נוירו-פלאנר
"אני מתה על השיר הזה". היא מסובבת את כפתור הווליום ברכב, נשענת לאחור, ואז רוכנת לכיוונו ומעבירה את ידה בשיער שלו. "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך?".
הוא מסתכל עליה ומחייך, ואז מחזיר את מבטו לכביש. אורות הפניסים שמופיעים מול עיניו מסנוורים אותו בחשיכה המוחלטת דרכה הם הופיעו לפתע. הוא מספיק לסטות שמאלה בשניה האחרונה אבל זה לא מספיק. אורות הפנסים הולכים ומתחזקים, הוא מספיק להסתכל בה פעם אחרונה לפני הפגיעה.
הוא מתעורר שטוף זיעה במיטתו. שוב הוא חלם את אותו החלום. כל לילה הוא חולם את החלום הזה. כל לילה מאז התאונה. הוא לא יכול לישון כמו שצריך כבר ארבע שנים. הוא לא יכול להפסיק לחשוב על אותו רגע כבר ארבע שנים. הוא ניסה. הוא ניסה להניח לזה, אבל הראש שלו לא מאפשר לו. הוא הלך לטיפולים, אפילו הסכים לקחת כדורים, אבל שום דבר לא עזר.
היה לו בארבע השנים האלו לילה אחד בודד. לילה אחד, לפני שנתיים, בו הוא חלם על היום שהם שכבו על חוף הים כשראשה מונח על חזהו והסתכלו על העננים הספורים החולפים בשמים הכחולים. הוא אמר לה שהחיים הם כמו עננים בשמים, אתה מנסה להבין מה הם עד שהם חולפים. היא הסתכלה עליו וצחקה את הצחוק המדהים שלה. זה היה הזיכרון היפה ביותר שלו ממנה, וזה הפך להיות המפלט היחיד שלו. הלילה ההוא היה היחיד שהצליח לישון בו. הוא קם עם אותה הרגשה מופלאה שהיתה לו אותו רגע על החוף וחשב לעצמו שאולי, אולי זה הסימן שלו לחזור לחיים, אבל בלילה הבא שוב חזר לאותו הסיוט, אותה הטראומה. למרות כל מה שעשה הוא לא הצליח לשוב לחלום על הרגע הזה.
פצע בנפש הוא כמו פצע בגוף. צריך להניח לו כדי שיסגר ויגליד כדי להירפא, אבל אם ממשיכים לנבור בו ולחטט בו, הוא ישאר פתוח לעד.
אחרי ארבע שנים של לילות ללא שינה, של יסורים שיוצרים בו כאב בכל תא ותא בגופו שאינו מפסיק, דניאל החליט שנמאס לו. חיים כאלה הם לא חיים. גם האדם החזק ביותר הופך חלש כשכל יום עוד פיסה מהנשמה שלו אובדת.
בבוקר הוא הרים טלפון למרפאת הנוירו-פלאנרים הכי קרובה וקבע תור להשתלה לפני שהוא יצא לעבודה. התור נקבע לעוד שלושה ימים. הוא עשה את זה. זה גרם לו להקלה, תחושה שהרגיש לעיתים נדירות. הוא ניסה למשוך אותה כמה שיכל לתוך היום לפני שמהחשבות יפלשו חזרה לראשו.
הוא לעולם לא חשב שיגיע לנקודה הזו. ההורים שלו היו ממנהיגי המרד נגד הנוירו-פלאנרים. הם לא הסכימו לעשות את ההשתלה, לא להם ולא לבנם, גם כשכל החברים שלהם עשו אותה, גם כשכל המדינה עשתה אותה, וגם כשיותר מ-50% מאוכלוסית העולם עשו אותה.. הם התחילו את ההפגנות נגד השימוש ההמוני בשתל. הם התריעו בכל דרך אפשרית על הסיכון שיש בו.
בשנת 2025 חברת Ever Mind האמריקאית הדהימה את העולם עם ההתקן הרפואי החדש שלה שנקרא Neuro-planner. היה זה שתל שהוחדר למערכת הלימבית במח בניתוח מהיר בהרדמה חלקית, ואיפשר למטופלים לשלוט ברגשות שלהם בעזרת צג עם מסך נגיעה דמוי פלאפון לו היה חיבור אלחוטי לשתל. היה זה תוצר של מחקר סודי שהתפרש על פני 20 שנה וההצלחה שלו היתה מידית.
האנשים הראשונים שמיהרו להשתיל אותו דיווחו על שינוי דרסטי בחייהם, על הרוגע ותחושת ההקלה שחוו. לא היה יותר עצב, לא היה כעס, לא היתה קנאה ולא דאגה. ברגע משבר כל שהיה לעשות זה להוציא את המכשיר ולתת הוראה לשתל להשפיע על הנוירונים על מנת לרסן את הרגש ושחרור ההורמונים. השתל קיבל אישור על ידי ה-FDA רק במודל שבו הוא דיכא רגשות שליליים. המודל שכלל את האפשרות ליצור תחושת אופוריה נפסל בשל הקווים המקבילים לסמים ממכרים. אחרי אישור ה-FDA נפתחה הדלת לאישור של שאר הרשויות הרגולטוריות בעולם, וההתקן הפף להצלחה עולמית.
מערכת שיווק מעובה ומוצלחת, יחד עם אחוזי הצלחה פנומנלים, עשו את שלהם ותוך 10 שנים יותר ממחצית מאוכלוסית כדור הארץ נשאה את ההתקן. כל קופות החולים העמידו לפחות שתי מרפאות בכל עיר בהן היה ניתן לבצע את ההשתלה. הביקוש היה עצום, ולאט לאט, בכל מרפאה נפתחה קליניקה להשתלת הנוירו-פלאנר.
ההורים של דניאל היו ממובילי המאבק נגד ההתקן לאורך כל הדרך. ה"טבעיים", אלו שסירבו להשתלה, טענו שהצעד הזה יהפוך את בני האדם לרובוטים, וגרוע מזה, יגרום להם לאבד את השליטה על עצמם. הם היו גיבורים בעייני ה"טבעיים", משום שככל שההתקן נהיה יותר ויותר פופולרי, כך גדל גם המחיר האישי שהם שילמו על ההתנגדות לו, ההתנכלויות מצד גופים ממשלתיים ואזרחיים, והבידוד שלהם מהסביבה הנורמטיבית שעטפה אותם לפני.
דניאל נולד לחיים האלה. כבנם הוא היה סמל למאבק למרות שמעולם לא בחר זאת, אך הוא למד לקבל את המעמד. עד ליום התאונה הוא התמודד איתו בהצלחה.
המעשה שעמד לעשות היה שווה ערך לבגידה לא רק במה שהאמין, אלא גם באמון שנתנו בו כל כך הרבה אנשים, אבל בפעם הראשונה בחייו הוא הבין שהוא לא יכול להמשיך לחיות לפי מה שמצפים ממנו, אחרת הוא יקרוס.
בוקר יום רביעי הגיע. דניאל שכב במיטה בעיניים פקוחות, מחכה לקריאת ההשכמה של המיטה החכמה. הוא השתדל שלא להשתמש בכדורי הרגעה, אליהם קיבל מרשם קבוע אחרי שאובחן כסובל מטראומה, אבל בלילה שלפני הוא כבר לא היה מסוגל להכיל את המתח שהרגיש.
הוא קבע את התור בעיר שבה היה מספר ה"טבעיים" הקטן ביותר, כדי להוריד את הסיכויים שמישהו יזהה אותו. הוא היה צריך לנסוע יותר משעה וחצי אבל זה לא הפריע לו. הכל כדי להימנע מהמבוכה שתהיה לו אם מישהו שמכיר אותו יגלה מה הוא עושה.
הוא הגיע למרפאה רבע שעה לפני הזמן וההמתנה נראתה לו כנצח. למרות שהיה רחוק מספיק מהבית, כל אדם שחלף על פניו העלה בו חשש וגרם לו להשפיל מבטו לריצפה. הוא התישב בצד השני של המרפאה ורק כאשר המכשיר הסלולרי התריע לו שהגיע תורו, הוא התקדם לעבר החדר. הרופא קיבל את פניו והציע לו לשבת. הוא עבר איתו על הגליון הרופאי שלו כדי לוודא שאין מניעה בריאותית לבצע את הניתוח. הוא הסביר לו בקצרה על ההליך ועל הסיכונים, ודניאל הנהן מבלי לומר מילה. הוא ידע את כל הסיכונים בעל פה. הוא דיבר עליהם כמעט בכל פורום שבו נכח, אבל זו היתה הפעם הראשונה בחייו שהוא פשוט לא רצה לשמוע אותם.
למרות שהוגדר כניתוח מוח, השימוש בזרוע מכנית שביצעה את רב פעולות הניתוח קיצר בצורה משמעותית את זמן הניתוח. אחרי קצת יותר משעתיים דניאל כבר היה חבוש בחדר ההתאוששות. הוא ידע שהוא עושה את הדבר הכי טוב בשבילו, ועדיין, לאורך כל היום הוא הרגיש מועקה כבדה על הבחירה שלו. הוא הרגיש מובס. ואחד הדברים הקשים ביותר בחיים של מאבק הוא להודות בתבוסה.
כל המחשבות שיכלו להיות לו לאחר הניתוח פינו מקום לדבר אחד בלבד. החשש שמישהו יראה אותו. שמישהו יזהה אותו. אחרי בדיקת רופא שכל המערכות תקינות ואין שום חשש לפגיעה בתפקוד המוטורי, דניאל השתחרר לאחר ארבע שעות. הוא חמק במהירות למכונית האוטונומית שלו, והיא לקחה אותו לבית. כשהוא נכנס חזרה לדירה שלו, הוא נשכב על המיטה כלא מאמין. הוא הצליח לחזור מבלי להתגלות. סוף סוף הוא יכל לקחת נשימה ארוכה של הקלה ולהרגע.
הוא נרדם במהירות והתעורר שוב שטוף זיעה בלילה. שוב מאותו סיוט. הוא הסתכל בערגה על הפלאנר ששכב על השידה. הוא היה כל כך קרוב, אבל עדיין לא יכל להשתמש בו. השימוש בפלאנר כדי להפעיל את השתל היה אסור ב-24 השעות הראשונות שאחרי הניתוח כדי לאפשר את התאוששות הרקמות. שוב עבר עליו לילה של נדודי שינה. הוא חיכה לשמונה בבוקר כדי להתקשר לעבודה להודיע שהוא חולה. הוא תכנן כמה שבועות כיצד יפעל לאחר הניתוח. הוא יעמיד פני חולה לכולם במשך שבוע, ישתדל לא לצאת מהבית, ולמקרה שיצטרך לצאת הוא ילך עם הכובע שלו כדי להסתיר את הנקודה המגולחת בראש עם התפרים.
היום שאחרי התנהל לפי התכנית. כולם האמינו שהוא חולה, אפילו אחותו, שניהלה איתו שיחות יומיומיות מאז התאונה, לא חשדה בכלום. היה לו מספיק אוכל לשבוע בבית. הוא דאג למלא את המקרר והארון במטבח ביום שלפני הניתוח. הוא לא היה צריך לצאת מהבית. אבל זו גם היתה הבעיה. לא היו לו הסחות דעת, מה שהשאיר אותו עם המחשבות. היה לו יום שלם לבהות מול מסך הטלוויזיה, ואז לבהות מול מסך המחשב, ומול מסך הפלאפון, רק לא לחשוב. הוא קרא את כל הוראות ההפעלה של הפלאנר, הטעין אותו, והפעיל אותו כדי לבדוק שהוא תקין, הוא הסתכל עליו כל הזמן, אבל לא העיז לשחק איתו. לא לפני שיעברו 24 השעות.
הוא נרדם בשעה עשר בלילה מול סרט ששם לעצמו בטלוויזיה, ושוב, באמצע הלילה, הוא התעורר כשכולו נוטף זיעה. ליבו פעם בחוזקה כמו כל שאר הלילות. הוא הסתכל על פלאנר שעל השידה ושלח את ידו אליו כדי להפעיל אותו. כמה הוא חיכה לרגע הזה. הוא נכנס לאפליקצית השליטה והפעיל את מדד הפחד. המדד נתן לו קריאה של 88%. הוא הושיט את האצבע שלו לעבר העמודה, הצמיד אותה לחלק העליון שלה, ובתנועה זהירה הוריד את העמודה עד ל-0.
הוא חשב שירגיש משהו מיוחד, זרמי חשמל פתאומיים, כאב, אבל השניות הראשונות עברו ללא כל שינוי, ואז, לפתע, בבת אחת, תחושת הפחד שאפפה אותו, פשוט נעלמה.
הוא היה אותו בן אדם, הוא לא שכח כל מה שעבר, ולמרות זאת, הוא לא הרגיש יותר את העקצוץ התמידי בכל הגוף שליווה אותו 4 שנים. המחשבה שלו התבהרה.
הוא פנה למדד המועקה. על העמודה התנוסס הכיתוב בעל כפל המשמעות – "אין חרטות". היא הראתה קריאה של 90%. הוא שלח את אצבעו שוב, והוריד אותה לאפס.
זו היתה הפעם הראשונה בארבע שנים, שהוא יכל לעצום את עיניו ברוגע, ולהירדם.
הוא חלם אותו לילה שוב על הרגע שהם היו על שכובים על החוף, ראשה נשען על חזהו, הוא מעביר את ידו בשערה ויחד הם מסתכלים על העננים החולפים. הוא קם בבוקר עם תחושת שלווה שלא היתה לו מזה 4 שנים. אחרי כמה דקות בהן התענג על תחושת הרגיעה שאפפה אותו, חזרה הרגשה נוספת שליוותה אותו במשך השנים אך נטמעה בתחושת הפחד: עצב.
עתה, כשהרגשות האחרות היו בשליטה. הרגשת העצב התעצמה והשתלטה על מחשבותיו. הוא מיהר לשידה שלו ואחז בפלאנר. הוא מיהר למדדים כדי לבדוק את העצב. 96%. זה היה האחוז הגבוה ביותר שמדד. כאילו שכל רגש בשליטה רק פינה את מקומו להשתלטות אגרסיבית של רגש שלילי אחר. המכשיר התריע על סוללה חלשה. דניאל מיהר לשים את ידו על העמודה של העצב אך המכשיר נכבה. הוא מיהר לחבר את המכשיר למטען וניסה להדליק אותו מחדש. בניסיון הראשון הוא לא נדלק והפחד אחז בו. הוא היה חייב למהר לפני שהמחשבות העצובות יציפו אותו שוב, והן החלו להשתלט עליו.
החיים בלעדיה, אם רק היה יכול להחזיר את הגלגל אחורה……
למה המכשיר הארור הזה לא נדלק?!
מה הוא עשה למשפחה שלה, באיזה מצב הוא חי כבר 4 שנים,
הנה, סוף סוף המכשיר נדלק!
הוא לעולם ישאר כלוא בתוך הטראומה שלו, לא משנה מה יעשה זה לא יעזור.
הוא נכנס למדד העצב. גם עשר שניות המדידה היו מעיקות עד אין קץ. 98%. איך שהתקבלה המדידה הוא הניח את אצבעו על העמודה והוריד אותה במהירות לאפס. הוא ידע שהיא הביאה איתה עליה במדדים האחרים. הפחד עלה ל67%, המועקה ל- 55%, הוא הוריד את שניהם חזרה לאפס. לפתע שקט. המחשבות הניחו לו.
שאר היום התלווה בהתפרצויות ריגשות שדניאל מיהר להגיב להן בעזרת הפלאנר, עד שהתדירות שלהן הלכה והתמעטה. הוא התחיל להבין לאט לאט כיצד להשתלט על הרגשות בעזרת הפלאנר. בפעם הראשונה אחרי ארבע שנים, הוא חזר להיות בשליטה על חייו. בלילה הוא כבר לקח החלטה להגיע לעבודה ביום למחרת. אחותו התקשרה לשאול לשלומו.
"שליו כמו שמעולם לא הייתי", אמר לה ברגע של כנות, ורק כשהגיבה בהפתעה הבין שעשה טעות. אסור היה לו לתת מידע שיסגיר את מעשיו. "את יודעת", המשיך, "במסגרת העלובה הזאת, יש ימים קצת יותר טובים. היום זה יום קצת יותר טוב. הצלחתי לישון כמה שעות בלילה, אז אני יותר רגוע. זה קורה פעם בחודש".
"הבנתי. זאת הפעם בחודש שלך". אמרה וצחקה.
מזל, הוא הצליח להחזיר את השיחה לשיגרה של שאר השיחות.
ביום למחרת הוא וידא פעמיים שהפלאנר מוטען במלואו. הוא לא הזמין שום ציוד נלווה לפלאנר. הוא רצה שישארו כמה שפחות עקבות לנוכחות שלו בבית, אבל עתה הוא התחרט על כך. הוא היה צריך לקחת איתו מטען נוסף. הוא נכנס שוב למדד החרטה כדי לוודא שהיא בשליטה. היא היתה רק על 13% – אבל הוא הוריד אותה ליתר ביטחון. הוא לא רצה לקחת סיכונים מיותרים אז הוא לקח איתו את המטען וחבש כובע על מנת להסתיר את הנקודה המגולחת עם שלושת התפרים בראשו.
בעבודה, כשמחשבתו סוף סוף בהירה, הספק העבודה שלו היה כפול. הוא אפילו הצטרף לשיחות בארוחת הצהרים, ואף קיבל הזמנה לבוא לשתות משהו אחרי העבודה. הוא נענה ברצון, גם ככה לא היה לו מה לעשות בבית והפלאנר היה בכיסו ועל 80% סוללה. הוא השתמש בו רק פעמיים כדי להוריד את רמת החרדה.
הוא הלך עם כמה אנשים לבר שהיה לא רחוק מהעבודה. הוא ידע שהשימוש בפלאנר בעת שתיה אסור אבל הוא לא התכוון להשתמש בו אז לא היתה לו דאגה. הם התישבו סביב אחד השולחנות והזמינו שתיה. השיחה היתה קולחת והוא אפילו הביא את עצמו לצחוק כמה פעמים. לרגעים הוא שוב הרגיש חי. בשלב מסוים הוא קם וניגש לבר כדי לבקש עוד קערת בוטנים לשולחן. בדרך לבר, אדם שהיה עם כוס בירה ביד נתקל בו קלות וכמעט שפך עליו חלק מהבירה שלו.
"מצטער, שנינו לא כל כך הסתכלנו".
דניאל הסתכל עליו והנהן. בחור לבוש מכנס מהודר וחולצה מכופתרת ומהודקת. שיער שחור קצר ועיניים כחולות. הבחור המשיך בדרכו לכיוון אחד השולחנות.
"שנינו לא כל כך הסתכלנו, אדיוט, לא מספיק שהוא חצי שיכור, צריך לפנות לו את הדרך כדי שלא ישפוך בירה על אנשים ויאשים אותם". חשב לעצמו.
אחרי שקיבל את קערת הבוטנים הוא ניסה להבין מדוע הגיב בכעס על דבר כזה שולי. הוא בדק שאף אחד לא מסתכל, שלף את הפלאנר מכיסו והסתיר אותו בגופו. הוא רק רצה למדוד במהירות את הכעס. הוא היה רק על 5%. לא היה לו מה לדאוג.
הוא חזר בשעה שמונה הביתה. הוא הניח את הפלאפון והמפתחות על השולחן, הלך לשרותים כדי לשטוף את הידיים, הסתכל במראה על עצמו, וחייך. היה לו יום טוב, והוא לא רצה יותר מזה. שכל הימים יהיו ככה. פשוט ימים רגילים.
הוא הרגיש את העצבות משתלטת שוב ומיהר להוריד את המדד שלה בפלאנר. הוא בהה קצת במסך הטלוויזיה ואפילו הביא את עצמו לקרוא, דבר שלא עשה כבר שנים. הוא הרגיש מספיק עייף כדי להירדם, לכן הוא נשכב לישון, לא לפני שבדק שכל המדדים בפלאנר נמוכים.
הוא ישן כמו תינוק לאורך כל הלילה.
השבועיים הבאים היו מדהימים מבחינתו. הספק העבודה שלו עלה פלאים, הוא הפך מודע לסביבה שלו, הכיר אנשים חדשים בעבודה, חשב בבהירות, צחק, אפילו המוטיבציה לצאת לריצות בוקר חזרה אליו. הוא כבר הרגיש בטוח ללכת בלי הכובע. השיער שלו כבר הסתיר את שלושת התפרים בראשו ולא היה ניתן לשים לב אליהם.
הוא יצא שוב עם אנשים מהמשרד אחרי העבודה לאותו בר. זה כבר הפך למנהג קבוע. הם עשו אותו פעם בכל כמה ימים. החברה הרווקים הפגינו נוכחות גבוהה יותר מהנשואים והנשואות כמובן, אבל תמיד היה אנשים לצאת איתם. הוא הרשה לעצמו לשתות כמה כוסות בירה. הוא הרי היה בשליטה מלאה ולא נזקק כלל לפלאנר.
הוא איבד את תחושת הזמן, ורק כשקיבל הודעה מאחותו שבדקה מדוע הוא לא עונה בבית, הוא שם לב שהיה כבר קרוב ל-11 בלילה. זה הספיק לו. הוא החליט להתקפל הביתה והשאיר את החברים שם. הוא יצא ותוך כדי הנחה את הפלאפון להעביר לאחותו הודעה שהוא יצא עם חברים לבר שליד העבודה והכל בסדר. הפלאפון היה עדיין בידו כשהלך לכיוון הרכב בחניון, וממש שניה לפני שהרים את מבטו חזרה מהפלאפון לרכב, נתקל בו מישהו. הפלאפון שלו נשמט מידו ונפל על רצפת האספלט של החניון. הוא הסתכל על האדם מולו. היה זה אותו בחור תכול עיניים שנתקל בו שבועיים לפני.
"שוב אתה לא מסתכל?" אמר וצחק בחביבות.
אבל את דניאל זה לא הצחיק כלל וכלל. הוא נתן בו מבט זועף לפני שהתכופף להרים את הפלאפון והאדם המשיך לכיוון הרכב שלו. דניאל לא ידע מדוע, אבל למרות שכלל לא הכיר את האדם, הוא העלה בו עוינות שלא הרגיש בחייו. הוא החליט להתעלם מהמקרה והרים את הפלאפון, אבל אז הוא שם לב שזכוכית המסך היתה מנופצת. את גל הכעס שעבר בגופו לא היה ניתן לתאר, הוא הכניס את הפלאפון לכיסו ודלק בעקבות הבחור שבדיוק הגיע לרכבו ופתח את הדלת.
"לא מסתכל….אני אראה לו מי לא מסתכל!".
הוא תפס אותו מאחור והטיח את ראשו בחוזקה כנגד זכוכית הדלת.
"אני לא מסתכל?!, תסתכל, תסתכל, תסתכל"
כל פעם שחזר על המילה הוא הטיח את ראשו של האדם שוב ושוב כנגד הדלת, עד שהאדם נפל על הקרקע ודם ניגר מראשו.
דניאל תפס את עצמו באותו רגע. מה הוא עשה?! הוא מעולם לא התנהג באלימות כלפי אף אחד! האדם היה שכוב על הקרקע חסר הכרה, פניו מושחתות מהמכות ושלולית דם סביב ראשו. הוא התקשר להזמין אמבולנס ונתן להם הוראות להגיע כמה שיותר מהר. כששאלו לשמו הוא נתקף פחד בלתי מוסבר וניתק את השיחה, רץ חזרה לרכבו, נכנס, הניע את הרכב וברח מהמקום.
"אלברט? הכל בסדר?"
הוא הסיט לרגע עיניו מהצג ושם אותו בצד כדי שהיא לא תראה. "הכל בסדר יקירתי. תחזרי למיטה, אני כבר מגיע".
"לקחת את הכדורים שלך?".
"לקחתי יקירתי, אל תדאגי, אני כבר בא, סתם נשארתי לראות איזו תכנית בטלוויזיה".
רק כאשר היא נכנסה חזרה לחדר השינה הוא החזיר מבטו לצג שהיה מולו. "מדדים משתמש דניאל סלינג'ר" הקריא המסך. הוא הסיט מבטו לעבר הפלאפון שלו. על הצג היבהבה הודעה של שיחה נכנסת. הוא מיהר לענות.
"זה עבד".
"טוב מאוד".
הוא ניתק את השיחה וחזר חזרה לצג. הוא נכנס למדד הכעס, שנתן קריאה של 100%, והוריד אותו חזרה ל-20%, הוא העלה את החרדה ב-40% וסגר את הצג.
הוא נכנס לשרותים ואחז במברשת השיניים. ידו רעדה והוא תפס אותה בידו השניה.
"אתה המנכ"ל של חברת Ever mind, אחת החברות הגדולות בעולם! תתנהג בהתאם! הוא איים לחשוף את מערך השליטה מרחוק. עשית מה שהיה צריך לעשות כדי להציל את החברה.זה מה שאתה. אתה שורד", שכנע את עצמו. הוא סיים לצחצח שיניים, נכנס למיטה, כרך את זרועו סביב אשתו, ונרדם.
דניאל נהג כמטורף עד ביתו. הוא מיהר להיכנס לבית ורץ לשרותים לשטוף מעצמו את שאריות הדם שהיה על ידיו ועל חולצתו. הוא אפילו לא ידע אם זה היה הדם שלו או לא. הוא שפך אלכוהול לחיטוי על ידיו ומיהר להוריד את חולצתו, לטבול אותה באקונומיקה, לקרץ אותה ולזרוק אותה לפח. הוא הוציא את הדברים מכיסו. לפתע שם לב שמסך הפלאפון כלל לא מנופץ, והרי כיצד יכול היה להיות אם זה היה מסך בלתי שביר? הוא הסתכל על הפלאפון מכל הכיוונים. לא היתה עליו שריטה. הוא ראה במו עיניו שמסך הפלאפון היה מנופץ. כיצד זה יתכן?.
רק אז התפנה להוציא מכיסו את הפלאנר. איך נזכר בו רק עכשיו? איך לא השתמש בו? איך יכול להיות שעשה מה שעשה? שאיבד עשתונות ככה?
הוא מיהר להיכנס למדדים שלו והוריד את כולם. כולם היו גבוהים חוץ מהכעס. שוב השתרר שקט בראשו. הוא נשכב על המיטה, עצם את עיניו, וכל מה שרצה הוא לחזור לחלום על שניהם באותו יום על החוף, כשראשה מונח עליו והוא מלטף אותו. הוא חזר לראות אותה בעיני רוחו, ולהרגיש מה שהרגיש באותם ימים, אהבה טהורה, שדוחקת את כל השאר. זה כל מה שבאמת רצה. רק לחזור לשם, ולא לעזוב לעולם.