134 – וויאנה – עמרי אברך

וִייאַנָה

צינת הלילה לא פסחה על חלל הכנסייה, ושלל האיקונין חסרי ההבעה צפו בנו, ישובים במעגל לפני המזבח, מוארים באור ירח, החוצב דרכו פנימה בין שלבי התריסים.

כינסתי את מי שחשתי שיהיה בו את הכוח הפיזי והנפשי לעמוד במשימה, דוֹרוֹש הנגר, שלושה מבניו, אוֹסִין, סקָאס וסְפּרִיד הצעיר, מִיכַאי והאחים מִירהוֹרוֹד. כולם גברים חזקים, עם לב נקי, ואמונה טהורה.
אחרי שהנחתי לצווארו של כל אחד צלב ענפי בְּריּוֹסָה התיישבתי. לקחתי נשימה עמוקה ושברתי את השתיקה "זה הולך להיות לא פשוט, אבל חייב להיעשות. קשה לי לתאר לכם כמה מחרידה אותי עצם המחשבה.." קולי נשבר, מלאתי ראותי אוויר והמשכתי "אני צריך אתכם, אין מנוס.. אנחנו חייבים לשים לזה סוף".

הסתכלתי על אוסף הפנים הנחושות, כולם הנהנו בהבנה. שאלתי את האחים מִירהוֹרוֹד אם הבינו היכן יפגשו אותנו. הם ענו בחיוב וגלגלו החוצה את אבן הרחיים, עלייה חרטתי לפני שעה קלה פסוקי תהילים באצבע יראה.
אחר כך קמנו כולנו, אחזנו ידיים, ויחד דקלמנו את תפילת האדון: "אבינו, יתקדש שמך, תבוא מלכותך. את לחם חוקנו תן לנו יום יום, ומחל נא על חטאינו, כי מוחלים גם אנו לכל החייב לנו, ואל תביאנו לכדי ניסיון, כי אם הצילנו מן הרע"
בדרכנו החוצה מחיתי את הזיעה הקרה ממצחי עם שרוול הגלימה. ידי רעדה. כשעברנו דרך חצר הכנסייה דוֹרוֹש הפתיע אותי מאחור, מניח כף כבדה על כתפי. על פי גילו יכול היה להיות אבי. "תירגע אֶריק, הכול יהיה בסדר, אנחנו איתך, לרשותך".

בחוץ עמד האוויר מלכת, הלילה קפא על מקומו, מופרע רק בידי הגברים הנעים דרכו.
מעטה כפור דק נצנץ על העשבים, נוטל מהם גמישותם ומפקירם לרגלינו. קול שבירתם נתן את המקצב לצעדינו. הלכנו בדממה, לא משב קל בצמרות העצים, לא ניגון צרצרים, להעניק לנו נחמה.
סְפּרִיד ומִיכַאי אחזו גרזנים, אוֹסִין, סקָאס ואביהם נשאו כול אחד אלה. ואני, אני הצמדתי לחזי את ספר הברית הקדושה.

בסוף מסענו דרך הרחובות הריקים עצרנו להשקיף ממרחק על יעדנו, בית הטוחן. אור לא נראה בחלונותיו, ונדמה היה שבו, כמו ביתר בתי העיירה, ישנו הדיירים שנת ישרים.
מִיקִיטַה הטוחן, אשר ירש את הטחנה מאביו, היה אדם עב בשר, גבוה כאלון, בעל שפם אדמוני, איש נעים וחביב על הבריות. הוא היה מגיע עם אשתו ובִּיתו בכל יום ראשון לכנסייה, מתייעץ עימי על בעיות השעה ושאלות אמונה. חיבבתיו מאוד, על אף גודלו העצום שכנה בו נפש ילד, תמים, נאיבי כמעט.

הבטתי לרקיע, עננים שחורים שָׁחקו בלבנה, פעם עוטפים אותה, פעם מגלים אורה. כמה מוזר זה, שרוחות השמיים נעות ברקיע ולמטה הארץ כולה שקטה, כקהל בלוויה. הצטופפנו יחדיו ללא מטרה, למראה הבית הרגישו כולם צורך לא ברור לצמצם ככול הניתן את צלליתם. הבל פה סמיך נפלט מכול אדם בתורו, מעיד על האש הבוערת בקרבו. עיניהם התרכזו בי, מחכות למוצא פי, אך לשוני לא מצאה לה מילים. התנשמתי בכבדות, כל נשימה נותנת לצינת הלילה לפלוש קרוב יותר לליבי, לשכך את הפחד אשר אחז בנפשי.

דקה ארוכה עברה לפני ששְׂפָתַיִי נכנעו לרצוני: "דרך הדלת האחורית, כמו בתוכנית, ושהאל הטוב יהיה עימנו", אמרתי.
מהיכרותי עם ביתו של מִיקִיטַה, יכולתי לשער בסבירות גבוהה כי הדלת האחורית לא תהיה נעולה, וכך היה. לבית החשוך נכנסנו בדממה, שומרים צעדנו. בעלותנו לקומה השנייה, דריכָה לא זהירה של אוֹסִין על מדרגה הקפיאה אותנו על מקומנו. אישוני האנשים הצטמצמו. ליבי בעט בתוך חזי; מי יקום לחריקה בלילה קר שכזה? ניסיתי להרגיע את עצמי.
אחרי מספר דקות המשכנו להתקדם. בקומה השנייה, אוֹסִין וסקָאס התמקמו מחוץ לחדרו של מיקיטה ואשתו, ואני, יחד עם דוֹרוֹש סְפּרִיד ומִיכַאי, נעמדנו מחוץ לחדר בִּיתוֹ.

וִייאַנָה הייתה ביתו של מִיקִיטַה הטוחן, אך לא דמתה לו באף צורה, הוא היה הר אדם תמים ואדום שיער. לה הייתה נשמה של שועלה, וגזרה קטנה, דקיקה, עם פנים עוצרות נשימה, שפתיים ורודות חושניות, עיני אמרלד, שיער בצבע חיטה. רק חמש עשרה אביבים היא הילכה על האדמה, וכבר הייתה הדבר הזוהר ביותר שצעד על גדות הנִיסְטֶר מיום הבריאה, אולי היצור היפה ביותר מכל בארץ כולה.

אימה, מַרִיָה אִיוונוֹבַה, ילדה אותה בשנתה השלושים ושלוש, אחרי שחשבוה הכול לעקרה גמורה, כך אף בעלה, מִיקִיטַה, אשר נישא לה מתוך אהבה טהורה, כשהיו הם שניהם בני ארבע ועשר שנה.
באחד מימי הראשון של סוף נובמבר, כשאיחרו למִיסַה, עזר מִיקִיטַה לאשתו לקשור את שרוכי שמלתה, ושם לב שבִּטנה נפוחה כמעה. כששאל אותה אם חשה היא בטוב, ואולי צריך לקרוא למֶרָפַּאה, נתנה לו חיוך קטן של שומרת סוד: "בת תהיה לך מיקיטה הטוחן" אמרה. לפי הרוך בעיניה ידע כי אמת על שפתיה. הוא חיבק ונשק לה, ואז רץ מהר ככול שרגליו הרשו. אני זוכר איך כילד ראיתי אותו מתפרץ דרך דלתות הכנסייה, דמעות אושר שוטפות על לחיַו, והוא צועק, צועק כְּמלוא ריאותיו: "תהיה לי בת, תהיה בת, מריה הרתה". אז נפל על ברכיו, וצחק ובכה.
האב אוֹבֶּרקוֹ הזקן ירד מהבמה, הרימו על רגליו וחיבקו בחוזקה. לוחש לו על אוזנו בפנים קורנות משמחה: "כל הדברים הטובים לאלו המחכים מיקיטה. מי ייתן ותהיה זו הילדה היפה ביותר שהילכה על גדות הנִיסְטֶר". ואני זוכר את הנשים מחרישות; האם נטרפה על הטוחן דעתו, או אולי סוֹבֵבה אותו בְכַחַשׁ אשתו.
אך בחודשים הבאים ביטנה הטופחת של מַרִיָה השתיקה את כל המלעיזות, הייתה היא יוצאת לשוק של יום שלישי בבגדים צמודים, כתרנגול נפוח חזה, מציג תפארתו לפני עוברים ושבים.
מקץ תשע ירחים, כדרכו של הטבע, ילדה אשת הטוחן תינוקת יפיפייה, ולה עיניים ענקיות, מעוטרות בגוונים של שמי קיץ, ופסי שיבולת ירוקה.

כשמלאו לילדה שתיים עשרה שנה באו פּקידי הקיסר לעיירה, למדוד שדותיה ולספור גולגולתיה. לאחר מכן הסתובבו בכול רחבי האימפריה, סיפרו שוְנוּס עצמה נולדה. לא מקצף גל, כי אם מבטן אישה, והיא חיה ומהלכת לה מעל גדות הנִיסְטֶר.
כיוון שהנִיסְטֶר ארוך, ומקורתיו מזדנבים עמוק בבטנה של מאלוֹרוֹסיה, שאלו כולם היכן בדיוק המקום, ומה שם העיירה (גם הקייזר עצמו). אך לזאת החרישו הפקידים, כי כך נשבעו לאבי הנערה, איש טוב וגְבהה קומה, אשר ונוס קטנה זו הייתה לו לבת יחידה.

דוֹרוֹש הסתכל בי במבט החלטי. שמתי יד על כתפו והנהנתי בראשי. הוא לקח נשימה עמוקה, צעד אחורה ופרץ את הדלת בבעיטה. הסתערנו פנימה לקול צרחותיה של הבת. היא ישבה במיטה, זועקת לאביה בהיסטריה, מכסה על גופה בשמיכה.
מִיקִיטַה לא אִכזב. לקריאות בתו הקיץ מיד משנתו וקפץ ממיטתו, אוחז גרזן כבד חלף במרוצתו על פני סקָאס ואוֹסִין, כמו לא עמדו בפתח חדרו כלל. כששעט לתוך חדר הבת דוֹרוֹש חבט בעורפו באלה והטוחן התרסק לרצפה כדוב שזה עתה נורה, מרעיד את קורות ביתו למכת הנפילה.

אני התכופפתי מיד לבדוק את מצבו, פחדתי על חייו, אף אשמה לא הייתה תלויה כנגדו. "הוא יִחיִה" צעק דורוש, מנסה להתגבר על צווחותיה של הנערה, ספריד התקרב אל המיטה וסטר לה בחוזקה עם גב כף ידו. "לא!" צעקתי לו, אך מכתו השיגה מבוקשה. וִייאַנָה פסקה מצרחותיה ורעדה המומה במיטתה.

מִיכַאי מסר לידי את החבל בו שזרתי גבעולי סרפד והאֶם נכנסה בשאגות לחדר. אוֹסִין וסקָאס הופיעו מיד אחריה: "מתנצלים אבי, לא רצינו לפגוע בה" אמר אוֹסִין, משפשף שריטה מדממת על לחיו.
מַרִיָה, בראותה את בעלה שרוע על הרצפה, דם זולג מעורפו, נפלה על ברכיה לצידו, פולטת בקול חלש "רוצחים!! רוצחים!! מה עשיתם!? מישקה, מישקה שלי". ידיה נצבעו ארגמן כשניסתה לסמוך בָּהן על השסע באחורי ראשו.
אני קרבתי לוִייאַנָה, אחזתי בידיה והקמתיה מהמיטה. היא נעמדה על רגליה הצנומות, רועדת ושפופה. כותונת הלילה הדקה נצמדה לגופה השברירי, מגלה את שדייה הקטנים לפני כל הנוכחים. קשרתי את הידיים העדינות מאחורי גבה. תגובת אימא לא איחרה: "מה זה פה?! מה זה? זאבים, חיות טרף! במיוחד אתה 'אבינו הטוב', איך שאתה מסתכל אל תוך העיניים שלה במיסה, אתה חושב שאני לא רואה?! לוקח אותה אחורה לבד אחרי התפילות בבוקר, אתה חושב שלא שמעתי, כל העיירה יודעת. תאווה נוזלת מפיך 'כומר', כופר, צָבוּעַ, דוחה..". סְפּרִיד השתיק את האם באותה הדרך בה השתיק את ביתה, הפעם לא אמרתי מילה.

"קדימה וִייאַנָה", הורתי, אך היא לא זעה ממקומה, רק עמדה ורעדה. פסי דמעות סמוקים הכתימו את פנייה היפים, היא הסתכלה למטה אל בין רגליה, שתן זרם במורד שוקה, נקווה לשלולית על רצפת העץ הכהה.
הנחתי את ידי על שכמה, חש בעצמות הדקות מבעד לבשר הרך. היא החלה צועדת צעדים מהוססים לכיוון הדלת, אך ברגע זקפה ראשה. בּשנִייָה של הכרעה התרחבו אישוניה. היא הסתובבה ורצה אל החלון הפתוח, הצלחתי לחבוק אותה במותנייה רגע לפני שקפצה אל תוך הלילה. "אֶריק לא.. בבקשה לא" היא לחשה בקול רועד כשהחזרתיה למרכז החדר.

ביקשתי מסקָאס ואוֹסִין להישאר עם מיקיטה חסר ההכרה ומריה ההמומה, אשר קיללה אותנו בכול הקללות אשר אי פעם העזה לעלות במחשבתה, כשצפתה בנו לוקחים את פרי בִּטנה מביתה.

בחוץ הלכנו כגוש אחד; מִיכַאי מוביל לנהר, וואינה במרכז, דורוש וספריד משני צידיה, ואני מאסף, קורא בספר התפילה. היא הלכה לאט, יחפה על אדמה קפואה. גזרתה הדקה רעדה בצינת הלילה, אור הירח לטף לצללית גופה, ואני יכול להישבע כי ראיתי את צלילי התפילה מרקדים בשערה, על אף שאני לא הרגשתי, ולו רוח קלילה.

בראותה את המים נפלה לאדמה, פנייה פנו לאחור אל פני שלי, קולה עלה חלש, מלא עצב ואימה: "לא אֶריק.. אתה לא יכול, לא אתה… אתה טועה.. כל כך טועה.. אתה תצטער.. עד שתמות תצטער..". בקשתי מימנה לקום על רגליה. "לא אֶריק", פסקה דרך הדמעות וזקפה את סנטרה.
ספריד הניח לגרזן ושלח ידיו להרימה. היא נאבקה, בהמולה ראיתי את אצבעותיו הגסות מגששות במעלה ירכה. תפסתי את זרועו וסילקתיה במחי יד, בקול עמוק נזפתי: "לא כחוטאים התכנסנו הלילה!". הוא השפיל מבטו, בולע מילותיו: "סלח לי אבי, איני יודע מה נכנס לתוכי".

בחופו של הניסטר חיכו כבר האחים עם אבן הרחיים על האסדה, אשר בימים כתיקונם משמשת לחציית הנהר לגדה השנייה.

רגע לפני שכף רגלה הקטנה של וִייאַנָה עברה מהגדה הבוצית לבולי העץ, עלה מחנק בגרוני, פסקתי ממלמול התפילה. וויאנה החליקה בנקל את ידיה הדקות מחוץ לחבל וקפצה לכיווני, כרכה זרועותיה סביב צווארי הצמידה גופה אלי ונשקה לפי: "אוי אֶריק, שוטה יפה שלי", הספיקה ללחוש בתוך אוזני לפני שהפרידוה ממני.
כאשר מִיכַאי דחפה בכוח על סיפון האסדה לא מעדה ולא צעקה. כשכרכתי את שרשרת הברזל סביב מותנייה רק בכתה חרישית, שבר בקולה: "אתה טועה אריק.. כמה שאתה טועה.. אתה חייב להאמין.. תסתכל אל תוך הלב שלך, בשבילי.. פעם אחרונה".

מִיכַאי הרחיקנו בעזרת המשוט מהגדה, הפלגנו באיטיות למרכז הנהר, תחתינו עמדו מימיו השקטים של הניסטר, נעים לא נעים, בקצב הקסום בו הם דבקים בעונה זו של השנה. משקל השרשרת הכביד על מותנה והיא קרסה על ברכיה. התחלתי לדקלם את הפסוקים אשר נועדו לשחרר את נשמתה ולמחול לה, גם אם אינה רוצה.

היא חיבקה את ברכיי, בוכה וקוברת פנייה בתוך הגלימה, עד שדורוש הרחיקה ממני בצליפה אלימה של האלה. אני דקלמתי והיא בכתה, שערה נפול לצידי ראשה, חושף איך בהרות שמש קטנות מקשטות את לובן גבה, בוהק אלי בזוהר הירח.
כשהגענו למרכז הנהר סימנתי לאחים והם גלגלו את אבן הרחיים למים. וויאנה הרימה ראשה, אישוניי הלחים הביטו דרך עינַיי על נפשי. פנייה, פנים אשר יכלו לשלוח למצולות אלף ספינות, נמלאו פחד ועצב נורא. צליל השרשרת המשתפשפת בקורה בדרכה מטה ליווה את שפתי, ולשוני פלטה כמו מעצמה את הפסוקים הקדושים האחרונים במהירות, מטמיעה כל הברה בקפידה, מאמינה כי במילים טמונים מוות וחיים. לקול צליפה חד נמתח גופה העדין, עיניה נפערו לרווחה. הרגשתי משיכה חזקה בשולי הגלימה, רגלי ניתקו מן הקורה ולקול התזה פגשו גופותינו את מימיו הקרים של הניסטר.

בכל כוחותיי ניסיתי לעלות לפני המים, להשתחרר מאחיזתה, אך ידיה הקטנות לפתו את בשרי בחוזקה, משכו אותי איתה. למעלה ראיתי שניים קופצים פנימה, מנסים לשווא לצלול לכיווננו.
הרגשתי את זרועותיה מטפסות במעלה גופי. לבסוף תפסה בעורפי והביטה ישר אל תוך פניי. שערה הבהיר הטווה לה את ההילה של איקונין המשיח מהכנסייה. תכלת עיניה, מתוקה מתוגה, זהרה כאבני אזמרגד בקרני הלבנה, מפלחות במים, מלוות את שקיעתנו לחשכת המצולה. בראותה את הבהלה בעיניי שלחה יד ולטפה את עפעפי, חיוך דק על שפתיה הרכות, ועיניה אש כחולה, ואני, נשמתי נעתקה, כשבקול חלק, צלול, כמו אין טיפת מים סביבה, שאלה: "או אבי המתוק, הלא תאהב אותי כילדה? ארוכה היא הדרך אל תוך האפלה".