135 – מותר להיות מאושר – ניקול מיכאילוב

"מותר להיות מאושר "
" את באה? " – שמעתי שוב את קולו הרך , לפני ראיתי את אותו הילד בן השמונה אשר היה לי מוכר כל כך.
הוא בהה בי כאילו חיכה שאעשה משהו, שאצעד לעברו בשמחה, שאצחק אתו את אותו הצחוק המטקטק אבל דבר לא קרה.
"נו…איפה את? " – הוא חזר על שאלתו, כאילו לא עמדתי לפניו באותה שמלה לבנה שהוא הכי אהב, כאילו לא באיתי בו בציפייה שילך לקראתי, שיחזיק את ידי ויגיד באותו הקול הרך והרגוע שעכשיו הכול יהיה בסדר, שהוא לא ילך יותר לשום מקום, אבל הוא שתק.
פתאום הוא עשה צעד אחד עליי והסתכל עליי עם עיניו השחורות, אלו היו אותם עיניים חייכניות שתמיד קראו לי לצאת לשחק, אלו היו אותם עיניים שתמיד היו מופנות כלפיי, אותם עיניים שתמיד היו מוכנות להקשיב. אבל עכשיו , אפילו שהם עדיין היו מופנות עליי ולא לאף אחד אחר, עכשיו הם היו ריקות כאילו הם לא היו ממוקדות בי אלא במקום רחוק משם , במקום סגור ולא מוכר.
בעיניים שלו לא ראיתי יותר את אותו הילד הקטן שאהב לצחוק ותמיד יכל לעלות לי את מצב הרוח. עכשיו לעיני עמד ילד אחר שלא ראיתי מעולם.
הוא תפס את ידי הקטנות והחזיק בחוזקה, ניסיתי להשתחרר מאחיזתו אבל דבר לא עזר.
"תעזוב אותי! " צעקתי עליו בכל הכוח שנשאר לי, אבל הוא לא הגיב אלא רק הידק את אחיזתו.
"בבקשה! תפסיק! " צעקתי שוב ושוב אבל הוא לא שמע
"מרי " – הוא לחש את שמי ועיניו התמלאו דמעות
"מרי! מרי! תעזרי לי!" – הוא זעק בכל כוחו
ורגע לאחר מכן הכול החשיך ודמותו הקטנה נעלמה מלפני, אבל לאחר שניות ספורות האור חזר , אבל דבר לא החזיק יותר בידי, גופו הקטן שכב חסר חיים על המדרכה הכהה מול דלת ביתי.
הרגשתי חום בכל חלקי גופי כאילו כל היקר לי מי כל בורח מפני.
"מרי…" – קול חלש קרא לי , ליבי עצר כשהסתכלתי על גופתו החסרת חיים של חברי הטוב, פניו הלבינו אבל עיניו השחורות הסתכלו היישר לתוך עיניי.
הוא קרא בשמי, הוא ציפה שאבוא לעזור לו אבל גופי לא זז. ניסיתי ללכת לכיוונו אבל הרגשתי את משקל גופי הקטן גובר עליי וצנחתי לרצפה.
"מרי " – הוא קרה שוב ושוב בקול חסר עונים, עצמתי את עיני והרגשתי דמעות זולגות על לחיי, בכל חושי הרגשתי את קולו החלש זועק לעזרתי וכשפקחתי את עיני הייתי שוב פעם בכיתה שלי, באותו שיעור פיזיקה הרגיל, הרגשתי את עיניי מתמלאות דמעות ובזריזות מחקתי מעל פני כל זכר לאותו חלום ערור.

שעות ספורות מאוחר יותר כבר הייתי ברכבת בדרך הרגילה לביתי. בחלון האטום של הרכבת ראיתי אתם אותם הנופים , העצים, האנשים, הכול היה כל כך מוכר וזר בו זמנית, כאילו לא הייתי שייכת לאותו מקום שהכרתי בעשר השנים האחרונות.
ולפתע מולי ניצב נער כבן גילי, שערו הבהיר נראה כל כך מוכר ועיניו הכהות לרגע נפגשו עם עיני, באותו הרגע הרגשתי את אותה הרגשת נוחות ורוגע שלא הכרתי מזה שנים רבות. הסטתי את מבטי במהירות וכשהחזרתי את מבטי לאותה הנקודה המקום כבר היה ריק מאדם ומולי ראיתי רק השתקפות עמומה בחלון הרכבת.
העיניים של אותה השתקפות היו ריקות , צבעם הזהוב לא היה מופנה יותר לאף אחד, שערה האדמדם היה קצר מהרגיל ובלט על רקע בגדי בית ספר הרגילים שלבשה
הוצאתי מתיק הצד שלי בפר רעועה שלקחתי מספריית ביתי ימים ספורים קודם. פתחתי את הספר באותו מקום בו עצרתי בקריאה האחרונה, למעשה אלו היו רק עמודים ספורים מתחילתו, בקריאה האחרונה לא מצאתי בו עניין או לא היה לי זמן או כל סיבה יכלה להתאים כדי שלא אקרא אותו שוב אבל עכשיו לא עניינה אותי העלילה או הדמויות הדבר היחיד שעניין אותי כרגע היו אותם עיניים מוכרות שלא הסכימו לצאת ממחשבותיי

השמיים החשיכו במהרה , האנשים השבים התמעטו ורק מספר קטן של עוברי אורח בהו בי באותו מבט מאשים . לפניי בקצה הרחוב ראיתי מבנה מרשים שנישא מעל כל בניין אחר בסביבתו ,כל עובר אורח מכיר את הבית הזה. בלשון הרוב הוא קרוי "ארמון" או טירת חלומות אבל אף אחד לא מודע למתרחש בפנים, חדרים ריקים, מסדרונות קרים ומספר אנשים מועט שלא מודע לקיום של האחר.
כמה עשרות מטרים מדלת הכניסה האטתי את הליכתי ופניתי לפארק קטן שרק בחגים יכל להצטיין במספר מבקרים ספור. התיישבתי על הספסל הקרוב ובהיתי שהיה סביבי , שום צליל או תזוזה לא התרחשו מסביבי כאילו העולם החליט לעצור למספר שניות ספורות.
פתאום מתוך הדממה העמוקה נשמע קול צעדים ולפני נראתה דמות אנושית שהתקדמה לעברי מתוך החשיכה.
"התגעגעתי.." – שמעתי קול מוכר ורגוע
"מי זה?" – שאלתי בתמימות, ללא שום ניחוש אפשרי לשאלה זו
"את לא זוכרת אותי?" – ענה הקול הזר
"טוב.. לא ציפיתי ליותר מזה" – המשיך הקול בטון מתוסכל
"קצת גדלת מאז " – אמר הקול הזר ולפני כבר יכולתי לראות נער צעיר כבן גילי בעל שער בהיר ועיניים כהות שהיו לי מוכרות כל כך.
נעמדתי על שני רגליי, לא האמנתי למראה עיניי , הייתי בטוחה שזה רק חלום או סיוט נורא, ליבי האיץ מפעימה כשהוא התקרב לעברי. רציתי לרוץ לקראתו ולהגיד לו איזו בדיחה מטופשת כאילו העשר שנים האלו לא היו מעולם. אבל במקום זה קפאתי במקומי, לא יכולתי לזוז או לדבר.

"שמח לראות אותך מרי-אן" – אמר קולו של חברי הטוב
ליבי קפא כשקולו המוכר והרגוע קרא בשמי המלא, דבר לא קרה מעולם.
"אני לורנס, את לא זוכרת אותי? " – הוא שאל בתדהמה
" לא נכון! זה לא יכול להיות נכון ! אני ראיתי בעצמי שהוא נהרג לפני עשר שנים" – העלתי את קולי וכל גופי רעד, לא האמנתי שהבן אדם שעומד מולי זה אותו הילד הביישן והרגוע שהכרתי לפני כל כך הרבה שנים, או שלא רציתי להאמין לאמת שעמדה מולי.
"את בטוחה בזה?" – הוא אמר בציפייה שאענה לו אבל לפני שהספקתי להוציא אפילו מילה אחת הוא המשיך במונולוג שלו – "מרי, אנשים נוטים להשתנות ואני לא היחיד כאן שהשתנה"
עכשיו מבטו היה מופנה עליי כאילו ניסה להוסיף משהו לדבריו שלא יכל להגיד בעל פה.
" זה באמת אתה? " – שאלתי באי בטחון
" ממתי הפסקת להאמין לי? " – הוא שאל בצחוק הרגיל שלו
לא הבנתי אם להאמין לו או לא, כל גופי רצה לרוץ לקראתו ולחבק אותו בזרועותיי כפי שהיינו עושים בהיותנו ילדים אבל המראה שראיתי באותו חלום ערור עצר אותי. אני זוכרת את אותם הרגעים, את הכאב שכברתי בכל השנים האלו ועכשיו, כל זה היה שקר? דמעות עלו בעיני והסטתי את מבטי ממנו.
לורנס עשה מספר צעדים לעברי ועטף אותי בזרועותיו הגדולות, רק עכשיו שמתי לב כמה הוא השתנה מאותו יום לפני עשר שנים. גופו כבר לא היה קטן ושביר אלא עכשיו הוא עמד בביטחון מספר צעדים לידי.
"אני כאן, עכשיו הכל יהיה בסדר." – הוא אמר לי באותו קול רגוע שתמיד היה שם בשבילי כשהייתי עצובה
"אם זה באמת אתה, תוכל לענות לי על שאלה אחת?" – שאלתי אותו מספר דקות לאחר שהתיישבנו יחד בספסל הקרוב.
"ברור, תשאלי כל מה שעולה לך בראש"
"אם כך מה קרה באותו יום? מי עשה את זה? למה לא באת בכל השנים האלו? " – האפלתי עליו רק חלק קטן מכל השאלות שלא הצלחתי למצוא להן מענה בעשר שנים
נפלה שתיקה עמוקה ולאחר מספר שניות מאחת פינות הפארק נשמע קול זר שדיבר בשקט אבל ווידא שאשמה כל מילה היוצאת מפיו
"הכול באשמתך !" – אמר הקול הזר בכעס
"איך עדיין לא הבנת? את אשמה בהכול! " – המשיך הקול הזר
" מה? מי אתה ? " – שאלתי בבלבול
מתוך החשיכה יצאה דמות גברית שנראתה גדולה ממני בשנים ספורות.
"מט'! הבטחת לא להתערב!" – צעק לורנס לעבר אחיו הגדול
"לורנס…מה קורה פה? על מה הוא מדבר? " – המשכתי לחכות לתשובה בחוסר הבנה, אבל לורנס לא מיהר לענות.
"מרי…" – התחיל לורנס את המשפט בקול שקט
"סליחה, נדבר בפעם אחרת" – הוא סיים בזריזות את המשפט ובאותו הרגע את פניי סינוור זרקור ענקי ולאחר כמה שניות כשהכול חזר לקדמותו כבר לא נישאר שום זכר לאף אחד מהאחים.

לאחר סיבובי מפתח אחדים דלת העץ הגדולה זזה כמה עשרות סנטימטרים כך שהפתח הצר התאים בדיוק לגופי הקטן. נכנסתי לתוך החשיכה ללא כל סימן למקור אור, הדלקתי את מנורת השנדליר הישן שהיה תלוי מעלי ועשיתי את דרכי לחדר האחרון במסדרון הרחב ידיים.
דלת חדרי לא הייתה שונה בהרבה משאר הדלתות הישנות בבית המפואר הזה, השעה הייתה כבר מאוחרת אבל לא נשמע סימן לכל נפש חיה ששהתה בבית.
בחדרי החלפתי את בגדי לבגדי בית פשוטים, לא שלא היו לי בגדים מפוארים ואופנתיים אבל לא היו לי שום סיבות לשים בגדים אלו.
על השידה ליד מיטתי הייתה מונחת ארוחת ערב טרייה שהכינה עובדת בית הזקנה שכנראה הייתה עסוקה בלטאטא ולנקות את הבית הענק הזה שלרוב היה ריק מבני אדם, או שהיא כבר התייאשה מלחקות לי והלכה לבייתה לדאוג לנכדים הקטנים שלה.
כשהתחלתי לאכול חוט המחשבה שלי שוב פעם נתפס באירועים שקרו מספר שעות קודם, כל המחשבות שלי שקעו בתוך אלפי שאלות שנבעו מאירועים אלו, לא הצלחתי להבין מה משמעות הפגישה או החלום הזה ופתאום, ממחשבותיי הוציא אותי קול נפץ חלש . מרוב ההפתעה עיבדתי את שיווי משקל ונפלתי מהכיסא , כשפקחתי את עיני הופתעתי לגלות שמזלג הברזל שהחזקתי בידי התנפץ למספר חתיכות בודדות אבל בידי לא הרגשתי דבר למעט שפשוף קל.
ניקיתי במהירות את ראיות התקרית ולאחר מספר דקות שמעתי קול נפילה מהקומה השנייה של הבית או יותר נכון ממשרדו של סבי שהיה ממוקם בדיוק מעל חדרי. יצאתי מהחדר לכיוון המסדרון האפל ועליתי במדרגות הגדולות, בקומה השנייה היו חדרים אחדים ועשיתי את דרכי לחדר הקרוב בעל דלת עץ ירוקה וכשפתחתי בזעירות את הדלת למול עיניי הופיע חדר בסגנון ישן שנפש חיה לא נכנסה עליו כבר מספר שנים ואל כך העידה שכבת אבק אשר הייתה על כל רהיט שניצב בחדר זה. על הרצפה נחו מספר ספרים שנפלו מהמדף הקרוב, הרמתי את הספר הראשון ועל כריכתו זהרו אותיות כסופות שהעידו על כך שזה היה אלבום ישן מלפני שנים רבות. דפדפתי בתמונות הישנות שהיו ממוסגרות בכסף ,על פניהם ראיתי ילדים מחייכים ומבוגרים מאושרים, ברוב התמונות הופיעה אותה ילדה קטנה עם שער אדמדם ולצידה עמד ילד עם שאר בהיר ועיניים כהות שהחזיק בחוזק בידה של חברתו. זיכרונות ילדות הציפו את ראשי וסגרתי במהירות את הספר, החזרתי את שאר הספרים למקומם וסקרתי את החדר במהירות. לא היו לי הרבה הזדמנויות לבקר בחדר זה מאז שסבי נעלם, לא היה לי רצון לזכר שוב ושוב בעבר ולשוטט ברחבי הבית ולכן הרבה בבית הזה היה זר בשבילי . לפני שיצאתי מהחדר עיני נתפסו בערמת מסמכים שנחה על השולחן, בשונה מכל דבר אחר בחדר ערמה זו נראתה כאילו הונחה כאן לפני זמן קצר ולכן עשיתי מספר צעדים לעבר שולחן העבודה והבטתי בערמה זו.
בין הדפים היו הסכמים בנושאים שונים בנוגע לבתי יתומים ובתי חולים שייסד סבי אך אחד המסמכים נראה בולט מכולם, במסמך היה מפורט תוכנן של מספר התכתבויות אי-מייל ששלח סבי לכתובת שלא זיהיתי, במייל היה מדובר בנושא כלשהו שלא הצלחתי להבין החייב בטיפול מידי אך מה שתפס את קו הראייה לא הייתה עלילת המסמך אלא שמו של לורנס שהוזכר בו. כשראיתי את שמו של לורנס מופיע במכתב הרגשתי את האדמה מתחת לרגליי נעלמת, לא הבנתי איך סבי קשור ללורנס ומט' אבל הנושא שהכאיב לי מכל הייתה העובדה שסבא שלי שהיה האדם הקרוב עליי מכל, ידע שלורנס היה חיי במהלך כל השנים שעברו.
כדי לא ליפול התיישבתי על הכיסא ולאחר כחצי שעה שניסיתי להירגע ולמצוא תשובה למיליוני שאלות שצצו בראשי, הטלפון שעמד על שולחן העבודה צלצל בקול חזק אך היססתי להתקרב עליו ורק לאחר כדקה הגרתי את כל כוחי ובידיים רועדות הזזתי את השפופרת לכיוון אוזני.
"מרי, את שומעת אותי? " – קולו הרגוע של לורנס הפתיע והרגיע אותי בו זמנית, ליבי האיץ את פעימתו אבל בליבי הרגשתי הקלה קטנה
"ככן" – עניתי בהיסוס
"אנחנו צריכים לדבר " – בצד השני קולו נשמע לחוץ מתמיד
"כן…צריכים" – עניתי ללא שמחה בקולי
"מכונית תגיע לאסוף אותך" – קולו של לורנס רק הפך ללחוץ יותר בכל שניה שעברה
בשנייה זו דממה נפלה על השיחה, לא ידעתי מה לענות לו או איך להגיב, לא הצלחתי להבין האם זה לא עוד סתם חלום בלהות אלא חיים אמתיים.
"אני מבתיך לענות לך על כל השאלות " – עכשיו לורנס נשמע רגוע יותר או לפחות ניסע להישמע כך.
"אוקיי " – עניתי בשקט כאילו פחדתי שהתחרט על הנאמר.
ולאחר מספר שניות השיחה נותקה.

סגרתי את דלת הבית בסיבובי מפתח ספורים ופניתי לעבר המכונית השחורה שחיקתה כבר מספר דקות ליד דלת הבית, התיישבתי במושבה האחורי וללא שום השבר הנהג התחילה את הנסיעה לעבר מקום לא מוכר.
במהלך הנסיעה כל המחשבות שלי עסקו בניתוח של רצף האירועים שהתרחשו בשעות האחרונות. ניסיתי למצוא מענה לפחות לחלק מהשאלות אך כל הסבר הוביל רק לרצף אינסופי של שאלות נוספות. ניסיתי להעסיק את עצמי והבטתי מחוץ לחלון המכונית, הנוף בחוץ השתנה מהר ובזמן קצר כבר הספקנו לעשות את דרכנו ליציאה מהעיר הרועשת וכרגע בחוץ נראו רק עצים אחדים ,אדמה שוממת ושמי לילה ללא שום זכר לעננים. מתוך כל השאלות והמחשבות בלי לשים לב עיניי התחילו להיסגר ונרדמתי על מושבה האחורי של המכונית השחורה.
התעוררתי מספר שעות מאוחר יותר כשהדבר הראשון שראיתי היו פניו של לורנס שהסתכלו היישר לתוך עיניי.
"התעוררת?" – שאל לורנס כשראה את עיניי נפקחות
הנהנתי באיטיות כאילו לא הגרתי עדיין מספיק כוח כדיי לחבר משפט שלם
לורנס חייך בתגובה ועזר לי לצאת מהמכונית, ויצאתי ממנה למול עיני גיליתי מבנה מרשים בעל מספר קומות ספור ומרפסות ענק מכל צדדיו. עשינו את דרכינו לעבר דלת הכניסה ולצידה ראיתי את סבי שהסתכל עלי במבט מתוסכל.
"שמח לראות אותך “ – הוא אמר בקול הכי עליז שיכל לעשות
"גם אני “ – עניתי במהרה והפנטי את מבטי לכיוון מט' שהסתכל עליי במבט מאשים מאחת הפינות של חדר הכניסה.
לאחר שנכנסנו לבית , התיישבנו על הספות הנוחות בחדר האורחים המפואר ושתיקה ארוכה ירדה בננו.
"מישהו מוכן לספר לי את האמת ?" – החלטתי לקטוע את הדממה
"את באמת מוכנה לשמוע? " – ענה לורנס כאילו השאלה הייתה מופנית למישהו אחר
"היא חייבת להיות מוכנה " – אמר סבי בקול מתוסכל
"אז תספרו לי! " – אמרתי בציפייה
"טוב… הכל התחיל כשבוע לאחר הלידה שלך " – התחיל סבי בקול רועד
"באותו הלילה הייתה רעידת אדמה . לפחות ככה הודיעו בחדשות, אבל האמת היא שבאותו לילה עולמנו נתקף על ידי פולשים.." – סבי עצר ולקח נשימה עמוקה
"מה? על ידי מי? " – שאלתי בבלבול
" לעולם שלנו פלשו יצורים או יותר נכון שדים מעולם אחר" – אמר סבי בקול רועד
"אתה צוחק?! " – אמרתי בזלזול
"הייתי רוצה שזו תהיה רק בדיחה " –אמר לורנס בעצב
"באותו הלילה " – המשיך סבי בשקט, – " נפתחה דלת בין בעולמות שלנו אבל כדי לשרוד בעולמנו היצורים האלו חיפשו מקלט בטוח, והמקום הכי בטוח שהם מצאו היו בני אדם עצמם " – הוא עצר והפנה את מבטו עליי והמשיך – " הם חיפשו בני אדם חלשים כמו תינוקות כי רק ככה יכלו לשרוד…."
"ואחד מהם מצא מקלט כזה " – אמר מט' והסתכל עליי במבט קודר
"אחד מהם נכנס לראש שלך כשהיית רק תינוקת קטנה בת שבוע " – סיים מט' את המשפט והפנה את מבטו ללורנס בציפייה
"אתם צוחקים עליי?" – אמרתי בכעס והתרוממתי מהכורסה
"אז איך אני עומדת כאן ומדברת אתכם כמו בן אדם רגיל ?! " – המשכתי לצעוק עליהם ולהסתובב בחדר במעגלים
מרי תירגעי בבקשה" – אמר לורנס והחזיק בעדינות בידי והתיישבתי בעדינות בכורסה לידו.
"עד אותו יום לפני עשר שני ם אף אחד ממנו לא ידע על כל זה" – הסביר ברוגע סבא שלי
"באותו היום השד שחיי בתוכך החליט שהדרך הטובה ביותר להחליש אותך ולהשתלט עליך זה לפגוע ביקר לך מכול ולכן הוא ניסע לפגוע בכל בני האדם הקרובים לך וביניהם היה לורנס " – הוא המשיך באותו קול מרגיע
" מה הכוונה ניסע? " – שאלתי באי הבנה
" הוא לא הצליח " – ענה לורנס בחיוך
"כן.. " – אישר את דבריו סבי, – " אותו שד או יצור השתמש בכוחו כדי לרצוח את לורנס אבל הוא לא הצליח כי בתת מודע שלך הצלחת להשתלט על חלק קטן מכוחו של אותו יצור וזה עזר לך להחליש אותו "
"אז.. זה אומר שעכשיו הכול בסדר? " – שאלתי בתקווה אבל מט' מיהר לסבור את כל תקוותי ואמר – "לא, הוא רק ישן"
"אבל הוא לא מסוכן עכשיו? " – אמרתי בשקט כדי לא לפרוץ בבכי
"כרגע לא, אבל אנחנו לא יודעי מה יקרה בעוד חודש או אפילו מחר, כל דבר קטן עלול להעיר אותו " – אמר לורנס בתסכול
"אז מה אפשר לעשות?" – שאלתי בחשד מהתשובה האפשרית
"אבל אף אחד משלושתם לא מיהר לענות לי.
"יש פתרון?" – שאלתי בתסכול, לא ציפיתי שתשובתם תהיה חיובית
"במשך כל עשר השנים האלו חיפשנו תשובה לכל השאלות שלנו אבל…" – אמר סבי בקול רועד
"אבל.. מה?" – קולי עלה אחרי כל מילה שהוצאתי מפי
"אבל…לא מצאנו הרבה תשובות ובכל זאת גילינו דבר אחד" – קולו של סבי נחלש והוא הושיט יד לעבר כוס המים שהייתה מונחת לידו כדי לקחת מספר לגימות
"היום, ברבע לחצות השער בין העולמות שלנו יפתח שוב למשך זמן קצר, זו הדרך היחידה שלנו" – הוא אמר באותו קול רועד
"ומה עליי לעשות? " – הסתכלתי ישר לתוך עיניו הבהירות של סבי שהיו מלאות עצב וצער
"את צריכה למות" – אמר מט' בקול מקפיא ובמילים אלו לורנס הסיט את מבטו וכך גם עשה סבי , ורק מבטו של מט' נשאר נאוץ בעיני
"סבא? זה נכון? " – שאלתי בקול רועד
הוא רק הנהן כתשובה. לא הצלחתי להבין מה עליי להגיד, או לחשוב או לעשות במצב הזה, מה בן אדם "רגיל" היה עושה אם הפתרון היחיד לאושר של כולם זה המוות שלו?
ופתאום קולו הרועד של סבי הוסיף – "אבל… אבל היום, אם תעשי את זה היום, בשעה הנכונה… יש סיכויי, קטן אבל בכל זאת סיכויי…" – הוא החזיר את מבטו עליי ואמר – "במצב הטוב ביותר, היצור ינסה להגן על גופך ויתחלש ובנקודה הזאת תצטרכי לנסות לגרש אותו כמו שניסית לפני עשר שנים… אם תצליחי השד ישאב חזרה לעולמו לעד".

עמדתי במרפסת מחוץ לחדר האורחים כשעל השעון המחוגים הצביעו על שעה לפני חצות, הבטתי בנוף ההררי היפה אבל מחשבותיי התמקדו בדברים אחרים לגמרי, ניסיתי להיזכר בשמונה עשרה שנות חיי וניסיתי לתפוס את המחשבה שחייתי חיים מאושרים אבל לא משנה כמה חיפשתי בראשי אף מחשבה לא ניסתה להגיד שום מסר דומה.
רק עכשיו הבנתי כמה אהבתי את החיים ואת האושר וכמה האושר הזה היה חסר לי.
"אני יכול להצטרף? " – אמר קולו של לורנס כמה צעדים ספורים לידי
"כבר הצטרפת " – עניתי עם חיוך קטן
"אין לנו זמן " – אמר לורנס בתסכול
"אף פעם לא היה לנו מספיק זמן…כל העשר שנים האלות איפה היית? למה לא באת עליי? אתה יודע כמה חשבתי עלייך בכל הזמן שעבר ? " – צעקתי עליו בדמעות
"לא יכולתי.. פחדתי שזה יחמיר את המצב" – אמר לורנס בקול רגוע
"אני, אני לא יודעת מה לעשות? – אמרתי מתוך הדמעות
"אני לא יכול להחליט במקומך אבל אם היה לי סיכויי קטן לבלות איתך עוד קצת זמן הייתי בשמחה לוקח אותו " – כשלורנס סיים את המשפט הוא הסתובב לכיווני ונשק קלות לראשי ולאחר מכן הלך בזריזות מהמרפסת לכיוון חדר האורחים.
עכשיו לא היה בי שום ספק שאם יש בעולם הזה סיכויי שכולם היו מאושרים בסוף, אני אעשה הכול כדי שהסיכוי הזה יהפוך למציאות.
כשנכנסתי לחדר האורחים סבי חייך עלי וללא מילים הצליח להרגיע אותי כמו אמא ששרה שיר ערש לילדיה .
"את מוכנה? " שאל סבי בהיסוס
"כן, אף פעם לא הייתי כל כך מוכנה" – עניתי בצחוק
ולאחר מילים אלו הוא שם בידי מספר גלולות , הוא עטף אותי בזרועותיו ולאוזני הוא לחש מילות פרידה. לאחריו ניגש לורנס ובאותם התנועות הוא חיבק אותי בזרועותיו אבל הפעם לאוזני הוא לחש רק מילה אחת – " נתראה" ולאחר מכן הוא מיהר לפנות מקום לאחיו הגדול שחיכה אחרון בתור הפרידה.
מט' עשה מספר צעדים לכיווני ותפס בחוזר בידי ולכן נאלצתי לשחרר את הגלולות מידי.
"מה אתה עושה ?!" – אמרתי לו בתדהמה
"את לא צריכה אותם" – הוא ענה לי בקול צרוד
"מה על מה אתה מדבר?" – צעקתי עליו בכעס
ולאחר שסיימתי את דברי הוא תפס את ידיי יחד כך שלא יכולתי לעשות אף צעד בודד ממנו.
"מט'! מה אתה עושה! " צעק לורנס בכל כוחו
"בני אדם אף פעם לא משתנים" – אמר מט' בלהג
"האמת, תודה לכם שמצאתם את אחותי שישנה בתוך החמודה הזאת, ובמיוחד תודה שגיליתם איך לא לתת לה למות" – אמר מט' בקול מקפיא ובידיים רועדות
"מי אתה? מה עשית למט'? "- צעק לורנס על היצור שעמד לידי
"אתה יודע, מרי-אן הקטנה שלנו לא היחידה שנתקפה באותו לילה, אחיך הקטן והחמוד שהיה חולה במחלה נוראית שאפילו לא יכל לקום ממיטתו בבית החולים" – אמר היצור בלהג
"גם הוא נתקף באותו הלילה, רק חבל עליו, גופו היה כל כך חלש שלא הצליח להתמודד איתי, אז תמסור לו תודה, הוא עשה לי חיים קלים" – הוא סיים את המשפט ועל פניו הופיע חיוך לאגני ומתנשא.
לאחר מכן הוא הסיט את ידו לכיוון לורנס כאילו היה טמון בה נשק סודי נסתר מעינינו.
"אעשה לך טובה ותוכל כבר היום לפגוש את אחיך הגדול" – כשהוא סיים את המונולוג שלו האור בחדר כבה ונשמע קול נפילה חזק מהקצה השני של החדר, כרגע שום יצור לא החזיק אותי יותר אבל בקושי הצלחתי לעמוד על רגליי, סבי ניגש עליי בחשיכה והושיט לי יד לעזרה.
באותם הרגעים נשמעו קולות מאבק חזקים מפינות החדר ולאחר כחצי דקה נשמעו שלוש יריות. בעקבות היריות הגיעה דממה מפחידה והאור חזר אבל אף אחד מהאחים לא עמד יותר על רגליו.
"לורנס!" – צעקתי בקולי החלש, על פני גופו לא נראה שום הזכר לאף אחת מהיריות אבל אורו החוויר והוא שכב ללא זכר לחיים, ולידו שכב אחיו כשבגופו היו שלושת יריות רובה שנורו כמה שניות קודם על ידי אחיו .
"סבא! תתקשר למישהו! אנחנו עוד יכולים להציל אותו, אם נמהר" – צעקתי בשארית כוחי שנותר אבל כל טיפת תיקווה כבר עזבה אותי כשהסתכלתי לתוך עיניו הכהות הריקות מכל סימן לחיים.
"זה הכוח של השד, הוא לוקח כל טיפת חיים שנמצאת מסביבו" – אמר סבי בשקט
"לא, לא, זה לא יכול לקראת שוב!" – לא יכולתי להאמין שהבן אדם החשוב מכל נעלם מחיי בפעם השנייה והפעם לתמיד.
כל טיפת תקווה וכוח עזבה אותי והתמוטטתי לרצפה הקרה, הכול מסבבי הפך למטושטש, לא הגבתי לשום קול או תזוזה שהתרחשו מסביבי עד שסבא שלי התיישב מולי ואמר בלחש :
" עדיין יש לך סיכויי לחיות ,אז תנסי לחיות בשביל שניהם, תנסי להוכיח לכולם שתוכלי לבנות את האושר שלך " , במילים אלו ההכרה חזרה עליי ונעזרתי בידו של סבי כדי להתרומם לכורסה הקרובה , הוא הושיט לי מסר גלולות חדשות ואמר בקול רגוע, – אני מחכה לך כאן, תחזרי מהר"
לקחתי בזריזות את הגלולות וברגעים ספורים הרגשתי את גופי נופל אבל באותו הרגע הרגשתי הקלה נוראית כאילו השתחררתי ממאסר באורך אלפי שנים.
לאחר מספר רגעים כאילו מתוך סרט ראיתי מולי את כל הרגעים השמחים והעצובים של חיי ופתאום מולי הופיע לורנס בזרועות פרושות, הוא הסתכל עליי ורצתי לעברו בכל הכוח שנותר לי אבל כשכבר הייתי בזרועותיו הגדולות ,הרגשתי רחוקה ממנו כאילו הוא היה חלום של ילדה קטנה שלאולם לא יוכל להתגשם. ובאותו קול רגוע הוא אמר : "אנחנו עוד נתראה" ולאחר שסיים את משפטו עיני נפקחו וסבא שלי הסתכל עליי בעיניים ספוגות דמעות ועטף אותי בזרועות רועדות.
"הכול נגמר" – אמרתי בלחש
"כן, עכשיו הכול יהיה בסדר" – הוא ענה לי בקול צרוד.