לעולם לא אשכח את חנות הפרחים הקסומה מקצה הרחוב.
את בעליה של החנות- המכשפה פלאוורס השלישית, פגשתי לראשונה כאשר ברחתי מאגרופיהם של חבורת הטיפשים ההם מהכיתה המקבילה.
כמה שעות לפני כן הם נשענו על ברכיהם הדקיקות והתחננו שאני, דראין מקדונלד, אצטרף אל משחק ה'ליטוצ'י' היומי בתור תופסת המטווח, כיוון שהתופס הקבוע נשלח אל משרד המנהל עקב הברזה נוספת משיעור תולדות הצ'י וקבלת ציון נכשל במבחן האש שלו.
למרות הפיתוי בסירוב לזנבונים המקופלים שלמולי, אותם לא סבלתי כבר מהיום הראשון בו כפת רגלי נחתה על גג הטירה לה אנו נוהגים לקרוא בית הספר, הייתי חייבת להיענות לבקשה.
אוקיי, בואו נעצור כאן. לא הייתי חייבת להם מטיל זהב שחוק אחד. למען האמת, הצעד שעשיתי יכל לעלות לי בתעודת הגמר שלי, ובמחשבה לאחור אפילו ביכולת שלי להזין את משפחתי בעתיד הרחוק.
אתם מבינים, לחצויות שכמוני, או כפי שהמכשפים כינו אותנו- בנות הדרקון, היה מאוד קשה להתקבל אל הליגה הבוגרת, ליגת הליטוצ'י.
תפקידנו כבנות השבט היה ציד והגנה מפני החקרניים- זהו שמם של בני התמותה שניסו לחשוף את סודנו השמור כבר למעלה מעשרת אלפים יום וליל. שמם עבר מלשון ללשון, מדור לדור, עד כי החרדה מההתגלות הביאה אותם לידי ביטוי גם בספרי ילדים המזהירים משיחות עם זרים או יציאה מגדר האחוזה ללא מבוגר משגיח. אם תשאלו אותי, אין כל שחר לתגלית שכזאת השגורה בפיהם. הרי איננו משאירים עקבות בבוץ, ובני האדם לעולם לא יאמינו ללשונותיהם החלקלקים גם ככה. 'דמות אישה יורקת אש וממיתה הרס וחורבן' -איזה קשקוש. עדיף היה שיקראו לי בת השטן וזהו, לפחות אז היו שמים דגש על הכנפיים אותם אני מטפחת כבר שנים.
בניגוד לגברים- להם היו כנפיים מחוספסות וכבדות בעלי צבע אפלולי וחסר סגנון בלבד, לנו, לנשות האחוזה היו כנפיים קלילות ומלטפות כמשי. מגיל הבגרות, נשלחנו לדרקונית הדאגה לחנך אותנו לדאוג להן בקפידה. מדי שבוע, הינו מושחות אותן בקרני שמש זהובה ובכך שומרות על הגוונים החמימים בהירים שהחלו לעטר אותם מעט יותר משנה לשנה. כאשר הגוון האחרון הופיעה, היינו נשלחות לשיעורי גזירה- שלימדו אותנו כיצד להפטר מהקרן שהחלה לבצבץ מבעד לשיער, ולשמור על גזרה פשוטה אך מרהיבה של הכנף, גזרה בעמצאותה נהפכו זוג המפחידים המקסימים האלה בקלות לאביזר אופנתי בדמות שמלה בעיניי בני האדם. כך יכלנו להשתלב בחברה מבלי כל סכנה ממשית להתגלות. ואז, על מנת להשלים את ההשכלה הבסיסית של כל ברת מזל הנולדה לעולמי המחופצן, היינו מדקלמות יחד מדי ערב חומרים משיעורי פיתוי והזרמת קסם, בעוד הבנים שמחוץ לדלת ניסו לקבל הצצה מבעד הווילון הסגור. כיאה לגברות, אסור היה לנו לגלות את סודותינו לגבר מעולם.
כך היינו למדות לפתות את הקורבן האנושי השטחי, עד אשר היה נופל בפח 'אידיאל היופי' אשר טמן לעצמו בהיותו אכפתי כלפי נושא שולי שכזה, ונותן לנו את מבוקשנו מרצונו החופשי- מוותר על חום גופו הרגעי למעננו.
במילים אחרות, היינו ניזונות מתשוקה. נשיקה אחת קטנה יכלה לטעון את האש שבגרוני לחודש לפחות ולהצמיח את שיערי השופע לאורכים מופלאים. זאת, אם לא הייתי מעבירה את מרבית האנרגיה הזו גם לבני משפחתי וחבריי בעלי החספוס והיצר כמובן.
בינתיים, הם זוכים לחופש כמעט מוחלט לבחור לעצמם מנטור אשר ילווה אותם באימוני המשחק שלהם, ויהפוך אותם לאלפא המושלמים בעבור שליטה בעולם שלנו וגם שמחוצה לו.
הם היו עתידיים להפוך לריבונים של איזורים רבים, לרשת את עסקיהם המשגשגים של אבותיהם בעולם התמותה על מנת להמשיך לנהלם מרחוק, ואחד מהם אף היה מקבל את ברכתו של הברון הנוכחי להמשיך ולהשליט סדר וחוק כאוות נפשו.
על כן, קמצוץ הבנות שהתקבלו אל הליגה מפאת חוסר, או סילוק ממסגרות מותאמות אחרות, היו משתבצות במשחק רק כשרקניות או מעופפות הסחה. ההיגיון היה פשוט- בחורה טובה רק להסחות דעת או לתפקיד בו אין כל שימוש באש ופיח שעלולים להחריב את כנפיה הקסומות.
קבוצת המעוף מעולם לא הסכימה לקבל תחת שמה ילדונת, ועוד אחת שטרם השלימה את טקס ההתבגרות שלה. ואני כמובן הסכמתי לכל תירוץ לפספס עוד שעה עם המורה אדליין, שכנראה שמחה מהחיסרון שלי בכיתה כמעט כמוני. זאת הייתה הזדמנות יקרה מפז.
בכל אופן, לא הייתה לי סיבה לפחד. ידעתי שבכל האיזור החם בו התגוררנו אין שחקן אחד טוב יותר ממני, חוץ מאלק כמובן. אבל מה שלא ידעתי באותו הרגע, היה שאלק שיחק בהתקפה של הקבוצה השניה, לכן החברים החדשים שלי הפסידו חמישה משחקים רצופים- דבר שהביך אותם אפילו יותר מלבקש מסמרטוטה דחויה כמוני לקחת חלק מרכזי בעולם האגו הגברי שלהם.
את אלק הכרתי במהלך מעברו אל האחוזה מהכפר הצנום בו התגורר מגיל אפס. כאשר נכנס בדלת הכיתה שלנו בפעם הראשונה, היה נדמה כי כל העולם נעצר. קולות ההתלחשויות על הפרידה של ניריה וטליאם הפסיקו בבת אחת, הבנים שישבו מסביב לשולחן של בטי הבטטה הפסיקו לתלוש ניירות ממחברות הלחשים ולירוק אחד על השני כדורי אש, תשומת הלב הייתה מופנת עכשיו רק כלפי אדם אחד.
אפילו המורה אדליין הפסיק לצעוק שהצלצול נשמע לפני יותר מרבע שעה והמילה "פרזיטים" הוחלפה בברכת שלום והזמנה להיכנס.
בכל פעם שהתהלך במסדרונות, אי אפשר היה שלא להבחין בקסם החלוצי שהקרינו כנפיו התכולות שהיו בהירות בהרבה מהמקובל, במבט הכובש עם הנשיפה החדה, ובביטחון העצמי ששידר כאשר חשף את שיניו החדות לחיוך לבן מבעד הזיעה שהתגלגלה על מצחו לאחר כל משחק.
מהר מאוד הפך אלק למלך הכיתה, ולמרות הציפיה כי לנער החדש זה יעלה לראש מהר מאוד, בחר דווקא בי, "טום-בוי",תוך התעלמות בוטה ממעמדי החברתי הלקוי והיותי פתיינית דיי גרועה, להיות אחת מהיחידות שלמדה ממנו כיצד לשחק משחקי תעופה.
אני הייתי שם כאשר טליאם דחתה כל ניסיון חיזור שלו אחריה, והוא גרם לי לצחוק כאשר הצמחתי את קרניי בפעם הראשונה ונראיתי יותר חד קרן מאשר דרקון.
למדנו למבחנים המשותפים לבני גילי יחד- כלומר נכשלנו יחד, דיברנו בטלפון בכל סוף שבוע בו היה נוסע לבקר את חבריו בכפר, הלכנו יד ביד בנשף הסיום ואפילו חלמנו יחד על מציאת אחוזה המתייחסת לגברים ונשים כאחד.
אלק, חברי הטוב ביותר, נראה מבולבל אפילו יותר ממני כאשר ניצבתי אל מולו במגרש המסתובב, ומסר את כדור האש אל הצד השני באי נוחות בכל פעם בה היה יכול לסמן לשורק להתכונן למתקפת חבלה.
בסיום המחצית הראשונה הקבוצה שלנו מן הסתם הובילה, אך אני רתחתי מזעם. כל מטרת המשחק הייתה פיתוח חשיבה ארוכת טווח אל מול שימוש מרוכז בכח פיזי מופרז, שני דברים בהם אלק הצטיין בהחלט.ידעתי שהוא מתחמק מעימות מולי, שהוא מוותר לי.
כאשר קראו לי לסיים את המלאכה ולחזור אל המגרש הגעתי מורכנת ראש. הרגשתי מושפלת, אינני זוכרת בבירור את מחשבותיי כי הן אינן היו צלולות או הגיוניות מספיק, אך את העלבון הצורב בגרוני על כך שמכל האנשים בעולם דווקא הוא לא רואה בי יריבה ראויה לו מספיק, אני זוכרת היטב.
הניצחון לא עניין אותי עוד, וכך גם לא המשחק. פחדתי יותר מכל שאם מבטי ינותק מהדשא הירקרק תחת נעלי הבובה הבלויות שלרגליי אחד מהם ישים לב שאני מייבבת בעלבון, ויזכיר לי ששחקני ליטוצ'י אמיתיים אינם בוכים. אבל כולם בצד שלי של המגרש היו עסוקים מדי בלשמוח לאיד ולנשוף פיח חם מאפם בבוז כלפי האויבים הותיקים שלהם, שלראשונה הראו סימנים של חוסר ביטחון ופחד על התואר עליו עבדו קשה במהלך כל השנה האחרונה.
השאגה הצורמת נשמעה ואגרפתי את ידיי על שולי חולצתי בעצבים. הוא התחמק מהזדמנות נוספת, ספג את הלגלוג והעקיצות שהטיחו בו על כך והביט בי במבט שלא ידעתי לקרוא. אך בשלב הזה לא יכלתי להתאפק יותר, לא כך רציתי לקבל את האהדה שכולם חשו כלפיי באותו רגע.
אז כאשר דייויד השמן התקדם לעברי בתעופה כושלת, לא ניסיתי לתפוס את כדור הלבה ההוא וספגתי את הכוויה, ובשלב בו מיכאל ניסה את מזלו לא זזתי אפילו מילימטר, ומיד כאשר עצר בפליאה על כך,לקחתי משם את כנפיי בכבדות, יוצאת משער בית הספר ללא שום כוונה לחזור.
משם העניינים התחממו דיי מהר, ואני מצאתי את עצמי קופצת מעל לגדר טיל בקצה הרחוב כאשר כנפיי נבולות וחבולות, בורחת ממטר של קללות עסיסיות ואגרופים מלאי שנאה. אני לא זוכרת כמה זמן לקח עד שוויתרו על החיפושים אחריי, אבל התחבאתי מאחורי אחד הפחים שבסמטה המוצלת עד רדת החשיכה.
לא הייתי ילדה פחדנית, למען האמת תמיד חיפשתי הרפתקאות ומה שניתן בהשיג יד לא עניין אותי מעולם. אולי כי לא היה לי מה להפסיד, רק סיכוי למצוא מקום טוב יותר לבלות בו בזמן שברחתי מהבית, או אנשים נחמדים באמצע הדרך שיתנו לי עצה בימים מבולבלים יותר.
אבל את התשוקה שלי להגיע למקום בו אני נמצאת אף אחד מהאנשים האלה לא יכל להבין, אף אחד חוץ מאלק.
גם לא הצעירים יותר מהם ציפיתי להבין את המושג הגשמה, או לפחות את הרצון להוכיח שגם אני מסוגלת לקחת חלק במשהו גדול יותר ולמצוא יעוד, למרות העבר ה'מורכב' שלי. רק המחשבה על כך שאולי הממיינים צדקו, ו'הוריקן' כמוני לא תצליח לעמוד במסגרת התפקיד עם כל כך הרבה חוסר משמעת עצמית, גורמת לי לנסות להוכיח את עצמי בכל יום מחדש, להחזיק חזק בבוץ הטובעני ולהתעלם כמה שיותר מכל הריגושים שמסביב, לפחות עד הסוף, בו אחשב לחלק בלתי נפרד מהמערכת. בינתיים, נוכחותי כאן מוגדרת 'נס'.
אף אחד לא העלה על דעתו שתתקבל ההחלטה לפיה דווקא דריאן מקדונדלס , המיועדת להדחה על התנהגות בלתי הולמת וחוסר התאמה למסגרת, תגיע אל מרכז ההשכלה הנחשב ביותר באחוזה. גם לא הילדים בינהם גדלתי. אך עד לאותו הרגע, מאז קבלת הידיעה, הייתי בטוחה שלא אשבר אף לא פעם אחת במהלך הדרך.ראיתי כיצד אימי קורנת מאושר, צפיתי באחי מתרברב אל מול חבריו. הייתי נחושה להצליח בכוחות עצמי. חשבתי שתמיד אשאר כך, זאב בודד. צדה למחייתי, עוברת בין שבטים, שומרת מקרוב רק על שלושה אנשים שבלעדיהם כל חיי ירדו לטמיון. אך היום, הזכרתי לעצמי, הפכו אותי לעכברוש מצויץ. כל התדמית עליה עבדתי עד לפרט האחרון חדלה מלהתקיים והותירה אותי עירומה כיום היוולדי. הרגשתי מרוסקת.
מי שמצאה אותי בסופו של דבר הייתה אישה בעלת שיער דקיק ושקוף ועור חיוור, שבמקום להביט בי בזעזוע כפי שציפיתי מכל יצור שפוי בסביבתי, מתחה את קמטיה לחיוך רחב והושיטה לעברי את ידה הרועדת. הסכמתי בהיסוס רב למחווה שלה, ונכנסתי לראשונה אל חנות הפרחים הקטנטנה שבקצה הרחוב.
מבחוץ המקום היה נראה שומם והרוס, קיר לבנים בצבע חלודה ישנה וצינורות בצבעים וגדלים שונים משתלשלים מכל מקום, אחד מהם היה ממוקם מעל דלי שעלה על גדותיו והנוזל העכור בו הריח כמו תערובת של אדישות, צער וחולי.חשתי בחילה וחיפשתי תירוץ לברוח, אך היא אחזה בידי בחזקה והובילה אותי פנימה.ידעתי שחשה ברתיעה שלי, ולמרות זאת התעקשה שנכנס.
מהרגע שחצינו את דלת הברזל המתקלפת שבכניסה, צבעם הדהוי של הצינורות התחלפו בפני לצבעים עזים ומלאי חיים של פרחים שלא ראיתי כמוהם מעולם, וניחוחות הביבים פרחו מזכרוני למשמע נשימותיה העמוקות של האישה המסתורית שהגישה פרח אל מול אפי, כאילו ניסתה להעלים את הגועל ולשכנע אותי שאין מקום יותר קסום מהמקום הזה. הרצפה הייתה מקושטת בבובות חרסינה מתוקות עם לחיים סמוקות ושמלות תחרה רקומות, על יד כל בובה עמד עציץ עם צמח מסוג אחר. על הקיר היו ציורים של פרפרים, קשתות, ציפורים, ונשים יפיפיות בעלות קעקועים של פרחים וענפי עץ הפרוסים במקומות שונים על גופן ואודם בוהק מרוח על שפתיהן המלאות.
כאשר יצאתי מהטרנס אליו נכנסתי, שמתי לב שהיא אינה חצויה כמונו. נבהלתי מעט, מעולם לא ראיתי בן תמומה בעל מראה תמוה כשלה. האם יכול להיות שנתתפסתי בידיי חקרנית מנוסה? אך בשלב הזה גופי סירב לזוז, בידיעה שתגובתו של המנהל לתבוסה תכאיב לי יותר מהתמודדות עם הבלבול או העינויים אותם תדאג להעביר אותי על מנת לגלות את סוד כוחותיי.
היא הושיבה אותי על כיסא גבוה מאחורי דלפק העץ הכבד ונטלה את ידי המדממת בדאגה. בכל פעם בה טפחה על השפה החבולה והעור הקרוע שעל חלקי גופי עם צמר הגפן הרטוב, גופי רעד וייבבתי בחרדה. כאשר נגעה לראשונה בחבורה תחת לעיני השתנקתי, וכאשר שאלה לשמי ולא עניתי, היא החלה לספר לי על החלום שלה להקים חממה במטרה להשכיח ממני את הכאב הפיזי והמועקה הנפשית שחשתי. היא הציגה עצמה בתור פלי.
מספר חודשים לאחר המקרה חגגנו את יום הולדתו של מירי, אחי הקטן. ידעתי בדיוק איזו מתנה הוא היה רוצה ותכננתי כל צעד נואש בניסיון להשיג לו את קישוטי הקרניים החדשים עליהם הסתכל בעיניים נוצצות כאשר עברנו בשדרת החנויות הגדולה שבעיר.
כסף לא היה לי, וגם לא מקום עבודה שיסכים לקבל כלומניקית שכמוני, וכיוון שאימי עבדה ימים ולילות רק בשביל שנוכל לרכוש השכלה אפילו לא חשבתי לשאול את דעתה על הרכישה היקרה.
לכן מצאתי את עצמי נעמדת אל מחוץ לחנות הפרחים של המכשפה המטורללת מקצה הרחוב. בשכונה בה גדלתי אנשים נהגו לדבר הרבה, בייחוד על מכשפות שמסתתרות באחוזות בני הדרקון ואינן לוקחות חלק חברתי פעיל ברכילויות והתלחששויות.
היו אומרים עליה שהיא מרושעת, מכשפת כל מי שנכנס אל החדרון המעופש והופכת את הנשמה שלו לורדים וחרציות. דרקונים הגיוניים יותר היו מספרים שאינה חשה אהבה כלפי יצור חיי מלבד צמחים בחייה, לכן אין לה ילדים. אחרים היו פשוט נמנעים משיחות עליה, מהפחד שאולי צופה בהם ותהפנט אותם, הרי רק כך הייתה יכולה לפתות את מנילי המנוח, המכשף הכי מושך ומצליח שהדור הזה ידע בשנות ה80, ולהתחתן איתו למרות שהיא עקרה.
אבל גם אם נפלתי בפח שלה והיא שבתה אותי במאגיה האפלה שלה, ידעתי שהיא היחידה אליה יכלתי לפנות מבלי שיתחילו לדבר על כך שאני ילדה מסכנה שהוריה לא יכולים לפרנס אותה כראוי. קיוויתי בכל ליבי שתסכים לעזור.
היא קראה את קורות החיים שכתבתי באותו הבוקר בכתב רועד וגדול עד כמה שיכלתי, ועצרה בדף השלישי בשביל לשאול אותי למה אני רוצה את העבודה הזאת. עניתי לה שאני רוצה להגשים למיריאש את החלום וללמד אותו לגדל את קרניו הראשונות, דבר שאבי הבטיח לעשות לפני שפרש כנפיו ונעלם מעבר לכל דמיון. היא הנהנה בשקט ומבטה הפך לבלתי קריא עבורי כאשר פנתה ללכת. הייתי בטוחה שפישלתי,רציתי לקום וללכת, אבל היא יצאה במהירות ולפני שהספקתי להתנגד הידקה שושנה אדומה אל שיערי, שאת קצוותיו העבירה אל מאחורי אוזני.
בכל הזמן הזה קשר העין ביננו לא ניתק, וכאשר סיימה לסדר את עלי הכותרת על מצחי אמרה שהיא שמחה לדעת שאיי שם באיזה עולם מחוץ לאיזו חנות פרחים שנובלים מטייל לו פרח שהיצירתיות שלו בחיים לא תנבול.
מאז הייתי מגיעה לעבודה לאחר הלימודים בכל יום חול, ובין לקוח ללקוח היינו משתפות אחת את השניה בקורות חיינו האמיתיים ושותות תה צמחים, וכאשר החמה הייתה שוקעת הייתי עוזרת לה בסידור החנות ומנופפת לשלום.
באחד מהדיונים הרבים בהם נהגתי להקשיב וללמוד בעל פה את חכמת חייה ולחשי כישוף עתיקים, שאלתי אותה עם מי הייתה מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה בה. היא כמובן שאלה בהתחכמות האופינית רק לה, למה כוונתי ל"ארוכה". הסברתי לה את השאלה שלי בקוצר רוח, מפרטת את השאלה לגורמים כמו הזוגיות בה נהנתה איתו יותר מכולם, שהכי אהבה והכי שנאה בה בו זמנית, שהיו לה בה הכי הרבה נפילות והכי הרבה עליות, שהיא למדה ממנה הכי הרבה..
השיחה התרחשה מספר ימים לפני שהיא נפטרה, לכן לעולם לא אשכח כשלחשה באוזני שזו הייתה מערכת היחסים שלה עם החיים.
את החנות שלה, מסתבר, היא הורישה לי. בצוואה היא קראה לי שושנה, כיוון, כך הסבירה על הכתב, שהייתי יפה אך מסוכנת יותר מכל פרח אחר שפגשה בחיה. מעולם לא הבנתי מדוע נהגה לקרוא לי מסוכנת, אף כי ציינה מספר פעמים בעבר שכאשר מסתכלים בעיניי נופלים עמוק אל תוך בור ללא תחתית.
לאחר כל סגירת העניין המשפטי היה מצופה ממני להמשיך את דרכה ולהפוך את מפעל חיה להמשכיות שלי, אך ידעתי שאינה הייתה רוצה שאתקע בעפר הזה כמוה. תמיד הייתה אומרת שהיא רוצה לראות אותי פורחת, כי המקום לפרח אמיתי הוא אינו חנות מעופשת אלא הטבע והמרחבים שאני אצא לחקור יום אחד.
בסופו של דבר לאחר המון מחשבות, רגשות אשם וגעגוע חודרים, הפכתי את המקום ל"זולה", בה הייתי יושבת בין ערימות של מחברות ודפים מקומטים על הספה הזוגית עם כתמי התה והדשן עליה, כאשר ברקע התנגנו תקליטים ישנים על פטיפון ששר לנו בזמנים בודדים פחות, וכותבת במשך שעות. על הכתיבה לא סיפרתי לאף אחד, גם לא לאלק, וכל כתבי העת נשארו עמוק בין המגירות. פחדתי שזה יראה בי חולשה בעיניו, יהרוס את התדמית של הבחורה שלא חושבת על הדברים יותר מדי. לא רציתי שיגלה על כל הקשיים, הרצונות החשוכים שבתוכי, הקולות והשדים שלא נותנים לי מנוח ומתחננים שאעלה אותם על הכתב כדי שלא יעלמו גם כאשר אני כן. הייתי נחושה בדעתי שזה בסדר שאשמור רק סוד אחד לעצמי.
לפני כמה שנים החלטתי שכתיבה היא עניין של הרגל מגונה. היא מעלה לאוויר ריח נוראי ששורף את קצה הלשון בכל פעם בה אני מנסה לפתוח את פי, וכתמי דיו שנדבקים אל הלב ומכבידים על הנשימה. החלטתי להפסיק לכתוב אחת ולתמיד. כשפלי, כלומר פלאוורס נכנסה לחיי, הבנתי שהבעיה היא אינה הכתיבה, אלא הנפש שמבקשת להתמכר דווקא לשתיקה, לחלומות, למילים היפות והריחניות במסווה של שריפת הגוף והנפש. חזרתי להתמודד אל מול המציאות, והמציאות שלי הייתה המחברות, העט הלעוס בקצוותיו, השתיקה שהתמלאה בצירופי מילים וכנות חד משמעית, ללא מעצורים, ללא מסיכות.
למען האמת אף פעם לא הבנתי למה, אבל לא הצלחתי להסביר עד עכשיו שאני פשוט מפחדת שמישהו יקרא אותי, יבין כמה איני שייכת אל החיים אליהם יצאתי.
אבל היום, לאחר שנים של מאבקים עם עצמי, הפכתי לבת הדרקון המלכותית לצד אלק, שקיבל לידיו את השליטה באותם החיים ואת תואר הברון הראשון לאחוזה. וכעת, אני עומדת לפתוח בפניו כל מילה בלתי מחיקה מזכרונותיי ותחושותיי, כל כתב שיוכל לעזור לנו להתחיל לשנות את עולמנו. היום סוף סוף, אנחנו נתחיל לשלוט בגורלנו- ולא הוא בנו. זה הזמן למהפכה.