146 – אהבה זה כש – הדס נחשון

1
"יונתן".
הגברת עמדה בדלת עם מבט כועס על הפנים. הוא כבר ידע לזהות כעס די בקלות, זה היה אחד הדברים הראשונים שיונתן לימד אותו. הוא גם ידע שברגעים כאלו הוא אמור לעשות מה שנקרא "להרכין ראש" ולא להתערב, אז כך הוא עשה.
"יונתן, מה אמרתי לך?" היא אמרה, הפעם קצת יותר חזק.
יונתן המשיך להתעלם.
היא התקרבה וסגרה את הספר שהיה פתוח על השולחן.
"היי! לא שמתי סימניה!" הוא התעצבן, וסוף סוף הרים את הראש.
"הו, תודה שאתה מתייחס באמת. מה אמרנו לגבי הרוב-עוזר?"
"אנחנו אוכלים ארוחת בוקר," יונתן אמר והתחיל לחפש באיזה עמוד לתקוע את הסימניה.
"אנחנו אמרנו שהוא נשאר בהטענה עד שאתה הולך לבית ספר, לא? מספיק עם השטויות האלה. לך תחזיר אותו למקום מיד."
"אבל משעמם לו שם," יונתן אמר וזרק מבט לדן.
"לא משעמם לו. בשביל זה הוא נועד. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד. אבא ואני הולכים לעבודה, אתה הולך לבית ספר והוא פה כדי לעזור במה שצריך." את כל השיחה היא ניהלה עם יונתן, והשתדלה כמה שיותר לא להביט ברובוט שישב לידו. זה שיגע אותה, ההתעקשות הזאת של בנה לערב אותו בכל דבר, כאילו הוא היה… אח שלו, או משהו כזה. הם מעולם לא היו צריכים לקנות אותו. היו מלא משפחות בשכונה שחיכו עד שילדים הגיעו לתיכון, וכולם הסתדרו מצוין.
"בסדר נו, אני עוד שניה מסיים גם ככה. אני אאחר, עד שאני אעלה לחדר ואדליק את העמדה ואחב-"
"טוב טוב, די," היא קטעה אותו בייאוש. "אבל זאת הפעם האחרונה. אני לא רוצה לראות את זה יותר, הבנת אותי?"
הוא מלמל משהו. היה מוקדם מדי בבוקר בשביל הויכוח הזה, והיא קיבלה את זה כתשובה והלכה להכין קפה.
"אתה בסדר?" יונתן אמר כשהיא הלכה.
דן הנהן. עוד פעולה שהוא למד מיונתן, באחד השיעורים הרבים שהועברו לו בחדר בלילה, כשכולם כבר הלכו לישון. "כעס זה לא טוב. אני אשאר בעמדה."
"עזוב אותה, הכל בסדר. אתה לא תעמוד שם בחושך כמו חפץ. אל תעלב, טוב?" הוא חייך.
"אני לא נעלב," דן אמר ולחץ ליונתן את הכתף. הוא לא היה מסוגל לחייך, וזה העביר את המסר במקום.
2
לרוב-עוזרים הייתה כיתה נפרדת בקצה המסדרון שבה חיכו עד הצלצול האחרון בסוף היום. היה מנעול על הדלת, והמפתח למנעול היה מחובר לצרור גדול שהיה מחובר לחגורה ענקית של השרת המפלצתי.
יונתן שנא ללכת לבית ספר. אלו היו שבע השעות הכי ארוכות בעולם. שנה שעברה הוא מצא דרך להתגנב לכיתה בקצה המסדרון דרך החלון, אבל אחרי שנתפס ההורים שלו זומנו למנהל ושמו לזה סוף. חלק מההסכם הנוראי שנרקם בין הוריו לבין המורה היה שהוא חייב לצאת מהכיתה בזמן ההפסקה. כל הפסקה.
הבעיה הייתה שלא כל כך היה לו עם מי לשחק. לכל הילדים כבר היו חברים אחרים. הוא לא זכר מתי כל זה קרה, רק שיום אחד שם לב פתאום שכולם הספיקו למצוא סידור ורק הוא נשאר לבד. מדי פעם מישהו היה מציע לו להצטרף לאיזה משחק אבל זה לא ממש עזר. הוא עדיין הרגיש בודד, והוא למד די מהר שיותר נעים להרגיש בודד כשאתה באמת לבד, מאשר כשאתה מוקף באנשים.
במקום זה הוא היה יושב על ספסל בצל ומתכנן במחברת שלו את השיעורים של דן, אותם העביר לו בחושך אחרי ששמע את הדלת של אמא ואבא נסגרת. היה לו די קל ללמד את דן לזהות כל מיני דברים כמו הבעות פנים ותנועות גוף, אבל הוא עדיין לא לגמרי הצליח לפצח את האתגר של ללמד את דן מה זה רגש באמת. זה היה פרויקט מסובך מאוד.
3
כשאמא נכנסה לחדר היא מצאה את יונתן יושב ליד הרובוט, שהחזיק במחברת ונראה עסוק במשהו. "איך היה היום, חמודי?" היא שאלה.
"דן בדיוק בודק לי את השיעורים במתמטיקה," יונתן הסביר. "למדנו היום נושא חדש."
"איזה יופי!" היא חייכה. צריך לבחור את הקרבות שלך, כך היא תמיד אמרה לבנה, ודווקא עזרה בלימודים היה שימוש חיובי של הרובוט. "ומה התכניות אחר כך?"
"לא יודע," יונתן אמר. "חשבנו לראות סרט." הוא חזר להתסכל על הרובוט, שבדיוק הניח את המחברת.
"הכל נכון," הרובוט אמר בקול מתכתי. זה היה קול מחריד, חורק ומאיים. קול שלא נועד לשימוש כל כך אינטנסיבי, למילים שהן לא "כן" או "לא". אבל איכשהו נראה היה שיונתן שמע משהו אחר לגמרי כי הוא חייך, הודה לרובוט והלך לארגז ליד המיטה לחפש סרט.
היא עמדה עוד דקה בדלת, מתלבטת אם לעלות את הנושא. "תגיד, יונתן…" היא התחילה.
"מה?" הוא ענה בלי להרים את הראש מארגז הדי-וי-די.
"שמעתי שלבן של משפחת כהן יש יום הולדת היום. הוא איתך בכיתה, לא?"
"כן."
"פשוט אמא שלו עובדת איתי, והיא אמרה שיש מסיבה וחשבתי שאולי יהיה נחמד אם תלך."
"הוא לא הזמין אותי."
"אתה בטוח? אולי לא שמת לב?" היא אמרה בזהירות.
הוא הרים את הראש והסתכל אליה. "אם הוא היה רוצה שאני אבוא, הוא היה מזמין אותי."
הם הסתכלו זה על זה, מחכים לראות מי ישבר ראשון. יונתן תמיד ניצח. היא נאנחה. "אתה רוצה שאכין לך משהו לאכול לפחות? בשביל הסרט?"
"אנחנו בסדר. אתה בא, דן?" הוא אמר ונדחף ברווח בינה לבין המשקוף. הרובוט עצר וחיכה שהיא תזוז.
"את מפריעה לו," יונתן הצביע.
היא זזה הצידה והרובוט עבר. "סליחה," היא אמרה, ומיד שמה יד על הפה. עכשיו היא גם מתנצלת בפני הדבר הזה. מה יהיה?
4
הסרט היה על חבורת ילדים שהחליטו להשתלט על העולם. כמעט ולא היו מבוגרים בסרט, רק את קבוצת הילדים שיצרו קשר עם עוד ילדים בכל כדור הארץ. יונתן עצר בנקודות חשובות והסביר כל מיני דברים.
ככה הם היו עובדים – סרט עם הסברים, נגיד על משפחות או מערכות יחסים, ואחר כך שיעור בלילה. לא תמיד היה קשר ברור בין השניים, אבל ליונתן הייתה מחברת ותכנית עבודה ודן לא התערב.
הלילה, כמו בכל הלילות בחודש האחרון, השיעור היה על רגשות.
"לא הבנתי," דן אמר. "מה זאת אומרת 'פה'?" הוא אמר, ושם יד על באזור שנראה לו בערך איפה שיונתן בדיוק הצביע על עצמו.
"זה הלב שלך," יונתן אמר. "לפעמים כשאתה כועס או מפחד או או משהו כזה אתה מרגיש משהו מוזר שם. מן התכווצות כזאת. אתה מבין?"
"כמו כזה שגיאה במערכת?" דן שאל.
"אה, כן. משהו כזה," יונתן ענה. "כזה לחץ שלא אמור להיות שם."
"זה קורה לי לפעמים," דן אמר.
"מה באמת?!"
"נגיד כשאני מתחבר להטענה, למשל."
יונתן נראה טיפה מאוכזב. "טוב, זה גם משהו. נעבוד על זה."
דן הנהן. הוא השתדל מאוד בשיעורים, אבל לפעמים חשב שאולי יש כמה הבדלים מהותיים מדי בין שניהם. אבל כל פעם שהוא העלה את זה, הוא זיהה את האכזבה בפניו של הילד ועזב את זה (כי יונתן אמר שכשרואים אכזבה לא מתעקשים). הוא יאלץ להמשיך לנסות.
"טוב, נראה לי שזהו להיום. זה נושא קצת קשה." יונתן נכנס למיטה וחיכה עד שדן יכנס לעמדה לפני שכיבה את האור. "לילה טוב."
"לילה טוב."
דממה.
דן ספר את קצב הנשימות. הוא תמיד ידע מתי בדיוק יונתן נרדם. ברגע שזה קרה, הוא ידע שהוא יכול להתנתק. עד אז, הוא חיכה. אבל הלילה היו לו עוד שאלות, והוא לא היה לגמרי מוכן ללכת לישון.
"תגיד," דן אמר, אחרי שווידא שהילד אכן ער עדיין.
"מה?"
"למה לא רצית ללכת למסיבה היום?"
"מה?" יונתן חזר על השאלה.
אולי הוא בעצם קצת ישנוני.
"מה שהגברת אמרה."
"אני לא הוזמנתי."
"למה לא?"
"לא יודע."
שוב דממה.
"תגיד?" דן אמר שוב.
"מה?"
"מה זה 'חברות'"? דן שאל.
"עזוב, זה לא לרמה שלך כרגע," יונתן ענה.
" אמרו את זה מלא בסרט. כל הילדים כל הזמן דיברו על הכוח של חברות."
יונתן לא ענה.
"יש לך חברים?"
הפעם יונתן הרים את הראש מהכרית. "מה אתה, אמא שלי?" הוא אמר.
חישוב קל של ווליום ואינטונציה יידע את דן שהוא כועס.
"לא."
"זאת הייתה דוגמא לסרקזם," יונתן הסביר.
"אה."
"זהו להיום. לילה טוב."
זה היה סימן שהולכים לישון באמת הפעם.
5
"אתה יודע, זה לא שאין לי חברים. יש לי אותך," יונתן אמר.
דן כבר היה ער. הוא בעצם תמיד היה ער. דולק. לרב יונתן היה מתעורר וישר מתחיל לדבר, ודן תמיד היה מוכן. זה היה מאוד נוח.
"חברות זה בעצם עוד מישהו שרוצה לבלות איתך, ועושים דברים יחד כמו לשחק ולראות סרטים," יונתן הסביר.
"בסרט הם היו הרבה אנשים. אנחנו תמיד לבד," דן העיר.
"כן, כי…" יונתן פנה לארון והתחיל להתארגן. "כי הם לא כל כך מבינים את החברות שלנו."
"רוב-עוזר הוא לא חבר," דן ציטט את אמא.
"היא סתם מדברת שטויות. היא וכל שאר הילדים. אין לי כוח להסביר לכל המטומטמים האלה."
"לי אתה מסביר הרבה דברים."
"זה שונה."
הוא סיים להתלבש, יצא לצחצח שיניים וחזר.
"זוכר שדיברנו על רגשות?" יונתן שאל.
"אני זוכר הכל," דן אמר.
"אני יודע," יונתן נאנח. "טוב, בקיצור, אז יש אחד מיוחד שבעקרון אני אמור ללמד אותך רק עוד מלא זמן. זה מהחשובים שיש לנו. קוראים לו אהבה."
"כמו שהגברת אומרת 'אני אוהבת אותך' כל לילה?" דן שאל.
"כן, בדיוק זה. זה גם פה," הוא אמר והצביע שוב על הלב שלו.
"ומתי יש כזה?" דן שאל.
"זה באמת לא לרמה שלך עדיין, אבל אני אגיד לך שיש מלא פעמים שזה יכול לקרות וזה לא תמיד טוב. נגיד אמא, היא אוהבת אותי ורוצה שיהיה לי טוב ובגלל זה היא עושה דברים רעים כמו לא לאהוב אותך."
"לא הבנתי," דן אמר. "למה היא לא אוהבת אותי?"
"זה מסובך."
"יש לך עוד דוגמא?"
יונתן חשב רגע. "אבא למשל, אז הוא ממש אוהב אותי ובגלל זה הוא רוצה שאני אסדר את החדר שלי, כי הוא רוצה שאני אלמד להיות מסודר."
"אז זה טוב למרות שזה רע?"
"משהו כזה," יונתן אמר.
6
יונתן היה בדיוק באמצע תכנון הפעילות למחר בלילה כשצל עצום כיסה את הדף. הוא הרים את הראש ומצא את עצמו מביט ישר לתוך העיניים של ילד זר. זר ומוזר. הוא היה פצפון, עם עיניים ענקיות ושיער שיורה לכל הכיוונים.
"אמיר," הילד אמר פתאום והושיט יד.
יונתן הרים יד, שם לב מאוחר מדי שהילד הושיט את יד שמאל ולא ימין ולחץ לו את היד מהצד, באחיזה עקומה.
"אה, אני שמאלי," אמיר אמר, ומיד אחרי זה הוסיף, "אני יכול לשבת פה?"
"מי אתה?"
"זה תנאי?"
יונתן נדנד בראשו והילד התיישב.
"אני חדש. המשפחה שלי בדיוק עברה לכאן. הגעתי לפני עשר דקות והמורה אמרה לי לצאת להפסקה ולהתחיל להכיר את כולם."
"אז באת לכאן?" יונתן אמר בפליאה.
"חשבתי שאולי תוכל לעזור לי," אמיר הסביר.
"לא." זה יצא קצת תקיף. "זה לא התחום שלי."
"אה. אז מה אתה עושה?"
יונתן סגר במהירות את המחברת. "כלום."
"נו, תספר," אמיר התעקש.
"עזוב, זה אישי."
"תגיד, איפה אתה גר?" אמיר החליף נושא.
" ליד הפארק," יונתן אמר.
"וואי, גם אני! שנלך יחד?"
תשובתו של יונתן נקתעה על ידי הפעמון אבל החיוך העביר את המסר. הם קמו וחזרו לכיתה.
7
"למשפחה שלי אין כזה," אמיר לחש. הוא הצביע על דן. "השארנו את הקודם כשעברנו."
"מה, פשוט השארתם אותו והלכתם?" יונתן היה המום.
"אמרתי להורים שזה לא יפה אבל הם אמרו שזאת מכונה ושהיא לא תשים לב בכלל."
"הם לא מבינים כלום," יונתן אמר בשקט.
"נכון," אמיר ענה. "יש לו שם?"
"דן," יונתן אמר.
אמיר הסתובב. "אמיר," הוא אמר והושיט יד לדן, שזיהה את הפעולה והושיט יד חזרה.
"דן," הוא אמר.
הם המשיכו ללכת, ורק אז שמו לב שיונתן לא איתם. הם הסתובבו ומצאו אותו עומד כמה מטרים מאחוריהם.
"אתה יודע," יונתן אמר,"אתה הראשון שעשית את זה בכל החיים שלי."
"מה, ללחוץ לו יד? ת'אמת, לא הייתי בטוח שהוא יידע מה לעשות."
"קראת לו בשם שלו," יונתן אמר.
"נו ברור. איך ההורים שלך קוראים לו?"
"הם לא," דן אמר. "ואת הלחיצה אני מזהה. יונתן מלמד אותי."
"מה זאת אומרת?" אמיר נראה מבולבל.
"אני מלמד אותו דברים חשובים. אני מתכנן שיעורים."
אמיר חשב רגע, ואז פניו התמלאו הבנה. "בשביל זה הייתה המחברת מקודם?"
יונתן הנהן.
"אז אני יכול לראות?"
"אתה רוצה לבוא לבית שלי?" יונתן שאל.
"הו, סוף סוף," אמיר צחק.
8
היא כמעט פספסה את הילד השני. היא רק הרימה את הראש לרגע כדי לקרוא ליונתן למטבח.
"שלום," אמר הילד.
היא הביטה בו בהלם. "ש- שלום," היא הצליחה לומר לבסוף. "מי אתה?"
"אני אמיר. אני חבר חדש של יונתן," הוא אמר בפשטות.
"אנחנו עולים לחדר!" היא שמעה את יונתן צועק מהמסדרון. אמיר חייך ויצא מהמטבח.
היא המשיכה לעמוד שם דקה שלמה עד שהייתה בטוחה שהיא לא הוזה ואז הרימה טלפון לבעלה.
9
הם התחילו לתכנן את מסיבת הפיג'מות לפני חודש. בהתחלה זה היה רק שניהם, מתמסרים עם כדור ליד הספסל בחצר, מדברים על סרטים ומשחקים ודברים אחרים שיוכלו לעשות. כעבור שבועיים נאבד הכדור של המורה לספורט ושני ילדים נוספים הגיחו פתאום מאחורי הבניין וביקשו להצטרף. שבוע לאחר מכן כל הכיתה עמדה במעגל. לקח להם עוד שבוע לשכנע את אמא של טל לתת להם להזמין חמישה עשר בנים לישון בסלון שלה.
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב לקחת אותו," אמא אמרה בארוחת הערב.
"מה, למה?" יונתן הופתע. מאז הפעם הראשונה שאמיר בא, משהו באמא ממש השתנה. היא הפסיקה להעיר הערות בארוחות הבוקר, היא כבר לא הציעה שדן ישאר בחדר לפעמים. היא אפילו הסתכלה עליו מדי פעם (אבל ישר הסיטה מבט כששמה לב שיונתן רואה אותה).
"יהיה שם בלאגן ועלול לקרות לו משהו," היא אמרה. "קצת חבל."
יונתן הסתכל על דן.
פתאום דן פנה אל הגברת. "אפשר לשאול שאלה?"
יונתן ואמא הסתכלו זה על זה. זאת הייתה פעם ראשונה בתולדות המשפחה שדבר כזה קרה.
"זה כי את דואגת לי, נכון? זאת בעצם אהבה."
"מה?"
"אהבה זה כשאני תופס ליונתן את היד כשחוצים כביש וזה כואב לו והוא צועק עלי אבל המטרה שלי זה שהוא לא יפגע," הוא הסביר. "את מבינה?"
העניים של אמא התרחבו והלסת שלה נשמטה.
"מה קרה לה?" דן שאל.
"זה נקרא הפתעה," יונתן אמר.
"אבל היא הבינה?" דן שאל שוב.
אמא התאוששה. "כן, אני הבנתי. תודה, דן."
הפעם העיניים של יונתן כמעט יצאו ממקומן.
"שכחת רק את החלק של הלסת," דן אמר.