149 – אוי, טנקה… – מיכל דסקל ורותם סלומון

"אנחנו קרובים?" שאלתי בציפייה. הטיסה הזאת אורכת יותר מדי זמן. כל כך הרבה זמן, למעשה, שאני אפילו לא יודעת מתי היא התחילה.
אני טנקה, בת למשפחת שייפשיפטרים (טוב, לא בדיוק בת – לנו, השייפשיפטרים, אין מגדרים כמו שלכם יש, אבל בצורה האנושית שלי מתייחסים אליי כנקבה) – גזע של מה שאתם הייתם קוראים לו "חייזרים" (למרות שאם אתם שואלים אותי, זהו כינוי מעליב למדי) שמסוגלים לשנות את צורתם. אנחנו גזע נודד, מפני שהיכולת לשנות את צורתנו גרמה לאבות אבותינו הסקרנים לרצות להשתלב בתרבויות זרות ולהשתמש בכוחות שלנו בשביל ללמוד עליהן מבפנים. כבר מיליארדי שנים אנחנו מחפשים כוכבי לכת מיושבים, עושים עליהם תחקירים מקדימים ועוברים אליהם לתקופת זמן מסוימת כדי שנוכל לתעד אותם. כשנולדתי, כבר היינו בדרכנו לכדור הארץ, כך שלאורך כל תקופת החיים הקצרה שלי (אני בת אלף חמש מאות שלושים ואחת עכשיו, שזה בערך כמו גיל שש עשרה שלכם. טוב, האמת שזה יותר קרוב לחמש עשרה, אבל לא צריך להיות קטנוניים) הייתי צריכה לעסוק בלימודים על תרבויות שונות של בני האדם (מדהים שבכלל יש לכם יותר מאחת. בחיים שלי עוד לא שמעתי על גזע כל כך מפולג), לימודי שפות, לימודי גיאוגרפיה… הבנתם את הקטע. הרבה מאוד לימודים. אין לי הרבה חברים (למרות שיש לא מעט שייפשיפטרים בגילי, אני מסתדרת רק עם אחד מהם – שמו זוק, והוא החבר הכי טוב שלי) והמשפחה שלי קטנה (אין לי אחים או אחיות, כך שהמשפחה שלי מסתכמת באמא ואבא מאוד עסוקים), מה שאומר שחוץ מלימודים אין עוד הרבה דברים מעניינים בחיי.
בכל מקרה, הסיבה שהחלטתי לשאול את זה דווקא באותו הרגע, אחרי בערך שישית מתוחלת חיים של שייפשיפטר ממוצע בה חיכיתי בסבלנות ובשקט (פחות או יותר. תלוי את מי שואלים), היא שהתגלגלה אליי שמועה שהתחלנו לקלוט שידורי טלוויזיה. זה חייב לומר שאנחנו מאוד קרובים לכדור הארץ, אחרת לא היינו מצליחים להתחבר ללוויינים שלהם. (נכון?)
"סבלנות, טנקה. כשנהיה קרובים לנחיתה, אני מבטיחה לך שתדעי את זה," ענתה לי אמא. "איך יש לך זמן פנוי להתעסק בשאלות כאלה בכלל?"
"כבר סיימתי את כל השיעורים ואת כל המטלות שהיו לי להיום. חוץ מזה, מה רע בקצת סקרנות? חשבתי שזאת כל המהות שלנו כשייפשיפטרים."
"נקודה טובה," אמא חייכה לרגע, אך מיד לאחר מכן פניה עטו הבעה מהורהרת. "את יודעת מה? אם את נמצאת בכזה מצב רוח סקרני ואין לך שום דבר אחר לעשות כרגע, למה שלא תצטרפי אליי לצוות הטלוויזיה? אני מניחה שכבר שמעת שהתחלנו לקלוט שידורים. יש לנו הרבה חומר חדש לעבור עליו וכולנו נשמח מאוד לעזרה."
"אני יכולה לעשות את זה?" הופתעתי. לא עלה בדעתי שישנה אפשרות שיתנו לילדה בת אלף חמש מאות שלושים ואחת לעזור בעניין רציני וחדשני כמו טלוויזיה.
"חסרים הרבה אנשי צוות, אני לא רואה סיבה שהמפקד לא ייתן לך להצטרף. חוץ מזה, טנקה, את השייפשיפטרית הכי חרוצה שאני מכירה. אם את לא מתאימה למשימה הזאת, מי כן?"
"תודה, אמא," אמרתי בהתרגשות. מעולם לא ציפיתי שתינתן לי ההזדמנות להצטרף לצוות חשוב – במיוחד לא לצוות שבו אמא עובדת. עד כה, כל מה שעשיתי היה ללמוד במסלול הלימודים הרגיל של השייפשיפטרים ולעזור לכמה שייפשיפטרים בכירים במספר עניינים פשוטים – לא מעבר לזה. "אני לא עומדת לאכזב אותך."

העבודה במתחם הטכנולוגיה האנושית כחלק מצוות הטלוויזיה הייתה אפילו יותר מעניינת ממה שחשבתי שהיא תהיה. אחרי כמות נכבדה של סרטים וסדרות תיעודיים על ההיסטוריה של המין האנושי בהם צפיתי, התחלתי לראות סדרה הנקראת "צרות של עשירים", ועד לאותו הרגע – זו הייתה הסדרה שהכי ריתקה אותי. לפני שצפיתי בה, לא ידעתי כמה דברים יכולים להסתבך בפרק זמן כל כך קצר אצל בני האדם. כלומר, אצלנו יכולות לעבור מאה שנים מבלי שיקרה דבר, ואצלם הכל יכול להשתנות תוך יומיים! זה מדהים.
אם לא שמעתם על "צרות של עשירים", אני אסביר לכם: זאת סדרה שמתארת את חיי היום יום של אנשים שיכולים להרשות לעצמם הכל. הדבר שהכי אהבתי בסדרה הזאת, אני חושבת, זה שהיא מראה לכולם שגם אנשים שכביכול שונים לחלוטין מהאדם הפשוט הם, ובכן, בני אדם פשוטים, במובנים מסוימים.
ואת אנסטסיה לופז.
אנסטסיה לופז היא אחת הנשים המרכזיות ב"צרות של עשירים" – היא נמוכה, בעלת שיער מתולתל בצבע שטני ועיניים ירוקות. הסיבה העיקרית שאהבתי את אנסטסיה הייתה שהיא הגיעה למעמד שבו היא נמצאת בזכות מחקר פורץ דרך שהיא עשתה בתחום הרפואה – קודם כל, חשבתי שכמות הזמן שהיא הקדישה מהחיים הקצרים שלה (תשעים שנה? ברצינות, בני אדם?) לפיתוח דברים שבסופו של דבר מיועדים להציל חיי אדם היא דבר ראוי להערכה, ומעבר לזה, בתור חוקרת, היא גם עוררה בי השראה – בסך הכל, נחמד לדעת שבן אדם כל כך מצליח הגיע למקום שבו הוא נמצא בזכות המחקר שעשה. זה גרם לי לקוות שגם אני יכולה להגיע רחוק.

את אחר הצהריים הזה ביליתי עם זוק. כמו שכבר סיפרתי לכם, זוק הוא חברי הטוב ביותר. הוא ואני היינו דבוקים אחד לשנייה מאז שהיינו תינוקות – הכל עשינו ביחד, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שיצא לנו לבלות זה עם זו מאז היום בו התחלתי לעבוד בצוות הטלוויזיה, כיוון שזוק לא היה חלק ממנו והזמן הרב שהעבודה הזאת דרשה ממני לא הותיר לנו הזדמנויות להיפגש. זה היה החיסרון היחיד בתפקיד הזה, בעיניי – אם להיות כנה, התגעגעתי אליו מאוד.
"נו, אז איך זה לראות טלוויזיה?" זוק שאל בהתלהבות.
"מעניין," עניתי. "לא במובן של 'זה גרוע ואני לא יודעת איך להגיד את זה בלי שזה יישמע מזלזל', פשוט… באמת מעניין. אני לומדת כל כך הרבה דברים חדשים על בני האדם שלא ידעתי לפני כן."
"מה למשל?"
"למשל… היית חושב שלאנשים בעלי הון גדול לא יהיו בעיות כיוון שכל כדור הארץ סובב סביב כסף, נכון? אז זהו, שלא. אני רואה עכשיו סדרה שנקראת 'צרות של עשירים', והחיים שלהם מלאים בכל כך הרבה דרמות – בתחום המשפחה, בתחום האהבה… בכל התחומים, בעצם. הם חווים בדיוק את אותן החוויות שחווים אנשים רגילים. לדוגמא, יש שם מישהי בשם אנסטסיה, שבעלה בגד בה למרות שהיא חוקרת מאוד מצליחה בתחום הרפואה, אחת הנשים הכי עשירות בעולם ובת האדם הכי יפה שאי פעם ראיתי. מעולם לא דמיינתי שגם אנשים כמוה מתמודדים עם בגידות, ובטח שלא דמיינתי שלאנשים פשוטים יש את החוצפה לבגוד באנשים כמוה," הרחבתי.
"חוץ מזה, למה שמישהו בכלל ירצה לבגוד במישהי כמוה? אני באמת לא מבינה איך ריקרדו היה יכול לעשות דבר כזה. אם יש לך את הזכות להיות עם אישה כל כך מדהימה, אתה צריך להעריך את זה. אני יודעת שאני הייתי מעריכה את זה…" המשכתי לדבר עוד ועוד על הכעס שלי כלפי ריקרדו ועל ההערצה שלי לאנסטסיה, עד שלפתע זוק קטע אותי.
"טנקה," הוא אמר. "אם לא תפסיקי לחפור על אנסטסיה בדקות הקרובות, אני עוד אתחיל לחשוב שיש לך קראש עליה."
פרצתי בצחוק. קראש? על בת אנוש? איזה רעיון מגוחך, חשבתי לעצמי.

אוקיי, טעיתי. אולי זה לא רעיון עד כדי כך מגוחך.
ככל שהתקדמתי ב'צרות של עשירים', התחלתי לשים לב יותר ויותר לכך שאני אכן מפתחת קראש על אנסטסיה, ולאחר שראיתי את פרק הסיום, כבר הייתי משוכנעת לחלוטין שהתאהבתי בה. כמובן שלא ידעתי כלל איך להתמודד עם זה, אז פניתי לשייפשיפטר שבגללו הכל התחיל – השייפשיפטר שבגללו בכלל התחלתי לחשוב על האפשרות שיש לי רגשות כלפי בת אדם:
זוק.
"אני צריכה עזרה," אמרתי לו.
"מה עשית הפעם?" הוא שאל. מצחיק.
"זוכר שאמרת לי שאתה חושב שיש לי קראש על אנסטסיה?"
"זאת הייתה בדיחה, טנקה," זוק גלגל את עיניו.
"אני יודעת, אבל זה כבר לא כל כך מצחיק אותי. אני חושבת שזה נכון."
"כן, בטח. קורע מצחוק," הוא ביטל את דבריי. הוא לא מאמין לי?
"אני רצינית! סיימתי לצפות ב'צרות של עשירים' ואני חושבת שצדקת. באמת יש לי קראש על אנסטסיה. מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?" כנראה שטון הדיבור שלי נשמע לחוץ יותר, כי מיד לאחר שהמשפט הזה יצא מפי, זוק השתכנע שאני לא מנסה למתוח אותו.
"קודם כל, תנשמי. הכל בסדר. כמעט כל שייפשיפטר שתשאלי יגיד לך שהוא נדלק פעם על מישהו מכוכב אחר," הוא ניסה להרגיע אותי, מניח יד על כתפי. "עכשיו, יש שתי אפשרויות – או שתתעלמי מזה עד שזה יעבור או שתנסי ליצור איתה קשר."
"איך אני יכולה ליצור איתה קשר בכלל?" רציתי לבחור באפשרות השנייה, מאחר שהתעלמות לא נשמעה לי כמו אופציה מהנה במיוחד, אבל לא יכולתי לחשוב על דרך שבה זה יכול לקרות.
"לא יודע," הוא עצר לחשוב לרגע. "למה שלא תכתבי לה מייל או משהו?"
בדרך כלל הרעיונות של זוק לא מבריקים במיוחד, אבל הייתי חייבת להודות שהפעם הוא הפתיע אותי – הפתרון שהוא הציע היה טוב, לשם שינוי.
"אני קצת עסוקה כרגע כי אני צריכה להגיש למפקד שלי סיכום מידע על מה שלמדתי מהסדרה, אבל האמת שזה רעיון לא רע," השבתי. הרגשתי כאילו ירדה אבן מכתפיי – הידיעה שזוק תומך בי, שאני לא לבד, והידיעה שיש לי מה לעשות, גרמו לדבר להכביד עליי הרבה פחות. "תודה, זוק," הוספתי בחיוך וניגשתי לחבק אותו.

"אנסטסיה," התחלתי להקליד במחשב של מתחם הטכנולוגיה האנושית. "ראיתי אותך ב'צרות של עשירים' ו…" לא. לא טוב, חשבתי בעודי מוחקת את המשפט. "קודם כל, רציתי לציין שאני מעריצה גדולה שלך. ראיתי את הסדרה 'צרות של עשירים', ומשם נודע לי על קיומך. אני שמחה שזה קרה, כי לדעתי להכיר אותך זאת זכות בשביל כל אחד. אני מצטערת שריקרדו לא חשב ככה – לאף אחד לא מגיע להתמודד עם בגידה כזאת ואני מעריכה מאוד את הדרך שבה עברת את זה. החוזק הנפשי שלך פשוט מעורר השראה. אם את מעוניינת, אני אשמח לפגוש אותך במציאות ולדבר פנים מול פנים, ואם לא – אני שמחה שלפחות קיבלתי את ההזדמנות להגיד לך מה אני מרגישה כלפייך בכתב.
באהבה גדולה,
טינה."
טינה, גיחכתי. איזה שם מוזר. עדיין קשה לי להתרגל לזה שככה יכירו אותי בכדור הארץ.

"היי, אמא," אמרתי. "את יכולה לעזור לי לחפש כתובת מייל של בת אנוש כלשהי? ניסיתי לעשות את זה בעצמי אבל אני לא מצליחה למצוא אותה בשום מקום באינטרנט."
"במי מדובר?" אמא שאלה אותי.
"קוראים לה אנסטסיה – ראיתי אותה ב'צרות של עשירים' ואני ממש רוצה ליצור איתה קשר," עניתי.
"את מתכוונת למירנדה קולמן? אני אנסה."
"מה?" לא הבנתי מאיפה אמא שלפה את השם הזה, או איך לעזאזל הוא קשור למה שאמרתי. "לא, אני מתכוונת לאנסטסיה לופז."
אמא צחקה.
"אנסטסיה לופז היא דמות בדיונית. אם את רוצה לדבר עם השחקנית שלה, מירנדה קולמן, אני יכולה למצוא לך דרך לעשות את זה, אבל–"
"דמות בדיונית?" אין מצב, חשבתי. היא בטח צוחקת עליי.
לפתע פניה של אמא הרצינו.
"בבקשה תגידי לי שאת יודעת ש'צרות של עשירים' זאת טלנובלה."
המילים "אני לא עומדת לאכזב אותך" החלו להדהד בראשי. רציתי להאמין שזאת בדיחה, אבל ברגע שהסתכלתי בעיניה של אמא איבדתי את האפשרות להטיל ספק בכך שהיא דוברת אמת – כל מי שמכיר אותה יודע שהעיניים שלה משנות צבע כשהיא משקרת (גליץ' של שייפשיפטרים, כנראה).
"לא, לא ידעתי את זה," השבתי במבוכה. לא ידעתי מה שבר את ליבי יותר באותו הרגע – העובדה שלעולם לא אוכל ליצור קשר עם אנסטסיה, או העובדה שנכשלתי בתפקידי כחוקרת בצוות הטלוויזיה.
"איך זה יכול להיות?" אמא שאלה, מצמידה את כף ידה למצחה בייאוש. "הרי היית אמורה להגיש סיכום שלם על הסדרה הזאת בשביל שנוכל ללמוד על התוכן שבו בני אדם צופים למטרות בידור."
"התייחסתי אליה בתור סדרה דוקומנטרית! להגנתי, ל'צרות של עשירים' אין שיר פתיחה, ככה שלא יכולתי לדעת את השמות של השחקנים," הסברתי את עצמי. "וחוץ מזה, כל הסדרות והסרטים שהייתי צריכה לחקור לפני כן היו תיעודיים, אז פשוט הנחתי שזה התחום היחיד שאני אמורה להתעסק בו."
"לא ראית את הקרדיטים בסוף כל פרק?"
"דילגתי עליהם כדי לעבור כמה שיותר מהר לפרק הבא," הודיתי.
"אוי, טנקה…"