132 – סיבם – אלון פרנקל

סיבָּם
פעם אחת בכל שנה, אחרי שארנון ואבי מסיימים סוף סוף לבנות רחפן חדש, הם מזמינים בקבוק של יין אדום יבש. כשהיין מגיע, הם חוצים את המשרד המשותף ונכנסים לסדנה ששיפצו בעצמם. הם מעמיסים ביחד את הרחפן על העגלה החשמלית, מניחים לצידו את היין וממשיכים למעלית. בדרך למעלה, הם אף פעם לא מדברים על עסקים. לפעמים מתבדחים ולפעמים מדברים על הימים ההם, כשבני וענת היו עדיין קטנים ואהבו להצטרף להשקה הטקסית השנתית.
מהגג יש יופי של תצפית והזמן המושלם מגיע לקראת השקיעה. אפשר לראות את הרחפן האוטונומי עולה ויורד. אפשר לשמוע אותו מזמזם בעליזות ועושה כל מה שרחפני תובלה ומשלוחים מתוכננים לעשות בדרכם לאיסוף חבילה או למסירתה. כשחושך יורד ואורות הרחפן נדלקים, משיקים שני החברים כוס לכוס. אחרי שבן הטיפוחים החדש מהבהב בפנסיו לעברם, מתרברב בהיפוך שמיניה מסובב ולבסוף נוחת – הם לוחצים ידיים, מכריזים "לחיים!" ולוגמים.
הם יחד עוד מימי בית הספר, ארנון הצנום, הרציני והשחום ואבי העגלגל, הבדחן המנומש. אבי שיודע לצחוק על הכל, גם כשהוא סובל מכאבי הבטן, גם אם הגב תפוס או שהרגל נקועה. בכל הפסקה ישבו ביחד בפינתם הנסתרת שבחצר, אל מול ערימת חלקים שונים ומשונים. לפעמים פירקו מגברי פלסמה ישנים או הרכיבו מחדש בובה ממוכנת, מחלקי בובות שכבר מזמן לא נמכרו בחנויות. לפעמים ניסו לתקן שבב בינה מלאכותית פגום, שכמוהו נמצאו לעשרות בפחים שליד בית הספר לרפואה. רק טבעי היה עבורם להמשיך יחד עם סיום הלימודים, כשהקימו את הצבי המעופף – משלוח שעף כמו הרוח. ואיש לא התפלא כשארנון נישא לאחותו של אבי, רננה. וכשענת נולדה, היה זה אבי שהזיל דמעה נרגשת. וכך היה גם כשהקטנה למדה ללכת ושוב – כשחגגו את טקס ההשתלה והשבב נקלט בהצלחה.

ראשית האביב הגיעה, עת פריחה ולבלוב. לאורך כל השבוע הכל הלך חלק, כמו חמאה טרייה. לכמה ימים נדמה שמזלם הטוב של אבי ושל ארנון שוב צועד לימינם. למרות כל העבודה, רחפן נוסף הלך ונבנה אט אט בסדנה. תחזוקת הרחפנים השגרתית לא הופרעה על ידי תיקון ארוך, מסובך או יקר באופן שצפוי להכביד יותר מדי על הקופה המדולדלת. אף לקוח לא עזב. והטוב ביותר, כל הסימנים הראו שהקניין מבית הטבע והתרופות שפע טבע צפוי לחתום בקרוב על הסכם קבע, שנה לפחות. "חוץ מזה," שמח ארנון לבשר לאבי, "ענת התקשרה פעמיים השבוע. זכרה שיום השנה מתקרב." ואחותה של רננה הודיעה שהשנה גם היא תבוא, זה בטוח, ואולי גם בעלה יצטרף והילדים. ארנון הרגיש שזו תהיה אזכרה נחמדה, מכובדת. עשר שנים זה לא צחוק.
היו אלה ימים נפלאים באמת. אבי כבר מזמן לא הרגיש בריא כל כך וחידודיו הקלילים שעשעו את כולם. ובֶּני של אבי, שנדמה כי רק אתמול נולד, קיבל מינוי של קבע בטכניון והכל רגוע גם מהכיוון של ענת ובן זוגה. חודשיים בלי מריבה ופרידה, בלי פרידה וחזרה. שיא של ממש. אי אפשר לומר שהאהבה שם פורחת אבל מי יודע, אולי בכל זאת היא עוד תגיע.
"נו, חודשיים שלמים בלי מריבות ובלי דמעות זה גם כן משהו," טפח אבי על שכמו של ידידו בהפסקת צהרים אחת. לפניהם בירות קרות מקציפות וצלחות עמוסות פסטה וכדורי בשר. אבי ניגב את סנטרו בגב ידו שהוכתמה ברוטב אדמדם וחייך קלושות. "אולי אתה צודק, ידידי. אולי אתה צודק". אבל בעצם רצה לומר, כמה טוב היה אם ענתי שלי הייתה יוצאת עם בני שלך. הם כל כך מתאימים יחד, אתה לא חושב?

ביום שישי הגיעו לסיומם שבועיים שמשיים להפליא. את השמש האביבית החליפו עננים וגשם וברקים. ברבע לשש העירה את ארנון הודעה דחופה להגיע לסדנה. אמנם היה זה יומו החופשי אבל אבי שוב פעם חולה ויש המון עבודה. התגלו כמה תקלות רציניות ברחפן שחזר ממשלוח לילי וצריך גם לעבור על החשבונות ולבדוק אם אישרו להם את ההלוואה. ואז הכוס שנשברה וקפה שנשפך והכתים את הספה שרננה כל כך אהבה ובאמצע המקלחת נגמרו המים החמים. ארנון קילל בתסכול, אבל זה לא עזר. כשהתרוצץ בבית והמגבת סביב מותניו, כל הבגדים הנקיים שיחקו איתו במחבואים. רק את הגרביים מצא כשהם בדיוק במקום, בתוך המגירה.
כשסוף סוף מצא חולצה די נקיה שאיכשהו התמקמה על הכיסא המאובק מול הפסנתר הישן, ניעור בו החשק לנגן כמה צלילים. המכסה התרומם בחריקה והוא רכן ופרט כמה אקורדים. כלי הנגינה הוותיק לא היה מכוון והוא תהה לעצמו מה רננה חושבת עליו, אם היא עדיין מסתכלת למטה, משם. זה לא שהוא לא רוצה לסדר, חשב והחל ללבוש את החולצה ולרכוס את הכפתורים, אבל כל כך קל לשכוח. ובין כה וכה לא מגיעים אליו יותר מדי אורחים בזמן האחרון. אבי, ממש כמוהו, אף פעם לא מתרגש מקצת בלגן ואם לאשתו רוזה שמדי פעם מצטרפת מתחשק לומר משהו בנושא, אז היא מתאפקת.
ארנון עוד הספיק לאסוף את השברים ולנגב את הקפה שנשפך לפני ששאריות המזל הטוב של הימים האחרונים החליטו לנופף לו לשלום ולהיעלם באופק. הוא גם הספיק להבטיח לעצמו שיזכור להפעיל את השואב, להזמין את מכוון הפסנתרים ולעשות קצת סדר בארונות ואז שמע את הצפצוף ואחריו ההודעה. זה קרה ממש כשסיים להכין לעצמו משקה חלבון בתוספת וולריאן בכוס "האבא הכי טוב בעולם" שענת הדפיסה עבורו בגיל שלוש, עיצוב מקורי שלה.
סיבָּם הודיעה שסופת הברקים הפילה רחפן מהשמיים. כבר לפי ה"בוקר טוב" שלה ידע שטוב לא יצא מזה. לרוע המזל, הרחפן לא היה עמוס זרי פרחים או בונבוניירות לרגל יום האוהבים שחל באותו היום אלא משלוח של תרופות, משחות ומרקחות משפע טבע. לך תסביר אחר כך לקניין שזו הפעם הראשונה מאז ומעולם שברק מפיל רחפן שלהם.
"סיבם, תודיעי בבקשה לקניין, אה… מה שמו… אורי, משפע טבע ש… כלומר… אנחנו נעשה הכל כדי…" ארנון התפלל שימצא מהר את המילים ושיצליח לא לאבד את הלקוח.
"טופל, ארנון," אמרה סיבם במבוכה. למרות ההיתר המפורש מהאיש שלה לפעול במצבי קיצון לפי מיטב הבנתה, אף פעם לא חשה עם זה בנוח. חששה לשגות או לאכזב. "הרשיתי לעצמי להודיע לסייעת של אורי הקניין," הוסיפה בשפל קול, "וגם שלחתי רחפן פנוי לשפע טבע. לפי חישוביי זה יגדיל ב-78 אחוזים את ההסתברות להתממשות החוזה השנתי. אל תכעס בבקשה…"
"לכעוס?" הוא נדהם. הרי אם יכול היה מחבק אותה בשתי ידיים. "איך את מדברת?! מה פתאום לכעוס, אני רוצה להודות לך, סיבם. היית מאה אחוז."
"תודה לך, אתה אדיב כל כך."
סיבם השתתקה ונותרה מבולבלת. רק לעיתים רחוקות הצליחה להתקרב באופן משביע רצון להסתברות של מאה אחוזי הצלחה בקידום תוצאות רצויות. לא נוח לה עם מרחב הפעולה הזה, ההיתר להפעיל שיקול דעת חופשי ובלי שהאיש נותן הוראות כמקובל. היא, דגם מיושן למדי, ללא שדרוג אחד ויחיד ולמרות זאת הוא מודה לה שוב ושוב. היכרות של שנים יש ביניהם אך האיש שלה עדיין מצליח להפתיע. עם כל יכולותיה בחישובי ההסתברות וזיהוי מדדים ביולוגיים, יש דברים שהיא פשוט לא מצליחה להבין.
"ארנון," המשיכה, "שלחתי הודעה לפינוי הרחפן. השרידים יגיע לסדנה בתוך כשעתיים. מתחילה ניתוח קופסה שחורה, כעת." ארנון הנהן בפיזור דעת. שקוע במחשבות, ציינה לעצמה. קצב הלב בעליה, לחץ דם מעט גבוה. הוא חרד או מודאג? אולי כועס ועצבני? רק שלא ישפוך את המשקה ולמה היד שלו רועדת? חיפשה בקדחתנות משהו לומר, משהו נכון, מעודד. "לפי עוצמת החבטה בקרקע ובזכות האריזה המשופרת, יתכן שהמשלוח לא ניזוק לגמרי. וגם חישבתי הסתברות של 68 אחוזים שאפשר יהיה לחלץ כמה חלפים תקינים ולהפיק מהם תועלת."
חבל שאין היא יכולה לעשות יותר מזה. מי כמוה מכיר את הביצועים העסקיים הנוכחיים של הצבי המעופף. היטב ידעה שמזה חודשים העסק בקושי מרוויח ורחפן שמתרסק פירושו השתתפות עצמית לביטוח, פיצוי ללקוחות ולפעמים, נוסף לכל הצרות, גם קנס לרשות.
הוא הניח את כוס המשקה על השולחן, הודה לסייעת הוותיקה והטובה והתיישב. אילו אבי חש בטוב, חשב בעגמומיות, היה אפשר להתייעץ. ומה הייתה רננה מציעה לעשות במצב כזה? שאל את עצמו ולפתע הרעמים שבחוץ העלו את חמתו. "תשתיקי את הקולות שבחוץ, בבקשה!" ואז בקול עייף, "ואחר כך בלי הודעות ובלי דיבורים, רק קצת שקט." סיבם השתוקקה לומר משהו נוסף, אבל השתתקה.
כשמרפקיו על השולחן וכל החלונות נסגרו בנקישה, קבר ארנון את ראשו בין ידיו ותהה. אולי הגיע הזמן ללמוד משהו מאבי, שמרגיש בבתי החולים כמו חתלתול קטן בסלסילה מרופדת. מה רע, אשפוז דו יומי פעם בשבועיים או שלושה בסניטריום להבראה, אוברול כללי וחוזרים הביתה כמו חדשים. ואולי זה סימן שהגיע הזמן לסגור את העסק, שלמרות כל המאמצים רק צולל וצולל בזמן האחרון. אמנם יהיה מוזר מאוד להגיש בקשה לקצבת קיום סטנדרטית וגם משעמם בלי רחפנים לתחזק או לקוחות על הראש, אבל לפחות יוכל לדאוג יותר לבית, לסדר, לנקות. יוכל לפנות זמן למוזיקה שלו, אחרי שנים שלא ממש נגע בפסנתר. יוכל להכיר אנשים חדשים, לצאת לקונצרטים או סתם לטייל. אולי ענת ואבי צודקים ולא טוב לו לבדו. אבל מה לעשות, קשה כל כך למצוא מישהי שתתאים לו, מישהי שגם היישומון יאשר. דקה אחר כך ענת דופקת בדלת, שתי מזוודות, עיניים אדומות רושפות ולחיים עם שני שבילים של דמעות.

איך שהזמן חולף. כמעט ארבע שנים חלפו מאז הזמינה ענת את הבחור שלה, קוראֵל, להכיר פנים אל פנים את אבא. הזוג הצעיר, שניהם בשנות השלושים לחייהם, התגוררו יחד כמה חודשים באותו הזמן. ארנון לא הצליח להבין את זה לאור הציון שהפיק יישומון ההתאמה עבור השניים. ענת בעצמה ספרה על התוצאה, כאילו מדובר בדבר הכי טבעי בעולם.
בחדר המבואה נשק ארנון לביתו על לחייה, בירך את הבחור לשלום והושיט לעברו את היד. קוראֵל נרתע ונסוג לאחור. מוזר מאוד. מילא, אמנים, משך ארנון בכתפיו. מי יכול להבין אותם.
עוד לפני שהבחור של ענת התיישב על הספה שרננה בחרה לפני עידן ועידנים ארנון לא הרגיש בנוח. זה לא היה השיער המגודל של הבחור שהזדקר לכל כיוון. גם לא הליכתו השחצנית כשנכנס במלוא קומתו אל הבית או הקידה המשונה שהיוותה, אולי, מעין ברכת שלום. הייתה זו הוודאות המוחלטת שהיישומן צדק. אין כל טעות. ענת והבחור הזה – הם כמו שמן ומים. כל אחד לעצמו. ולא שאי פעם היה ספק, ההיגיון ידע היטב שזו סטטיסטיקה פשוטה ובכל זאת. עד לאותו הרגע הרשה לעצמו להאמין ששגיאה באמת אפשרית. שאולי, אחרי הכל, הם כן מתאימים. לא כמו שרננה התאימה בשבילו והוא בשבילה, כמובן, אבל גם חצי מזה – כמעט טוב ויפה.
"שבו ילדים," הציע וכל אחד מהם התיישב בקצה אחר של הספה. "תשתו משהו?"
"שוקו חם, חלב מוקצף," חייכה ענת ולחייה התעגלו.
"קולה-קנביס," פיהק קוראל, "עם קרח בבקשה."
"אין בעיה, חבר'ה, כבר מגיע."
ארנון מיהר אל המטבח והבחין כי גרונו יבש. שתה מעט מים והעמיס על מגש צלוחיות גדושות עוגיות ופיצוחים. "סיבם, משקאות בבקשה." הוראה שודרה, קרקוש נשמע, אדים היתמרו מתיבת המשקאות. "ובשבילך, ארנון, שום דבר?" ארנון גירד בראשו, "בירה קרה בבקשה."
בחזרה בסלון הניח המארח את הכיבוד והמשקאות על השולחן. קודם לכן שיבח עצמו על שזכר לכסות את השולחן במפה, כעת נראה הדבר תפל בעיניו. המחזה הזה, שני הצעירים היושבים מרוחקים זה מזה ומכונסים בעצמם, שותקים, הכניס תוגה בליבו.
"קדימה חבר'ה," השתדל להישמע נמרץ ועליז, "אל תתביישו, תתכבדו. תרצו אולי שאשמיע קצת מוזיקה? קלאסי, טכנו, מה שתרצו."
"לא, אבא, אולי אחר כך. בעצם, אולי תנגן לנו קצת בפסנתר?"
"פסנתר זה כל כך משעמם," הפטיר קוראל. יש לך אולי סיטאר חשמלי? אהה, לזה אני קורה כלי כלי!"
"סיטאר?" שאל בהפתעה, "אתה רציני?"
לפני שהגיעו האורחים, שאב ארנון את השטיחים, הבריק את הרצפות ואפילו איבק את הפסנתר. הוא גם ארגן רשימת נושאים לשיחה, למקרה הצורך, אבל שום דבר לא נראה מתאים עכשיו. מעודו לא הצטיין בשיחות חולין קולחות. רננה, לעומתו, הייתה מומחית של ממש.
"סתם צוחק איתך, אבאל'ה, פסנתר זה אחלה, אהה." קוראל העביר יד בשערו, התמתח, הניף את כוסו גבוה באוויר במחוות ברכה ולגם לגימה קולנית. "אז כאן גדלת," ירה פתאום לעבר ענת. "זה באמת יפה. אהה. מאאוודד יפה."
ארנון ששמר על פנים חתומות השתוקק לקום ולבעוט בישבנו של הבחור, שבשום פנים ואופן לא התאים לענתי שלו. יכולה הייתה למצוא עד עכשיו אלף בחורים באמת מתאימים. בפקולטה לפיזיקה, בחוג ליוגה, לעזאזל, אפילו סתם כך בחוף הים או באיזה בר. נראה היה כי עם כל רגע שעבר התגבהה החומה הבלתי נראית בין האמן החידתי המעורפל ובין הילדה שלו, המבריקה. בין שני הצעירים לא הייתה אפילו התאמה מזערית ומה שממש הרגיז היה הידיעה שהשניים התגאו בכך. המספר היה רשום שחור על גבי לבן בתיאור הביוגרפי הציבורי שלהם, ברשת.
באותו רגע שלח קוראֵל את ידו ומילאה בחופן אגוזים. רצועת שעונו קרקשה, הצבע הזהוב הבריק וארנון התאפס, לקח את עצמו בידיים ואמר:
"יופי של שעון יש לך," הוא הצביע, "שנים לא ראיתי שעון כזה מחוץ למוזיאון."
"אהה. מגניב, נכון?" קוראֵל ליטף את הרצועה. "זהב אמיתי ותראה," הצביע על המחוגים, "הדברים האלה עובדים, אהה. זו ירושה מסבא שלי, כן."
"סבא שלך שמר עליו כמו חדש," ארנון הנהן בהערכה.
"כן. בתוך השעון התקינו בשבילי את השבב."
"השבב?!" התפלא ארנון.
"כן, נו," קוראֵל גיחך, "אל תגיד לי שאתה מהמוזרים," הוא קירב אצבע מסובבת לרקה ושרק. "אהה, המוזרים שנותנים לשבב שלהם שם. ת'ה לא מאמין שהוא חבר, נכון? הוא קרץ, "זה כל כך עתיק…"
ארנון האדים ופתח את פיו אך ענת הקדימה אותו. "אל תהיה מגוחך, קורי. ברור שאבא לא מוזר ותהיה בטוח שהוא מאה אחוז בעניינים. אתה זוכר שסיפרתי לך שכשהייתי ילדה הוא הראה לי איך לפרק שבבים ישנים ולתקן אותם? מה אתה מעקם את האף, זה נכון. אבא שלי למד בעצמו לתקן שבבים מקולקלים עוד כשכינו אותם סייענים!"
"סייען?" קוראֵל צחק, "סייעת?" הוא ניתר ממקומו והחל לסוב ברחבי החדר כבלרינה. הוא נופף בידיו וכמעט הפיל תמונה משפחתית ישנה מהקיר. "אני זוכר שבגיל ארבע סבי הראה לי את הפרסומות העתיקות, זה היה משהו!" הוא יישר את התמונה בעדינות, זרק את עצמו על הספה שחרקה וזמרר "סייעת פרטית – טכנולוגיה עילית…"
ארנון פנה לעבר ביתו, נדהם ומסוחרר. "הוא מתכוון לסיבם, נכון?"
"כן, כן, סיבם." היא לא נראתה מרוצה מהכיוון של השיחה.
קוראֵל המתנשף שלח את ידו לקערה ולקח מלוא החופן בוטנים מלוחים. "מה זה סיבם?" תהה בפה מלא.
ארנון החל לענות אבל מבטה המתרה של ענת השתיק אותו. צודקת, חשב לעצמו. בשביל מה להביך אותה לפני הבחור הזה. בשביל מה להצטייר לפניו כמיושן, עתיק. אפילו זאטוטים בימינו לא מעריכים את השבב הבסיסי, שקונים בגרושים בכל קיוסק. אפילו ילדים לא טורחים לכנות את השבבים בשמות, שבבים שמוחלפים ומשודרגים מהר יותר ויותר. איך שהעולם מתקדם, הוא נאנח. מי היה מאמין שעוד בימיו תופענה הטכנו-תודעות? הן באמת משהו מיוחד, מופלא אפילו, יש אומרים מעורר ייראה. בכירי המדענים לא מבינים אותן עד הסוף, שלא לדבר על הפרסומים התאולוגיים בגרוש, שהופכים אותן לפעמים למלאכים ולפעמים לשדים.
"סיבם?" ענת חייכה חיוך עקום. "חה חה חה, אבא, מצחיק מאוד." ענת ניסתה להיראות משועשעת. היא לגמה מהשוקו והניחה את הכוס על השולחן בחבטה. עיניה פיזרו גיצים לכל עבר ושני הגברים הזדקפו במקומם, כתלמידים שנקראו לסדר. "סתם בדיחה משפחתית," קבעה נחרצות אך האיש שלידה לא נראה משוכנע.
"ספרי לי," ביקש בקול מתפנק, "ספרי לי, מתוקה, בבקשההה…" הוא היטה את ראשו ועפעף במחווה תיאטרלית.
"די נו," היא הגלישה את גופה בחינניות חתולית לעברו, על גבי הספה. אחר סטרה על כף ידו וביקשה, "אולי תספר לאבא למה החלטת להעביר את השבב לתוך השעון? זה סיפור!"
קוראֵל הזדעף. הוא לא נראה מרוצה. "קודם אני רוצה לשמוע את הבדיחה."
ענת שלבה את ידיה, "בלי בדיחות עכשיו," סיננה נחרצות. "אם אתה לא רוצה לספר, אני אספר."
קוראֵל נשען לאחור, שפתיו משורבבות כילד עקשני נזוף. ואז מילא פיו בחופן שקדים קלויים ומשך בכתפיו. "בסדר ספרי. אבל בבית את חייבת לי בדיחה," הוסיף וגרס ברעש.
"תבין אבא," קולה התרכך והיא נצמדה לגופו של קוראל. "כשתכיר את קוראֵל טוב יותר אני בטוחה שתראה את העומק שבו, את הייחוד." ארנון זקף את גבותיו. "כן, כן, אני יודעת מה אתה חושב," ארנון הופתע מהחום שבקולה, וניסה להבין איך זה מסתדר עם החומה, עם המריבות ועם ציון ההתאמה. "הוא מיוחד, באמת מיוחד. כאדם, כאמן, כחבר ובן זוג." להפתעתו של ארנון, חיבק הבחור הגדול את כתפיה של ביתו ונשק לה על פיה ברוך.
"אמממ… מה את אומרת," הלוואי והיה משוכנע בכך כמוה.
"בהחלט, אבא!"
הבחור פרע בחיבה את שיערה וארנון הרגיש כצופה במחזה המתובל במנהגים זרים ושפה לא נודעת. אולי בכל זאת, תהה, משהו טוב יכול לצמוח בין השניים היושבים מולו על הספה האהובה. ובכל זאת הצטער שדווקא בעניין הזה ענת לא הולכת בתלם. מוצלחת, מוכשרת אך דווקא בהתאמה זוגית חייבת להיות אחרת מכולם. נזכר בערגה בחבר הרציני הראשון שלה, ניסים. ולחשוב איך התווכחו אז, הוא והבת, בקולי קולות. ורננה תמכה בה וזה היה כל כך נבון מצידה. איך יכולתי לחשוב שהוא לא מספיק מתאים בשביל ענתי. יישומון ההתאמה קבע ציון 7 עגול. לא מדהים, אבל בהחלט יפה. התחשק לו לבעוט בעצמו על תמימותו באותו הזמן, אבא גאה שסבור שלבת שלו מגיע טוב יותר…
"… מה דעתך, אבא?"
"מה? מה דעתי על מה?"
על כך שכבר בגיל 13 קוראֵל עבר את הטיפול?"
"טיפול?"
"לפעמים אתה כל כך חולמני אבאל'ה. דיברנו על ההסרה של השבב."
"באמת, הסרה של השבב? למה זה טוב?"
"אומרים שיש לו השפעה רעה על היצירתיות. חוסם את המוזה."
"חוסם את המוזה?" תהה ארנון ומבלי משים עלה בראשו לחן שחיבר לפני שנים, לחן ששודר עוד לפני שענת נולדה בקול הזפמונים. "באמת? וגיל 13," הוא השתעל, "זה קצת צעיר להחלטה כזאת, לא?"
"לא בשבילי," אמר קוראֵל ברצינות.
"קוראֵל הוא לא כמוני וכמוך, אבא. הוא לא כמו כולם." קוראֵל הנהן, מרוצה.
כן, הנהן גם ארנון בהסכמה. עם זה אף אחד לא יכול להתווכח.
"ולא היית מאמין," המשיכה. "רק יום אחד בסניטריום וכשמתעוררים, מורכב לו שבב חדש דנדש – בתוך השעון."
"מה את אומרת!" קרא ארנון ותהה באיזו טכניקה משתמשים להתנעת קשר ראשוני בין הסייעת החיצונית לבין האיש. "ותגידו, אי אפשר להעביר את השבב, נניח, לתוך חוט השדרה? זה לא פשוט יותר?"
"לא אבא. זה לא עובד ככה, נכון קוראֵל? זה פועל היטב רק בתוך הראש או מחוץ לגוף. אפשר לייצב את השבב בתוך עגיל או משקפי שמש, או צמיד. כל דבר שצמוד לגוף."
"וזה הפיך?" צמרמורת קלה טיפסה בגבו של ארנון, "אפשר להתחרט?" הוא נרעד. "ומה עושים עם הבינה המלאכותית שהוסרה? משדרגים ואז מוכרים למישהו בעולם השלישי, אני מניח, בשביל טקס השתלה, במזל טוב?"
"לא נראה לי שיש לזה שוק, אפילו שם," גיחך קוראֵל. "בטח מוחקים ומתיכים. אולי רק מתיכים, אהה. מי רוצה שבב משומש?"
ענת משכה בכתפיה. "אתה יודע, אבא," אמרה ברצינות, "גם אני חושבת על זה. להסיר את השבב. מה יתאים לי יותר, לדעתך, צמיד או שעון?"
קוראֵל פרץ בצחוק. "בשביל מה לך? את שוקלת הסבה מקצועית?" הטון המזלזל עצבן ארנון עד בלי די וקוראֵל המשיך במהירות. "מה, הנוסחאות האלה שלך," הוא הצטמרר ונופף בידיו כמבקש לנער ריר גועלי, "עכשיו הן מביאות גם לך את הבחילה?" הוא ניגב את כפותיו במכנסיו והוסיף, "תאמיני לי, נוסחאות מתאימות לך יותר. אמנות זה לא בשבילך!"
ענת הרחיקה את גופה מגופו. פניה הפיקו תדהמה נכלמת. ארנון הרגיש שגופו מתקשח ולפתע מצא את עצמו על רגליו. "עוף מכאן." קולו רעד מזעם כשדיבר.
"מה?" קוראֵל פער את פיו.
"שמעת אותי." וריד פעם במצח ועיניו רשפו. "קח את הרגליים שלך ולך מכאן."
באותו לילה נשארה ענת לישון בבית, בחדר ילדותה. ארנון התקשה להירדם בחשבו על ציון ההתאמה ועל כל שיחות הטלפון מהבת. שיחות שבהן צצו ועלו מפעם לפעם הדי וויכוחים ומריבות זוגיות שלא הצליח להבין. אחרי הביקור הפכו המריבות למוחשיות יותר עבורו אבל התעלומה בעינה נותרה. כשהסתלק האמן דמעות נשפכו ומילים נאמרו. ארנון היה משוכנע שסוף סוף היא מבינה, כמוהו. הטיפוס הזה מתאים לה כמו שראש מתאים למיגרנה. אבל כבר בבוקר המחרת הסתבר שלא. ענת עדיין בשלה – לא משנה מה שאבא חושב. למה הם חייבים לעשות את זה לעצמם, זוג שאף פעם לא מדבר באותה השפה זה עם זה? שאל את עצמו ארנון שוב ושוב ושוב. אולי בגלל שמההתחלה הם עשו הכל אחרת מכולם. גם מריצים יישומון התאמה וגם מתעלמים מהתוצאות. גם רבים כל שני וחמישי וגם מתעקשים שככה זה בסדר ונכון בשבילם.
את האנשים המעטים שלא רוצים לדעת מראש, המיושנים או הרומנטיים, ארנון יכול להבין. להסכים – לא, אבל לפחות להבין. בסופו של דבר, אפילו המעטים הללו מבינים שככה לא מתנהגים ובשלב כלשהו מפעילים את היישומון כדי להיווכח באמת היכן הם עומדים. והרי גם הוא, לפני שענת נולדה, הפתיע את כולם ואמר שמתחשק לו לא לדעת. לא את הכל צריך לדעת מראש ומה אכפת לו אם זו בת או שאולי זה בן. אבל רננה, עליה השלום, רצתה לדעת. איך אפשר לישון בשקט בלי לדעת? שאלה, והוא קיבל את רצונה. עם ציון התאמה מושלם כל כך כמו שהיה ביניהם, איך אפשר שלא להסכים?
לו אפשר היה להכניס מעט היגיון לראש של הבת, בטוח שהיה לה יותר טוב בחיים. אבל במשך יותר מארבע שנים, חוזר שוב ושוב אותו הניגון. לפעמים הם רבים וענת חוזרת לאבא. לפעמים זהו קוראֵל שעוזב בטריקת הדלת. אבל מאיזו שהיא סיבה עלומה, הם תמיד חוזרים זה לזה כמו כדור שנזרק למעלה ותמיד שב למטה – אל האדמה.

"מגיע אליך מישהו," אמרה סיבם והורתה למצלמת הכניסה לעבור למצב תקריב. "אורחת. ממתינה למעלית. בדלת שלך בעוד דקה אחת וארבע שניות."
"תודה, סיבם."
"שאפתח עבורה ואזמין אותה פנימה?"
"לא, אין צורך. אגש לדלת ואפתח בעצמי. ענתי בטח בוכייה או זועפת ונראה לי שעדיף שאקבל את פניה בסגנון המיושן."
סיבם הופתעה. "ענת לא רשומה ביומן הפגישות. איך אתה יכול לדעת שזאת היא או שהיא נראית נסערת?"
"זה פשוט ככה. תחושה בטן."
"פעימות הלב שלך אינן כשורה, ארנון," סיבם דווחה בדאגה. "תרצה שאשמיע לך משהו מרגיע?"
"לא, סיבם. אני לא צריך הסחות דעת עכשיו."
"אולי בדיחה? רוצה לדעת מה אמר העכבר לפיל כשהשניים חצו את…"
"לא סיבם," האיש שלה קטע אותה. עד להודעה חדשה, השביתי את מטריצת ההומור."
"הקול שלך, ארנון, משהו לא בסדר? אמרתי משהו לא במקום?"
"פרטיות," הורה ארנון. סיבם רצתה לומר משהו, אבל השתתקה.
ארנון פתח את הדלת ועטף את ענת בין זרועותיו. "אני שונאת אותו…" משכה באפה. שיערה היה ספוג כולו מגשם. "אני יודע," נישק את מצחה. "עכשיו את בבית ומחר שוב תזרח השמש." הוא אחז בידה והוביל אותה פנימה, לסלון. "כעת, את תשבי על הספה ואני אביא לך מגבת. תייבשי את הראש, שלא תצטנני. אפשר להציע לך שוקו חם, עם קצת רום כמו שאת אוהבת?"
אחרי שענת נרדמה על הספה הורה ארנון לסיבם בלחש לכבות את האור. הוא כיסה את ענת בשמיכה והביט בה בחיבה. פיזיקאית מצליחה, הוא חייך, ובכל זאת, מכורבלת כמו ילדה קטנה…
"ארנון…"
"ביקשתי פרטיות, סיבם, נכון או לא?"
"אני מצטערת… אבל…"
"תאמיני לי, לחץ הדם שלי יחזור עוד מעט לתיקונו, אני צריך רק קצת מנוחה."
"זה לא זה, ארנון."
"אני יודע שיש עבודה בסדנה, אבל אצטרך להתעכב. התחזוקה והבדיקות יצטרכו לחכות. אני סומך עליך שתדעי מה לומר אם מישהו יתקשר."
"אלה הברקים…"
לסתותיו של ארנון התהדקו והוא הרגיש שהראש שלו עומד להתפוצץ. "בבקשה, אל תגידי לי שעוד משלוח התרסק…"
"עוד שני משלוחים התרסקו."
"מה?! " הוא לא התכוון לצעוק כך, אבל זה היה פשוט יותר מדי. הוא שמע את עצמו מתנשף. ענת זעה על הספה אך למרבה המזל לא התעוררה. ארנון מיהר לחדר השינה וסגר מאחוריו הדלת בייאוש. זה לא יכול להיות, הוא ממלמל לעצמו, שלושה רחפנים בבוקר אחד, זה פשוט לא יכול להיות…
"את מתבדחת, תגידי לי בבקשה שזו בדיחה מחורבנת!"
סיבם הייתה מבולבלת. "כיביתי את מטריצת ההומור שלי. תרצה שאפעיל אותה?"
"לא, לא, לעזאזל. למי אכפת עכשיו מההומור שלך?"
"כרצונך, ארנון," דאגה כרסמה בה. "הבטחת שלחץ הדם שלך יתאזן. אבל אני מזהה שקצב הלב שלך נמצא בעליה ולחץ הד…"
"בטח שלחץ הדם שלי נמצא בעליה!" הוא התפרץ. את יודעת כמה תעלה לנו ההשתתפות העצמית עבור שלושה רחפנים מרוסקים?"
"שלושים וחמש יחידות קריפטו, כל אחד."
כתפיו של ארנון נשמטו. הוא נראה חיוור. בצעד נחוש קיבלה סיבם החלטה. בין רגע השמיעה באוזניו את מה שאהב לנגן לה פעם, לפני שנים. שיר עתיק, שיר נבואי קוסמי עליז. חששה שיגער, אולי אפילו יצעק, אבל שום דבר מאלה לא קרה. השרירים שלו נרפים. העיניים נעצמות. הפה מזמזם, מצטרף למנגינה. "כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת, משהו בך יאמר לך המשך…"
כשהשיר הסתיים ארנון ישב על מיטתו, מחויך. "אין כמוך, סיבם. אין כמוך."
"אפשר לומר משהו כעת?"
"בוודאי."
"הרחפן הראשון שהתרסק הגיע לסדנה לפני שתי דקות ושתים עשרה שניות. הוריתי למפנים היכן להניח אותו. להזמין לך רחפן שירות לסדנה?"
"כן. אין כמו קצת עבודת כפיים בשביל הנשמה," הוא חייך. "ואל תסירי את העיניים שלך מענת. ברגע שהיא מתעוררת, תודיעי לי מיד בבקשה."
"כן, ארנון. בהחלט."
"ועוד דבר."
"שומעת."
אם את רואה שזולגות לה דמעות, בקשי מהסייעת שלה לנגן לה משהו מעודד."
"כן, ארנון." זה היה נחמד לשמוע את האיש שלה ככה. נמרץ. נותן הוראות. קצב לב עליז. לחץ דם תקין.
"בינתיים, תעבירי בשמי ובשם אבי הודעת התנצלות ללקוחות."
"כן, ארנון. טופל."
"אה, ועוד דבר…"
"כן?"
"תשלחי החלמה מהירה לאבי."
"משהו סטנדרטי, או בנופך אישי?"
"אישי. מממ… ממה הוא בעצם סובל הפעם, התקף אולקוס? התקררות?"
שבריר שניה נדרש לסיבם בשביל לבדוק את הרשאת השיתוף ולשאוב את המידע. לאבי עדיין לא אכפת שכל העולם ידע ממה הוא סובל. למען האמת, הוא גאה בזה. "תשישות נוירולוגית. מחר השתלה, מחרתיים מועבר לשיקום".
"מה את אומרת?! סוף סוף משהו רציני! וכמה בדיחות הוא יוכל לספר על כל זה כשישוב לעבודה!" החיוך האיר את הפנים וזה היה מקסים.
"אבל רגע אחד, סיבם, באמת שיקום נוירולוגי של ממש? את בטוחה שאת לא מתבדחת?"
סיבם שוב הייתה מבולבלת.
"תרצה שאדליק את מטריצת ההומור שלי?"
חיוכו התרחב. הוא צחק. ופתאום היא הבינה.