143 – שדות – יותם רשף

שדות
פתאום קלטתי שיהלי לא שם. נשכבתי כמו כולם במיטה ועצמתי את העיניים. רק במחשבות האחרונות, ממש רגע לפני החלום, רק אז הבנתי שהוא לא היה שם, כל היום. בין כל המשימות והריצות לא חיפשנו אותו אפילו פעם אחת.
שכבתי על הכרית המעוכה. אמא הייתה במטבח ושטפה את הכלים מארוחת הערב. נזכרתי ביום הרגיל הזה, במשמרת הארוכה, באיך ישבתי עם אור אחר כך, ובסידורים לקראת ארוחת הערב. מה היה עם יהלי?
קמתי והתחלתי לרוץ. בחוץ ראיתי את כולם לבושים בפיג'מות או בתחתונים. חבורת נערים ונערות אבודים. פנסי הרחוב נדלקו לפני מספר דקות, ועוד לא היה ממש חשוך. ידענו כולנו לאן לרוץ. ידענו גם כמה זמן נשאר לנו. חצינו את העיר והמשכנו בדרך הרחבה אל הצוק.
כולנו עצרנו נשימה. הוא כבר עמד שם, על הקצה, וחיכה, אבל לא לנו. הוא היה נער גבוה ורזה, מבוגר יותר מכולנו, אבל עדיין רק נער. הידיים והעיניים שלו רעדו. גם האדמה רעדה. רציתי לומר משהו, כולם רצו, אבל הוא כבר צעד אל האוויר. ברגע אחד הגוף שלו פשוט נעלם.
עמדנו שם ושתקנו.
סתיו עמד הכי קרוב, וקצת הסתיר לי. אביב היה לידו. הם הביטו אחד בשני, וגם בי. לא היה מה לומר. ניסיתי לדבר, אבל גמגמתי. עוד התנשפתי מהריצה. השמש עמדה מולנו, בקצה האופק. מאחוריי שמעתי מישהו בוכה. מישהי מלמלה משהו וזה הלחיץ אותי. אולי זאת הייתה אור. כאב לי הראש. הגענו מאוחר מדי. אם היינו נזכרים רק כמה דקות לפני…
התקרבתי לקצה והבטתי מעבר. התהום הייתה עמוקה מדי בשביל שאראה משהו.
"מה עושים עכשיו?" שאלתי, אבל לא היה מי שיענה. כולם הסתובבו המומים, ותוך כמה דקות המקום היה כבר מלא מבוגרים ורעש. ראיתי ביניהם את סתיו, המום כמוני. לא הצלחתי לזוז. שמעתי מישהי מתקרבת אליי. זו הייתה אור. לא אמרנו כלום, היא רק התקרבה וחיבקה אותי. הנחתי את הראש עליה. עמדנו שם ככה, בלי לזוז, מביטים על הצוק, ואז נפרדנו. כבר היינו צריכים לחזור.
למחרת כולם התכנסו. עמדנו ברחבה ליד המסעדות, עוד לא מצאו אותו אז לא היה מה לקבור. רק עמדנו ושתקנו ומנהל הפנימייה אמר כמה דברים. גם אמא הייתה שם אבל ידעתי שזה לא ממש עניין אותה. אני בעצמי לא הצלחתי להקשיב לשום דבר. גם אחר כך, כשבאו אליי וניחמו אותי. פשוט לא הצלחתי. המשכתי עם המשמרות כרגיל, כל יום בשדה. למרות שהציעו לי לקחת הפסקה. פשוט לא היה לי משהו אחר לעשות. לא חשבתי יותר מדי על כלום. הימים שלי נזלו כמו איזה יום אחד ארוך. אמא שאלה אותי כל הזמן שאלות והחליפה אותי בקניות, אבל ידעתי שהיא אף פעם לא אהבה כל כך את יהלי.

בערב השלישי שכבתי במיטה. הלילה ירד, ועדיין היה קצת אור. עוד היו אנשים שהסתובבו ברחוב.
שכבתי ולא הצלחתי להירדם. בהיתי בתקרה וראיתי אותו, את ההליכה שלו ואת המבט שלו כשהוא הסתכל עליי. לא בכיתי ולא הגבתי. רק שמעתי אותו מדבר. שמעתי את הדברים שהוא אמר על עולמות אחרים, מעבר לקצה. היה לו ברור שיש יותר מדרך אחת לקלוט את המציאות, שיש יותר ממציאות אחת. הוא דיבר המון על הרצון שלו ללכת אל מעבר למה שקיים.
איך יכולתי לתת לזה לקרות? הרגשתי טיפש ומעופף. אם מישהו היה נמצא איתי שם, גם הוא היה חושב ככה, למרות שאני ממש לא כזה. זה היה רק יום כזה, עמוס ומוזר. לעזאזל! כל המחשבות האלה ממש לא עזרו. הייתי חייב לעשות משהו.
היו לו כוחות, ליהלי. זה היה לי ברור מאז שהוא הגיע. הוא גם הראה לי אותם. הייתי בטוח שזה מה שזה היה. הם עוד לא מצאו אותו. פשוט כי הוא נעלם. ידעתי. הוא השתמש בכוחות שלו כדי להגיע מעבר.
ידעתי שעוד יש סיכוי למצוא אותו. החלטתי לקום מוקדם בבוקר ולחפש.
נרדמתי וקמתי. הבוקר הגיע, שמתי לב שהשמש בדיוק באותו המקום כמו אז, ממש בקצה המערבי של השמיים.
יהלי תמיד היה חבר שלי לבד, אבל לא רציתי להיות לבד עכשיו. יצאתי החוצה. אולי מישהו ירצה להצטרף. אולי אור שם. ירדתי למטה, לרחבה ליד המגרשים. בכניסה הייתה חבורה של בערך עשרה נערים. סתיו ואביב לא היו שם, וגם אור לא הייתה. הם נשענו על הגדר, מרוחים, לא מתוחים. מישהו החזיק כדור בין הרגליים, אבל הם לא הזיעו. הם רק דיברו. כל כך אדישים.
התקרבתי. התכוונתי להגיד משהו, אבל מעיין כבר פנתה אליי.
"מה איתך, תום?"
"בסדר. תקשיבו–"
"תום, חשבנו… מה דעתך… אתה רוצה אולי להצטרף אלינו למשחק היום?"
היא חיכתה לתשובה שלי. לא האמנתי. איך הם מסוגלים לחשוב על משחקים? סתם יושבים פה, כאילו לא קרה כלום!
"לא תודה."
הבנתי שעדיף לי לחפש לבד. אז פשוט הלכתי.
"לאן אתה הולך?" אמא צעקה לי מלמעלה כשעברתי ליד הכניסה שלנו.
"קבעתי עם אור."
היא איחלה לי יום טוב בקול הזה שלה, של הבוקר. רצתי משם. חשבתי להגיד משהו, אבל היא באמת לא אהבה אותו, זה לא היה העניין שלה.

השעה הייתה שש וחצי. היו לי עוד שעתיים וחצי עד שהייתי צריך להגיע לשדה. איפה ראיתי אותו בפעם האחרונה? הסתובבנו בעיר בשבוע שעבר. יצאתי לעיר. הגעתי לרחובות הארוכים של המרכז. בדרך חשבתי שאולי אראה מישהו שירצה להצטרף אליי, שמחפש גם. אף אחד. בכל מקרה, הוא תמיד היה חבר שלי לבד.
הסתובבתי. חיפשתי בכל פינה. עליתי על הגבעה והסתכלתי על הבניינים. ברווחים ביניהם ראיתי את היער מסביב. פתאום השתלט עליי רעיון מטורף. רציתי להפיל בניין. רציתי שהוא יקרוס וישאיר כזה חור שיהיה אפשר לראות דרכו. את כל מה שנעלם!
לרגע אחד באמת האמנתי בזה. רצתי לתוך הקיר. חשבתי שאם לא אהרוס אותו, אולי פשוט אעבור לאן שיהלי הלך, איפה שזה לא יהיה.
כמעט עברתי, הרגשתי שהיד נכנסת קצת, אבל התנגשתי בקיר ונפלתי אחורה.
הבניין רעד קצת, אבל חוץ מזה לא קרה שום דבר. מה אתה עושה? תשתלט על עצמך! זרם אנרגיה שרף את כולי, מהגרון עד האצבעות. זה היה כוח שלא ידעתי איך לשלוט בו. אני באמת לא כזה, אני ממש זהיר עם כל העניין הזה בדרך כלל. לפעמים אני פשוט לא מצליח להירגע.
נמאס לי מהר מאוד מכל ההסתובבות הזאת, ולא מצאתי כלום בשום מקום. אולי צריך ללכת לים, חשבתי. אולי שם הוא יהיה.
ירדתי באחת הסמטאות עד שהגעתי לרחוב הגדול. שם התחיל השביל שהוביל לנחל. אור הייתה צריכה להיות איתי כאן. איפה היא יכולה להיות? שאלתי את עצמי. ביחד היינו מוצאים אותו בקלות.
הייתי יחף, אבל אני רגיל לוואדי, והלכתי לאט. משם התחילה הירידה עצמה לחוף. המדבר היה שקט. שני כלבים גדולים נבחו על הדופן השנייה של הוואדי.
"כשאני אעלם, אעלם לבד. אסור לסמוך על אנשים."
יהלי היה אומר לי את זה כל הזמן. זה היה די מצחיק, כי היה חשוב לו לומר לי את זה, ואני הייתי סוג של איש. בכל מקרה, הפעם זה לא ממש הצחיק אותי.
הוא הגיע אלינו לפני ארבע שנים, לבד. אני חושב שהוא היה אז בן ארבע עשרה. בגלל זה אף אחד מהמבוגרים לא התחבר אליו אף פעם. לא הייתה לו משפחה ולא כלום. אני זוכר שהוא היה יושב ליד הנחל כל היום, ושתהיתי מה יש למישהו לעשות כל כך הרבה זמן לבד. דאגו לו לחדר בפנימייה, ואז היו חייבים לתת לו גם תפקיד. הוא היה צריך למלא את החובה שלו, כמו כל נער בעיר. אז למרות שההורים שלנו לא אהבו את זה, החליטו שזה ייתן לו הזדמנות להשתלב ולהתפתח, ונתנו לו להשגיח על שדה. הוא דווקא היה ממש טוב בזה. ככה הכרנו. הוא היה המשגיח שלי.
בדרך עלתה לי מין מחשבה שאם אתרחק מדי, לא יהיה לי שום סיכוי למצוא אותו. אם כבר, הייתי צריך להתקרב. "יהלי!" קראתי. ההרים החזירו הד. כמה אבנים קטנות התדרדרו אל תוך המים המסריחים של הנחל. שוב האנרגיה הזו יצאה ממני. בכל פעם שזה קרה, כאב לי הראש. אמרתי לעצמי שאני צריך להיזהר.
הגעתי למטה, לחוף.
"הוא הלך," מלמלתי. הגלים עלו וירדו, ונראה לי שהם נהיו חזקים יותר כשהתקרבתי. המרחק עד האופק היה ממש קצר. עד האור האחרון שעדיין היה תלוי בין לבין. מה עם אור? איפה היא? הרוח הייתה כל כך קרה.
אני חייב לעשות משהו! בעטתי באיזה גל. אולי יהלי שם במקרה. הגל רק חזר אחורה ונשבר. גם הים היה שקט. זה באמת חירפן אותי. פתאום ראיתי שהשעה הייתה כבר עשרה לתשע והייתי חייב לרוץ מהר לשדה.

רצתי עד שהגעתי. כל הילדים חיכו בשורה ליד השער.
אני כבר שנה וחצי שם. מאז שנכנסתי לסבב. כולם נכנסים בגיל שלוש עשרה. זה כדי שנפתח אחריות ונתרגל לעבודה לפני שאנחנו נהיים ממש חלק מהקהילה הבוגרת. זה מה שאמא אמרה לי. נראה לי גם כי זה פשוט יותר זול. בכל מקרה, מאז שהתחלתי אני בשדות, משגיח על הקטנים, פשוט כי אני טוב בזה, ואני גם די נהנה מזה. השדה שלי הוא החמישי בשורה, וסמכו עליי מספיק כדי לתת לי אותו לבד.
העברתי את הכרטיס ופתחתי להם את השער. הקטנים היו בני חמש והגדולים בני עשר. קטנים ממני בערך בארבע שנים. הם התפזרו לכל הכיוונים, כמו שהם עושים תמיד, תופסים עמדות וקוראים זה לזה. לא היו שום כיסאות ושום מכשולים, אז הם יכלו לרוץ כל היום וכמעט אף פעם לא להיפצע. בדרך כלל, בתור התחלה, הם רצו אחד אחרי השני בלי שום סדר, ואחר כך התאספו בקצה, שתו וחזרו לשחק בצורה קצת יותר מאורגנת, עם תופס וחוקים. אני רק הייתי צריך לשמור. לראות שכולם בסדר, שאף אחד לא נפצע או נעלב.
עמדתי באמצע, כרגיל. לפעמים היו לי שיטות שלפיהן סיירתי. הפעם רק הלכתי במעגלים, כי באמת לא היה לי כוח. רק חיכיתי שזה ייגמר. ניסיתי להיות ערני, להתרכז בכל הרעש. באמת שזה מסובך כשיש לך כאלה עניינים בראש. הוא לא כאן. הוא לא כאן. אז איפה הוא? איפה העולם מחביא אותו? איך לעזאזל מגיעים מעבר? נעצרתי ובדקתי שאף אחד לא רואה. הייתה לי התפרצות אנרגיה מהידיים ששרפה את הקצוות של העלים מסביב. זה לא הפסיק, אז פשוט לקחתי את הידיים שלי ודחפתי אותן לאדמה. זה הכאיב לי נורא בציפורניים. תשתלט על עצמך!
הצעקות של הילדים המשחקים היו כל הזמן מסביב. ידעתי להבדיל בין צהלות וצעקות של כאב, וזה נשמע לי בסדר, אז בינתיים נשארתי ככה, עם הידיים. עד שהן ירגעו.
"מה אתה עושה, תום?"
נבהלתי. הסתכלתי וראיתי את רון מעליי. הוא היה ילד בן שמונה וחצי. הוא נאחז בשיבולים והתנדנד מצד לצד. הידיים שלי כבר נרגעו, אז קמתי מהר ונעמדתי מולו, שני ראשים מעליו.
"כלום. חיפשתי משהו."
"מה חיפשת? אתה בסדר?" הוא היה ילד קטן שאהבתי מאוד. לא היה לי אכפת לענות לו.
"מישהו שאני מאוד אוהב. הוא לא נמצא בשום מקום."
"בטוח? בכלל? מתי זה קרה?"
"זה קרה הבוקר. אתה מבין? אני לא מוצא אותו."
"איפה חיפשת?"
חשבתי לרגע. "בים ובעיר. אבל זה לא ממש חשוב. כל השדות והבתים והכול, הם נורא קטנים. אין סיכוי שהוא כאן."
רון נעצר. הוא ניגב גושי בוץ קטנים מהידיים שלו על המכנסיים.
"אולי הוא בכלל ביער, או בדרך להר?"
"אני לא חושב. כל המקומות האלה קרובים מדי."
"מה? ההר ממש רחוק!"
"כן, אבל הוא לא שם." קצת כעסתי. "זאת הבעיה, כי זה לא חשוב בכלל איפה הם. זה באותה צורה. הכול באותו צבע."
"אז איפה יכול להיות? "
"במקום אחר, בסדר?! באדמה אחרת!"
"אני בכלל לא מבין אותך."
שתקתי. ראיתי שאני מבוהל.
"אה… אני מצטער." הסברתי שזה יום ממש גרוע.
הוא התקרב אליי וחיבק אותי. ככה, עם כל הבוץ. חיבקתי אותו בחזרה, אבל הראש שלי כאב.
"בוא נלך לחפש אותו ביחד! תגיד לי איך קוראים לו, אני אקרא בשם שלו!"
שתקתי. הוא חיכה לתשובה. מישהי צעקה להתאסף במאגר.
"אולי כדאי שתלך לשחק. אני אקרא לך כשאתחיל בחיפושים." הוא היה קצת עצוב, אבל גם מאוד רצה לשחק. תוך שלוש שניות כבר נעלם משם.
מסובך מאוד להסביר לאנשים את כל העניין הזה, חשבתי לעצמי. ידעתי שאין ברירה, ושאני חייב להתרכז ולהמשיך לבד.

"מה שלומך? הכל בסדר?"
אבא של אחד הילדים עמד וחייך אלי, קצת נבוך.
"בסדר. כן."
לא הכרתי אותו מספיק טוב בשביל להגיד משהו.
"אם תרצה לפנות אליי בכל נושא, אתה מוזמן."
חייכתי אליו והודיתי לו. הוא חייך שוב והלך.
הם צעדו בשורה במעלה השביל, בחזרה לשכונות. חמישים צעדים משם, והם כבר נעלמו כולם. סגרתי את השער. השמיים היו עמוקים כמו ים צלול. הסתכלתי וראיתי עננים מרחפים שם. ממש גבוה. הכול נראה לי אותו דבר. רק השמש בקצה המשיכה להיות לא קשורה.
שמעתי רעש מהגדר. כדור שנבעט. מישהו שיחק שם בכדור עם עצמו. כשהסתכלתי ראיתי שזה גיל, עוד נער שגר לידי. גם הוא רץ אית בערב ההוא. הכדור עף אליו מהגדר והוא רץ והסתער עליו, בעט אותו בטירוף קדימה, ככה שוב ושוב. מוזר שהוא היה כאן, ועוד לבד. משחק ככה, כאילו לא אכפת לו. כאילו לא קרה כלום. הוא אפילו לא שם לב שאני ליד. התכוונתי ללכת, אבל אז ראיתי שהוא מסתכל עליי. הבטנו אחד על השני כמה שניות. החלטתי לפנות אליו.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"רציתי לשחק לבד. ואתה?"
"אני מחפש."
"מחפש מה?"
הוא לא חשב על זה. הוא לא חשב מה יכולתי לחפש. הולך לו לשחק בכדור ושואל אותי שאלות נימוס מעצבנות, כאילו הוא מתעניין. הייתי כל כך עצבני, שפשוט הלכתי משם. הוא לא קרא לי ולא הגיב, פשוט חזר למשחק. אולי הייתי באמת היחיד שאכפת לו.
הייתי צריך לחזור הביתה, להכין ארוחת ערב, אבל ידעתי שאמא תוכל להסתדר בלעדיי. היא תחשוב שיצאתי לסיבוב, שאני מבלה או משהו. יכולתי בקלות להיעלם עד הארוחה, אז יצאתי. ידעתי שאני חייב להתרחק מהעיר, ושאני חייב להיות לבד.

הלכתי משם. הידיים שלי עוד כאבו קצת. הדרך התפצלה לשתיים, ופניתי רחוק מהעיר. לא ידעתי לאן אני רוצה להגיע, אז פשוט התחלתי לרוץ. הגעתי לתחילת הנחל. לא זה שהייתי בו הבוקר, אחד רחב יותר, שהתעקל בסיבוב רחב עד הים. רצתי. הגבעות היו עגולות ובאותו הגובה, אז הן נראו אותו דבר. האבנים נחו כמו בשדה. הרגשתי שאני מביט על משיכות של מכחול. הרגליים שלי דילגו בחול וכמעט לא השאירו סימנים. צבעים על בד שאתה לא יכול לגעת בהם, אלא רק להסתכל דרך החלון של העיניים שלך ולהרגיש רחוק משם. להרגיש לבד לגמרי. רצתי מהר, בלי לראות לאן.
אולי הייתי החבר היחיד של יהלי. אולי כל השאר היו טיפשים מדי בשבילו. הם הגיעו לצוק במקרה בערב. משחקים במגרשים ובגדרות. אני היחיד שיכול להסתדר עם זה. שוב חשבתי על אור. מה איתה?
האדמה הייתה רכה, כמעט טובענית. דילגתי עליה בירידה. הנחל הארוך ירד בלי הפסקה, והוא נראה לי רחב ופתוח כל כך, עד שנאבדתי בהכול.
הזמן עבר לאט, אבל בלי שום הבדל. דקה ושעה הרגישו אותו דבר.
ניסיתי להיזכר במילים שיהלי אמר לי, במשפטים.
"כולם רצים מאחורי מסך עשן. אתה לא מרגיש?" זו הייתה שורה שהוא חרט פעם על סלע. הרגשתי את העשן ואת הריצה סתם. החול נשפך מתחתיי וזרם, ואני נשפכתי איתו, עד שמצאתי את עצמי, בלי שהרגשתי, ממש על סף הגלים. לא יכול להיות שזאת האדמה היחידה, הרגשתי. פשוט לא יכול להיות.

לא היו בחוף הרבה אנשים. כשהייתי בבוקר הייתה שם משפחה אחת שישבה על המים. עכשיו היו יותר, שלוש חבורות, אבל הם לא הרעישו, אז זה היה בסדר. בכל מקרה לא רציתי ללכת לכיוון שלהם. התחלתי לצעוד צפונה. היו כמה יישובים קטנים רחוק משם, על הרכס. חשבתי להתרחק. להגיע עד ההרים ומעבר להם. אמא תחשוב שיצאתי. אני אוכל ללכת עד מחר בבוקר.
כבר לא רצתי, הלכתי לאט יותר. הפכתי אבנים ובעטתי בצדפים ובגלים. צעדתי מצד אחד לצד השני של החול, הלוך חזור, בזיג-זג. רק להמשיך.
ליד אחד הפלגים הזורמים ראיתי מחצלות פרוסות בצפיפות, ושלט מותקן לידן. ישבו שם גברים ונשים, ואישה אחת קראה לכולם להסתדר. זו הייתה עמדת הסברה על תרגול רוח ונפש. בשלט היה הסבר מפורט. היא קראה לי להצטרף והתחילה להסביר שכולנו צריכים להתחבר לעצמנו ואחד לשני. היא הורתה לנו לנשום, ולדמיין את הדבר שהכי היינו רוצים בעולם.
התיישבתי. מה לדמיין? חשבתי עליו, אבל העיניים שלי התמלאו שחור. ניסיתי לדמיין אנשים אחרים, את אור, או אמא, איפה הן? הרגשתי רק איך הצוק שמולי נופל, קורס לתוך המים ומעלה גלי ענק של אבק וחול. הרוס לגמרי.
אולי עברו שעות. פקחתי את העיניים וראיתי את קיר האבן רועד.
"אולי כדאי שתפסיק," מישהי פנתה אליי והחזיקה בי בכתף. רעדתי מהמאמץ, אבל הפסקתי. הסתכלתי, וראיתי שזו אור. ברגע אחד הגוף שלי נרגע.
היא הייתה נערה גדולה עם הרבה רצון בעיניים. קמנו שנינו והתיישבנו על החוף, קרובים אחד לשנייה.
"מה איתך? מה זה היה עכשיו?" שאלה.
הייתי צריך להסביר לה. היא אולי הייתה יכולה להבין.
"אני לא מוצא חיבור בין שום דבר. אור, שום דבר לא מתחבר לי."
"זה טבעי. עברו רק ארבעה ימים. גם לי זה לא נתפס."
"לא, לא. אני לא מוצא שום קשר. זה אף פעם לא קרה לי. אני רק הולך ומסתבך ומחפש ולא משנה מה, אני לא מוצא."
היא לא ענתה מיד. "זה עצוב," אמרה, חצי לי וחצי לעצמה.
לרגע זה באמת היה עצוב. רק עצוב. לא מפחיד או מייאש, או תלוש או חלול כמו שהרגשתי לפני כן. פשוט עצוב. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי, והנחתי את הראש שלי על הכתף שלה. רציתי שהיא תגיד עוד משהו.
"איפה היית כל היום? היא שאלה.
"חיפשתי אותו"
היא הסתכלה עליי וראיתי שהיא לא מבינה. פתאום חשבתי שגם אני לא ראיתי אותה כל היום. ובכלל כמעט שלא מאז שיהלי נעלם.
"איפה את היית היום? מה את עושה פה?"
"הייתי אצל חברים ביישוב פה. בערב כולם נפגשים, אני הולכת להצטרף אליהם."
היא הייתה בדרך. פשוט בדרך לעוד מסיבה. ממסיבה אחת לאחרת. לא חיפשה אותי, זאת אומרת, את יהלי. אפילו לא חשבה לחפש.
קמתי. אמרתי שאני צריך ללכת. שאני ממהר.
"לא תצטרף אליי?" היא שאלה. זה רק עצבן אותי עוד יותר. כאילו רק כדי לשאול.
"להתראות, אור."
קמתי והיא אפילו לא התנגדה. פשוט הלכתי.
יכולתי ללכת עכשיו במשך חודש ולא היו שמים לב. אמא בכל מקרה תהיה עסוקה בכל הסידורים שלה. אור תעבור ממסיבה למסיבה. פתאום עלה לי רעיון חדש. ידעתי איך להגיע ליהלי.
לא הייתי ביישובים, אפילו לא קרוב. היה שם פיצול של הדרך למעלה, עם מדרגות אבן שהובילו לדרך הגדולה. זה היה צומת די מרכזי. עליתי במדרגות בלי להרגיש בכלל. ידעתי לאן. פשוט ככה.
אחרי המדרגות, על המצוק, התחילה החורשה. כמה צעדים פנימה, ולא היה שום סימן חיים, רק דמדומים. רק השמש ששקעה הלכה אחריי, איטית אפילו יותר ממני. בכל פעם שהרמתי את הרגל, חתיכות בוץ עלו וריחפו סביבי. יכולתי לתפוס אותן, אבל כבר לא רציתי.
הגעתי לקצה. משמאל נפרש המדבר ומימין החוף. מולי נעמדה העיר ומאחוריי החורש. זה היה הצוק, הקצה.
אביב עמד שם. הוא חיפש את סתיו.
"רק אתה כאן?"
הוא ענה שכן. שסתיו אמור להיות פה. הוא ראה אותו רץ לכאן ושהידיים שלו זהרו. אם הוא לא ימצא אותו, אז באמת שאין לו כבר מושג.
הוא לא דיבר איתי יותר מדי, רק חיפש בהיסטריה. הוא חצה את השביל הלוך ושוב, הסתובב כמו סביבון. התנועות שלו סימנו קווים דמיוניים, כמו צורה מקושקשת,אקראית.

רק פעם אחת יהלי דיבר על עצמו, כשישבנו על הגדר וכולם כבר הלכו. על המשפחה שלו. הוא סיפר על אבא שלו, איך בוקר אחד הוא פשוט נעלם.
"אלוהים, כמה אהבתי אותו. וברגע אחד, הבן זונה פשוט לקח את עצמו וברח. אתה מבין איך אנחנו כלואים בחושים שלנו? ברגשות שלנו לאנשים? אני חייב לברוח."
עכשיו ידעתי שהוא צדק.
ביום ההוא הוא הראה לי את הקסם שלו בפעם הראשונה. הוא סיפר לי שכשהוא רצה להיזכר, הוא יצר צורות מהעננים או מהגלים. אז הוא שינה מולי, בפעם הראשונה, צורה של פרח. הוא הסביר איך הוא פשוט לוקח את כל מה שנמצא בתוכו וכמו זורק את זה החוצה. הוא גם ניסה ללמד אותי. ישבנו עד הערב וניסינו. הייתה לי את האנרגיה הזו בתוכי, אבל אף פעם לא הבנתי איך לשלוט בה. בכל פעם שנפגשנו, ביקשתי שננסה שוב. הוא היה אומר שפשוט צריך לעצור ולהרגיש את זה בוער בך. עכשיו הבנתי אותו. זרקתי את עצמי. אבל העניין כבר לא הלהיב אותי.
מרחוק דמיינתי קול צעדים, ריצה. צעדתי דרך הצורה המקושקשת של אביב ודרך השביל שנהיה רך. חשבתי לעצמי שאם היה כאן קיר, הייתי יכול לעבור דרכו בלי לשים לב, וגם דרך גלים, עד שכל הגוף שלי היה מלא מים. האדמה של הים הייתה רכה והייתי משוטט בה, ואם היו חפצים, הם כבר היו מתפרקים בשנייה, מתערבבים עד שלא היה אפשר להבדיל ביניהם. אבל הייתה רק אדמה יבשה, ורק קצת בוץ וזיעה וחתיכות קטנות של צמחים מתים, שריחפו סביבי, ואני רק עברתי.
השמש סוף סוף התחילה להיעלם. הקול של הצעדים התחיל להתחזק, צעדי ריצה דמיוניים של ילדים.
איזה הד משונה של אז.
אבל גם מזה לא היה לי אכפת. הגעתי עד לקצה, לצד השני. מרחוק ראיתי פנים, את הפנים של יהלי. כאילו הוא עומד שם בין העננים ומחכה לי. בערתי כולי. האדמה התפרקה והשמש נעלמה. הבוץ ריחף וכיסה אותי. הרגל שלי צעדה אל האוויר.

משהו הדף אותי אחורה. לרגע לא ראיתי כלום. זוג ידיים קטנות תפסו את הרגל שלי. החזה שלי נמחץ אל האדמה, כשעל הגב שלי היו שניים או שלושה או ארבעה ששכבו לאורך ולרוחב. הידיים שלי נמתחו לכל הצדדים.
היו המון קולות. שמעתי את הקול של רון ביניהם, ממש קרוב לאוזן שלי, בוכה וצורח. גם את הקול של גיל מעליי. גם את הקול של אמא, רחוק יותר. האדמה והחתיכות של הבוץ התערבבו. ניסיתי לקום ולא הצלחתי. ראיתי בין כל האיברים את הקצה, אבל הייתי עסוק מדי. לא הבנתי מה קורה. גם אור הייתה שם. הם עמדו במין גוש כזה, הסתכלו עליי, עם דמעות בעיניים. קראתי לעזרה, וברגע אחד הרימו אותי אל תוך חיבוק אחר, אבל הרגליים שלי כאבו ושוב נפלתי קדימה אל האדמה.