הסיאנס
כמו שהרבה מאוד סיפורים מתחילים, "לפני הרבה הרבה שנים…", אי שם בשנת 2004, התגוררנו בדירה גדולה וישנה ברחוב דיזנגוף, שלוש שותפות: נטע, ענבר ואני, שמי שירה. היה לנו הרבה במשותף, שלושתנו היינו בנות 24, חברות טובות מבית הספר היסודי, צעירות, יפות ונמרצות.
היה לנו דבר נוסף במשותף, רצה הגורל ושלושתנו היינו בגיל צעיר זה כבר יתומות מאב. בתוך שנה אחת, כאשר מלאו לנו 22, נדם לבו של אביה של כל אחת מאתנו. בזה אחר זה, באופן פתאומי, הם הלכו לעולמם בהפרשים של רק כמה חודשים בודדים. התחושה הייתה כאילו וקללה רובצת עלינו, קראנו לעצמנו "מועדון היתומות" ופעמים רבות היינו מוצאות עצמנו משוחחות על תחושת האובדן, הכאב והגעגוע במשך שעות, לפעמים בוכות ולפעמים צוחקות. מוטיב חוזר בשיחות שלנו היה מוטיב ה-"לו רק הייתי יכולה לפגוש את אבא שלי עוד פעם אחת". כל אחת הייתה מדמיינת מה הייתה עושה, מה הייתה אומרת, לו רק הייתה לה האפשרות להיפרד מאביה כמו שצריך, מכיוון שלאף אחת מאתנו לא ניתנה ההזדמנות. לא משנה כמה היינו משוחחות על כך, תמיד השורה התחתונה הייתה אותה השורה – כל שרצינו זה לומר להם "אני אוהבת אותך" ולשמוע אותם אומרים לנו שהם אוהבים אותנו בחזרה.
אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד, היה לנו ברור שהחלום יישאר בגדר חלום ואני לדוגמה את אבי הייתי פוגשת באמת רק בחלומות, אבל אז, במקום לומר לו שאני אוהבת אותו לרוב הייתי מנסה להציל אותו או נתקלת בו בכל מיני סיטואציות לא מציאותיות או מתוכננות, שכאשר הייתי מתעוררת היו מותירות אותי בעיקר מתוסכלת ונטולת כוחות.
******
היה זה ערב שיגרתי בדירתנו, בשבוע לאחר מכן הייתי אמורה להיפרד מהדירה ומחברותי ולטוס לברצלונה למשך שלוש שנים, מאחר ונרשמתי שם ללימודי אדריכלות. ישבנו שלושתנו בסלון הדירה, לאחר עוד יום עבודה, עם בקבוק יין, אוכל שהזמנו ממסעדה כשאנו בוהות בטלוויזיה ומקשקשות על היום שהיה. לאחר שסיימנו בקבוק יין אחד החלטנו לפתוח בקבוק יין נוסף, בכלל, באותה התקופה במטבח שלנו היה ניתן למצוא בעיקר בקבוקי אלכוהול, כי בגיל 24 בחורות צעירות לא בישלו יותר מדי, לכן המטבח שלנו הכיל בעיקר חלב לקפה של הבוקר, מים לשתייה קלה והרבה מאוד יין לשעות הערב. על פי כמות האלכוהול שהייתה לנו בבית, היה ניתן לחשוב שאנו מתגוררות בבר, רק היה חסר לנו ברמן שימזוג לנו את המשקאות (ולפעמים אחת מאתנו הייתה יוצאת עם ברמן ואז הכל היה מושלם…).
אם כן, באותו הערב, לאחר שסיימנו חצי בקבוק נוסף, ראשנו היה מסוחרר היטב ומצאנו את עצמנו שרועות על השטיח בסלון, צוחקות, משועשעות למרות שלא ממש הבנו מדוע, למה ואיך. אני לא בדיוק זוכרת מי זרקה את הרעיון ראשונה, בכל זאת, חלפו כבר כמעט 15 שנה, אבל אולי בגלל היין והראש שהסתובב לו סוב וסוב, פתאום לעשות סיאנס נראה לנו כמו רעיון טוב.
אף אחת מאתנו לא עשתה סיאנס מעולם, אפילו לא חשבה לנסות, גם לא חשבנו לעשות סיאנס מתוך דחף של ממש לנסות לתקשר עם מישהו קרוב מסוים, זה פשוט הרגיש לנו באותו הרגע כמו רעיון ממש, ממש טוב. לאחר שהקדישה לכך מחשבה ארוכה, ענבר אמרה שתרצה לנסות לשוחח עם רוחו של ג'ון לנון, כי היא הייתה מעריצה שרופה של הזמר. אני לעומת זאת אמרתי שארצה לנסות להעלות את רוחו של פול מקרטני, בכדי לנסות להבין אחת ולתמיד אם פול מקרטני חי או מת. נטע אמרה שהיא חייבת לנסות לדבר עם מרלין מונרו, כי זה מרגיש לה נכון לנסות לפצח את סוד מותה, לטענתה זו הזדמנות טובה לשאול אותה האם היא התאבדה או נרצחה. היא טענה שאם נצליח לעשות זאת נוכל לזכות בתהילת עולם ואנחנו, שתי השיכורות שהקשיבו לה בשקיקה, לגמרי זרמנו איתה.
לאחר שהתעשתנו על עצמנו והיה לנו ברור עם מי אנחנו מעוניינות לפטפט, אספנו את עצמנו מהשטיח והתחלנו לארגן את כל הדברים, על פי מה שנראה לנו הגיוני שצריך עבור סוג כזה של טקסים, כפי שראינו בעבר שעשו בכל מיני סרטים.
נטע ציירה אותיות ומספרים על קרטון גדול וגם את המילים "כן", "לא", "כניסה" ו"יציאה". באותו הזמן ענבר הדליקה נרות ברחבי הסלון, פתחה חלונות וגם הביאה כוס זכוכית גדולה ולא כבדה, בכדי שנוכל להניח על הלוח, אתם יודעים, בשביל התזוזה, זה הרגיש לנו כמו הצעד ההגיוני הבא. אני כיביתי את האורות בכל רחבי הבית, ארגנתי כריות ישיבה מסביב ללוח המאולתר ונזכרתי שפעם קראתי במקום כלשהו שיש מישהו שצריך לנהל את הטקס, אז החלטתי לקחת על עצמי את תפקיד האירוח (מה שהרגיש לי טבעי, כי באותה התקופה עבדתי כמארחת במסעדה).
זהו, הכל היה מוכן, רק האורחים היו חסרים. הסברתי לבנות שכעת עלינו לשבת מסביב ללוח בשקט, שעל כל אחת מאתנו להניח יד בעדינות על כוס הזכוכית ושאני אתחיל לשאול בעדינות "אם יש אתנו מישהו בחדר". הבהרתי להן שעליהן לשמור על ארשת פנים רצינית, לא לצחוק, לא לקפוץ ולא לצרוח או לברוח, אם פתאום אחת מרוחות הסלבס שחלמנו שתופיע, תחליט לקבל את הזמנתנו ולהזיז את הכוס. הבנות הבטיחו לקחת את העסק ברצינות, למרות שראיתי שהן מתקשות שלא להגניב חיוך. אני מודה שגם אני הייתי מאוד סקפטית לגבי כל התהליך, אבל אני בחורה רצינית ואם אני מחליטה לעשות משהו, אני עושה אותו עד הסוף – אם פול מקרטני מת, אני מתכוונת לדבר איתו הערב ולקבל הוכחות.
אז שאלתי אם יש אתנו מישהו בחדר בפעם הראשונה, אבל לא הייתה כל תגובה. שאלתי פעם שנייה – וכלום. פעם שלישית – ושום דבר. וכך זה נמשך ונמשך, אני שואלת, אנחנו ממתינות בשקט לתגובה אבל כלום לא קרה…
******
השפעת היין לאט לאט התפוגגה לה והתחלנו להשתעמם מעט מכל התהליך. רוח קרירה החלה להיכנס מבעד לחלונות הדירה, נטע רצתה לסגור אותם, אבל אני סירבתי, הסברתי לה שאם תסגור אותם זה לא יעבוד, "מאיפה את רוצה שהרוחות יגיעו? מה את מצפה, שהן יעלו במעלית?" שאלתי. ענבר שכבר כמעט נרדמה אמרה שזה גם ככה לא עובד, אבל אני התעקשתי שנמשיך לנסות, לפחות עוד פעם, פעמיים או שלוש. אז המשכנו לנסות עוד שש פעמים.
כבר היינו די אדישות, אפילו חצי רדומות, כאשר שאלתי "יש אתנו מישהו בחדר?" והכוס החלה לזוז, לאט, לאט, לעבר המילה – "כן". הבטנו אחת בשנייה במבט מלא אימה ויחד עם זאת גם מלא ספק. "מי הזיזה את הכוס?" שאלה ענבר כשחיוך קטן על פניה. "זו לא אני, אני נשבעת" אמרתי. "גם לא אני" אמרה נטע כששתי עיניה פעורות לרווחה ונראו ענקיות באופן מוגזם. "אני יודעת שאתן מבוהלות, גם אני לא ממש מבינה מה קורה כאן" אמרתי "אבל אל תברחו לי עכשיו, בואו נמשיך ונראה מה קורה". שתי חברותי הנהנו בראשן בהסכמה ולא אמרו דבר.
"האם את עדיין אתנו?" שאלתי את הרוח והכוס זזה לרגע במעט מהמילה "כן" ואז שבה אליה בחזרה. שלושתנו החלפנו מבטים ולא אמרנו מילה. ברכתי את הרוח לשלום והודיתי לה בקצרה ובנימוס על שהגיעה להתארח אצלנו בסלון. לאחר מכן שאלתי אותה אם היא מכירה מישהי מאתנו והרוח תפסה תאוצה והפעם זזה במהירות רבה יותר אל המילה "כן". שאלתי אותה אם תוכל לכתוב את שמה והכוס החלה לטייל במהירות על גבי האותיות. היא החלה באות מ', משם עברה אל האות נ', המשיכה אל ח' וסיימה באות מ' סופית – מנחם, היא רשמה את השם מנחם. נטע החווירה, דמעות הציפו את עיניה עד שכמעט לא ניתן היה לראות את מבטה. מנחם זהו שמו של אביה. ענבר אחזה חזק ביד הפנויה שלה בידה של נטע ואני שאלתי את הרוח "מנחם, האם זה אתה? האם אתה אבא של נטע?" והכוס ממש התעופפה מעצמה אל המילה "כן". נטע פרצה בבכי, אבל לא הסירה את ידה מן הכוס וחייכה חיוך רחב. דמעות הציפו גם את עיניה של ענבר. שאלתי את מנחם האם הוא לבד והוא ענה "לא". שאלתי אותו מי נמצא אתו ובטרם סיימתי את השאלה הוא כבר החל לאיית את השם "יהורם", שזהו שם אביה של ענבר. שאלתי אותו אם מישהו נוסף נמצא איתם והוא ענה שלא.
באותו הרגע חשתי את לבי מתנפץ לרסיסים, למה הן ולא אני? מדוע האבות שלהן טרחו להגיע ואבא שלי לא? מה בדיוק הוא עושה עכשיו שיותר חשוב מלבוא לדבר עם הבת שלו? האם יש כעת ערב ריקודי עם בעולם הבא? האם משדרים בדיוק את גמר מונדיאל המתים? לכל הרוחות! איפה אבא שלי?
אז החלטתי לשאול, אחרי הכל אני הבוס, אני מנהלת את הטקס, אז יש לי כאן זכויות. "האם אתם מכירים את אבא שלי? האם ראיתם אותו?" כך שאלתי בנחישות את שני האבות המשקיענים שכן החליטו להופיע ולכבד אותנו בנוכחותם. "כן" הם ענו לי מיד. "האם תוכלו לקרוא לו? האם הוא יגיע?". ואז הם ענו לי את התשובה הכי נפלאה שיכולתי להעלות בדעתי או לבקש – "הוא כבר כאן". זה כל כך אופייני לאבא שלי, לדפוק איחור ולתת לי להמתין, לגרום לי לחשוב שהוא לא מגיע ואז ברגע האחרון לעשות לי הפתעה. כך זה תמיד היה כאשר היה בחיים, אז למה בעצם שלא ינהג כך לאחר מותו?
התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה, לרגע הסרתי את היד מהכוס וכיסיתי את עיניי עם הידיים, אבל נטע וענבר החלו לצעוק "אל תעזבי את הכוס!" והתעשתי על עצמי מהר והחזרתי את ידי למקומה. שתיקה בת כמה שניות שהרגישה כמו נצח שררה בחדר, לא ממש ידענו מה לעשות, מה לשאול, מה לומר. היינו שלושה אבות מתים מצד אחד ושלוש בנות חיות מצדו האחר של העולם, שבסך הכל תכננו לקשקש עם חבר או שניים מלהקת החיפושיות וכוכבת קולנוע שמתה כבר ארבעים שנה. אף אחת מאתנו לא תכננה הערב להתאחד עם אביה, לא הערב ולא בשום זמן אחר, אולי בחיים אחרים, בעולם הבא וגם זה רק אם לא תהיינה טעויות והאבות שלנו לא יתגלגלו לגופו של איזה פרפר או תינוק עד שנגיע לשם.
אבל איכשהו פתאום הם כאן, אתנו, בסלון, אנחנו לא רואות אותם, אבל הם כאן – מנחם, יהורם ואבא שלי, איתן. ואי אפשר להתווכח עם העובדות, יש כאן כוס שזזה, שממש מרחפת מבלי שכמעט ניגע בה, שעונה על שאלות בכוחות עצמה וקורה כאן משהו עוצמתי, חזק והאנרגיה בחדר מרגשת, מחשמלת, אבל גם מפחידה בו זמנית. ואנחנו שיכורות, אבל כבר לא מיין, אלא רק מהחוויה הרוחנית שאנחנו לוקחות בה חלק. ולמרות שאנחנו לא דתיות, לא מאמינות ואפילו מאוד ציניות בכל מה שנוגע לאל, לדת ולאמונה, כל אחת מאתנו נושאת תפילה קטנה בלבה "אלוהים או מי שזה לא יהיה שם למעלה, תעשה שהלילה הזה לא יגמר אם אתה שומע אותנו, בבקשה".
שאלתי את הרוחות, זאת אומרת את האבות, אם שלושתנו יכולות להתחיל לשאול שאלות, לדבר ולקחת חלק פעיל בשיחה, או שמא רק אני צריכה להיות זו שממשיכה לנהל את הטקס ולהיות היחידה שמעבירה מסרים בשם כולן. למרבה הפתעתנו הם "זרמו" וענו שכולן יכולות לדבר. תשובה זו הקלה עלי מאוד, גם פיזית אך בעיקר נפשית. אתם מבינים, זה חתיכת תיק לנהל טקס סיאנס כשבדיוק התאחדת עם אביך שמת מזה שנתיים, ברצינות, תנסו לחשוב, מה אתם הייתם עושים במקומי? הרי לנהל טקס סיאנס זה קצת כמו להיות כרוז במשחק "בינגו" או נערת גלגל בשעשועון טלוויזיה או להיות זו שמקריאה את המספרים הזוכים בהגרלת הלוטו – זה תפקיד שדורש ריכוז, קלילות, חוש הומור וספונטניות, אבל כל מה שהתחשק לי לעשות מהרגע בו ידעתי שאבי נמצא איתי בחדר זה פשוט לבכות או לצחוק או לבכות ולצחוק ביחד ובעיקר לשאול מלא שאלות והייתי מבולבלת והייתי שמחה והייתי עצובה. הנה, תראו, אפילו משפט שלם אני לא מצליחה לכתוב תחבירית נכון כאשר הזיכרונות מאותם הרגעים מציפים אותי, אפילו היום.
******
אז מהרגע בו ניתן אור ירוק, שיח ארוך ועמוק החל להתנהל בינינו הבנות לבין שלושת האבות. לא הפסקנו לשאול שאלות, האם טוב להם? האם הם מוגנים? האם הם רואים אותנו? האם הם סבלו כאשר הלכו לעולמם? והאם הם מאושרים במקום בו הם מצאו את מנוחתם?
האבות מצדם שתפו פעולה באופן די מפתיע, ענו על כל שאלה, לרוב יחסית בקצרה, בכל זאת, זה לא קל לדבר כשאתה צריך להביע את עצמך עם כוס ולוח, אבל הם בהחלט ענו לעניין. הם ספרו שטוב להם, שהם רואים אותנו, דואגים לנו, שומרים עלינו מלמעלה, שהם לא סובלים ולא מתחרטים על דבר. בשלב מסוים אפילו הצטרפו אליהם עוד כמה בני משפחה אהובים, כמו סבתי רוחמה שמעולם לא פגשתי ולפתע קפצה לומר שלום, סבתא של נטע שאותה היא אהבה עוד מאוד ושלושתנו הכרנו ודודה של ענבר שכולנו בילינו אצלה בקיץ שעבר, בטרם נפטרה ממחלת הסרטן. מה אומר לכם, ממש ליל הסדר, רק בלי החלק המעיק של קריאת ההגדה ועם אורחים שלא ברור איך הגיעו ולא ברור כיצד הם עומדים ללכת.
השעות חלפו והכוס קבלה חיים משל עצמה, בשלב מסוים בקושי נגענו בה, היא פשוט זזה מצד אל צד על הלוח במהירות, מאות לאות, כאשר בכל פעם רק ידה של אחת מאתנו הייתה מעליה וגם היא רק עשתה טובה והניחה אותה בשביל הנימוס. השעה הייתה מאוחרת כאשר דברים נהיו קצת מוזרים. לפתע אבי ביקש שנתקשר לאחותי הקטנה ונבקש ממנה לבוא, הוא רשם את שמה ולאחר מכן הכוס רצה ללא הפסקה על שורת המספרים, כשהיא כותבת את מספר הטלפון שלה. מה בדיוק הייתי אמורה לעשות? להתקשר לאחותי באמצע הלילה ולומר לה לבוא מהר כי אבא רוצה לדבר? הרי לא היו עוברות יותר מחמש דקות והיא ואמי היו מאשפזות אותי באברבנאל.
לאחר מכן קרה הגרוע מכל מבחינתי. שאלתי את אבי אם הוא גאה בי, בבחירות שלי ובחיים שאני בונה לעצמי, הכנתי את עצמי לכל תשובה אפשרית חוץ מאשר לתשובה שקבלתי – "אל תיסעי לברצלונה". מה זאת אומרת? הרי הכל כבר מוכן, ארוז, מסודר, מחכה לי שם דירה ושכר הלימוד כבר שולם לשנה הראשונה, מדוע הוא לא רוצה שאסע? אבל הוא לא ענה על השאלה, רק המשיך לכתוב שוב ושוב "אל תיסעי לברצלונה". נטע, ענבר ואני הבטנו בלוח ולא ידענו מה לעשות עם המידע הזה.
התחלנו לשוחח בינינו, שלושתנו, ניסנו להבין למה בדיוק הוא מתכוון, אולי עומד לקרות לי משהו רע בספרד, אולי יקרה משהו רע למישהו אחר, אולי למישהו מקרובי משפחתי שיישארו בארץ, בזמן שאני אשהה לי שם הרחק. ישבנו וחשבנו ולא הצלחנו להגיע למסקנה, לבסוף הנחנו לכך וחזרנו לשוחח עם האבות שלנו אשר המתינו לנו בסבלנות, בדממה.
השעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר ולמרות שלא רצינו לשחרר והשתוקקנו להמשיך להיות איתם, לשאול שאלות ולהשאיר אותם קרוב אלינו ולא לשחרר, ידענו שהגיע הזמן להיפרד, להניח להם להמשיך לרחף בעולמם, זה הרחוק, האחר. היינו מותשות, עייפות וסחוטות רגשית ולא נותרו בנו כוחות להמשיך בתהליך. הסברתי לבנות שיש דרך מסוימת לסיים את הטקס ושצריך להיצמד לחוקים, אחרת הם עלולים להישאר אתנו בדירה ועם כל האהבה שאנו חשות כלפיהם, זה לא משהו שהרגיש לנו נכון או מתאים.
אז בשלב זה של הלילה הארוך, המרגש והמוזר, אמרתי להם שאנו מודות להם על שבחרו להיחשף בפנינו ועל כך שהגיעו לבקר ובעיקר תודה על לילה שאותו לא נשכח לעולם. נטע לחשה לי ששכחנו משהו, הרי תמיד חלמנו שאם יצא לנו לדבר איתם שוב נאמר להם את הדבר הכי חשוב והנה אנחנו מדברות איתם כבר שעות, מקשקשות, מברברות ומביעות אינספור מחשבות ורגשות, אבל דבר אחד חשוב שכחנו לומר וזה את העובדה שאנחנו אוהבות אותם, אז כך נסיים את הטקס? מבלי לומר דבר?
בטרם הספקנו להביע את רגשותינו, הכוס החלה לנוע על גבי הלוח מעצמה וכתבה על הלוח מסר קצר, מאוחד עבור שלושתנו "אוהבים את הבנות שלנו". הבטנו בה בכוס, חייכנו, דמענו ואמרנו ביחד "גם אנחנו אוהבות אתכם". כך נסגר לו מעגל, כך קרה לו נס, הראו לי עוד אדם שאיבד את האדם היקר לו מכל וזכה בהזדמנות נוספת לשוחח עמו ולומר לו שהוא אותו אוהב ושוב להיפרד. התחושה הייתה מושלמת, חשנו שכעת ניתן לומר שלום. איחלנו להם שלווה, שקט ושימשיכו הלאה מבלי לדאוג. לאחר שסיימנו את דברינו משב רוח קר חלף בסלון, שני נרות כבו וידענו, זהו, אנו לבד כעת, תם הטקס, אפשר ללכת לישון.
******
לא הצלחנו לעצום עין בשעות המעטות שנותרו ללילה, ההתרגשות, האדרנלין וכן, גם קצת פחד, הציפו את גופנו. כל אחת פרשה אל מיטתה, אל חדרה, אבל מהר מאוד התאספנו במיטתה הגדולה של נטע, אחזנו ידיים ורק אז הצלחנו להירדם לשעה קלה.
בשעת בוקר מוקדמת נטע וענבר נאלצו להתעורר וללכת לעבודה ואני התעוררתי עמן ונותרתי לבד בדירה. חוסר שקט הציף את גופי. מצד אחד הייתי מוצפת רגשות מכל החוויה שעברנו בלילה, מכל האהבה שקבלנו, מהמפגש הבלתי אפשרי שביחד יזמנו ויצרנו. מצד שני הייתי מוצפת פחדים ומחשבות, האם עלי לבטל את נסיעתי לברצלונה? האם משהו רע עומד לקרות?
לאחר שעתיים ארוכות בהן הסתובבתי בדירה וכמעט אבדתי את עצמי לדעתי, לפתע הייתי לי הארה: נזכרתי בד"ר אבנר סטיינר, ידיד ותיק של המשפחה, פסיכיאטר מוסמך, שבין היתר גם היה מטפל בהיפנוזה, בעל ידע רב בכל הנוגע לגלגול נשמות וכל הקשור לטקסי סיאנס והעולם הבא. החלטתי להתקשר אליו ולספר לו על מאורעות הלילה, לשמוע מה הוא חושב, ידעתי שבתור חבר ילדות של אבי הוא בוודאי יתרגש ושאולי יוכל לחלוק איתי כל מיני תובנות שיעזרו לי לקבל החלטות לגבי נסיעתי הקרובה, הסכנות והאזהרות שקבלתי מאבי.
ד"ר סטיינר הופתע מאוד לשמוע את קולי, הפעם האחרונה בה נפגשנו ודברנו הייתה בהלווייתו של אבי. יחד עם זאת שמח מאוד לדבר איתי, תמיד הייתה לו פינה חמה עבורי, כי תמיד הבעתי עניין בעבודתו, שאלתי שאלות, הקשבתי לסיפוריו, זאת בעוד רוב בני משפחתי חשבו שהוא קצת מוזר. גוללתי בפניו את כל מה שקרה בלילה ותגובתו הפתיעה אותי עד מאוד. לא, הוא לא התרגש, לא הופתע, לא בכה ולא קפץ משמחה. ד"ר סטיינר לקח את כל הסיפור בערבון מאוד מוגבל וצינן את התלהבותי מהחוויה, דבר שגרם לי לאכזבה מאוד גדולה. הוא הסביר לי שאכן, אין ספק שאני וחברותי עברנו חוויה רוחנית עוצמתית עד מאוד ושמבחינה אנרגטית הצלחנו ביחד לגרום למשהו גדול וחזק מאוד לקרות. יחד עם זאת, הוא היה סקפטי מאוד לגבי המפגש המרגש עם שלושת האבות, דבר שריסק אותי מבפנים, ד"ר סטיינר שבר את לבי מבלי להיות מודע לזאת כלל.
הוא טען שבטקסי סיאנס פעמים רבות עולות בפני המשתתפים רוחות מתחזות, רוחות שטות, שנהנות לשטות במשתתפי הטקס ולגרום להן לחשוב שהן אדם יקר להן, אדם אהוב. לא רציתי להאמין לדבריו, הרי איך זה יכול להיות, הרי הרוחות הזדהו בשמותיהם של האבות שלנו, אמרו שהן אוהבות אותנו, הן ידעו את שמות הסבתות שלנו, אבי אפילו נקב בשמה של אחותי, ציין את מספר הטלפון שלה ואמר לי לא לטוס לברצלונה, כיצד רוח מתחזה יכולה לדעת את כל זה?
ד"ר סטיינר פרץ בצחוק גדול וההסבר שלו היה מאוד קר ופשוט: "יקירתי, הרי שתי חברותייך לא רוצות שתטוסי לברצלונה וגם לך יש חששות, הרוח קלטה אנרגיות שליליות לגבי נסיעתך ולכן אמרה זאת שוב ושוב, עובדה שלא הייתה לה סיבה מוצדקת לכך שלא תיסעי, היא רק אמרה לך לא לעשות זאת כי אלו האנרגיות שקלטה. סטיינר לא נתן לי זמן לחשוב יותר מדי והמשיך הלאה "האם חברותיך מכירות את שמה של אחותך ואת מספר הטלפון שלה?" שאל. את שמה הן מכירות זה ברור אמרתי לו ואז לאחר שחשבתי על כך לעומק נזכרתי שמספר הטלפון שלה הוא מספר הטלפון הישן שלי, כי כאשר החלפתי למספר חדש נתתי לה את הישן שלי, מספר אליו שתי חברותי התקשרו מאות פעמים. וכך הוא המשיך והמשיך להסביר, הוא שאל אם אנחנו מכירות את שמותיהן של כל הסבתות והתשובה הייתה כן ואצל הדודה הרי ביקרנו, כך שכולנו הכרנו אותה היטב. "אבל מה לגבי כל יתר הדברים שאמרו לנו? שהם אוהבים? דואגים? מתגעגעים? שטוב להם? שהם שומרים עלינו?" שאלתי. "הרוח פשוט אמרה לכן את כל מה שידעה שתרצו לשמוע, את כל מה שכולכן חשבתן בלב שאתן רוצות לשמוע, את כל מה ששדרתן לה ביחד, בסופו של דבר שלושתכן חשבתן בדיוק את אותם הדברים ורציתן לשמוע את אותם הדברים" סיכם סטיינר את דבריו. לפתע דבריו נשמעו הגיוניים, הרי לא היה דבר אחד שנאמר על ידי אחד האבות שלא רצינו לשמוע, שלא ייחלנו לשמוע, הם גם רוב הזמן דברו ביחד, ברבים.
"תשמעי לי יקירתי" אמר לי הד"ר, "אם אתן רוצות לדעת אם חוויתן את הדבר האמיתי או סתם מתיחה, עליכן לערוך לרוח בחינה". בחינה? חשבתי לעצמי, אולי המשפחה שלי צודקת, אולי הוא באמת משוגע, כיצד בוחנים רוח? איזה איש מוזר. "זה פשוט מאוד" אמר סטיינר "עליכן לערוך הערב טקס חוזר, לזמן את האבות ועל כל אחת מכן לשאול את אביה שאלה שרק היא והוא יודעים את התשובה לשאלה. אם האב יידע לענות על השאלה, כנראה מדובר בדבר האמיתי, כנראה זכיתן ובאמת הצלחתן להתייחד עם רוחותיהם של אבותיכם. אבל אם הם לא ידעו לענות על השאלות, כנראה זה בגלל שכפי שאמרתי, מדובר ברוח שטות, רוח מתחזה, שכאשר אין מספיק אנשים בחדר שחושבים את אותו הדבר, היא לא מצליחה לקלוע אל המטרה". הודיתי לו על העצה הטובה ובטרם סיימנו את השיחה הוא הזהיר אותי, שגם אם נגלה שזוהי רוח מתחזה, אסור לנו לגלות "שעלינו עליה", עלינו לכבד אותה, לשתף פעולה ולהיפרד ממנה בנימוס, "אסור לכן לעצבן אותה, זה מסוכן, היא עלולה לרדוף אתכן ובכל מקרה בנות, שזה יהיה הטקס האחרון שאתן עורכות, אל תתעסקו עם זה יותר, זו טעות". כך הסתיימה לה השיחה.
******
לקראת ערב נטע וענבר חזרו הביתה נרגשות מהעבודה, הן רצו להחליף חוויות מכל מה שעבר עלינו בלילה ולא ציפו למצוא אותי מצוברחת, עם תובנות חדשות לאחר השיחה שלי עם הד"ר לענייני רוחות ומתיחות. נטע רתחה מזעם, היא לא רצתה להאמין שנפלה קורבן למתיחה זדונית של רוח שהחליטה להסתלבט עליה וענבר פרצה בבכי ולא האמינה שקיים סיכוי שלא באמת הצליחה לשמוע מאבא שלה שהוא אוהב אותה. הסברתי להן שיש רק דרך אחת לגלות את האמת, לערוך טקס חוזר, במקרה הטוב יצא לנו לבלות עוד כמה שעות איתם ולומר להם שוב עד כמה אנחנו אוהבות – במקרה הרע לפחות נדע את האמת, הרי אין מצב שניתן לאיזו רוח לעשות מאתנו צחוק, נו באמת…
הבנות השתכנעו וכך בשעה תשע בערב, התיישבנו בסלון מוכנות לערוך את הטקס מחדש. הפעם כבר היינו מתורגלות היטב, ידענו בדיוק איך לעשות מה, היינו מיומנות ושלטנו במצב. בתוך חצי שעה הכל עמד במקום: הנרות, החלונות הפתוחים, הלוח, הכוס, הכריות, האורות היו כבויים ושלושתנו ישבנו עם הבעת פנים רצינית של חוקרות במחלקת מח"ש. כל אחת הכינה שתי שאלות לאביה, שאלות קשות מן העבר שאין סיכוי שאחת מהיושבות בחדר תדע את התשובה לאותן שאלות. בנוסף לקחנו בלוק כתיבה צהוב, בכדי שבזמן שכל אחת שואלת, אחת הבנות תכתוב את השאלה וגם את התשובה שהרוח עונה, בכדי שלא נפספס אף מספר או אות.
הטקס החל, הזמנו את הרוחות להגיע ובניגוד לערב הקודם הם הגיעו מיד, הפעם הם גם מיד הזדהו בשמם, בלי משחקים ועניינים, כל האבות הגיעו, שמחים ומאושרים על כך שהחלטנו לזמן אותם לזמן איכות נוסף. אני מודה שקצת שמחנו, אבל השמחה הייתה מהולה בהרבה ספקות, לכן החלטנו לגשת ישר לעניינים כדי לא לערבב יותר מדי זמן ורגשות.
אני התנדבתי להיות ראשונה, שאלתי את אבי מה היה שמו של הכלב הראשון שלנו, זה שהיה לנו כאשר נולדתי. שמו האמיתי של הכלב היה "צ'יקו" ואבי ענה ששמו היה "פולים". תשובה לגטימית למישהו שאין לו מושג מה התשובה. השאלה השנייה ששאלתי הייתה מה היה שמה של הגננת שלי בגן טרום חובה, שמה היה "ברטה", אבי ענה ששמה היה "ליאקכר".
לא התעמקתי בתשובותיו, המשכנו ישר לנטע ששאלה את אביה מה שהיה שמה של סבתו של אביה, שמה היה "אסתר" והוא ענה ששמה היה "עאשטרינ". לאחר מכן שאלה כיצד נהג לכנות אותה בתור ילדה, התשובה הייתה "פוצי" אבל הוא ענה "לינדרן".
כאשר הגיע תורה של ענבר היא אמרה שאין לה מה לשאול את אביה, דמעות זלגו מעיניה אבל יחד עם זאת נדמה היה שהיא עומדת לפרוץ בצחוק גדול, לא היה ברור אם היא יותר עצובה או יותר משועשעת ממה שמתרחש. השתדלנו לשמור על קור רוח, בכדי לא לעצבן את הרוח או הרוחות שהיו אתנו, שכעת היה כבר ברור לכולנו, שאף אחת מהן היא לא אבא של אף אחת מאתנו, גם לא סבתא, גם לא דודה ואפילו לא יפה הרשקוביץ, השכנה הזקנה מלמטה שהלכה לעולמה לפני חודשיים, הכירה את שלושתנו לא רע והתגעגענו אליה נורא.
הבטנו בבלוק הכתיבה הצהוב בדממה ובעודנו מתבוננות בו הכוס החלה לזוז על גבי הלוח וכתבה "אוהבים את הבנות שלנו". התבוננו בכתוב ואז אחת בשנייה, חייכנו ואמרנו "גם אנחנו אוהבות אתכם, תודה, תשמרו על עצמכם ותמשיכו הלאה, לא נפריע לכם יותר". הרוח כתבה "תודה" ורגע לפני שאמרנו לה שלום הייתי חייבת לשאול שאלה אחרונה, ככה סתם מתוך סקרנות, אמרתי "אבא, פול מקרטני חי או מת?" והרוח כתבה "לא יודע, כאן הוא לא נמצא". נו, לפחות תשובה אחת כנה קבלתי. הרוח עזבה את החדר והמשיכה לדרכה. הדלקנו את האורות, כיבינו את הנרות וקרענו את הלוח לחתיכות, לא סתם חתיכות, חתיכות קטנות, קטנות…
******
הרבה שנים חלפו מאז. אני טסתי לברצלונה, חזרתי ולא קרה שום דבר רע. נטע וענבר עזבו את הדירה זמן לא רב לאחר שאני טסתי לספרד, אבל כולנו נותרנו חברות טובות עד עצם היום הזה. אנחנו עדיין משוחחות פעמים רבות על האבות שלנו, על תחושת הגעגוע, על הכאב שלא עובר למרות שהשנים כן עוברות, על החלל העצום שהם הותירו אחריהם שלא מצליח להתמלא ועל האהבה הגדולה שלא דועכת, למרות שבחיינו יש כעת הרבה אהבות חדשות, לבני זוג, לילדים, לבעלי חיים ועוד.
אבל למרות הכל, לא דברנו יותר על מה שקרה באותן 24 שעות הזויות בשנת 2004, על אותה חוויה מוזרה, על אותם טקסי סיאנס ועל אותה רוח שטות שאותנו מתחה. למה לא דיברנו על זה יותר? אין לי מושג. אולי כי זה היה מפחיד, אולי כי זה היה מוזר ואולי כי זה נורא מכאיב להיזכר ברגע בו אמרנו לאבות שלנו שאנחנו אוהבות אותם והם אמרו שהם אוהבים אותנו, אבל לבסוף הבנו שזה בעצם לא קרה.
פרס עינתפרס עינת