האלים יושבים במרומיהם, ומתגלגלים מצחוק. המכשפה שבמיטתי לא צוחקת. היא אפילו לא מביטה בי. היא שוכבת עם פניה קבורות עמוק בתוך הכרית וממררת בבכי, והייאוש שיוצא מגרונה כה עמוק הוא, שכל הדמעות שבעולם לא יכולות למלאו.
אני מתיישבת על המיטה ומתחילה ללטף את שיערה, לוחשת באוזניה מילות נחמה, סופגת לתוך גופי את כל הצער שלה, וכל הזמן הזה הפרח הלבן חבוי היטב בתוך ידי הקמוצה, שומר עלי מכל רע.
לילה שלם ויום שלם אני יושבת ליד המכשפה. וכשאני פותחת שוב את ידי הקמוצה, אני לא מוצאת שם דבר פרט לחופן תולעים. אני מנסה לזעוק אל השמיים, אך מכל הקולות הזועקים, אני לא מוצאת את שלי. וכשאני מנסה ללחוש את שמו של אהובי, מתמלא פי באדמה יבשה.

***

אני מבחינה באהובי מאחורי מסך של כנפי פרפרים. כה יפה הוא אהובי, כה מושלם. כמו אל יווני שירד מן האולימפוס, במיוחד בשבילי. הוא עומד ומדבר עם גבר אחר, גבר שנראה לי מוכר, ואין מאושרת ממני בכל היקום. עוד מישהו יכול לראות את אהובי. ואם עוד מישהו יכול לראות אותו, פירוש הדבר שהוא כאן, שהוא אמיתי. אהובי מנופף לי עם היד, ומסמן לי להתקרב אליו.
"תכיר," הוא אומר לבן שיחו, "זאת אהובתי. הנסיכה הכי יפה בכל הממלכות."
למשך מספר שניות נצחיות האיש מסתכל דרכי, ואז מחזיר מבט תוהה אל אהובי. "איפה?" הוא שואל. "אין פה אף אחת."
לבי נשבר לראות את הבעת פניו של אהובי. "איך אתה לא רואה?!" הוא שואל בכעס. "הנה היא, עומדת ממש מולך! יש לה שיער ארוך שגנב את כל קרני השמש, ועיניים כחולות יותר מכל האוקיינוסים שביקום. קוראים לה קסניה, והיא לוחמת הדרקונים הכי אמיצה שאני מכיר. היא כל עולמי ואני כל עולמה. אז איך אתה אומר לי שאתה לא רואה אותה?!"
"אני מצטער," אומר לו האיש. "אין כאן אף אחד. אבל הכרתי פעם מישהי בשם קסניה. היא הייתה מאושפזת פה לפני 3 שנים, וגם לה היה שיער ארוך ועיניים כחולות. והיא באמת הייתה בחורה יפה, אבל שברירית. יותר מדי שברירית. היא… היא כבר לא לוחמת בדרקונים."
היורה הראשון מתחיל לרדת על הממלכה, שוטף את לבנו, שוטף את עינינו, וברגע הזה אנו יודעים שלא נוכל עוד לשקר לעצמנו. הכל נשטף – השקר, התקוות, החלומות והכאב האינסופי. רק האהבה נשארת. היא הדבר היחיד שנשאר אחרינו בעולם הזה, והיא גם המגדלור שעוזר לנו למצוא זה את זו שוב ושוב, גלגול אחרי גלגול.
איני רוצה לעזוב. לא כך, לא כשכל-כך הרבה דרקונים עוד מאיימים על אהובי. לא כשכל-כך הרבה מילות אהבה עוד לא נאמרו, וכל-כך הרבה פצעים עוד לא הגלידו.
אבל איני יכולה גם להישאר. יש סדר לדברים, ויום חדש לא יפציע בטרם יקפל יום האתמול את ראשו. אני מנשקת את עוף החול על חזהו של אהובי, אני מלטפת את סימן הנקודה והפסיק שעל צווארו, ואני נפרדת ממנו לשלום. עד לפעם הבאה…