מפולת
אני זוכר, התהלכתי בין הסמטאות והבטתי בגשם היורד. משונה בעיניי הדבר שבתמונות שצולמו באותו היום נראים השמיים כחולים דווקא, פה ושם קרעי ענן. בתמונה אחת בה אני מופיע, דומני שצילמה אותה עוברת אורח זקנה עם כלב, או אולי היה זה בכלל תייר מהמזרח הרחוק שהיה נכון במיוחד למשימת הצילום, אני עומד ברחבה קטנה הומת אדם ועיני מסונוורות מהשמש. אך לצורך סיפור זה אדבוק בזכרון, ובו יורד גשם. בתמונה ההיא אני נראה עגום, כאן דווקא התיעוד והזכרון תואמים יפה זה את זה. אני מביט אל המצלמה כמחכה שיעבור הרגע, במעין חוסר סבלנות מוצנע. איני זוכר מדוע רציתי בכלל להצטלם, הדבר לא מתיישב עם ההגיון ממרחק הזמן, אך בכל אופן ישנה אותה תמונה.
את שעות הערב והלילה הקודם ביליתי בטיסה נטולת שינה מתל אביב לברצלונה. בבית המלון, אליו הגעתי לפנות בוקר, נרדמתי בבגדיי. שעות ספורות אחר כך החל האור הסתווי, שחדר מבעד לוילונות שנותרו פתוחים, לזחול אל תוך החדר הקטן. התעוררתי מתוך חלום. התיישבתי במהירות על המיטה, מתנשף בכבדות, ובתוך מוחי גוועו הרגעים האבודים מאותו החלום, עד שנותרתי אך ורק עם קלסתר פנים שהיו באותו הזמן זרות ומוכרות. זרות מכיוון שלא זכרתי שראיתי אותן אי פעם, ומוכרות בשל איזו תחושת קרבה ממקור עלום. כמה רגעים אחר כך חזרו אליי עוד כמה מאירועי אותו החלום, נהדרים ומלאי חיים, המתרחשים בעיר העתיקה של ברצלונה. ראיתי את הפנים הזרות מחייכות אליי מקצהו של איזה חלל גדול וחשוך, אחר כך הן היו נרגשות מול פניי שלי, כשבינינו כוסות יין ריקות ונר שדולק על שולחן עגול, הליכה שלובת ידיים בשדרה מוארת בפנסי ברזל שחור, המאירים מאחורי העצים כך שלאורם נוסף גוון ירוק מתעתע. ובעיקר נתקפתי תחושה שהיא עירוב לא הוגן של אושר גדול לקראת איזו הבטחה נהדרת ושל געגוע מפלח לב.
זמן מה לא זזתי ממקומי, והשתדלתי לדחוק כל מחשבה אחרת מראשי, רציתי רק לראות עוד, לדעת מהו הדבר שמסעיר אותי בצורה כזו. היא דיברה בספרדית, היא גזרה תלתל משערה, היו לה שני ספרים בתיק בד ארוג בכחול ואדום. וכך, ככל שהתבהרו יותר ויותר פרטים, הרשיתי לעצמי להשתעשע במחשבה שהמראות המצטברים לפתע בראשי בעקבות החלום אינם אלא אירועים שהתרחשו באמת. ואם אכן התרחשו בעיר העתיקה של ברצלונה, הרי שיכולים היו להתרחש אך ורק בפעם היחידה בה ביקרתי כאן לפני כן, לפני כשנתיים. אז ביקרתי בעיר בחזרה מנסיעת עבודה בארצות הברית, למשך סוף שבוע ארוך. לא זכרתי באותו בוקר טרוף, ואף היום אינני זוכר לפרטים את כל הקורות אותי בביקור ההוא.
ללא ספק ביקרתי מכמה מאתרי התיירות שבעיר, זכור לי במיוחד ביקור אחד, במבנה יוצא דופן אותו תכנן האדריכל המקומי גאודי, שהותיר בי רושם בעיקר בשל הימצאותו בשדרה שאינה יוצאת דופן ובין בניינים לא יוצאי דופן, במין שרירותיות השוללת מהדברים את משמעותם. כמו שאבן הצפה על המים תעורר ספקנות בנוגע להיותה אבן לפני שתעלה השאלה כיצד זה שהיא צפה. זכור לי גם שהלכתי לבדי בשדרת הרמבלה המפורסמת, כמעט מתוך תחושת חובה, עוקב בצייתנות אחר צו אופנת התיירות בעיר. בית המלון בו ישנתי אז, כמו עכשיו, שכן בתוך העיר העתיקה, והחדר בו אף היה דומה במעט לחדר בו ישבתי שנתיים אחר כך נסער על המיטה. וישנה גם ארוחת צהריים אחת בלתי נשכחת, במסעדה רחבת ידיים והומה אדם, שבמהלכה העביר המסוף הממוחשב, באופן עצמאי לחלוטין וללא כל סיבה נראית לעין, הוראה למטבח להכין עשרות רבות ממנות הטאפאס הנהדרות. בזמן שעבר עד שנתגלתה התקלה, הוציאו הטבחים את המוני המנות בקצב מסחרר, והמלצרים והמלצריות האומללים התרוצצו איתן אל מספרי שולחנות שאינם קיימים. לבסוף החליטו לפתור את העניין כולו בחיוך ובאתחול המערכת הממוחשבת, ואת המנות חילקו בין היושבים, ואני ביניהם. ואת כל הזכרונות האלה גלגלתי בראשי על המיטה, אך בשום אופן לא זכרתי מה עשיתי בשני הערבים בהם ביליתי בעיר. הייתי עייף מאד אז בשל הפרשי השעות, והרהרתי שייתכן ועברו עליי בשינה.
קמתי לשטוף פנים, בתקווה שזכר החלום יתפוגג לו כאשר תיפתח שגרת היום ומוקד מחשבותיי יהיה נתון לתכנון מעשיי בעיר המחכה בחוץ. כל אותן מוזרויות לילה, הפוקדות את תודעתם של אלה ששנתם נודדת ואלה שלא השכילו להתמסר לה, כמעט ותמיד אינן עוברות את מפתן הבוקר. אך בפעם הזו נותרו הפנים הקורנות והמחייכות האלה, ונותרה הרגשת האושר החמוצה, ולא היה לי מנוח.
חזרתי אל המיטה, ודפדפתי אחורה בזמן בתמונות השמורות במכשיר הטלפון שלי. מעולם לא הייתי מתעד טוב וכצפוי, מצאתי מעט מאד תמונות מהביקור החטוף ההוא. בתמונה אחת אפשר לראות את חזית המבנה הצבעונית של גאודי, שנראתה בעיניי לפתע מעוותת ממש, בקוויה הקמורים ובחלונות המתחזים לפיה של איזו מפלצת קדומה החיה במצולות. בתמונה נוספת מופיע אני, עייף כפי שניתן לצפות, אך מחייך בזמן שאני מצלם את עצמי. כוס קפה מונחת על צלוחית בשולחן לידי, מעליי שמשיה אדומה ומאחוריי רחוב סואן. כמה תמונות נוספות מתעדות נסיונות אמנותיים ללכוד את את מהות הניגוד בין הישן והחדש בעיר, ללא הצלחה יתרה. ותמונה אחת אחרונה, לפי התאריך והשעה צולמה יום לפני שעזבתי, היא של פתק ועליו מספר טלפון.
הבטתי בתמונה זמן רב, בודק האם יצוף לו איזה זכרון בראשי בעקבותיה, האם יתחוור לי לפתע, כבמפולת כפי שקורה לעיתים, איזה רצף אירועים עם התחלה וסוף. אך לא, דבר בפתק הזה לא היה מוכר. בדיקה קצרה העלתה שזהו מספר מקומי, והוא הרי יכול להיות של כל דבר, של תחנת מוניות למשל, או של שבב הטלפון המקומי שקניתי אז, או של האשה עם הפנים מהחלום, שאינני זוכר אותה כלל, אך עצם קיום דמותה בתודעתי מרעיד את כל גופי.
יצאתי מהחדר ועליתי אל גג המלון, שם הוגשה עדיין ארוחת הבוקר. גשם ירד, ושמשיות גדולות נפתחו מעל השולחנות ומעל דלפקי האוכל. בפיזור הדעת אספתי אל הצלחת הרבה יותר ממה שיכולתי לאכול. את כוס הקפה מילאתי כמה פעמים, שביניהן בקושי נגעתי בלחמים, בנקניקים ובגבינות. יותר מכל רציתי להניח לכל העניין ולהנות מהחופשה הקצרה, יומיים אחר כך אמור הייתי לאסוף רכב שכור ולנסוע צפונה, אל ההרים הפירנאיים, לכנס בנושא תבונה מלאכותית. ולא היה זה דחף לפזר את המסתורין שהניע אותי, להיפך, הייתי מוכן ומזומן לפטור את הכל בהיותי עייף מטיסת הלילה. באופן הפשוט ביותר, לא יכולתי להוציא את הפנים המחייכות מראשי.
ניסיתי לנסח הודעה על צג הטלפון, בספרדית בסיסית, מקליד לאט את האותיות, ופעם אחר פעם מוחק את המילים המתארות בצורה מגושמת את מחשבותיי. אחרי זמן רב הייתה כתובה על המסך הודעה מתחמקת בנוסח, היי זה אני, אני נמצא בעיר, אני מתגעגע אלייך. אלו הן המילים שבחרתי לבסוף, לא בלי מחשבה, אך גם לא בקשב הראוי. יוצא שאם משליכים בקבוק עם פתק אל האוקיינוס, יש לצאת מתוך הנחה שיש איזה חוף אחר אי שם. במהירות, על מנת שלא אוכל להתחרט, הקשתי את ספרות מספר הטלפון מהפתק ושלחתי את ההודעה.
התחרטתי מיד לאחר מכן. הרגשתי שאני יוצא מדעתי, כותב בעקבות חלום, כותב שאני מתגעגע לאדם שלא ראיתי מעולם. חוץ מזה ידעתי שצפוי לי זמן ארוך ומורט עצבים בו אמתין להודעה שכנראה ולא תגיע לעולם. הייתי עושה הכל בשביל לתפוס ולעצור את ההודעה הזו הנעה באופן כזה או אחר באוויר בדרך אל איזו אנטנה, ואחר כך בכבלים וכן הלאה עד למכשיר האחר. אך עמדתי מול מציאות מוגמרת, מסך הטלפון דיווח שההודעה נשלחה, אין להשיב אותה. ואולי יש משהו מנחם בידיעה הזו, של היות חיינו חד פעמיים והבחירות בהם בלתי הפיכות. כמה חשוב יכול להיות דבר שאיננו בר תיקון, שהינו חולף. אולי אפשר למצוא נחת במחשבה שהדרך בה התפתחו אירועים, התחילו והסתיימו, אינה משנה דבר.
יצאתי מבית המלון וצעדתי על המרצפות שטופות הגשם בין סמטאות העיר העתיקה, טעון במחשבות ובנחשולים שעשו את דרכם המפותלת מעלה ומטה בין הבטן ובית החזה והעיניים, וסקרתי בחוסר עניין את הנעשה מסביבי. את קבוצות התיירים הנעמדות מדי פעם מול איזה מבנה, חבריהן מאזינים באיפוק להסטוריית האירועים שפקדו אותו, את בתי הקפה עם השולחנות הפזורים ברחבות הקטנות שמולם, ריקים מיושבים מפאת הגשם, את חנויות המזכרות שכאילו שוכפלו מאיזה אבטיפוס ואז הותאמו פרטיהן הקטנים, כמו צורת המגנטים או התמונות על הגלויות, לכלל ערי העולם. הייתי קצר רוח, מביט מדי פעם במכשיר הטלפון לבדוק עם הגיעה ההודעה.
ובעודי הולך ניסיתי לדמיין את הערב שקיוויתי שיהיה, בו אראה את הפנים המוכרות, ובו בזמן ניסיתי בקושי רב להזכר ולהעלות לפניי מראות מהערב שייתכן והיה, שנתיים לפני כן. והתמונות שעלו לנגד עיניי התערבבו זו בזו, עד שכמעט ולא יכולתי להבחין בין אלה לאלה. הרי גם במלאכת הזכרון יש איזה פן של השלמת החסר, ושל עיבוד הקיים על ידי התודעה, שהינה מתעדת איומה ונוראה ממילא. וגם בפעולת הדמיון יש מידה של וודאות גמורה בהעמדת הדמויות והמקומות, וכמו כן השפעה נבואית אשר מביאה דברים לכדי התרחשות. הפרדה אמיתית בין זכרון ודמיון, קשורה אם כן אך ורק במימד הבלתי מתפשר של הזמן, ולא בהכרח בקשר הדוק למציאות.
מאוחר יותר באותו היום, אולי אפילו אחרי שירדה השמש של סוף ספטמבר אל מאחורי הבניינים הצפופים, הגיעה ההודעה. גם אני מתגעגעת, היא כתבה, וציינה שעה ומקום מפגש. ההודעה הזו קבעה מבחינתי ברגע אחד את הצד עליו נופל המטבע וחתמה, כך לפחות נראה היה באותה נקודה בזמן, את היות חלום הלילה זכרון של מפגש שהיה. שאכן קיימות הפנים הנהדרות האלה, והתרחש המפגש ההוא שלא אוכל לתארו אלא דרך מסך מתעתע שעומד בין זרם האירועים ובין המעיין הנובע של תמונות העולות מתוך מוחי. חלפנו ללא שימת לב ברחובות הצרים, לא חשים כלל את הקור החודר, בוחרים מדי פעם להכנס לאחד המקומות האדמדמים והנעימים בעיר בעתיקה. וההרגשה הייתה שלא ניתן שנעשה בחירה לא נכונה בערב ההוא, די היה שנהיה יחד באותה הנקודה במרחב ובזמן, ואי אפשר לדמיין מקום טוב יותר עבורנו להיות בו.
התיישבתי בבית קפה קטן מול חלון, והבטתי בגשם היורד. לא יכולתי להמתין עוד, דמותה הופיעה מול עיניי כמעט בכל רגע, כאילו הייתי רדוף. אספר לה על החלום, החלטתי, ואשאל אותה על כל מה שקרה. ידעתי שהיא תבין, ותעזור לי לזכור בנחת. ניסיתי להשלים חלק מהפרטים החסרים מתוך ההגיון, אך ללא הצלחה. סיימתי את כוס הקפה, וחזרתי אל בית המלון, להתקלח ולהחליף בגדים לראשונה מאז שהגעתי אל העיר. וכרבע שעה מוקדם מהצורך הלכתי לחכות לה.
שלוש דקות אחרי שבע יצא נחיל אדם ממדרגות תחנת המטרו שבכיכר התיאטרון, וגופי נדרך. כשהופיעו מולי פנים מוכרות נזכרתי בשבריר רגע, כבאותה מפולת, באוסף האירועים שכלל את תמונת הפתק עם מספר הטלפון ואת אחד הערבים החסרים בזכרוני מהביקור הקודם בעיר. לא היו אלה הפנים מהחלום, אלא פניה היפות של לוסיה, קרובת משפחה שפגשתי אז, לבילוי קצר אך מבדר מאד. בשיחת טלפון קצרה הביתה אמרה לי אימי שביתה של בת דודה שלה מתגוררת בעיר, וודאי תשמח להפגש איתי. לא התלהבתי מההצעה, אך נעניתי לבקשתה, ורשמתי את המספר שהקריאה לי מתוך ספר הטלפונים הישן על פתק, אותו צילמתי אחר כך. לוסיה לקחה אותי לפגוש כמה מחבריה, כולם מבית הספר למשחק בו למדה.
הלכנו לביתו של אחד מהם, בחור בשם הוגו, ששבה את ליבי בחוצפה רבת חן ובהכחשת הצורך בכל מוסכמה חברתית באשר היא. הטענה הבסיסית שלו הייתה שהמקור לכל מוסכמה הוא ההנחה שקיים קשר ידוע וברור בין סיבה ותוצאה, ועל כן יש להמנע מפעולות שתוצאתן תהיה רעה, את כל זה הסביר באנגלית במבטא כבד, וכשלא מצא את המילה המתאימה, עצר בכדי לשאול את חבריו. הוא המשיך והסביר, בעיניים בורקות, שכל נסיון לנסח כלל הקושר בין סיבה ותוצאה דינו להכשל, כיוון שהוא נסמך אך ורק על תפיסות והתנסויות אנושיות ולא על אמת מוחלטת. אם אני רוצה לשיר ברחוב באמצע הלילה, החוק אומר שאני מפריע את שלוות הציבור, כן, אבל יכול להיות שכולם רוצים לשמוע אותי שר, אתה מבין? כך אמר. כשמעורבים אנשים בעניין, ויש להם רצונות, מאוויים, הרצון שלהם משפיע על התוצאה, יוצר את האמת. אני הרי רוצה שישמעו אותי שר, אז האנשים רוצים לשמוע אותי שר, נכון? שתינו הרבה, והוגו שתה יותר מכולם, ואף על פי שלא השתכנעתי מדבריו כלל וכלל, חיבבתי אותו ואת יתר החבורה מאד.
חייכתי אל לוסיה, אך נראה שפניי הסגירו את ההלם בו הייתי שרוי, שכן פניה הרצינו מיד כשהתקרבה והיא שאלה אותי אם הכל בסדר. עניתי לה ששלומי מצוין, ושאני פשוט עייף מאד, אבל שמח לפגוש אותה. שאלתי על חבריה, והיא אמרה שחלק גדול מהחבורה נסע לחופשה בצרפת עד לתחילת הסמסטר, ושהיא נשארה על מנת להתאמן על חלקה בהצגה שתועלה בחודש הבא.
לוסיה הציעה שנשב לאכול ארוחת ערב מוקדמת, ונפרד אחר כך על מנת שאוכל לישון ולאגור כוחות, שמחתי על הצעתה. בילינו ערב קצר אך נעים, בו סיפרה לי על דמותה המיתולוגית של פיתיה, אותה תגלם בהצגה. פיתיה, כהנת האורקל מדלפי, הייתה משיבה לשאלותיהם של אלה שהגיעו עד אליה בכדי לבקש עצה. הכהנת הייתה מנסחת את המסרים מפיו של אפולו, אותו יגלם הוגו, לרוב בנוסח קצר ולא ברור, העשוי להתפרש באופנים רבים. שאלתי אותה מה הטעם בנבואה שאינה ברורה, והיא חייכה ואמרה שאינה יודעת, אך ששינון השורות קשה לה מאד בשל הקשר הרופף בין משפט למשפט.
נפרדנו בחיבוק, ולוסיה איחלה לי לילה טוב ושינה עריבה. הרגשתי נחשול מחשבות המתכונן לשטוף אותי. במידה רבה עזרה לי הפגישה עם לוסיה להרגיש שאיני יוצא מדעתי. מעבר לנחמה שבבילוי עם אדם נוסף, שמחתי על כך שזכרתי את הפגישה הקודמת איתה ושהתפוגג המסתורין המדומה סביב תמונת הפתק. בנוסף התנחמתי בכך שלא נעלמה מזכרוני חוויה מרגשת כל כך כמו זו שהופיעה בחלומי. לכאורה הכל היה במקומו. אך לצד זה, מילאה אותי תחושת האובדן של ההבטחה הנהדרת הזו שנגזלה ממני. רציתי כל כך לראות את הפנים האלה, ולדעת מהיכן תחושת הקרבה הזו שאני חש כלפיהן. ידעתי שלא אוכל להירדם כעת.
נכנסתי אם כן לאחד הברים שבעיר העתיקה, שהיה ריק עדיין בשל השעה המוקדמת, והזמנתי משקה. הזמן עבר בלי משים ומחשבותיי, כך נראה, הניחו לי לנפשי. החלפתי כמה משפטים עם הברמן במקום, מבקש ממנו מדי פעם לדבר לאט יותר, על מנת שאוכל להבין אותו ביתר קלות. הוא סיפר שחלם להיות ברמן מאז שהיה ילד, חייכתי כששאל מה החלום שלי. החלל החשוך והגדול החל להתמלא באנשים, והעייפות עזבה אותי. הבחנתי בתיק בד ארוג בכחול ואדום מונח על כסא בקצהו הרחוק של חלל הבר החשוך, וכשהרמתי את עיניי ראיתי שולחן עגול עם נר שדולק, ומעליו חייכו אליי פנים זרות מוכרות.
פרס עינתפרס עינת