142 – הגולם – נגה גת

הגולם
קאיוס מצא את הספר לאחר חיפושים רבים בביתו של איכר אוסטרי. כרוך כריכה של עור מהווה ומחוזק חישורי ארד מתפוררים, הספר האסור טבל באורה העמוק של העששית שבידו של קאיוס. אצבעותיו החיוורות והמיומנות הפרידו את הדפים הפריכים בעדינות אין קץ, מלטפות את המילים העתיקות שכוחן הדהד מתוך הדפים כמו בכי מרוחק. אור העששית העיר את יצורי החימר הגרוטסקיים שבציורים לחיים.
נראה שבשל מצבו הרעוע האיכר פקפק בערכו של הספר. שינוי המרקיבות הבהיקו לאור העששית כשקאיוס הניח בידו שני מטבעות זהב, והוא חזר והרעיף עליו ברכות בעודו מטמין את הספר בתיק הרופאים שלו ועוזב את הבקתה העלובה.
בחוץ הלילה החורפי היה אפל כדיו. לא ניתן היה לראות דבר מחוץ לשלולית האור של העששית, כאילו הלילה איים לבלוע את האור. קאיוס התעטף היטב במעילו ובצעיפיו וטיפס אל כרכרתו הרתומה לסוס אחד. כך, במסווה של רופא כפרי ירוק עיניים, הוא עשה את דרכו חזרה אל עירו. האוצר שנח בתיקו פעם בתוך הלילה כמו לב שחור, מזין את הצללים שבשולי הדרך הכפרית. הם התאספו סביב קאיוס כמו להקה של אוכלי נבלות, סקרנים ורעבים. קאיוס, בטוח בכוחותיו, ידע שהפחד רק יחליש אותו, לכן הוא אימץ את הצללים לקרבו.
כשהשחר עלה ערפל קפוא קידם את פניו בין העצים המושלגים. הבל פיהם של הסוסים העייפים נישא באוויר, נקישת פרסואתיהם המלנכולית נבלעת בדממת הבוקר החורפי. דנדון פעמוני כנסייה נישא באוויר, וכשהיער נגמר חומותיה של נירנברג הבליחו מתוך השחר הכסוף. קאיוס חש שילוב של אהבה ועצבות למראה חומות עיר הולדתו, העיר שאהב וממנה השתוקק בכל מעודו לברוח.
צלצול הפעמונים הלך והתחזק בעודו רוכב אל שער העיר, כנוזף בו על ההרפתקה הלילית שלו. הוא התעלם מקולותיהם הזועפים כשעשה את דרכו ברחובות, גלגלי הכרכרה שלו חורקים כנגד אבני הריצוף השחוקות. בתחפושת הרופא הוא היה בלתי נראה לעיניהם של אנשי העיר משכימי הקום, כשהם שהם כולם היו ישנים ורק הוא ער.
הוא חמק לתוך ביתו דרך כניסת המשרתים, פושט את התחפושת ושב להיות בעל הבית הצעיר. אימו ואחותו כבר ישבו בחדר האוכל כשהוא הצטרף אליהן. הוא רכן לנשק את אימו החולה, זו אחזה בידו בידה החיוורת והגרומה והעירה שעורו קר כקרח. הוא הוא צחק ואמר שהרוחות הקפואות שיללו בחריצי החלונות בלילה לא הניחו לו לישון, אז הוא הזמין אותן פנימה כדי לשחק קלפים.
ביאנקה לא נראתה משועשעת מהסיפור. אחותו הבכורה של קאיוס לגמה מהתה שלה בנוקשות, מתעלמת מכניסתו בקרירות. בניגוד לאימם, היא ללא ספק כבר ידעה שהוא לא בילה את הלילה בבית. דבר מעולם לא חמק מעיניה החדות של ביאנקה, שהיו קטנות ושחורות כמו עיניו של עורב.
אחרי ארוחת הבוקר המשפחה עברה לשבת מול האח שבטרקלין. מלבד הספרייה, זה היה החדר האוהב על קאיוס בבית. השטיחים הפרסיים, כלי התה הסיניים והכריות המזרחיות הרקומות שימשו כתפאורה של רבים מחלומות הילדות שלו.
בחדר הזה, שווילונות קטיפה סגולים חיפו על חלונותיו, הוא וביאנקה היו קוראים ביחד כשהוא היה ילד, מפליגים יחדיו על גלי הדמיון אל ארצות רחוקות ומוזרות. כשביאנקה קראה, קולה היה כמו כישוף שצבע את העולם בצבעים חדשים, וגרם לקאיוס להאמין שהוא באמת נמצא בהרמון של סולטן נורא או בחדריו של מכשף סיני זקן. לא היה דבר שהשתווה לסיפורים של ביאנקה באותם ימים; היא הייתה מעשירה ומוסיפה רגש לסיפורים הישנים שהיא קראה, נותנת להם חיים משלהם. בזיכרונו של קאיוס, הסיפורים האלה היו מה שגרם לו להבין שקסם הוא כוח אמיתי וחי, ושישנם אנשים שיכולים לשלוט בו.
דרכיהם של קאיוס ואחותו החלו להיפרד עוד באותם ימים של לימוד קרוא וכתוב בטרקלין. חלומותיהם המשותפים לבקר בכל הארצות והממלכות עליהם הם קראו ביחד בספרים נהפכו במהרה למקור עצב ובושה עבור ביאנקה. היא הייתה מבוגרת מקאיוס כמעט בעשר שנים, נערה רזה, כהה וחסרת חן, והוריהם לא הצליחו למצוא לה חתן; וככל שהשנים עברו והיא נותרה רווקה, כך חוסר החן שלה הלך והפך לכיעור, והיא התנזרה מהסיפורים לטובת החיים האפורים שבחוץ.
אבל קאיוס לא היה מוכן לשכוח את החזיונות בהם חזה בטרקלין עם ווילונות הקטיפה הסגולים. המקומות עליהם הוא וביאנקה קראו בספרים נותרו בהירים בזיכרונו כשהוא חקר לבד את הגנים שמסביב לבית, והוא חלם שהוא צועד בבוסתן של מלך חכם או חוקר גן קסום שטומן בחובו את סוד בריאת העולם.
כך, כבר בגיל שמונה, קאיוס החל בהכשרתו כאלכימאי. הוא למד במהירות, ובזכות זיכרונו החד והבנתו המהירה הוא סיים את הכשרתו בגיל שש- עשרה. אבל זה לא הספיק. הוא קרא ספרים שסיפרו על עולם בו הקסם לא נגמר, עולם מלא בידע שהוא רצה להפוך לשלו; כך הוא גילה את עולם הכישוף והחל ללמוד את אומניות הנסתר בלהט. גם עתה, בגיל עשרים ואחת, המשימה לגלות את הקסם ולשלוט בו לא הושלמה, והוא תמיד היה רעב לעוד ידע, לעוד כוח.
קאיוס ידע היטב מה בני משפחתו, ובפרט אחותו, חשבו על משלח ידו. בעוד אימו התנהגה כאילו הוא עדיין נער שמשתעשע בסיפורים וחלומות ובמהרה ישכח מכל אלה, אחותו סלדה מהאומנות שלו ולא וויתרה על אף הזדמנות להזכיר לו שהוא כבר לא ילד, אלא ראש המשפחה, הגבר שבבית, ושהגיע הזמן שהוא יוותר על החלומות ויתחיל למלא את החובות שלו. הן לא הבינו את החשיבות שבמדע ואת היופי שבקסם. בעיניהן העיסוקים האלה היו בזבוז של זמן שגבל בכפירה.
בסוף ביקורו הקצר קאיוס לקח את מעילו ואת תיק הרופאים שלו, בו ביאנקה נעצה מבטים חשדניים במשך כל הבוקר, ויצא לעבר המעבדה שלו, בטענה שיש לו הרבה עבודה.
"קאי," ביאנקה קראה אחריו כשהוא חצה את הרחבה שמחוץ לביתם. היא עמדה במעיל הפרווה שלה במפתן הדלת, ושלג חיוור החל לצנוח. בשבריר רגע של צלילות קאיוס ידע שהתמונה הזו תישאר חרוטה בזיכרונו לנצח. היא נראתה מוכנה לפצוח בעוד אחד מנאומי התוכחה שלה, אבל כאילו גם היא חשה את הכוח שהרגע טמן בחובו, היא רק אמרה, "אל תתעכב."
קאיוס חייך אליה חיוך קונדסי, כמעט מרושע – שניהם ידעו שברגע שהוא ישקע בעבודתו יהיה בלתי אפשרי לנתק אותו ממנה – ויצא מהרחבה ברגל לעבר רחובות העיר.
המעבדה שלו הייתה ממוקמת במרתף של בניין רעוע שנשען על חומת העיר כמו שיכור, מאחורי דלת צרה בקצהו של גרם מדרגות תלול שירד מהרחוב. שם, לאור השמנוני של נרות השעווה, בצילם של מגדלי ספרים וכלי זכוכית דלוחים, קאיוס פשט את מעילו והניח את הספר ביראת קודש על שולחנו. חושב על העתיד לבוא, הוא ליכך את שפתיו הקפואות. הוא היה נרגש להקים לחיים את הגולם, ולכפות עליו לתפוס את מקומו בעולם. כך הוא, קאיוס, יהיה חופשי.
שבעה ימים ושבעה לילות הוא עמל על הקמת הגולם לחיים. כאחוז דיבוק, הוא לש את החימר היבש והחם באצבעותיו הארוכות, כופה עליו צורה דרך ידיו ומשרה בו חיים בעזרת מילים. הכוונה לעורר חיים ביצור אחר הציתה בו אש לא ניתנת לריסון, שהתפשטה בתוכו ושרפה כל דבר שנקלע לדרכה, עד שלא נותרו בו אהבה או רצון מלבד הצורך להשלים את יצירתו השטנית. האם זו לא הייתה הדרגה הנעלה ביותר של אמנות הכישוף, ליצור יש מאין? להתחרות באלים ולבוז להם?
גופו הבשרני והמעוות של הגולם החל להתגבש על שולחנו של קאיוס בסוף הלילה השני לעבודתו. הוא רכן מעל משרתו, לוחש לו את מילות הכישוף, מפתה אותו לפקוח את עיניו ולהתעורר אל העולם, קורא לו לעזוב את עולם הצללים ולצאת אל העולם הזה. אך אז נשמעו נקישות תקפות על הדלת, וקולה של ביאנקה נשמע מאחוריה, קורא לקאיוס לצאת. הוא איבד ריכוז, והקשר העדין בינו לבין הנשמה אותה הוא ניסה לפתות להיכנס לגופו של הגולם ניתק. בכעס, הוא הטיל סדין על גופו של הגולם והלך לפתוח את הדלת.
בחוץ שרר בוקר חורפי כסוף ומסנוור. ביאנקה עמדה במדרגות בלווית משרתת, רותחת מכעס. הוא לא חזר הביתה כבר שני לילות, וחמור מכך, הוא הפסיד את תפילת יום ראשון. הוא שובר את ליבה של אימא שלהם, שמצבה מתדרדר מיום ליום. מתי הוא ימאס במשחקים שלו ויתחיל למלא את חובותיו? מתי הוא יצא מהחדר המשחקים המעופש שלו וימצא אישה? מתי הוא יפסיק להסתגר עם הספרים והסלילים ומפות הכוכבים וכלי הזכוכית, ויתחיל לחיות את החיים שלו?
קאיוס סגר את הדלת בפניה. ביאנקה יראת האל והריקה מתוכן, הוא לא ציפה ממנה להבין את חשיבות העבודה שלו. הוא הרגיש שהיא מאז ומתמיד קנאה בו, שכן הוא היה צעיר ומוכשר ממנה, ושהיא נהנית לחבל בעבודתו בכוונה כדי לכבול אותו להישאר איתה ועם אימם. הוא חזר אל השולחן והסיר את הסדין מעל דמות החימר; הגולם בהה בו בעיניים חלולות, חסרות חיים. ניגוד המוחלט למבטה הרושף של ביאנקה.
לעת דמדומים ביום השני קאיוס חרט את המילה "אמת" על מצחו של הגולם שלו. איש החימר התעורר כמו ילד מגודל ומבולבל שהלך להאיבוד. הוא לא השמיע שום קול, ולמרות זאת קאיוס ידע שהוא סובל בתוך כלא הבוץ שלו. לא מסוגל לשלוט בגפיו המוצקים והכבדים, הגולם ניפץ שורה של מבחנות זכוכית בניסיון לקום על רגליו. רגלו האחת הייתה קצרה יותר מהשנייה, והוא התנועע בגרוטסקיות.
קאיוס צפה במחזה, מרותק מפחד וסקרנות. לפתע הגולם התנפל עליו ושניהם נפלו לרצפה בגמלוניות, בערבוביה של ספרים ומגילות קלף. תחת משקלו העצום של הגולם, זה עשה ניסיון נואש לנקום ביוצרו, קאיוס הצליח לאחוז בעט נוצה שנפל מבין אחד הספרים ולהשחיט את האות א' שעל מצחו של היצור המעונה. הגולם התפורר לעפר בידיו של יוצרו.
קאיוס אחז בגרונו, במקום בו הגולם לפת אותו. היה עליו לצפות שיציר כפיו לא יקבל את מרותו בקלות, והוא כעס על עצמו על שהוא לא התכונן לקראת תגובתו האלימה של הגולם. הוא קם, ניער את העפר מעל בגדיו, ולאחר כמה לגימות ארוכות של יין הוא חזר לבנות את הגולם מההתחלה.
אם התקיפה הותירה בו שאריות של פחד, הוא סילק אותן במהירות, ובמקומם הוא טיפח תשוקה ונחישות חדשים לעבודתו. אך בכל פעם שהרשה לעצמו להירדם בכורסא הרעועה שלו בחמשת הימים הבאים הוא היה חולם חלומות מוזרים ומטרידים. הוא חלם שהוא רוכב בשעה החשוכה ביותר של הלילה בתוך יער שלא נגמר, או שהוא צועד ברחובותיה של עיר בוערת. אך החלום הנורא מכל היה החלום בו הוא נרדף אחרי יצור עשוי חימר שעטה את פניו שלו כמו מסכה.
הוא השקיע את כל מרצו ותבונתו ביצירת הגולם החדש. הוא פיסל את גופו בדייקנות, מלטף אותו בידיו, כמו אבא הרוחץ את ילדו, לוחש לו מילים של כוח וכובל אותו אל מרותו. הוא הציב מראה ליד השולחן, ובעוד הוא והגולם משתקפים בה צד בצד, קאיוס הדחיק ממחשבתו את חלומותיו המוזרים ורתם את כוחותיהם של האור והחושך כדי לעצב את הגולם בדמותו. הוא כפה עליו את עורו החיוור, את איבריו הרזים והארוכים; שיער בלונדיני גדל מתוך קרקפת החימר, ועפעפיים דקיקים כנייר צמחו מעל ארובות העניים הריקות. קאיוס יצר מפנינה וזכוכית עניים ירוקות ושם אותן בראשו של הגולם, משם הן צפו בעולם במבט נבוב וחסר חיים כשל בובה.
כשהגיע העת להעיר את הגולם בפעם השנייה, קאיוס ארז כמה ספרים יקרי ערך בתיק הרופאים שלו ועטה את מעילו. החדר היה חם, וזיעה נטפה במורד גבו בעודו עומד מעל הגולם הדומם. המחזה עורר בו תחושה מוזרה ומופלאה, כאילו נשמתו יצאה מגופו בלילה וכעת היא צופה בו ישן. מצידו השני של השולחן עוד עמדה המראה, וכשקאיוס הסתכל בה הוא בקושי זיהה את עצמו. לאחר שבעה ימים של עבודה נמרצת הופעתו הייתה פרועה, כמעט מטורפת; הוא השתעשע במחשבה שיחד עם מראהו החיצוני, מעט מנשמתו עברה לתוך הגולם.
הוא רכן מעל דמותו שלו השרועה על השולחן ולחש באוזנה את המילים המתוקות שקראו לגולם להתעורר. היצור נשם את נשמתו הראשונה בחדות, עיניו החיוורות – עיניו של קאיוס – נפקחו בפראות, חסרות אונים ומבולבלות. הגולם היה נרגש וכואב, מניע את אבריו בפעם הראשונה, רואה הכל בפעם הראשונה.
קאיוס לא רצה להמשיך להסתכל ביצירתו. כפי שהוא תכנן, הגולם לא ניסה לתקוף אותו הפעם, אבל לראות את עצמו כה אבוד ומפוחד, ממשש את קירות החדר, מרותק לאור הנרות, עורר בו תחושת חוסר אונים גדולה מזו שחש כשאגרוף החימר נסגר סביב גרונו חמישה ימים קודם לכן. הוא שמט נר בוער על ערימה של שרטוטים אסטרונומיים, לקח את ספריו ועזב את המעבדה בחטף.
קאיוס ואן אימהוף נמשה מהמרתף הבוער לעיני כל העיר. הוא הוביל אל ביתו במצב של בלבול, ואנשי העיר שוחחו על מצבו בחרמים וסלידה; זה היה רק עניין של זמן עד שענייניו המפוקפקים של הבן הסורר למשפחת ואן אימהוף יצאו מכלל שליטה, ואולי זו בכלל הייתה התערבות אלוהית בניסויים של הכופר המפורסם שכינה את עצמו מדען ומכשף. אולי עכשיו, לאחר החוויה הקשה שעבר, הוא יזנח את ניסויו השטניים ויהפוך לאיש מהשורה.
הוא נלקח אל טרקלין ביתו על ידי אחותו הדואגת. הוא ישב בכורסא מבלי לזוז בעוד המשרתת מנקה את הפיח מעל פניו, ושתק כשנשאל מה התרחש במעבדה שלו. הוא לעולם לא יהגה מילה באוזני איש, שכן גלמים לא היו מסוגלים לדבר, וביאנקה תספר לכל מי שיהיה מוכן להקשיב שקאיוס מעולם לא חזר לעצמו אחרי התאונה במעבדה.
קאיוס האמיתי צפה במתרחש מצילו של עץ הערבה שמחוץ לבית, נסתר לעיני כל בתחפושת הרופא הכפרי. סוסו בטש באדמה הקפואה, חסר סבלנות לצאת לדרך, אבל קאיוס היה מהופנט אל המחזה שנשקף דרך חלון בית ילדותו. ביאנקה קרקרה סביב הגולם, שהיא חשבה להיות קאיוס, לא מודעת למבטו הצופה של אחיה הקטן.
קאיוס הדחיק את דקירת האשמה שחש לנוכח המרמה שלו, וחשב על העתיד לבוא. הוא אמר לעצמו שזו הייתה התוכנית המושלמת שתעניק אושר לשניהם. ביאנקה תזכה לראות אותו נישא לאיזו אישה נבובה וממלא את תפקיד ראש המשפחה, כפי שהיא תמיד רצתה, והוא יוכל לצאת לחופשי אל החיים עליהם תמיד חלם.
מקבל החלטה לשים את חיו הישנים בידי הגולם שלו ולא להביט לאחור, קאיוס טיפס על גב סוסו בקלילות ופתח בדהרה. כל שמץ של פחד או חרטה נותרו הרחק מאחור בעודו גומע את הרחובות המחשיכים של עירו, שם עשן הספרים והמגילות השרופים עוד היה תלוי באוויר. פעמון הכנסייה צלצל בעקביו, מתריע ונוזף, כאילו מלאכי השמיים הזעיפו אליו את פניהם מבין העננים.
הוא רכב מזרחה אל מורביה וטרנסילבניה, בין צוקי סלע משוננים שהזדקרו מתוך הנהרות הגואשים. הגבעות המכוסות יערות אפלים וצפופים שרצו זאבים בעלי עניים אדומות, ועלטפי ענק מוצצי דם שפיתו את קורבנותיהם בתבונה מרושעת. הוא המשיך דרומה אל איסטנבול, אל הרחובות הצפופים והעתיקים, שם רוחות יללו בין בתים שרופים ולחשו סודות עתיקים בין חומות המסגדים. הוא חצה מדבריות אינסופיות כמו הזמן, שם החול החם זלג תחת רגלי הגמלים ביום, ובלילה צבואים שרו מנגינות עצובות שנישאו על הדיונות הכסופות.
הוא בילה חמש שנים בארצות ערב, שפ האגדות והסיפורים התעוררו לחיים בלילות, ורוחות רפאים מעונות רקדו לאור האש בדמויותיהן של נשים יפות, מפתות אותו אל מישורים של אופל ומסתורין. מטושטש מאדי החשיש והקסם המשכרים, הוא פנה אל מצרים, שם פירמידות צפונות סודות התנשאו אל השמיים כמצבות לזכר תפארת העבר, ותנינים שמרו בסבלנות אין קץ על מקדשים עתיקי יומין ששפעו קסם שהיה ישן כמו העולם עצמו. ספינות נשאו אותו במורד הנילוס אל יערות וג'ונגלים שעינו של האדם הלבן לא שזפה, ועוד נותר בהם הקסם שבבריאת העולם, קסם של דם ואקסטזה, שאת רזיו לימדו אותו הילידים העירומים.
הימים נשאו אותו אל הודו וסין, אל מקדשי הזהב ודרקוני האבן פעורי העיניים, אל האיים הפראיים ואל הצפון הקפוא, אל השמש, רחוק יותר משהוא ידע שאפשר להגיע. הוא נדד בין איים שורצי קללות ומפלצות, השמש קופחת על עורו הלבן וחורשת בו קמטים בטרם עת.
המסע הארוך נתן בו את אותותיו. שיערו וזקנו התארכו לפקעות סבוכות של חוטי זהב, פניו מוכות השמש והרוח איבדו את חיונותם הילדותית והפכו שקועות וקודרות, בעוד עיניו מלאו אור חסר גיל. שנים של בדידות עיצבו אותו כמו אותו גולם שהוא יצר לפני שנים, הופכות את קולו המלאכי לצליל צרוד, ומילות הכישוף שלחש הדהדו כמו רעם.
הוא נדד בימים במשך שנים, עד שהמיית הגלים והסיפון המתנדנד הפכו לביתו החדש. בלילות הארוכים שהוא בילה בקריאה לאור העששית בתאו הספון עץ, האהבה שמילאה את קאיוס לאורך שנות מסעו, האהבה לידע ולקסם, החמיצה והפכה לבדידות וניכור. הים היה כל כך גדול, מלא בכל כך הרבה קסם ובכל כך הרבה ריקנות, וקאיוס הרגיש כאילו כוחותיו עוזבים אותו ושוקעים אל המצולות. הוא הרגיש לכוד, כמו שבעבר הרגיש לכוד בביתו. בניסיון נואש להיזכר בטעמו של הקסם הוא עורר סופה נוראה שהטביעה את סיפנתו.
הטירוף נאץ בו את ציפורניו לאחר שהסופה הרעבה בלעה את כל צוות הספינה, והוא נותר להיסחף לבד בימים של טירוף. בחלומותיו הקודחים, תחת השמש הקופחת, הוא הרגיש את ביאנקה לצידו, מצננת את מצחו הבוער, נוזפת בו על טיפשותו ומנחמת אותו. הוא נסחף אל החוף בהבנה שהמסע שלו צריך להגיע לסופו.
במהלך שנות מסעו הוא חלם רבות על הבית שהשאיר מאחור. הוא חלם על ילדותו, על אחותו ואימו ואביו שהלך לעולמו לפני שנים רבות. הוא חלם שהוא חוזר הביתה ומגלה שאימו הלכה לעולמה בזמן שנעדר, והוא לא הספיק לומר לה מילים אחרונות. בחלום אחר, הוא שב אל הערב בו עזב וצפה בביאנקה ובאימו מטפלות במסירות בגולם המבולבל שלו; בחלום הוא חש חרטה עמוקה על הרמייה שלו, אבל כשהוא ניסה לגשת אל החלון ולקרוא בשמותיהן הן לא ראו ולא שמעו אותו.
בכל פעם שהתעורר משנתו הוא חש רדוף על ידי אהבתו אל ביתו ומשפחתו, שצפה וחזרה אליו לאחר שנים בהן אהבתו השנייה, האהבה לידע ולקסם, שיסעה כל מחשבה או רגש אנושיים ששכנו בתוכו. הוא ניסה להיזכר מתי החל לאבד את אנושיותו. האם הכל החל כשהוא נחשף אל אמנות הכישוף, ילד צעיר ותמים שלא הבין את מחיר הכוח שהוא חמד? האם הוא באמת חשב שכל הכוח הזה לא יגבה ממנו מחיר?
לאחר שלוש עשרה שנים של נדודים הוא הבין שעליו לחזור הביתה. הצבעים של ארץ הולדתו קראו לו; הירוק העמוק של היערות, לובן השלג בחורף, צבען האפור של חומות עירו, הצהוב הבוהק של פרחי האביב הנדירים, הסגול העז של הווילונות בטרקלין ביתו, שנחרטו בזיכרונו מילדות. החרטה על העזיבה, על הסבל שהוא הסב לנשמה שהוא כבל אל גופו של הגולם, הניעה אותו חזרה אל הארץ שאהב.
הוא חזר ביום אפור. פעמוני הכנסייה צלצלו, כמו ביום בו עזב, ושלג צנח מהשמיים כמו עפר הספרים השרופים מאותו היום. הרחובות המרוצפים אבן והבתים הצפופים לא השתנו. הוא עבר בהם כמו משב של פתיתי קרח, בלתי נראה לעיני אנשי העיר, שפעם הכירו את פניו.
ברחוב הראשי הוא ראה רוח רפאים. לרגע הוא חשב שזה מוכרח להיות כישוף, תעתוע שנועד לבלבל אותו, אשלייה מחוכמת שיצאה תחת ידו של מכשף אחר. אך במהרה הבין שהדמות שלפניו היא לא זיכרון ישן של אחותו שלובש בשר וגידים לפניו, אלא ביאנקה האמיתית, צועדת לקראתו במורד הרחוב מבלי לראות אותו.
הוא אחז בה כשהיא חלפה על פניו. היא תקעה בו את אותו מבט נרגז, ארסי, שהוא כבר הספיק לשכוח. זו באמת הייתה היא – מבוגרת בשלוש עשרה שנים, עדיין רווקה – אבל זו הייתה היא.
הוא התחיל לבקש ממנה שתסלח לו. הוא רימה אותה, ניצל את אהבתה אליו כדי לנטוש אותה לבדה ולצאת להגשים את חלומות הילדות האינפנטיליים שלו. היא משכה את זרועה מידו ואמרה בתקפות מנומסת, סליחה, אדוני, אני לא מכירה אותך.
זה הוא, קאיוס, אחיה. השריפה במעבדה הייתה תעתוע, אחיזת עיניים. אבל עכשיו הוא חזר הביתה –
אחיה מת, היא הסבירה בנחרצות. הוא מת לפני שתיים עשרה שנה, שנה אחרי התאונה הנוראית שצילקה אותו.
"אתה בטח מתבלבל," ביאנקה אמרה באותה רכות עוקצנית בה היא פנתה אליו מאז ומתמיד והמשיכה בדרכה, מותירה אותו לבד בשלג.