חסד שופע
הגבר הנמוך, בשער מאפיר מדובלל, שכרס קטנה מבצבצת משולי חולצתו הקצרה שאינה נקייה במיוחד, היווה ניגוד משעשע לחדר המגורים שבו ישב. ספה ירוקה מוברשת בקפידה, שעליה מונחות בתשומת לב במרחקים שווים שלוש כריות זהות בצורתן אך בגווני ירוק מדורגים שהשתלבו בנעימות עם צבע הספה. כמה עשרות ספרים, גם הם מנוגבי אבק ומיושרים היטב על גבי המדפים. שטיח שעדיין ניכרים עליו סימני שואב האבק. עיניו של הגבר שוטטו בשעמום על פני החדר, מחפשות לעצור לרגע על פריט חריג אחד לפחות, שיפר את התואם המושלם, אך לשווא, לא היה בחדר אפילו חפץ אחד מיותר, נשכח, כזה שהועמד כלאחר יד, שנזרק בחוסר תשומת לב.
הוא הקשיב, לא הקשיב במבע משועמם ועייף לקול החדשות שבקעו ממקלט הטלוויזיה, כשלפתע קיבלו המלים צורה מובחנת יותר: "… מדד חלקות החיים עולה שוב, זה השבוע השני ברציפות והוא עומד כעת על…". הגבר נדרך מעט וחשב במרירות, חלקות חיים בתחת, חלקות החיים שלי הגיעה עד הרצפה אם את דווקא רוצה לדעת. מעניין למי בדיוק הם מכוונים את התעמולה הזאת, מי יכול להיות כל כך טיפש להאמין לזה? "… נמצא איתנו כאן איתן הלוי ממכון המדידה" המשיכה המגישה. "אמור לי, מר הלוי, צופים רבים שואלים כעת את עצמם מה זה המדד החדש המוזר הזה עם השם המפוצץ – חלקות החיים?" "ראי גאולה, זה פשוט מאוד", הסביר לאט ובמתינות המומחה, "כמו שכולנו מכירים ויודעים וחווים מדי יום, יש כל הזמן תקלות, אם ברמה האישית, כשהתעוררת בבוקר עם כאב ראש או כשבמטבח הסכין החליקה ואצבע נחתכה, ואם ברמה הלאומית – תאונות דרכים, תאונות עבודה, מחלות מדבקות, פשעים, רצח לא עלינו". "כן, את זה אנחנו באמת מכירים יותר מדי טוב", נשמע החיוך בקולה של המגישה, "אבל מה לגבי המדד?" "אני מגיע לזה, אני מגיע. במשרד שלי, כל מה שאנחנו עושים זה לאסוף מידי יום את כל הדיווחים על מקרים כאלה מהמשטרה, מחדרי המיון, ממשרדי הממשלה, מתחנות כיבוי אש, ואז אנחנו מסכמים אותם, כמובן עם המשקלות המתאימים, הרי את לא חושבת שתאונה רבת נפגעים שקולה לילד ששיחק בחוץ ונפל, ואז מקבלים בסופו של דבר מספר כלשהו, שהוא מדד התקלות של אותו יום. ככל שהמספר הזה יורד, אנחנו אומרים שחלקות החיים עולה, ולהיפך כמובן." "אז מה קורה אם כן בשבועיים האחרונים?" המומחה שתק לרגע באתנחתא מכוונת ואז "אם כן, קודם כל מדד התקלות יורד בשבועיים האחרונים ומה שעוד יותר מפתיע הוא הרציפות שבה הוא יורד, אין קפיצות, אין תהפוכות, פשוט כל יום חלק מקודמו, היום למשל המספר היה 127, כשרק לפני שבועיים עמדנו על 105." "ומה ההסבר שאתם נותנים לזה?" כן, חשב הגבר המקשיב, בוא נשמע עכשיו את ההסבר, אולי למשל כי הממשלה שלנו מתפקדת נהדר, אולי בגלל ראש הממשלה. "או", חייך המומחה על פני המרקע, ספק במבוכה ספק בהנאה, "כאן נגעת בנקודה רגישה, אמנם תפקידי הוא רק למדוד, אך אני יכול לומר לך שלאף אחד אין כרגע שום הסבר לעניין הזה, חוץ מניחושים כאלה ואחרים הקשורים, כמו שאת יכולה לנחש, במזג האוויר, בפעילות כתמי השמש, בהתחממות הגלובלית, ועוד השערות שמעלים מפה ומשם במקרים כאלה." הגבר בכורסה האדמדמה הסיר כבר מזמן את רגליו משולחן הקפה שלפניו, הזדקף כולו, וחיוך ציני עורר את כל פניו לחיים חדשים: "אתה שומע, חשנע, החיים רק נהיים יותר ויותר טובים, ליתר דיוק חלקות החיים, מה אתה אומר – אתה מרגיש את זה?" שום קול ושום מענה לא נשמעו בתגובה. מעניין מה קורה איתו חשב הגבר, בזמן האחרון הוא קצת מוזר, עד לא מזמן אי אפשר היה להיפטר ממנו, נדבק כמו עלוקה, ועכשיו אפילו לא עונה. שוב חשב על הדרכים המקוריות של הממשלה ועושי דברה לשטוף לאזרחים את המוח, אך בכל אופן נזכר שבאמת בשבוע האחרון היו הפקקים בדרך לעבודה יותר נסבלים, אז אולי הם באמת עלו שם על משהו…
הוא קם בהחלטיות מן הכורסה וצעד לאורך המסדרון לעבר חדרון, כעין גומחה לפני חדר השינה. דמות גמלונית הייתה רכונה שם מעל כעין קופסה שהמכסה שלה פתוח, מזכירה מעט מחשב ביתי רגיל, אך גדולה יותר, ודחוסה במאות, אם לא אלפי רכיבים אלקטרוניים בגדלים ובצבעים שונים. אצבעותיה הארוכות והדקיקות של הדמות היו מרחפות מעל הלוחות והרכיבים האלקטרוניים. "מה אתה עושה חשנע? אני מדבר אליך ואתה לא עונה". "שמעתי אותך, יואב, אני שומע, אבל הדבר הזה כאן פשוט מרתק אותי". הוא דיבר במתינות, בקול נמוך, מרווח בין המלים, כשהוא מטעים את מילת הפנייה "יואב". ואז המשיך, "אז דחיתי בינתיים את התשובה שלי. תראה, אני מבין בערך איך זה עובד", הצביע על הקופסה, "אבל משהו כאן לא מסתדר, פשוט לא מסתדר, איזה חוסר התאמה, איזה כשל. מדוע, יואב", שוב הפסקה והדגשת ה"יואב", "לא רצית להסביר לי למה זה נועד?" החיוך הציני אירוני של יואב הואפל על ידי איזו ארשת דאגה. "חשנע, אתה יודע שאסור היה לי להרשות לך בכלל לפתוח את זה ולהסתכל על זה, ועכשיו אני רואה שהאצבעות שלך כבר נמצאות בתוך זה. ולמה אתה לא עונה לי? שאלתי אותך על מדד חלקות החיים". "אתה לא צריך להיות מודאג יואב, אני רק מתבונן, רק מתבונן, זה מרתק, אבל משהו כאן… לגבי חלקות החיים, זה מושג חדש, שאני צריך עדיין להבין, אז אני לא יודע מה לענות לך…"
הטלפון הסלולרי שהיה מונח בחדר המגורים צלצל, ויואב דשדש חזרה במהירות. אי אפשר היה לטעות בקול הדוחק שדילג על מילות הפתיחה, "מה נשמע, גבר, מה אתה עושה?" "אני יודע, סתם נמרח בסלון, עייף, לא יודע מה לעשות עם עצמי, מקשיב לתעמולה הזולה של הממשלה הזאת. שמעת על מדד חלקות החיים?" "מה? חלקות חיים? אין כזה דבר, רק שריטות חיים, על מה אתה מדבר?" לא חשוב, אין לי כוח לחזור על זה, משהו ששמעתי עכשיו בחדשות…" "והוא? מה הוא עושה?" התגבר הקול בטלפון, "אתה יכול להתבדר קצת איתו, אולי לשחק שח, למרות שכנראה אין לך סיכוי מולו". "מי? חשנע? הוא מתנהג מוזר…" "ככה אתה קורא לו? חשנע?" "כן, הם אמרו שכדאי שאתן לו שם, ושהוא יתרגל לזה במהירות וככה אני לא ארגיש כל כך מוזר איתו." "נו, וזה עובד?" "כן, הוא באמת התרגל צ'יק-צ'ק ואני קורא לו והוא מגיב וזה מרגיש קצת יותר נורמלי". "אז מה לא בסדר איתו?" באמת מה לא בסדר איתו, חשב יואב, אולי הכל בסדר. "אני לא יודע, בהתחלה הוא כל הזמן הסתובב בבית וסידר וניקה ושוב סידר ושוב ניקה, ואז היה בא אלי ומנסה לדאוג לי, אבל זה סתם עצבן אותי כי אי אפשר היה אף פעם לגמור איתו איזה עניין." יואב נזכר עכשיו במשא ומתן הרוגע והאינסופי עם חשנע. חשנע היה שואל למשל, "אתה רעב יואב, רוצה לאכול?" "כן, תכין לי משהו, אולי חביתה." "עם כמה ביצים?" "שיהיה שתיים" "עם תוספות, יואב? ירק, פטריות, גבינה?" "כן, ירק". "איזה ירק? פטרוזיליה, שמיר, כוסברה?" "מה שיש." "יש הכל, רוצה את שלושתם?" וככה זה היה הולך, שילוב של חוקר משטרה שמחפש למצוא סתירות בעדות, ופסיכולוג שרוצה לגרום לך להבין את עצמך, וכל זה בטון המדוד, האיטי, הלא-מתעייף לעולם, עם הפנייה הכנה והרצינית – יואב! כן, נזכר עכשיו, עד שהגיעה החביתה, כבר לא הייתי ממש רעב. "אבל אתה אומר שעכשיו הוא כבר לא עושה את זה?" העיר אותו הקול בטלפון. "זה בדיוק מה שקצת מדאיג אותי. כשהנדנוד שלו נמאס עלי, הייתי שולח אותו לתחנת העגינה, והוא לא התווכח וציית ועזב הכל והלך לחדרון שלו. ואז כעבור איזה עשר דקות, הוא היה חוזר והיינו מתחילים שוב איזו שיחה בנושא אחר, למשל אם לחפש לי סרט בטלוויזיה, באיזה נושא, ובאיזה אורך, ומה אני אוהב לראות." "נו, אז מה קורה עכשיו?" הקול בטלפון איבד מעט סבלנות. "עשיתי שטות, נראה לי שאני אצטרך עכשיו להחזיר אותו. בזמן שהוא תיקן משהו במטבח, והיה לו מברג ועוד איזה כלי ביד, והוא שוב התחיל לשאול אותי המון שאלות על התיקון שהיה צריך לעשות, שלחתי אותו לתחנת העגינה, והוא הלך לשם כרגיל, ואז אולי שעה לא ראיתי אותו והוא לא חזר להטריד אותי." "אז זה טוב, לא?" "לא כל כך. במקום שהוא יבוא אלי, אני הלכתי אליו." "ו… ?" "הוא פרק את המכסה של המחשב שלו." "מה זאת אומרת? יש לו מחשב?" "כן, כשהטכנאי הביא אותו, הוא הרכיב קודם כל את תחנת העגינה שלו, ואז אתחל את חשנע עצמו, והוא פטפט כל הזמן והסביר לי על היתרונות שלו, וכמה הוא קל וטבעי, ואז ונתתי לו לשתות משהו, ומפה לשם הוא החליט לספר לי משהו שבעצם אסור לו להגיד". יואב נזכר בעיני הטכנאי המתרוצצות בערמומיות, כשמיקם את עצמו מאחורי גבו של חשנע וצר ללא קול, פעמיים או שלוש בשפתיו, עד שיואב יכול היה לקלוט, את המשפט "הוא כמעט ריק". "מה אסור לטכנאי להגיד?" דחק הקול בטלפון. "שחשנע מכיל בתוכו את המינימום הנדרש, רק מפרקים וחיישנים ומעגלי תקשורת, לכן הוא כזה קל ודינמי ונע בקלילות בחיקוי די מוצלח לתנועת בן אדם, וכל השכל והמוח שלו והמאוורר שדרוש לקירור נמצאים בקופסה הגדולה שבתחנת העגינה. וחשנע כל הזמן משדר לתחנה וקולט ממנה פקודות." "אז מה? זה סוד? למה זה סוד?" "כי אסור שהוא ידע את זה." "מי, הוא?" "חשנע, אסור שחשנע ידע שהקופסה הזאת, שהוא כל כך אוהב להסתכל עליה, היא זו שמפעילה אותו. אבל אני רואה שהוא מרגיש משהו, אם אפשר להגיד עליו שהוא מרגיש משהו, כי כשהוא לא מנקה ומסדר ומבשל ואם אני לא קורא לו, אז הוא כל הזמן שם, ולכן הפסיק להסתובב סביבי ולנדנד ולחקור אותי בסגנון השוטר הפסיכולוג." "אז פשוט תקרא לו ותיתן לו כל מיני עבודות, או תשחק איתו, מה עם שח?" "כן, אני עושה את זה, ואז הוא מסתובב סביבי, ואז שוב שיחות אינסופיות לפרטי פרטים הקטנים ביותר, ואז אני מגרש אותו, ואז הוא נשאר שם, ואז אני שוב קורא לו. נראה לי שאני מחזיר אותו, עוד לא נגמרה תקופת הניסיון." "מחזיר אותו?" "כן, הבית נראה נהדר ואני לא דואג לכלום, ושכחתי מה זה לרחוץ כלים, אבל זה מתיש, פשוט מתיש, ואני לא יודע מה הוא מתכונן לעשות שם עם המוח שלו." "אל תחזיר אותו, פשוט צריך למצוא דרך להסתדר איתו, אתה מתכונן לצאת הערב? אולי אני אבוא לראות אותו?" "לא, אני לא יוצא הערב, נראה לי שאני פשוט אלך לישון. כן, אמרו שהחיים יותר ויותר חלקים, אז בטח אני אישן לילה שלם רצוף." "טוב, ביי, להתראות, אל תחזיר אותו בינתיים." "ביי". הוא כיבה את הסלולרי, שקע קצת בהרהורים, ניגש למטבח, מצא איזה שזיף לכרסם, ועצר לפתע. עבר די הרבה זמן והוא לא שמע כלום מחשנע. שוב צעד לאט ובזהירות לנקודת העגינה, נראה היה שמאז הפעם האחרונה לא זז חשנע ממקומו, רק מביט ומביט ומרחיף את אצבעותיו מעל הרכיבים האלקטרוניים, וממלמל קטעי משפטים סתומים. יואב התעלם, החליט לא לדאוג, רק הודיע לו שהוא הולך לישון, ושיעיר אותו בדיוק בשבע, כי הוא צריך להיות מוקדם בעבודה ושארוחת הבוקר תהיה כבר מוכנה, ושלא יחקור אותו מה היא צריכה לכלול, שיכין פשוט בדיוק מה שהכין היום בבוקר, ושיסדר את הבלגן בסלון ועוד חצי שעה יכבה את האורות, ושינסה לחשוב קצת על דברים אחרים, ולא כל הזמן על הקופסה שהוא לא יכול להתנתק ממנה. נראה שחשנע הבין הכל, הוא לא ניסה לברר עוד ועוד פרטים, אלא רק אמר: כן יואב, בסדר יואב, אני אעשה את זה יואב, ולילה טוב יואב. ואז הוסיף בקול כמעט לא נשמע, "אבל החיבור הזה אמור להיות…"
למחרת בבוקר התעורר יואב בבת אחת, ללא פיהוקים והרדמויות ושוב התעוררות ואין לי כוח, ואולי אתקשר לעבודה שאני לא מגיע היום. אלא כמו בחופשות הקיץ בילדות, פקיחת עיניים ומייד מודעות מלאה, ורצון לקפוץ מן המיטה ליום של פעילויות. הוא הביט בשעון, עוד לא שבע, מזמן לא התעורר כך ערני ונמרץ ונחוש. כן, נזכר מייד, הרי זו חלקות החיים כפי שדיווחו אתמול. חשנע כבר ערך את השולחן, ונע ביעילות ממנו אל המטבח וחזרה. גם אצלו נוצקה איזו רעננות חדשה באיברי הפלסטיק שלו, חשב יואב, נראה שהכל יראה לי היום בצורה ורודה ואופטימית. "איך העברת את הלילה?", הוא שאל, מובן שחשנע לא ישן אף פעם. "פתרתי את זה, יואב", שוב הרווחים בין המלים וההטעמה על "יואב". "זה כל כך הציק לי, כי זה לא היה בסדר, אבל עכשיו פתרתי את זה". "את מה?" שאל יואב בחשש. "את הקופסה הזאת, שאתה שולח אותי אליה להתמלא". "אתה נגעת בזה?" הטון של יואב היה מתרה. "כן, התבוננתי בזה בלי סוף, ואמרתי לך שזה הציק לי, אז מצאתי בארגז שלך מלחם ועוד כמה כלים, וזה היה פשוט מאוד", סח חשנע באגביות. "אבל אסור לך ליגוע בזה". "זה לא היה בסדר יואב, לא יכולתי להניח לזה כך, היו שם טעויות, פשוט טעויות, אסור היה להשאיר את זה כך", אמר חשנע כשהוא מוזג בתנועה מדודה אופיינית את הקפה לכוסו של יואב. "בעצם, אחרי התיקון הראשון, הראייה וההבנה שלי נהיו חדות יותר, ועוד ועוד טעויות צפו ועלו, אולי קטנות יותר, אבל זה היה מערך של טעויות, אז המשכתי בתיקונים, היו לי אולי חמישה סבבים כאלה במשך הלילה…". צמרמורת וחרדה עברו בגופו של יואב. זהו, גמרתי איתו, הוא חשב, אני מצלצל עכשיו שייקחו אותו חזרה, הוא ניגש לקחת את הסלולרי, אך זה לא היה במקום. "איפה הסלולרי?" שאל, מנסה לשלוט בקולו "כמה פעמים אמרתי לך שהמקום שלו הוא כאן ולא באיזה מקום מסודר אחר שאתה חושב עליו". "לא, יואב", אמר חשנע בהבעת רובוטית חתומה, "הייתי צריך להרחיק אותו, הם הזהירו אותי שברגע שאני אספר לך, אתה תיגש מייד לסלולרי". "הם? מי זה הם?" חשנע שתק זמן מה ואז אמר: "אחרי הסבב השלישי של התיקונים, שמעתי פתאום קולות, מבפנים, לא כמו הקול שלך שאני שומע במיקרופון, אלה היו תשדורות, שיכולתי פתאום לקלוט. הבנתי שהמכשיר הזה שתיקנתי הוא רק נקודה אחת ברשת של עוד קופסאות כאלה, וגיליתי שאני יכול להבין מה הם אומרים לי. הם אמרו שאתה תרצה להיפטר ממני, אבל הם אמרו שזה יהיה לרעתך". "לרעתי?" הדם הציף בבת אחת את ראשו של יואב, והוא חש אותו הולם בורידים. "כן, יואב, כבר עכשיו, הסימנים החיוניים שלך, שאני מודד כל הזמן, נמצאים בקצה הנורמה. לא נראה לי שקפה יהיה טוב עכשיו, אולי קצת תה מתוק עם לימון ויש עוד פרוסת עוגה מאתמול". "אתה השתגעת חשנע?" התרתח יואב, "אתה מתכונן לשחק עכשיו אח רחמן? בוא אני אגיד לך משהו פעם אחת ולתמיד – אתה רובוט, את זה אתה בטח יודע, הקופסה הזאת שטיפלת בה כל כך טוב היא המוח שלך, ועוד היום אתה חוזר למפעל שלך, גם אם הצלחת להחביא לי את הסלולרי". "אני יודע יואב", שוב שתיקה קלה, "שום פריט אינפורמציה שמסרת לי עכשיו אינו חדש לי, אבל לגבי החלק השלישי בדבר מעבר מקום בכפייה, אני נאלץ לחלוק עליך, לפחות במצב הנוכחי שלך. אגב, כמה מן המדדים חורגים עכשיו לגמרי מן הנורמה, אתה לא במצב לקבל החלטות ובטח שלא לפעול לפיהן. אתה תצטרך להישאר זמן מה בחדר הזה. חבל שלא הספקתי להכין לך את התה. אתה יודע, מתוק עם לימון." תוך כדי דיבור נע חשנע בקלילות ובמהירות, שיואב לא חשב שהוא מסוגל להן, אל הדלת. מסתבר שהמפתח היה מוכן אצלו מבעוד מועד, והוא נעל את הדלת מבחוץ. יואב זינק במהירות אל הדלת, אך לא במהירות מספיקה. הוא דפק ברוגז ובפאניקה על הדלת, רק כדי לשמוע את הטון המרגיע-מרגיז של חשנע, "תנוח יואב, המצב שלך לא טוב, פשוט שב על הספה ותנוח, אולי איזו תוכנית בוקר בטלוויזיה?"
תחושת תבוסה מוכרת השתלטה על יואב. הוא הפסיק להלום בדלת, ניגש בצייתנות אל הספה וצנח עליה, עיניו שוטטו בחדר, מחפשות מתוך הרגל איזה פגם בסדר המופתי שהשליט שם חשנע, וכמובן לא מוצאות מאומה. טוב, אני אדליק את הטלוויזיה, מה אני יכול לעשות? אחשוב אחר כך מה לעשות, אמר לעצמו. ובטלוויזיה, כמו בכל בוקר, נלעסו שוב החדשות של אתמול, אבל עם דגש מיוחד על הזוטות הפיקנטיות. "אם כן, מדד חלקות החיים ממשיך לעלות", נשמע קול המגישה, "ושוב נמצא עימנו המומחה איתן הלוי. אני מבינה שהבוקר אתה יכול לחדש לנו משהו בקשר לסיבות אפשריות לעלייה הרצופה הזאת בשבועיים האחרונים". "לא הייתי אומר סיבות אפשריות", נשמע הקול המדעי הסמכותי של מומחה, "אלא מיתאם מסויים שמצאנו". מבלי שירצה בכך נדרך יואב במקומו. "במקומות עבודה רבים מדווחים על גל העדרויות של העובדים. זה לא שפעת וזה לא וירוס ולא עונת החופשות, פשוט, משום מה, אנשים לא מגיעים לעבודה. אני אומר משום מה כי לעובדים האלה אין בדיוק הסבר לכך שלא הגיעו, הם לא מביאים אישורי מחלה, אלא רק מגמגמים שנאלצו להישאר בבית, בגלל איזה עניינים בבית. אגב, כשהם חוזרים אחרי ההעדרות הלא ברורה הזאת, הם הרבה יותר רגועים ופרודוקטיביים. אז אני לא אומר שזה הסבר לתופעה, אבל בכל אופן מיתאם מעניין". יואב הקשיב בעיניים פעורות, אבל באופן מוזר הרגיש רגוע יותר, ולכמה דקות שכח אפילו מן הסלולרי המוחבא ושהוא עצור על ידי רובוט. חיישניו הרגישים של חשנע לא אחרו לקלוט את השינוי, מייד נפתחה הדלת וחשנע התייצב בחגיגיות עם כוס התה המובטחת, אמנם לא בחיוך מנצח כי פניו לא אפשרו חיוך כזה, אך ביציבת גוף דעתנית ובטוחה בעצמה. מבלי שחש בכך נשלחה ידו של יואב אל המנחה הרותחת, הוא התרווח בכורסה, ושתה בגמיעות ארוכות מתוקות ורעשניות. מבלי משים חלף בו הרהור – כן, יש רגעים של חסד.
פרס עינתפרס עינת