קָרֵב יום
…יִצְגַּת מתעורר על הספה הישנה ליד הקיר, לא מקולה של פרידה המשוגעת למטה, אלא מרעש הכלים במטבח: נראה שמֶמִי התעוררה – או התעורר? – מוקדם ועכשיו לוקחת – או לוקח? לפי הרעש, כנראה לוקח – משהו לאכול.
חמסין של ניסן. שמש. האויר עצמו רדום. נקישות קצביות נשמעות מלמטה. פְרִידָה המשוגעת שרה. מה היא שרה שם?
קָרֵב יוֹם, קָרֵב יוֹם
אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה.
יצגת ראה בחיים שלו יום אשר הוא לא יום ולא לילה. הוא לא רוצה עוד פעם.
– מֶמי! סגור את החלון!
– רגע, אני אוכלת, – עונה קול נערי מהמטבח.
– מֶ-אֶ-אֶ-מִייי? – יִצְגַּת מרִים את הקול בטון התיאטרלי הידוע של "אבא לא מרוצה, כי עשית משהו לא בסדר".
– מה, מה עשיתי?
– מֶמי, אתה בן או בת?
– אני בן, – עונה ממי בפה מלא עם טיפת דמעה.
– אז למה אמרת "אני אוכלת"?
– כי כשקמתי בבוקר הייתי בת. מה זה משנה?
– זה משנה, כי זה משנה! – ליצגת אין כח להתווכח. הוא רוצה לישון ועכשיו כבר לא יוכל, בגלל השמש והשרב והשעה המאוחרת ופרידה המשוגעת והשיר שלה ובגלל השטויות של ממי.
– זה משנה כי זה משנה זו לא תשובה! – אומר ממי.
נראה שלממי פשוט כיף להתווכח על הבוקר. איך אמר ז'אקו לפני הקרב בשַׁעְלַבּוּן? "כשאתה הולך מכות עם חזיר בשלולית של בוץ, תזכור שהחזיר נהנה יותר".
אז יצגת שותק.
– באנגלית זה לא משנה אם אני בן או בת, – מכריז ממי. – זה תמיד "אַיי אִיט".
– "אַיי אֶם אִיטִינְג", – מתקן יצגת, שמייד שוכח שהבטיח לעצמו לשתוק. כאילו, לימודים זה קדוש. כאילו, שהילד/ילדה ידע/תדע אנגלית נכון, הוא/היא כבר בכיתה ו'. אפילו בשתי כיתות ו' שונות.
– אמרו לנו בכיתה "אַיי אִיט", גם אצל המורָה ורד וגם אצל המורֶה ג'ו. מה זה אִיטִינְג?
השינה של יצגת נהרסה סופית. הוא מתיישב על הספה, תחתוני בוקסר שחורים לגופו, ומגשש למצוא את המשקפיים. למה הוא הסכים לגדל את המפלצת הקטנה הזאת, למה.
"תינוקת הנ"ל כעת לבד באופן סופי, כן?" אמר/אמרה אז חְתַמַנְדּוּן. "בשביל תינוקת הנ"ל אין שום אפשרות אחר. או לגדול אצל יְצַגֶּת או למות. אז יְצַגֶּת לגדל תינוקת הנ"ל ותינוקת הנ"ל לא למות. כן?"
היום הצעירים אומרים "לעשות רגשי". חתיכת רגשי הם עשו לו אז, ויִצְגַּת מבין את זה רק עכשיו, כשמאוחר.
"אין לי אפילו ילדים משלי", הוא אמר אז.
"אבל יְצַגֶּת לא לעשות את זה בשביל יְצַגֶּת, כן?" ענה/ענתה חְתַמַנְדּוּן. "יְצַגֶּת לעשות את זה בשביל פְֿצוּ ז"ל, כן?"
וזה עבד. רגשי. חתיכת רגשי. שתים-עשרה שנה לפח הזבל.
– אבא! מה זה איטינג?
כשהמפלצת קוראת לו "אבא", הוא מתחלחל. פעם הוא היה מתקן: "אל תקרא לי אבא. תקרא לי יצחק". "אז למה החברים שלך קוראים לך יִצְגַּת?", שאלה המפלצת בקול של ילדה בת חמש, כי היא הייתה אז ילדה בת חמש. "יִצְגַּת זה קיצור של יצחק גת, וגת זה שם המשפחה שלי", הסביר יצגת בחוסר סבלנות. "אז אני אקרא לך אבא," הכריזה המפלצת, "שזה קיצור של יצגת-זה-קיצור-של-יצחק-גת-שהוא-לא-אבא-שלי". וכך היה.
– איי איט זה אני אוכל בכלל, איי אם איטינג זה אני אוכל עכשיו.
– רק אוכל או גם אוכלת?
– גם אוכלת. באנגלית אין הבדל בין בנים ובנות.
– איזה כיף, – אומר ממי. – אבל בעברית אין הבדל בין עכשיו ובכלל. יש שפה של גם וגם?
יצגת חושב. שׂפות זה קטע אצלו, אפילו לפני שצחצח שיניים.
– צרפתית, – הוא אומר. – זֶ'ה מַאנְז' זה גם אני אוכל וגם אני אוכלת, גם עכשיו וגם בכלל.
בתחושה של יציאה ידי חובה הוא הולך לשרותים. כן, קודם יציאה ידי חובה ועכשיו חובה יציאה.
– ושָם? איך אומרים את זה שם?
– איפה שם? – צועק יצגת מהאסלה. וממי אומר:
– וְעַאס צֶגְחֶה אַגְתִּיעוּנוֹץ.
יצגת פותח את דלת השרותים, משרבב את הראש:
– אסור לדבר על זה!
– תירגע! – צוחק ממי. – מי שומע אותנו? פרידה המשוגעת?
בחוץ, אי-שם מתחת לחלון, נשמעות הנקישות הקצביות: נראה שפרידה מכה במוט ברזל על סיר גדול. קולה הגבוה, מאד מוסיקלי ובו-זמנית קצת ניחר, ממשיך בפזמון הסוריאליסטי מההגדה של פסח, חוזר וחוזר על אותן מילים ואותה המנגינה:
קָרֵב יוֹם, קָרֵב יוֹם
אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה.
– לא חשוב מי שומע ומי לא, ממי, – אומר יצגת כשהוא יוצא מהשרותים, מייבש את ידיו במגבת הקטנה. את השיניים יצחצח אחרי הטפת המוסר. – אנחנו מדברים על זה רק בלחש, כי זה סוד. סוד צבאי, אתה מבין?
– אני סוד צבאי?
למעשה, כן. לממי עוד אין תעודת זהות, אך כבר יש שני מספרי זהות: אחד על שם משה גת, השני על שם מרים געש. משה לומד ביסודי תל-חי ומרים רשומה לבית-הספר די-נור, מרחק שלושה רחובות, ולשניהם אישור רפואי מיוחד להגיע רק למחצית מימי הלימודים. כשממי חולָה/חולֶה, רופאת הילדים מגיעה הביתה מיד, וזאת לגמרי במקרה כלת פאקינג פרס ישראל למדעי הרפואה ואחת מהמומחים הגדולים בעולם בפיזיולוגיה פתולוגית. ואת כל זה סידרו ליִצְגת ביחידה 307. הם קיבלו את כל התנאים שלו: לא למסור את היצור לשום מעבדה, לא לעשות בו/בה שום ניסוי, ובאופן כללי להתייחס למפלצת כאל יצור אנושי. אה, וגם משלמים לו משכורת של איש קבע, תודה רבה, בלי שיצטרך לעשות משהו בחיים שלו חוץ מלגדל את… את הדבר הזה, ופעם בכמה זמן להגיע ליחידה ולבצע את מה שהוא טוב בו. עבור החבר'ה מ-307 יצגת הוא נכס לאומי: המְתַקשר האוניברסלי. אין עוד כמוהו, אולי אפילו בכל העולם. עבור עצמו הוא בטלן שמבזבז את החיים שלו: והכי גרוע – מבזבז אותם עם תירוץ רשמי.
לא ככה הוא חשב שהחיים האלה ייראו.
…כשהוא היה יורד מהאוטובוס בדרך מבית-הספר – יותר קטן ממה שמֶמי עכשיו – החתולים חיכו לו בתחנה וליוו אותו עד הבית. הם היו מספרים לו על המריבות שלהם והוא היה הבורר, השופט, המוֹגלי של ספר הג'ונגל. המבוגרים צחקו שהוא ילד שמנת, אז החתולים אוהבים אותו כי הם אוהבים שמנת, נכון מצחיק (לא), אבל הוא אפילו לא האכיל אותם (אמא לא הרשתה), רק הקשיב להם וענה. הם נתנו לו תואר כבוד שאי אפשר לתרגם מחתולית ואי אפשר לבטא, אבל הוא היה גאה בתואר הזה, למרות שלא הייתה לו דרך להגיד לאף אחד.
גם עם הילדים. בהתחלה, כשהם רק עברו לשכונה, הוא היה ילד הכאפות של כולם, אבל פתאום הסתבר שרק לו אפשר לספר את כל הדברים שאין בשבילם מילים והוא יכול להבין ולהקל. נירית הקריזיונרית-מאומצת-מברזיל, פרנקו הגמד-ביריון, סיגי השמנה-חבית-אכלה-כרית, שאדי ה-אֲני-לא-ערבי-מחבל-אני-ערבי-נוצרי, לאופר האשכנזי-ערס-בריבוע – כמו החתולים, הם היו באים אליו לטיפול. להבדיל מהחתולים, הם המשיכו להרביץ לו אחר-כך (כי הם יכלו). הלכו צחוקים, בסך הכל. היה כיף.הם אלה שקיצרו לו את "יצחק גת" ל"יצגת" והוא היה כל כך גאה שיש לו כינוי מיוחד אצל החבר'ה (כלומר, יש לו חבר'ה) שהכריח את כולם לקרוא לו כך.
הוא היה בן שש-עשרה… לא, בן חמש-עשרה כשהתחילו השיחות עם פְֿצוּ. בגיל שש-עשרה הוא כבר פגש את פְֿצוּ אישית.
לקח לו זמן להבין שפצו קיים/קיימת באמת, שזה לא פרי דמיונו המתפרע. לקח לו זמן להבין ש"הוא" ו"היא" זה אותו אחד. ואז היה הערב הזה כשההורים לא היו בבית ויצגת ופצו בילו בחדר. פצו ביקש (אז הוא היה "הוא") מיצגת להתפשט והתפשט בעצמו. ואז, תוך שניות ספורות, הפך מגבר לאישה מול עיניו. הוא לא ישכח את זה: האיברים שנשאבו פנימה ואלה שיצאו החוצה. הריח. הקול. הכל.
"אבל לא יכול להיות שאתם באמת כאלה!" (הם כן).
מה שהפריע לו, הוא זוכר, זו לא היכולת להשתנות, אלא העובדה שהגבר והאישה שראה לפניו – ששניהם היו פצו – הם גבר אנושי לחלוטין ואישה אנושית לחלוטין. יותר מזה: יש בעולם סינים והודים ואצטקים וקונגולזים, אבל גם פצו הגבר וגם פצו האישה יכלו לטייל ברחוב הרצל בלי שאף אחד ישים לב שמדובר ב…
…חייזר? חוצן?
"יְ-צַג-גֶּת…" – כך פצו ביטא/ביטאה את הכינוי השכונתי שלו. – "יְצַגֶּת לא להבין כלל מהיכן להגיע פְֿצוּ וחברים של פְֿצוּ."
"אמרת לי: וְעַאס צֶגְחֶה אַגְתִּיעוּנוֹץ."
"אַחְתּוֹמְעִי… נכון. אבל זה לא מה שאתם קוראים כוכב אחר."
"אז תסביר… תסבירי לי."
במקום ההסבר הם עשו אהבה. וזו הייתה האהבה הראשונה של יצגת, הכי טובה שהייתה לו… ובהרבה מובנים גם האחרונה, לתמיד.
"יש קצת מים."
"את רוצה לשתות?"
"לא. יְצַגֶּת לשמוע. יש קצת מים. לא ים. לא בריכה. קצת מים על אדמה, לא עמוק."
"שלולית?"
"כן. שלולית. בתוך שלולית לגור אחד – איך קוראים לאחד לגור בתוך שלולית?"
"צפרדע?"
"כן. צפרדע. יְצַגֶּת לחשוב: יְצַגֶּת לדבר עם צפרדע. צפרדע לשאול: יְצַגֶּת מתוך שלולית שלי? יְצַגֶּת לענות: לא, לא. צפרדע להגיד: הכל ברור! יְצַגֶּת מתוך שלולית אחר. אבל יְצַגֶּת בכלל לא משלולית, כן? אז ככה אנחנו."
"אני הצפרדע?"
"לא. יצגת חבר ואהבה של פְֿצוּ תמיד, כל החיים."
ובשבעים ושמונה, אחרי הקרב בשעלבון, כשיצגת שכב גוסס בבית-חולים שדה מאולתר בעין-אִבְּל, התרחש הארוע הזוועתי שהוא חב לו את חייו.
הוא שוכב במיטה, חצי מטושטש ממשככי כאבים, אבל בהכרה מלאה וכבר יודע שעוד רגע הלך עליו, עם כוויות כאלה פלוס פגיעה מאסיבית באיברים הפנימיים לא נשארים בחיים, ואז פתאום מגיעים שניים. האחד הוא ז'אקו, המ"פ הנערץ, גיבור העל של היחידה (אז עוד לא הייתה המילה "גיבור-על"; קראו לו "סטיב אוסטין" בפלוגה, כמו לאסטרונאוט הביוני בסדרה בטלוויזיה): רק שיצגת אף פעם לא ראה את ז'אקו כל-כך מבוהל, רועד מפחד, כמו מאיזו טראומה. והשנייה הייתה בחורה במדים לא-ברורים וקסדה שמכסה לה את הפנים. ז'אקו הראה לה על המיטה של יצגת והסתלק, כמעט ברח מהשטח. הבחורה הורידה את הקסדה.
"עכשיו הכל יסתדר", אמרה פצו.
כעבור חצי שעה יצגת התעורר בריא. עור נקי, אפס כאבים.
"מה עשית לז'אקו?"
"פְֿצוּ בלי להבין. ז'אקו?"
"המפקד שלי. הוא הביא אותך לפה."
"יצגת קודם כמעט אין. יצגת עכשיו ממש חי, ממש בסדר. ז'אקו זה מעניין יצגת עכשיו? ז'אקו מחר בסדר. פצו לעשות משהו עם ז'אקו בגלל חשוב חשוב להגיע עד יצגת מהר בשביל יצגת חי."
…לאחר שהיא הלכה, הוא ניסה לדבר עם ז'אקו. המ"פ התנהג בצורה כמעט רגילה: שמח מאד על השיפור במצבו של הקַשָּׁר שלו (אבל כאילו ציפה שזה יקרה, למרות חוסר ההיגיון). רק ברגע שיצגת ניסה לתשאל אותו על האישה שבאה לבקר, הקצין החוויר ואמר בקול מוזר, כאילו מתחנן, ממש לא-אופייני: "תעזוב, בחייאת, בוא לא נדבר על זה". בדיוק באותו אופן התנהגו עוד שני אנשים: הרופא דוקטור מרק והשין-גימל איתן.
למחרת בבוקר אף אחד משלושתם לא זכר כלום.
וכאן זה יכול היה להיגמר אילולא לגמרי במקרה יצגת גילה שהכניסה לבית-החולים מצולמת במעגל סגור ומוקלטת בווידאו. זה היה ממש יוצא דופן בשבעים ושמונה, אבל מאיזו-שהיא סיבה זה היה. הוא הצליח לשלוף את הקלטת של אתמול, להעביר אותה לזמן המתאים ולהכריח את ז'אקו – בשבועות, הבטחות, איזכור אחוות לוחמים וכל הדברים האלה – לצפות בהקלטה ביחד איתו.
ז'אקו ראה את האישה בקסדה. את השין-גימל המבוהל רץ לאן-שהוא ומביא אותו, את ז'אקו. את עצמו, מדבר עם האורחת, מביט עליה כאילו היא מינימום יאנוש בן-גל.
"יא אללה," אמר ז'אקו. באותו רגע התחילה דרכו של יצגת ליחידה 307.
…קָרֵב יוֹם, קָרֵב יוֹם…
*
ממי קם.
– לאן? – שאל יצגת.
– אני מדבר איתך חצי שעה ואתה לא עונה, – התלונן הילד. – אז אני הולך להפוך לבת. בא לי להיות בת.
– אז למה צריך ללכת?
– אֶגְתְּאוֹ.
– אתה יכול להפוך גם בלי אגתאו.
– אבל בא לי עם!
– די, ממי. זה כמו חיתולים. נגמלת מהחיתולים?
במאי שמונים ושש חְתַמַנְדּוּן הגיע/הגיעה, עם עור שרוף ופצעים מוגלתיים על כל גופו/גופה, והביא/הביאה לו את התינוק/תינוקת. זה בא בחבילה עם חיתולים חד-פעמיים של "טפנוקים", סדין של "אתא", מוצץ גנרי חום ומפחיד מגומי (מהר מאד הסתבר שממי לא אוהב/אוהבת מוצצים), בקבוק עם תחליף חלב של "מטרנה" ושתי שקיות נייר עם תמציות ריחניות.
שני הריחות היו די נעימים, אם כי חריפים. מעבר לזה לא הייתה להם השפעה על יצגת. לעומת זאת, כשהתינוק הזה הריח תמצית אחת, הוא הפך לתינוקת, וכשהתינוקת הריחה את השניה, היא הפכה לתינוק.
ליצור הקטן קראו מֶמִי, והוא/היא נולד/נולדה כאן, בשלולית הזאת (בתוך ראשו יצגת בכל זאת אמר "בכדור הארץ", למרות שהוא ידע שזה לא משקף את פני הדברים). עדיף היה להחזיר את ממי לאותו מקום, או לאותו זמן, יהיה אשר יהיה, שבני גזעו באו ממנו; אבל זה לא היה אפשרי יותר: מכל ההסברים המגומגמים של עוּגְתַּנִחְם הצטיירה רק תמונה של אסון נורא שקשור באיזו-שהיא צורה לפיצוץ הגרעיני שהיה שבועיים קודם בכור הגרעיני בברית המועצות. הדרך ל"וְעַאס צֶגְחֶה אַגְתִּיעוּנוֹץ" נחסמה לנצח ואולי מקום (או זמן?) כזה לא קיים יותר. ההורים של ממי (מי הם בכלל?) אינם עוד בחיים. גרוע מזה: גם את פצו הוא לא יראה כבר לעולם. הרפואה המופלאה שהקימה את יצגת מהמתים בלבנון גם היא איבדה את כוחה, ובלעדיה חְתַמַנְדּוּן עצמו/עצמה, כנראה, לא יחזיק/תחזיק מעמד הרבה זמן. יצחק גת היה עכשיו המפתח לחייו של היצור האחרון מסוגו. או משהו כזה.
בין חובותיו הרבות הייתה גם זו: לאמן את ממי לשנות מין בכח הרצון בלבד.
– קדימה, ממי.
– זה לא עובד, נו.
– מה אתה מנסה לעשות?
– לדמיין שאני הופך לבת.
– אמרתי לך אלף פעמים שזה לא עובד ככה.
– איך אתה יודע, אבא? אתה אף פעם לא משתנה.
– תפסיק להתווכח. תדמיין איך אתה מריח אגתאו. תדמיין את הריח. נו!
זה עבד.
– הנה, אני כבר בת. רוצה לבדוק?
ממי הפשילה את תחתוני היוניסקס. יצגת עצם עיניים. הדבר האחרון שהיה צריך לראות עכשיו זה מערומי ילדה בראשית ההתבגרות. לא תודה. גם כך לפי גזרת המותניים והחזה היה ברור שהמטמורפוזה הצליחה.
– בכלל, אני לא יודעת מה כל ההתרגשות הזאת. כאילו, אנחנו באלף תשע מאות תשעים ושמונה, דנה אינטרנשיונל הולכת להופיע באירוויזיון, אפשר כבר להפסיק עם השטויות האלה, – אומרת ממי. – שנת אלפיים מתקרבת.
קָרֵב יוֹם, קָרֵב יוֹם
אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה, – שרה פרידה המשוגעת, מכה במוט ברזל על סיר גדול.
שנת אלפיים זה עוד שנה וקצת, חושב יצגת. הוא יהיה בן ארבע-עשרה… היא תהיה בת ארבע-עשרה. עם כל ההורמונים. פעמיים.
ומה יקרה בעוד חמש שנים? איך ייראו החיים של ממי בעוד עשור, באלפיים ושמונה? או באלפיים ושמונה עשרה, לעזאזל? האם תמיד זה יישאר המשא שלי?
*
כן, יצחק, לחשה הרחק למטה פרידה המשוגעת, תוך שהיא אורזת את הסיר והמוט בשקית ניילון ענקית ומכוערת.
כן, לחשה פרידה, זה הילד שלך. בעוד חמש שנים, באותו חמסין, הוא יחתוך את הוורידים כמו מטומטם ואתה תקלל בכל השפות שאתה יודע ותחבוש לו את הפצעים ותתקשר למספר החירום של הרופאה ותצעק שאתה לא הולך לישון בלילה ואז, ברגע שראשך יגע בכרית, תירדם כמו מת.
כן, לחשה פרידה, זו הילדה שלך. בעוד עשר שנים, באותו חמסין, היא תאשים אותך שהרסת לה את החיים וגזלת לה את הילדות ועשית ממנה מפלצת, ותטרוק את הדלת ותיסע למסע תרמילאים בג'מייקה, ולך לא יהיה אפילו לאן להתקשר כי את 307 יסגרו בגלל התייעלות ואתה תישאר עם פנסיה צבאית עלובה של סמל ראשון כי הדרגה שלך היא דרגת ייצוג, ותנעץ ציפורניים בקירות המתקלפים של הדירה הזאת כמו חתול בכלוב ורק תבהה בכל ערוצי החדשות שיהיו אז בטלויזיה ובאינטרנט כדי לדעת שלכל המטיילים שלום.
כן, לחשה פרידה, זה המשא שלך. בעוד עשרים שנה, באותו חמסין, תסתכל מסביבך ותבין שעם הכשרון הייחודי שלך לדבר עם כל ישות שרוצה לענות לך, ועם הידע שלך על יצורים כמו פצו או חתמנדון יכולת להציל את העולם או לשנות את העולם או לעשות לעולם משהו משמעותי, וכבר לא תספיק כי אתה בן שישים והיום שהיה קָרב וקרב כבר עומד בפתח. ואז תיזכר בסטודיו של ממי בוואדי. תיזכר ביצירות של ממי התלויות לקישוט בדירתך. תיזכר במשפחה של ממי: משפחה מאד לא רגילה, כמובן, שעצם קיומה גורם לאנשים אחדים להתקפי זעם – אבל, כנראה, משפחה מאושרת. תיזכר בקול של ממי בטלפון הנייד: איך אתה מרגיש היום, אבא. ותחייך, רגע לפני שהיום יהפוך ללילה.
זו כפרתך, לחשה פרידה, זו חליפתך, זו תמורתך, ואף אחד לא יפטור אותך מעונשו של זה/מעונשה של זו. אף אחד לא יחליף אותך לעולם.
אבל מה אני יודעת, לחשה פרידה. אולי הכל יהיה אחרת. אני סתם משוגעת.
2.4.2018