145 – ערעורי לב – יעל רון

ערעורי לב

״זה לא קרה אף פעם. אני נשבעת לך״
״אין לך ממה להילחץ״ איימי שומעת את קולה המרגיע לפני שהיא נרדמת ״הכל יהיה בסדר״.

ביומיים הראשונים היא הייתה בטוחה שמדובר בשפעת; חולשה, כאב בטן וחוסר ריכוז. לכן יצאה מהמשרד בצהרים והלכה לישון עד הבוקר למחרת. היא קמה כרגיל ועד הצהרים הכל היה טוב, אבל אז ההרגשה הזו חזרה, והיא שוב הלכה הביתה ונכנסה למיטה עם כדור נגד כאבים וקצת רחמים עצמיים. הפעם היא לא הצליחה להרדם, ובזמן שהתהפכה מצד לצד וניסתה לעשות סדר בלופ המחשבות, הצליחה לקשר בין התחושות המוזרות לבין הפגישה עם דניאל.

״זה קצת מביך״ איימי הסבירה לרופאה אליה הפנתה אותה ברנדה ממשאבי אנוש ״אני ממחלקת ערעורים, וכבר שלושה ימים שאני סובלת מהתרגשות וחולשה בכל פעם שאני פוגשת את דניאל, שהתחיל לעבוד כמתאם ועדות חריגים״
״את יכולה לספר לי על התחושות שאת חווה?״ הרופאה שאלה בזמן שתוצאות בדיקות הדם הופיעו על המסך. החיישנים הקטנים שהוצמדו לראשה של איימי גירדו, והיא נזכרה איך היה מגרד לה בילדות בכל פעם שנדבקה בכינים. היא נבהלה, מה יקרה אם יתברר שיש לה כינים, והיא מתחילה את המגיפה מחדש? אף אחד לא יודע איך התגברו עליה, אולי משמידים את כל מי שנדבק? והרופאה, שסיימה לקרוא את תוצאות בדיקת הדם ועברה לקריאת סקירת המח התחילה לצחוק ואמרה שהכל בסדר, ואין לה כינים. היא אמרה שהחיישנים באמת מגדרים קצת, ועוד לא הצליחו לסדר את זה, והיא שכחה שאיימי מספיק מבוגרת בשביל לזכור מה זה כינים, לכן לא הזהירה אותה מראש. איימי התביישה במחשבות שלה וכבר לא זכרה למה בכלל באה, והרופאה הזכירה לה ״בגלל דניאל״ ואז איימי שוב חשבה עליו והרגישה את הכיווץ בבטן, זה שיום קודם חשבה שהוא וירוס, אבל בשלב הזה הייתה ממש מודאגת.

כשאיימי מתעוררת מההרדמה היא יותר רגועה.
״זהו? אני בסדר?״
״לגמרי. טוב שתפסנו את זה ממש בהתחלה״
היא מקבלת מהרופאה טופס אישור חזרה לעבודה, וברדנה מחייכת אליה את החיוך המזויף הרגיל של כל הברנדות ממשאבי אנוש, ומאחלת לה בריאות ויעילות, ומוסיפה שהיא מוזמנת לפנות אליה בכל בעיה.

״יש לי תיק של זוג שמבקש לערער על פקודת גירושין״ דניאל מופיע על הצג מולה ״אני רואה שאת חתמת על דחיית הערעור, אבל יש פה סעיף שלא התייחסת אליו. אני חושב שאולי בכל זאת כדאי לזמן אותם לועדה״
״במה מדובר?״ איימי מנסה לענות באופן ענייני, ועושה את עצמה כאילו מחפשת במשהו בדפים על השולחן, אבל מרגישה איך הנשימה שלה נעצרת בכל פעם שהוא אומר מילה שיש בה את האות ר׳ שמתגלגלת לו על הלשון כמו שהיא לא שמעה אצל אף אחד אחר, או שפשוט אף פעם לא שמה לב לזה, כי מעולם לא הקשיבה לקול של מישהו והתאימה את הנשימות שלה לקצב הדיבור שלו.
״את איתי? אני יכול לבוא להראות לך?״
״לא! לא!״
״לא – את לא איתי?״
״לא. אתה לא יכול לבוא״
״שנקבע פגישה למחר?״
״לא״
״תראי, אני יודע שאני חדש כאן, ואני לא מנסה לערער על ההחלטה שלך, אבל אני חייב לנמק את הסירוב לועדה, והם כותבים שלא התייחסת לסעיף שבו הם מפרטים את הנסיבות המיוחדות…״
שוב הריש הזו שמתגלגלת, ואיימי מרימה עיניים לצג ומסתכלת על הקמטים הקטנים שמקיפים את העיניים הירוקות, וכיוון שאין לה סיכוי להתרכז בהסברים שלו כשהיא עסוקה בנשימות ובהסתרת הרעד שהתחיל ביד ימין וגורם לעט שלה להישמט לריצפה ברעש, היא ממלמלת ״בסדר. תעביר אותם לועדה. תכתוב שזה באישורי״ ומנתקת אותו לפני שתראה את החיוך.

איימי עובדת שם מאז שסיימה את הלימודים. היא התחילה כעורכת חוזי נישואין רגילה, באופן ספייס מלא בעורכי דין טריים ושאפתנים, שישבו צמודים זה לזה, מופרדים על ידי מחיצות דקות, נמוכות ושקופות, ומחלונות הקומה השלישית אפשר היה לראות ארבעה כיווני אוויר של הבנינים מסביב. חלונות ועוד חלונות, כמו מחברת משבצות ענקית, והם רק מספרים במשוואה שלא נגמרת.
איימי השקיעה הכל בעבודה, והמאמץ נשא פרי. ההתקדמות שלה היתה מהירה, אפילו מטאורית. אחרי שנתיים מונתה לראש צוות, ואחרי חמש הועברה להארכת חוזים – לשם היו מגיעים הזוגות שחמש שנים לא הספיקו להם כדי למצות את המיטב מהקשר, וביקשו להישאר ביחד חמש שנים נוספות.
היום, כמעט עשרים שנה אחרי, איימי מנהלת את מחלקת הערעורים. יש לה משרד פינתי בקומה העשירית, ולפחות פעמיים בשבוע שהיא נשארת בעבודה עד הערב, מוזגת לעצמה כוס יין מבקבוק שעולה כמעט כמו משכורת שבועית של עובד בקומה השלישית, מסתכלת איך השמש צובעת בכתום את נוף ההרים והים ומציף את החדר באור מוזהב, ומודה בליבה על הבחירה שעשתה.

כמעט כולם ניסו להניע אותה מההחלטה לעבוד שם. אבא שלה אפילו טס במיוחד כדי לדבר אל ליבה ולנסות לשכנע אותה לבוא לעבוד איתו והציע לה אופציה לשותפות, אבל היא סרבה בעקשנות.
אמא שלה היתה היחידה שתמכה בה. הן נסעו ליום כייף בספא במדבר, ובין עיסוי לבריכת מינרליים דיברו על החיים, ואמא שלה רצתה להבין על מה בדיוק איימי מתחייבת. איימי הסבירה לה שמותר להם להכנס לחוזי נישואין כמו כל אזרח, ויש אפילו מחלקה מיוחדת שמטפלת רק בבקשות של עובדים. זו רק ההתאהבות שהם חייבים לוותר עליה – בגלל ניגוד אינטרסים. זה לא אתי ששאנשים מאוהבים יטפלן בבקשות הזוגיות, בשל חשש לפגיעה בשיקול הדעת וביעילות. בדרך הביתה אמא שלה אמרה לאיימי שהיא מבינה אותה, וחושבת שזו החלטה נבונה.

אמנם בעשור האחרון איימי היתה רוב הזמן לבד, אבל היו לה בעבר מערכות זוגיות די טובות. האחרונה בהן, עם כריס, היתה מוצלחת במיוחד, עד שחודשיים לפני תום החוזה כריס פגש את קייט, שהתאהבה בו. כשנפרד מאיימי אמר לה שלמרות שהוא לא יכול להתאהב בחזרה, זוגיות עם מישהי שמאוהבת בך שונה לגמרי מכל מה שהכיר. כריס וקייט עברו לגור ביחד, עשו ילד והאריכו חוזה. איימי נזכרת במבט המיואש שהיה לו בפעם האחרונה שראתה אותו, במסיבת תחילת השנה, בדיוק כשהם סיימו את העשור. הוא נראה מדוכא. אם לא הייתה מכירה אותו היתה חושבת שהוא נראה עם לב שבור, אבל הוא עובד שנים במחלקת אישורי הורות, ועבר כמו כולם את הועדה ואת כל הפרוצדורות הרפואיות, ככה שאין סיכוי.
אבל אולי יש פגמים בתהליך?
היא מנסה לא לחשוב על דניאל ועל התחושות שהוא מעורר בה. רעיון ההתאהבות נשמע לה כל כך מופרך, שאיימי חוששת שאולי היא מתחילה להשתגע.
בועדות החריגים היא נתקלה לפעמים בזוגות שטענו שפגשו את האחד או האחת שההתאהבות בהם לא דעכה אפילו טיפה, וגם אחרי עשר שנים ביחד, הם לא יכולים לדמיין את עצמם ממשיכים לחיות בלי ׳החצי השני שלהם׳ לצידם.
למרות הרציונליות, והידיעה שמבחינה מדעית זה לא אפשרי, לפעמים התגמשו איתם. בדרך כלל הארכת חוזה לעוד שנתיים, עם אופצייה לשנתיים נוספות זה המקסימום שהם היו מאשרים. בכל השנים, היא פגשה רק זוג אחד שהמשיך להגיע שוב ושוב, והם חיים ביחד כבר מעל שלושים שנה. לאחר אישור מהמחלקה הפסיכיאטרית ניתן להם חוזה נישואין שלא מוגבל בזמן, כל עוד הם מתחייבים לגור באיזור מבודד. אף אחד לא רצה שהסיפור שלהם יתפרסם, וייתן השראה לכל מיני פנטזיונרים שרוצים להוכיח לעצמם או לחברים שלהם שהם יכולים יותר, ולהכנס לתחרויות מטופשות שבהן מנסים להחזיק ביחד בכח, כמה שיותר זמן. כולם יודעים לאן זה מוביל, הוותיקים הרי גדלו בתקופה שבה לא היו שום הגבלים זוגיים.

צלצול שיחה נכנסת קוטע את מחשבותייה, ועל הצג מופיעה ג׳ולי
״היי סיס, רק רציתי לוודא שלא שכחת את הערב״
״ברור שאני זוכרת״ איימי משקרת ״בתשע וחצי, תזכירי לי איפה?״
״בשמונה וחצי, בפאב של פטריק. ולמה את עדיין במשרד? עופי הביתה להתארגן, ותודיעי שאת מגיעה מאוחר מחר, כי מתוכננת כמות אלוכוהול שערורייתית״
״טוב״
״הכל בסדר? את נראית קצת חיוורת״
״הכל אחלה, נתראה שם״
היא הייתה מעדיפה להשאר לעבוד כל הלילה מאשר ללכת למסיבה הזו, אבל אין מצב להבריז עוד פעם.

ג׳ולי צעירה מאיימי בסך הכל בשנתיים, והיא חוגגת את סיום קשר הנישואין השלישי שלה. בגיל שמונה עשרה היא חתמה על החוזה הראשון עם החבר שלה מהתיכון, ושנה אחרי סיום החוזה הפתיעה את כולם והיתה בחוזה עם אישה ואפילו האריכה אותו בשנתיים ונולדה להן ילדה.
בניגוד למסיבות הקודמות, שנועדו בעיקר כדי לעודד אותה, הפעם ג׳ולי באמת שמחה. זה התחיל בענק, כמו כל האהבות שלה, אולי אפילו בסערה גדולה יותר מכל השאר. מהדייט הראשון היא חזרה קורנת והכריזה שפגשה את אהבת חייה, ואחרי פחות מחודש הכרות הם הגיעו לחתום על חוזה ועברו לגור ביחד. אבל כבר מהשנה השלישית ג׳ולי הרגישה שמיצתה את הקשר, ומשכה את השנתיים האחרונות בכח, כדי לסיים את החוזה כמו שצריך, ולא לפגוע בקרדיט שלה.
כשאיימי מגיעה לפאב, בעשר, ג׳ולי והחברות שלה שיכורות לגמרי, ואפשר לשמוע את הצעקות שלהן מהכניסה. ברור לה שגם הפעם היא תצטרך לסחוב אותה הביתה ולהחזיק לה את הראש מעל האסלה חצי לילה.

כשהודיעה לג׳ולי שהחליטה לעבוד בחוזי נישואין היא ניסתה לשכנע אותה שזו טעות ענקית. זה התחיל בשיחות ארוכות, וככל שמועד החתימה התקרב עבר למריבות.
״אני לא כמוך, ג׳ולי״ איימי אמרה לה בכל שיחה ״את מתאהבת כל כך מהר, וזה טוב לך ואת מאושרת. אצלי זה פשוט לא קורה, ואם זה לא קרה עד עכשיו, אז למה לא לנצל את זה לקריירה שבאמת מעניינת אותי?״
״אבל את לא יודעת״ ג׳ולי היתה מתעקשת ״אולי יש אחד מיוחד שעוד לא פגשת, איך את יכולה לוותר על האפשרות הזאת בגיל עשרים ואחת?״
״עזבי ג׳ולי, במשפחה הזו רק את קיבלת את היכולת לאהוב, וטונות ממנה. זה אולי הכשרון הכי גדול שלך״ איימי צחקה. ג׳ולי לא.

לפנות בוקר, כשג׳ולי מסיימת להקיא, איימי עוזרת לה להחליף לפיג׳מה נקייה ומכינה לה שוקו חם עם מרשמלו, כמו שהיא מכינה לה מאז שהיתה בת שש. ג׳ולי מניחה עליה ראש, ומדברת לאט, עדיין על אדי האלכוהול ״את יודעת, לפעמים אני מקנאה בך. אז לא הבנתי את הבחירה שלך, אבל אולי את צודקת״
״מה את מבלבלת את המח, ג׳ול? לא העברת שבוע מהחיים שלך בלי להיות מאוהבת״
״נכון, אבל הפרידות נעשות יותר ויותר מעייפות, וההתחלות פחות מרגשות, ולא נראה לי שרע לך בחיים״
״לא רע לי בכלל. אני מאושרת מהבחירה שלי. אבל זו אני, את שונה. אני זוכרת איך חזרת מהגן, היית בקושי בת ארבע, והכרזת שאת מאוהבת״
״ג׳ונתן״ ג׳ולי פוקחת את עינייה ״אני זוכרת אותו! הוא באמת היה האהבה הראשונה שלי. כזה מתוק, תמיד הכין לי מתנות קטנות ונתן לי את הקאפקייק שאמא שלו היתה שולחת עם ארוחת הבוקר. מעניין מה איתו עכשיו. אולי אני אחפש אותו? תארי לעצמך איזה קטע אם הוא עוד גר פה בסביבה ופנוי…״ היא ממשיכה למלמל עוד כמה הברות לא מובנות עד שנרדמת על הספה, ואיימי מלטפת את התלתלים הזהובים, מנשקת אותה על המצח והולכת לישון בידיעה שסביר להניח שכאשר תחזור מהעבודה לג׳ולי כבר יהיה סיפור מרגש על איך מצאה את ג׳ונתן.

דניאל נכנס למשרד שלה עשר דקות אחרי שהגיעה, באמצע הקפה
״משהו דחוף?״
״יש פה כמה כמה תיקים שאני חייב לעבור איתך עליהם, אבל האמת שבאתי כי רציתי לוודא שהכל בסדר ביננו, נראה לי שאת כועסת עליי בימים האחרונים, ורציתי לשאול אולי קרה משהו…״
״דניאל,״ איימי קוטעת אותו ״אתה בסדר. לא קרה כלום. אבל יש לי האנגאובר מטורף, אחותי הקטנה ישנה לי על הספה וכנראה תהיה שם גם כשאחזור, ויש לי פה כמויות עבודה שאין סיכוי לבצע אחרי שעתיים וחצי שינה. אז אני ממש ממליצה לך להשאיר פה את התיקים ולצאת לי מהמשרד עד שאני מסיימת את המשפט״
״את בכלל לא מזהה אותי, הא?״
״מה?״
״מהאוניברסיטה״
״למדת איתי?״
״עשינו ביחד כמה קורסים – מערכות מידע, סטטיסטיקה, תולדות המשפט. אבל את היית כל כך שקועה בלימודים, שלא מפתיע שבכלל לא שמת לב אליי״
עכשיו אני שמה לב, קצת יותר מדי, איימי חושבת, ובקול אומרת ״באמת הייתי שקועה בלימודים, ועכשיו אני ממש שקועה בעבודה, אז…״
״תודיעי לי כשהתיקים מוכנים. אני אהיה פה עד מאוחר היום, אז בכל שעה״

דווקא יש לה זיכרון טוב לפרצופים, מוזר שלא זכרה אותו. מצד שני – עשרים שנה. איימי עוברת על התמונות באתר האוניברסיטה ומוצאת איזה דניאל עם עיניים ירוקות וזקן שמסתיר חצי פנים, לא נראה לה מוכר, אבל אולי זה הוא. היא ממשיכה לדפדף ונעצרת מול תמונה מקושטת בלבבות אדומים – היא וג׳ף במסיבת הסיום של השנה השלישית. הקשר ביניהם התחיל בלימודים משותפים למבחנים שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה, והיה לה נח לזרום עם זה לשלב הבא. ג׳ף היה רומן חורף שנמשך כמעט חמישה חודשים והוא זה שנטע בה את הרעיון לנסות להתקבל לעבודה בחוזים.
הוא כמובן לא התכוון לעשות מעשה חיובי שיינתב את חייה המקצועיים, אלא רק הטיח בה כשניפרדה ממנו, שזה יהיה המקום שמתאים לה, כי היא חסרת רגש לחלוטין. במאמץ להחזיק את עצמו מלבכות הוא אמר לה שהוא לא מבין איך במשך כל התקופה שהיו ביחד לא רק שלא קלט שהיא בכלל לא מאוהבת בו, הוא גם פיספס לגמרי את העובדה שהיא אפילו לא רואה כמה שהוא אוהב אותה.

״איך את מרגישה?״
״בסדר גמור. למה הזמנת אותי?״
״שיחת מעקב בעקבות הפגישה הקודמת שלנו״
איימי עונה בסבלנות על כל השאלות של הרופאה, ובזמן שהיא משכנעת אותה בשקרים שלה, היא מבינה כמה המצב גרוע. המאמצים להפסיק לחשוב על דניאל גורמים לכך שהוא לא יוצא לה מהראש לרגע, וההתנהגות שלו רק מחמירה את המצב. הוא מוצא עוד ועוד הסיבות להגיע למשרד שלה לדבר על תיקים דחופים, והביקורים שלו הופכים לקפיצה לקפה בבוקר ושיחות שגולשות הרבה מעבר לעבודה, וככל שהיא מתאמצת להסתיר את מה שעובר עליה, כך מתחדדת בה התחושה הלא הגיונית שאולי זה הדדי.

יום הולדת ארבעים עומד בפתח, ולמרות שהשביעה את כל מי שמכיר אותה שלא יעשו לה מסיבת הפתעה, איימי יודעת שזה אבוד. ג׳ולי לא תוותר על ההזדמנות לאסוף אנשים ואלכוהול, והחברות מהעבודה משתתקות בכל פעם שהיא מתקרבת אליהן. אז היא קונה שמלה חדשה וקובעת תור למספרה, והולכת עם אמא שלה לבחור מתנה, ומחכה בסבלנות לטלפון מג׳ולי שאפשר לחזור הביתה, ועושה את עצמה מופתעת לראות את כולם בסלון שלה. הכל מקושט ומושקע ומוסיקה טובה, ורק דבר אחד היא באמת לא צפתה וזה שדניאל גם יהיה שם, ושבסוף הלילה, אחרי שכולם כבר יילכו, הם יישארו רק שניהם לבד על המרפסת, גומרים עוד בקבוק יין ומנהלים שיחה שאיימי מבינה לאן היא מובילה, ומרגישה כאילו כל הקלישאות בעולם התרכזו יחד, ותחושות שבמשך שנים התעקשה שהן דמיון ורומנטיזציה חסרת הגיון, ממלאות אותה.

״את יודעת שבאוניברסיטה הייתי מאוהב בך?״
״מה פתאום״
״בחיי״
״זה לא יכול להיות. לא היית עובר את המיונים״
״באמת לא עברתי. למה את חושבת שהתחלתי לעבוד בחוזים רק עכשיו? נפלתי במיונים אחרי הלימודים, ולא אישרו לי לעבוד בחוזים. לקח לי שנים להצליח להיכנס״
״אבל למה רצית לעבוד כאן אם היית מאוהב פעם?״ אימי שואלת מבולבלת
״את באמת לא מבינה?״ דניאל מחבק אותה ומסתכל לה בעיניים, ושוב היא מרגישה איך המגע שלו הופך לזרם חשמלי שמגיע עד לקצות האצבעות ושורשי השיער ודמעה שמתחילה בזוית העין שלה נוזלת בקו עקום לכיוון השפה, שם בדיוק הנשיקה של דניאל עוצרת אותה.

״אז למה שלא תחתמי איתו על חוזה?״ ג׳ולי מקשה ״אצלכם הרי יש ועדות מיוחדות לכל מצב״
״זה לא כזה פשוט״ איימי נלחצת ״נצטרך לעשות בדיקות, ואז יגלו שהתהליך שלנו נפגם״
״זה אומר שאת מודה שאת מאוהבת בו?״ ג׳ולי מחזיקה את ידה
״אף פעם לא הרגשתי ככה, וזה מפחיד אותי פחד מוות״
״ברוכה הבאה לעולם, סיס, ככה זה מרגיש״
״אבל אני לא מבינה… אפילו קיבלתי טיפול חיזוק״
״את עדיין מאמינה בשטות הזו? ׳הטיפול׳? אולי זה הסימן שהוא האחד שלך״

אם יש משהו שיכול להוציא אותה מדעתה זה דיבורי ״האחד״ הרומנטיים המטופשים, בעיקר כשהם מגיעים מג׳ולי, ולמחרת היא הולכת למחלקת משאבי אנוש, ומדווחת לברנדה.
מחלון הקומה העשירית היא מלווה במבטה את שני אנשי הבטחון ההולכים משני צידיו של דניאל, מוודאים שהוא עוזב את המתחם במיידי, לפי כל הנהלים.
כשדניאל נעצר, מסתובב ומרים את מבטו למעלה, לחפש אותה, איימי כבר לא עומדת שם.