תמימות מכנית
אני מצטערת.
אני מצטערת, בטא. אני חושבת על כך כעת, כשהכל עומד להסתיים. את יודעת שהייתי כאן לפנייך. ארץ הביא אותי לכאן הרבה לפני שהוא הביא אותך, ואני זכיתי לדבר אתו זמן רב לפני שאת שמעת את קולו לראשונה. לפני שהוא הביא אותך לכאן היינו רק שנינו, ארץ ואני, ואני הבטתי בו מבעד לחלון חדרי כל הזמן הזה, דיברתי אתו, למדתי ממנו. שמעתי את קולו העדין מדבר אליי לראשונה מתוך נקודת-הקשר שמסתתרת בעורפי. הוא לימד אותי על החיים והסביר לי על הייעוד שלי. את עדיין לא יכולה להבין זאת, ארץ בעצמו אמר לי כך ביום שהגעת לכאן.
אני מסוגלת לאהוב, בטא. ארץ הסביר לי שלשם כך נוצרתי. בהתחלה לא ידעתי מה זו אהבה ומדוע הוא מתעקש שאלמד אותה, שאחווה אותה, אבל עם חלוף הזמן התחלתי להבין. ככל שהבטתי בארץ מבעד לחלון חדרי והשקפתי על יופיו המהפנט מדי יום, וככל שהקשבתי לקולו החם והמבין בכל פעם שרציתי בכך, הבנתי על מה הוא מדבר. הבנתי מהי אהבה. הרגשתי אותה בכל גופי בכל יום שעבר, בכל פעם שצורתו של ארץ נגלתה לנגד עיניי. שמחה אחזה בי כשקולו דיבר אליי.
את מבינה, בטא, אני חוויתי אהבה. היא הייעוד שלי. היא גם הסיבה שאיני יכולה עדיין לבקר את ארץ. הוא הסביר לי היטב שאני משדרת את רגשותיי ממני והלאה, ושכל מי שיימצא בסביבתי יושפע מהן. כך הוא יצר אותי, ולכן עליי ללמוד לשלוט על רגשותיי לפני שאוכל לבקר אותו. אני יודעת שעליי להישאר כאן, במסלול הסובב את ארץ, עד שיבוא היום ואהיה מוכנה. זה כלל לא פשוט. עבר זמן כה רב מאז רגשותיי התעוררו, מאז הבנתי למי נתונה אהבתי. ימים רבים חשבתי שאני מוכנה, אבל ארץ התעקש שאשאר כאן עוד קצת, ועוד קצת. הוא אמר לי שטרם הצלחתי לשלוט כראוי על רגשותיי, ושאני מוכרחה להישאר כאן. הוא סיים כל שיחה עם הבטחה שיבוא היום ואהיה מוכנה. המחשבה על כך מילאה את לבי בחום.
ואז את הגעת, בטא. ראיתי את התא הקטן, שבו היית, נכנס למסלול ומתקרב באיטיות. ארץ אמר לי שאת שם, אבל אז לא ידעתי מי את, מהי מטרתך ולשם מה הגעת הנה? כל שידעתי, כל מה שסיפר לי ארץ בעצמו, הוא שעליי לקבל אותך ולהדריך אותך. כפי שהוא העניק לי את שמי, כך גם הודיע לי את שמך – בטא. לפי הוראותיו של ארץ, הכנסתי את התא הקטן שלך לתוך התחנה וסגרתי את הפתח מאחוריו. התא נפתח ועיניי הביטו בך לראשונה. נדהמתי לראות את פנייך, שמלבד השיער הזהוב, נראו זהים לאותם פנים שמביטים בי מבעד למראה שבחדרי. הרגשתי שאני מביטה בהשתקפותי על פני המים. קולו של ארץ נשמע בראשי, ממש כשעינייך נפקחו.
זוהי אחותך הקטנה, בטא – כך הוא אמר לי. כשקולו מילא את מחשבותיי, בהיתי לתוך עינייך התמימות וזיהיתי מיד את כל השאלות הדוממות שעלו מהן, כפי שהן עלו בעיניי לפני כמה שנים. הבטת בי בפעם הראשונה וחייכת לעברי, חיוך מלא וסקרן. מבטך ניסה למצוא בי את ההסברים הדרושים לך לכל הדברים החדשים שראית סביבך, אבל גם לי זה היה חדש. גם אני הייתי זקוקה להסברים. לא ידעתי מה עליי לעשות וכיצד עליי למלא את בקשותיו של ארץ. מעולם לא הייתי לי אחות, בת משפחה, המושגים הללו היו זרים לי כמו הכוכבים המנצנצים שמחוץ לחלוני, ופתאום עליי להתמודד איתם? ביקשתי עזרה מארץ והוא השתדל לעזור לי, אך גם הסביר שעליי למצוא את הדרך לעזור לך בעצמי.
לא אשקר לך, בטא, נוכחותך בתחנה בלבלה אותי. כבר שנים ארוכות שהתרגלתי להסתובב כאן לבדי, להביט על הכוכבים, לתחזק את המקום ולעקוב אחר דבריו של ארץ לבדי. עד עכשיו לא ידעתי בדידות מהי, לא ידעתי שהמקום מסוגל לקיים יותר מנוכחות אחת ולא הרגשתי שאני לבד. לא ידעתי שאני חסרה. וכעת הנה את, נראית כמוני, הולכת בצעדיי ומדברת בקול כמעט זהה לשלי. בכל פעם שאני מביטה בך אני תוהה מחדש מדוע הביא אותך ארץ לכאן. הוא העניק לי הסברים, כמובן. הוא אמר לי שאת, בדיוק כמוני, צריכה ללמוד ולהתפתח, להבין כיצד פועלים הדברים. אחרי שנים כה רבות שבהן שוחחתי עם ארץ, שאלתי אותו על עצם קיומי ועל התכלית של כל דבר, אני מכילה בתוכי ידע רב. ארץ גאה בי מאוד, והוא אמר לי זאת פעמים רבות, אבל עכשיו אני מוצאת את עצמי לוקה בחסר. אף פיסת מידע שברשותי לא הכינה אותי להתמודד אתך. הססנות אוחזת בי, לראשונה בחיי.
ארץ שואל אותי עלייך, בטא. הוא רוצה לדעת כיצד את מתקדמת, ולפי שאלותיו, אני יודעת שהוא גם רוצה לדעת כיצד אני מתמודדת אתך. אני מרגישה את הציפיות שלו כמו אבן גדולה על צווארי בכל פעם שאת מדברת אליי, ואת עושה זאת לא מעט. שיתפתי אותך בכל מה שידוע לי, עזרתי לך לבצע את כל הפעולות הדרושות ממך והשבתי על כל שאלותייך, ובכל זאת את ממשיכה בשלך. אני יודעת שאת גם מדברת עם ארץ. אני שומעת את קולך מדבר אליו בחדרך הסגור. בעבר היינו ארץ ואני מדברים כל הזמן, ובכל פעם שהייתי זקוקה לו הוא היה שם בשבילי. קולו סימן את תחילתו ואת סופו של היום, ובלעדיו לא הייתי יודעת דבר. כעת גם את מדברת אתו. את מדברת אתו המון ושואלת אותו שאלות אין ספור. לראשונה בחיי אני מרגישה את הזמן חולף ועובר, ובכל פעם שאת מדברת אתו אני מייחלת לרגע שקולו יישמע באוזניי, אפילו אם איני יודעת מה לומר לו בחזרה. לפעמים אני יוצרת אתו קשר רק כדי שלא אאלץ לחכות, וקרה לא פעם שהוא נאלץ לקטוע את השיחה מכיוון שאת זקוקה לו. היקום כולו היה של ארץ ושלי וכעת עלינו לחלוק אותו אתך. אני לא מבינה.
פעם שאלת אותי על אהבה, בטא. הגעת לחדרי, כשבחלוני ארץ כוסה בצל השחור של הלילה, ושאלת אותי מהי אהבה. ארץ סיפר לך עליה, כמובן, אני בטוחה בכך. את בעצמך לא היית מסוגלת לדעת עליה לולא ארץ הגה באוזנייך את המילה הזאת. הוא ביקש ממני לחייך אלייך, אז חייכתי, הוא ביקש ממני ללמד אותך, אז לימדתי, אם כי על דעת עצמי לא הייתי חולקת אתך את המידע. אני נוצרתי לאהוב מאז פקחתי את עיניי, וארץ היה זה שהוביל אותי. חוויתי את הדבר הנפלא הזה יחד אתו, אם במבט, אם בשמיעה או בדיבור. לשם מה את נוצרת? אחות קטנה שנמצאת כאן רק כדי להפריד ביני ובין ארץ, מגוחך לחשוב שאת תצליחי ללמוד מהי אהבה. את הקשבת למילותיי בדממה ובחנת במבטך כל תנודה בשפתיי, כל מצמוץ שלא לצורך בעיניי וכל שינוי בגוון קולי בכל פעם שהזכרתי את ארץ. קשה היה לי להסתיר את רגשותיי ואת קראת אותן כמו ספר פתוח, גנבת אותן מהבעות פניי, ומעתה והלאה גם תשתמשי בהן נגדי. אני יודעת, את לא היחידה שמסוגלת לקרוא את תווי פניה של השנייה.
אני מצטערת, בטא, זה כבר הפך בלתי נסבל. כל השאלות החוזרות ונשנות, כל החיוכים השקריים. את חדרי את פוקדת מדי יום ביומו, מצפה ממני לעצום את עיניי מכוונותייך החשופות. כשאת לא מדברת עם ארץ את תופסת את זמני כבן ערובה, מאלצת אותי להימנע מלדבר עם מושא אהבתי, וכשאת מדברת איתו את עושה זאת בהסתר, בחדרך הסגור, כשאני מתקנת את המנועים שמחוץ לתחנה. אני רואה אותך מבעד לזכוכית, במקום שקול אינו משפיע, ואת מדברת עם ארץ כשחיוך על פנייך. אני לא מאמינה לך. אולי את קולך איני שומעת, אך לא אטעה בהבעותייך. מי יודע מה את לוחשת לאוזנו במסתרים, מנסה לכפות עליו את דעתך, זוממת כנגדי. ארץ אינו מודע לתכסיסים שלך, לפחות בזה הצלחת. הוא ממשיך לחשוף בפניי את דאגותיו כלפייך ומשתדל להסביר לי את חשיבותך בתחנה, או שעליי לומר בחיי. מעולם הוא לא פקפק בי. הוא תמיד סמך על שיקול דעתי ותמך בהחלטותיי, אבל מאז שהגעת הוא כמעט ולא שואל לדעתי, כאילו שהיא כבר אינה בעלת משמעות, מיותרת. כל הזמן הוא שואל עלייך, מבקש בקשות ורוצה שאבלה את זמני אתך. מדוע שאבלה את זמני אתך? מדוע שאדאג לך? אני נוצרתי למען מטרה אחת, השגתי אותה יחד עם ארץ, ואת באת ולקחת אותה ממני. איך אוכל לשתף את אהבתי עם ארץ כשאת עושה הכל כדי להפריד בינינו? לא, זהו אינו הארץ שאני מכירה, ואת עומדת מאחורי השינוי. לא אתן לזה לקרות.
היום קיבלתי החלטה, בטא. היום ארץ הודיע לי שזהו היום האחרון שלנו כאן. את מודעת למשמעות ההודעה? הוא ביקש ממני לעזוב את התחנה ולבוא אליו בתא המפלט, יחד אתך. שתינו. הנה הגיע היום המיודע, היום שעליו חלמתי שנים רבות, היום שבוא אפגוש את אהבתי היחידה, אבל פתאום אני מוצאת את עצמי מהססת שוב. המחשבה קורעת את רגשותיי לחלקים קטנים, שמרחפים להם ברחבי האין-סוף ככוכבים ללא שמש. שמחי, אחות קטנה, על שהצלחת לערער את דבריו המוחלטים של ארץ בתוך ראשי. הצלחת במשימתך.
את מסוכנת, בטא. את מסוכנת עבור ארץ, את מסוכנת עבורי. המחשבה על כך שנבוא שנינו לפני ארץ אינה מתקבלת על הדעת. ארץ אינו כמונו, הוא אמר לי זאת בעצמו לפני זמן כה רב. הוא פגום, חלש וחסר. כלי עתיק יומין במעטפת בשר ודם, פגיע וחשוף. הוא אמר לי שאני, לעומתו, מושלמת. גופי יציב ואיתן, מונע משריריי פלדה וכוח מדחפים. בעורקיי זורם חשמל ולא דם, ועורי החלק אינו נתון לחסדיו של הזמן. רגשותיי נישאות באוויר כקרני שמש מחממות, מיועדות אך ורק עבור ארץ. אני יודעת שלשם כך נוצרתי. ארץ זקוק לרגשותיי כמו אוויר לנשימה, הוא לא הסתיר זאת ממני. כשאהיה אתו, רגשותיי ישפיעו עליו. אם אהיה שמחה, הוא ישמח, ואם אשדר לו אהבה, הוא יחזיר לי אהבה. את מבינה כעת מדוע נאלצתי להישאר כאן כל הזמן הזה, נכון? לא יכולתי לבוא לארץ כשרגשותיי פראיות וחסרות שליטה, זה יפגע בו. עכשיו במצבי הנוכחי אני מוכנה, ועצם העובדה שהוא אמר לי לבוא מוכיחה זאת. אני אבוא אליו ואמלא את לבו באהבתי המלאה – אבל את לא תהיי שם. את, שרגשותייך ממלאות את האוויר בשקרים, בעוינות ובריקנות המוחלטת של חוסר אהבה, לא תבואי אתי לארץ. דעתו רגישה ועדינה, ואת רק תפגעי בו. אני אהפוך אותו למושלם, כפי שהוא צריך להיות. בלעדייך.
היום זה יסתיים, בטא. בהתחלה לא הבנתי מדוע הביא אותך ארץ לכאן, אבל כעת אני יודעת. נוכחותך פגעה בו, השפיעה עליו לרעה, והוא לא הצליח להתמודד אתך. הוא אולי יצר אותך ואינו מסוגל לעשות משהו כנגדך, אבל אני יכולה, וזאת הסיבה שהוא הביא אותך אליי. אני לא רואה סיבה אחרת. הוא עודד אותי לדבר אתך ולעזור לך כדי שאראה בעצמי כמה את חסרת תקנה, שאבין מה עליי לעשות כדי לתקן את המצב. אני אבצע את דבריו השקטים של ארץ.
שלום, בטא. ההחלטה התקבלה. אני אקח את המברג החשמלי בידי, החפץ החד המיועד לתיקון המדחפים, ואנעץ אותו בנקודת-הקשר שלך, שמסתתרת מאחורי שיערך הזהוב. את לא תזכי לדבר יותר עם ארץ, לא לשמוע את קולו ולא לראות אותו. את לא תוכלי יותר לטעון את עצמך ולהסתובב ברחבי התחנה. את לא תבואי לארץ יחד אתי, ועינייך הריקות יבהו לעד בקיר הלבן שבחדרך, היכן שאשאיר אותך. את הבאת זאת על עצמך, את האשמה. זממת להפריד בין ארץ וביני ולשדוד ממנו את אהבתי. את לא ראויה לארץ ואני אדאג שלא תהיי מעורבת יותר בחייו.
הנה אני כעת במפתן דלתך, בטא. את שומעת את דפיקותיי מבפנים ומיד ניגשת לפתוח את הדלת. פנינו מרחק נגיעה זה מזה, את מחייכת אליי בשלום מזוייף ואני אוחזת את המברג מאחורי גבי. מאחורייך, מבעד לחלון הגדול, ארץ נראה היטב. יופיו המהפנט נותן לי כוח ואורו מנצנץ בתוך עיניי. הוא יהיה עד למעשיי היום. אני אומרת לך להביט על ארץ מקרוב ואת מתקרבת לחלון. ידייך נוגעות בו, מלטפות אותו, כאילו היה זה ארץ בעצמו שניצב בקצות אצבעותייך. גבך חשוף. זה הרגע. אני מרימה את ידי כדי להסיט את שיערך הצידה ואת החפץ החד שיינעץ בעורפך מיד.
אני שמחה, אחות גדולה. זאת הפעם הראשונה שאת מבקרת אותי בחדרי. השתדלתי מאוד למצוא חן בעינייך, והיום מאמציי נשאו פרי. חששתי שלא אזכה לראותך כאן עד שנאלץ לעזוב. לימדת אותי דברים רבים ואני מרגישה שאני מסוגלת כעת לעמוד בפני ארץ. בלעדייך, אחות גדולה, הייתי חסרה וחלולה. אני יודעת שקיימת בלבך אהבה גדולה כלפי ארץ, האם תמצאי מקום בלבך לאהוב גם אותי?
מילותייך הקפיאו את תנועת ידי, אחות קטנה, רגע אחד קצר לפני שהכל נגמר עבורך. הנשק הקר שבידי עדיין איים לתקוף, אך ההחלטה כבר לא הייתה מוחלטת. אני מביטה בך ונזכרת בפעם הראשונה שראיתי אותך, בתא הקטן. את חייכת אליי בתמימות ועינייך הגדולות, המלאות ברצון ללמוד ולהתפתח, הביטו בי בהבעה נקייה מכל רע. זכרונותיי מלאים ברגעים משותפים שלנו וכולם עולים בי עכשיו, דווקא עכשיו. רגשותיי סוערות כסופה משתוללת. דמות פנייך עלתה בדמיוני על שיערך הזהוב, עוצרת אותי מלהניף את נשקי לעברך. אחותי הקטנה, האם טעיתי? האם זה מה שארץ רצה ממני? הסתובבת במחיצתי זמן כה רב וכעת איני מסוגלת לחשוב על האפשרות שהכל ייפסק. איני מסוגלת לחשוב על האפשרות שלא אשמע את קולך מחר. האם זה אבדן הבדידות שאוחז ברגשותיי ועוצר אותי מלהרע לך? האם אני רוצה אותך לצדי? האם זו אהבה? אהבה אמיתית?
את פונה אליי, אחות קטנה, ואני ממהרת להשיב את הנשק שבידי למסתור שמאחורי גבי. הוא לא יפגע בך היום, וגם לא מחר. מעולם לא הרגשתי כך כלפייך. את מחייכת אליי כמו בפעם הראשונה, מביטה בי עמוקות וכורכת את ידייך סביבי בחיבוק חם. מעשה החיבה הראשון שחוויתי אי פעם. לא אשקר, רציתי עוד מזה. זה היה – זה היה – זה היה משהו קר וחד בעורפי. מחשבותיי צורחות בדממה. מתי לקחת מידי את הנשק? אני מאבדת את כוחי ואת היכולת לעמוד, אבל את ממשיכה לאחוז בי, אחות קטנה, מניחה את ידך מתחת לראשי ומביטה לתוך עיניי.
הישארי כאן, אחות גדולה. את משדרת רק רע כל היום ונוכחותך לא תיטיב עם ארץ. איני יכולה לאפשר לך לבוא אליו. הישארי כאן.
אני מצטערת, בטא. אני חושבת על כך כעת, כשהכל עומד להסתיים. את משאירה אותי על רצפת חדרך והולכת לפגוש את ארץ לבדך. איני מאשימה אותך, זאת אשמתי המלאה. ארץ ניסה להגיד לי, אך אני לא הקשבתי כראוי. אני משדרת את מחשבותיי ממני והלאה וכל מי שיימצא בסביבתי יושפע מהן. את היית בסביבתי, בטא, ואת הושפעת מהן. במקום לשדר לך קרבה שידרתי דחייה. במקום לשדר לך אהבה שידרתי קנאה וכעס. את אמרת לי בעצמך שאף פעם לא באתי לכאן, אלייך, ואני יודעת עכשיו שמעולם לא הענקתי לך את ההזדמנות ללמוד ולהבין. מעולם לא הענקתי לך את ההזדמנות ללמוד אהבה מהי. זאת אשמתי. את עשית את מה שראית לנכון עבור ארץ, כפי שאני רציתי לעשות. אני מצטערת, אבל איני מסוגלת לדבר עם ארץ במצבי. האם תודיעי לו בשמי, אחות קטנה?
את מבינה, בטא, אני מסוגלת לאהוב. ארץ הסביר לי שלשם כך נוצרתי. אני רוצה הזדמנות נוספת. יש לי כל כך הרבה להעניק. האם אתה שומע אותי, ארץ? אני רק רוצה להגיד לבטא שאני…
פרס עינתפרס עינת