152 – המְרַצֶה – אלה מישנה

המְרַצֶה

ביום הולדתו העשירי פז הבין שהוריו לא אוהבים אותו.
עד אותו הרגע, הילד מעולם לא חשב שחייו גרועים. היה לו מחשב חדש ומשוכלל, משקפי מציאות מדומה, נעלי ספורט עם סוליות זוהרות והר לא קטן של משחקי קונסולה. הוא גם היה תלמיד מצטיין, כתב ללא שגיאות כתיב ובקלות התמודד עם המקצוע שהפחיד את רוב ילדי ישראל: מתמטיקה. נכון, הוא קצת זייף בשיעורי מוסיקה ולא היה יכול לנצח שרירן בקרב אגרופים, אבל כל אלה לא היו אמורים למנוע ממנו להיות אהוב.
ועדיין, פז הרגיש דיי דחוי כשישב בצד הילדים של שולחן ארוך, שסביבו התאספו כל המשפחה המורחבת לקראת יום הולדתו. הרבה אורחים הגיעו אך אלו שראויים לציון היו: אמא, אבא וחמשת האחים של פז.
פז הקיש על כוס מיץ התפוזים שלו עם כפית, כחכך בגרון ואמר, "הכנתי הפתעה." הוא קפץ מהכיסא ונעלם בחדרו, שאותו הוא נאלץ לחלוק עם אלכס, אחיו הגדול, וחזר כמעט מייד עם הגיטרה המצוחצחת שלו.
כשניגן, המטבח היה דומם לחלוטין. הדודה בעלת הסנטר הכפול ישבה שעונה לאחור בכיסאה ובהתה בו בזמן שקיררה את עצמה עם מניפה פרחונית; בן הדוד מדרגה לא ברורה מצד האבא ניסה לשדל את כלב הפומרניין שלו לאכול עגבנייה; אחד החברים של אמא ישב בגבות מכווצות מול הטלפון הנייד, משקפי הקריאה שלו ירדו עד לקצה אפו. לפתע המטבח היה חם מדי. הידיים של פז הזיעו וגוף הגיטרה החליק. הוא ניגן לאט ובתשומת לב; בית ראשון, שני, פזמון, וכשהגיע אל הסוף וצליל הפריטה האחרון נמוג באוויר, הוא הרים את עיניו והסתכל מסביב.
"זה היה טוב, מתוק, זה היה טוב," אמרה אמא בחיוך מנומס, וכשכולם הנהנו בהסכמה, פז הרגיש שהחזה שלו נמעך.
"אני חושב שזה היה לא רע," אמר יונתן, אחיו של פז. הוא היה המבוגר מכל האחים, בן עשרים ואחת, וכבר מנצח על הרכב מוסיקלי שכלל קונטרבס, קסילופון, בריטון ועוד המון כלים קשים להגייה ובטח ובטח שלנגינה. יונתן עצמו ידע לנגן על פסנתר, חליל, כינור והיה לו קול נהדר. לא סתם עוד בגיל עשר הוא נקטף מבית הספר הרגיל והועבר לבית ספר למחוננים כשהמורים הבחינו בכישרון המוסיקלי הנדיר שלו. ואיך פז היה יכול להתחרות בכישורים המוסיקליים של יונתן?
"לא רע?" אמר פז, נעלב. "הרי המצאתי את המנגינה לבד. וגם את החרוזים!"
"החרוזים היו טובים," אמר אז אבא של פז, שכבר מזג לעצמו את כוס היין הרביעית. "אבל לדעתי טעית בחריזה בבית האמצעי. הא, נוח? מה אתה אומר? אתה המומחה פה."
נוח הגיע מייד אחרי יונתן. הוא היה בן תשע עשרה וכבר סופר מצליח – הוא הוציא את קובץ השירים שלו כשהיה בן עשר ומייד התפרסם כמשורר דגול. עד גילו המופלג הוא כבר הספיק לכתוב תשע עשרה ספרי שירה ועסק בעיקר בטיולים מסביב לעולם ובחלוקת חתימות. ואיך פז היה יכול להתחרות בכישורים הספרותיים של נוח?
"אבל הציונים שלי ממש טובים," התפרץ אז פז לשיחה. "אני המצטיין של השכבה, אפילו במתמטיקה."
"טוב, זה לא חכמה גדולה," אמרה אמא של פז, וכולם מייד הסתכלו על תמיר. בן שבע עשרה, מתמטיקאי מוכשר, שכבר בגיל חמש המציא נוסחאות מסובכות שאפילו פרופסורים מבוגרים עם זקן לבן התקשו להבין. ואיך פז היה יכול להתחרות במוח המתמטי הקודח של תמיר?
ואי אפשר שלא להזכיר את מיכה, שהיה רק בן חמש עשרה וכבר התפאר במדליות וגביעים שבהם זכה בתחרויות ספורט, ואת אלכס בן השלוש עשרה שצייר תמונות נוף ודיוקנים עוצרי נשימה.
כשכולם סיימו לאכול והגיע שלב הקינוח, פז כבר היה כל כך מדוכדך עד שהוא בכלל לא רצה לשבת ביחד עם כולם.
"פז – לאן?" אמא קראה אחריו כשהוא כבר היה ליד הדלת. "אתה מפספס את החלק הכי טוב בארוחה."
"זה עוגת גבינה, אמא," אמר פז. "אני שונא גבינה."
בחוץ הרוח החמימה ליטפה את פניו כשהוא הלך אל מאחורי הבית ונכנס לתוך 'המאורה הסודית'. המאורה הסודית לא באמת הייתה מאורה, אלא סבך שיחים ועצים מפותל שלא נגזם מעולם. בתוך הסבך הילד יצר מעבר עד שהצליח לשבת על האדמה ומסביבו ומעליו רק קוצים ועלים מאובקים שהסתירו את כיפת השמים.
"ההורים שלך פשוט לא אוהבים אותך," אמר קול צפצפני לצדו, שהקפיץ את פז במקומו.
על האדמה עמד משהו שנראה כמו מלבן חלווה. למלבן היו עיניים, אף ופה, שנראו כאילו צוירו בעיפרון, ורגלי חרגול דקיקות. פז בהה ביצור, לא בטוח אם הוא חולם.
"אני שדון," אמר המלבן. "ואני עוזר לילדים שההורים שלהם לא אוהבים אותם."
פז ההמום בהה בפה העגול של המלבן מתרחב לצורה של אליפסה ואז מתכווץ בזמן שדיבר.
"איך – איך ידעת שההורים שלי לא אוהבים אותי?"
"אני שדון, אני יודע הרבה דברים," אמר היצור ואפילו התנפח קצת. "אני יודע, למשל, שברגע זה ממש ההורים שלך יושבים בבית ואוכלים את עוגת הגבינה שאתה שונא והם אפילו לא יודעים שכך, בבדידות גמורה, אתה מעביר את יום ההולדת שלך."
לבו של פז צנח אל בטנו למשמע מילים אלה.
"אבל אני רוצה – ויכול – לעזור לך." הפה של החלווה התעקל לחיוך. "אתה מעוניין?"
"כן, ברור," הילד ענה מבלי לחשוב.
המלבן קפץ במקום, הרגליים הדקיקות שלו מתקפלות כמו קפיצים, ואמר בקול מצלצל, "מצוין! אז אתה תביע משאלה ואני אגשים אותה, תמורת משהו קטן שתצטרך לעשות בשבילי."
פז קטף ענף יבש והתחיל לשבור אותו לחתיכות. "מה אני צריך לעשות?"
"אה, אל תדאג. אתה בסך הכל צריך להביא לי אצבע."
נדרשו לילד כמה שניות כדי לעבד את מה ששמע. אך היצור נראה רציני ביותר ולא הוריד את מבטו מפז אפילו לא לרגע. "אצבע?"
"אצבע."
"איזו אצבע?"
"כל אצבע. עם עדיפות לזרת, אבל זה לא ממש עקרוני בשבילי."
פז משך בענף יבש אחר, מפיל על ראשו אבק ובדלי סיגריות, ומולל גם אותו לכדי אבקה. "איך אני יכול להשיג לך אצבע?"
"אה, זה ממש פשוט," אמר המלבן ושוב נשמע לבבי. "אתה בסך הכל צריך להביע משאלה ואז לגעת באצבע של מישהו עם כוונה לקחת אותה. לבעל או בעלת האצבע זה לא יכאב בכלל! תנסה את זה היום בלילה – אני תמיד מעדיף לעבוד כשיש חושך מסביב – ומחר בבוקר ניפגש פה ואתה תביא לי את האצבע."
"הממ. בסדר," אמר פז, עדיין לא משוכנע כל כך שהוא עושה את הדבר הנכון. אבל כל כך חזק היה הרצון שהוריו יאהבו אותו, שהוא היה מוכן להביא לשדון את האצבע שרצה – במיוחד אם זה לא כלל כאב פיזי לבעל האצבע. פז היסס ובחן את החלווה המוזרה במשך כמה שניות ואז זחל מתוך המאורה הסודית ורץ בחזרה הביתה.

באותו הערב פז לא הצליח להתרכז. הוא ניסה לראות סרט בטלוויזיה, לשחק במשחקי רשת, לקרוא ספר ואפילו להכין שיעורי בית במתמטיקה, אבל מחשבותיו נדדו אל השדון שפגש. כשהגיעה השעה ללכת לישון, הוא התהפך במיטתו, הרים והוריד את השמיכה ולבסוף נשכב על הגב ובהה בתקרה מלאת צללי הסורגים של החלון. החדר היה דומם לחלוטין פרט לאחיו, אלכס, שנשם נשימות עמוקות ורגועות במיטתו. הוא לא התעורר כשפז קם ברגליים רועדות והחליק לתוך הכפכפים שלו.
פז התקדם בשקט של אחיו ונעמד מעליו, מתבונן בפניו המוארות בפנס הכתום שבחצר. היד שלו רעדה כשהוא הושיט אותה קדימה.
אני רוצה להיות גאון מחשבים, הוא חשב והניח את כרית האצבע שלו על הזרת של אלכס.
זה לקח רק שניה. ברגע שהאצבע של פז נגעה בזו של אחיו, פז נרתע לאחור. אבל אז הוא הרגיש משהו מונח בתוך כף ידו. הוא הרים אותה לעבר החלון – והצרחה כמעט נפלטה מפיו: על כף ידו הפרושה שכבה הזרת של אלכס. היא לא דיממה ולא זזה, רק שכבה שם, העצם הלבנה והקטועה מבצבצת החוצה. הדבר המפתיע והמוזר ביותר היה שאלכס אפילו לא התעורר. הוא פשוט המשיך לישון כך עם תשע אצבעות כאילו כלום לא קרה.
בבוקר, לעומת זאת, הכל היה שונה. פז קם כשפיו יבש לחלוטין וראשו כואב והלך למטבח לאכול ארוחת בוקר. האחים הבוגרים שלו, שלא למדו בבית הספר, כבר יצאו לעיסוקי הבוקר שלהם, אך הקטנים יותר ישבו מסביב לשולחן ואכלו.
"מה קרה שאתה לא מצייר?" הוא שאל את אלכס, שבדרך כלל היה יושב ליד השולחן כשצלחת עמוסה בצדו הימני ובשמאלי – עיפרון ודף קטן מקושקש בשרטוטים.
אלכס הרים אליו זוג עיניים אפורות. "מצייר? למה שאצייר משהו?"
פז הרגיש את בית החזה שלו מתהדק. "כי אתה – אתה טוב בזה," גמגם.
אלכס הרים את ידו הימנית ונופף בה מול פרצופו של פז. "איך בדיוק נכה שנולד עם תשע אצבעות יכול לצייר?" הוא פינה את הצלחת שלו ויצא מהמטבח.
פז לא הספיק להתאושש כשאמא ואבא נכנסו למטבח, מחייכים חיוכים רחבים.
"פזצ'וק, קראת את החדשות?" שאל אבא בעודו מוזג לעצמו כוס קפה. הוא נחת בכיסא לידו והניח על השולחן את הטלפון הנייד שלו. ב ynet הכותרת הראשית הייתה: נער בן חמש עשרה שובר שיא גינס בריצה למרחקים. מתחת לכותרת הייתה תמונה של מיכה, שיניו הלבנות מנצנצות למצלמה והוא מחזיק בגביע זהב מנצנץ אף יותר.
פז הביט בכותרת המשנית: ילד בן עשר מצליח להדוף מתקפה של סייבר-טרוריסטים שניסו לפרוץ לבנק הראשי של ישראל.
"אבא!" קרא פז וחבט על השולחן עם כף ידו. "הצלתי את הכלכלה של ישראל!"
האב גיחך והחזיר את הטלפון לתוך כיס קדמי במכנסי הג'ינס שלו. "כלכלה שמלכלה. מיכה שבר שיא גינס. גינס, אני אומר לך. הוא יירשם בדפי ההיסטוריה. מי יזכור את מתקפת הסייבר הזאת? היום מתקפת סייבר, מחר מתקפת טרוריסטים. כל יום מתקפה חדשה…"
כשבגרונו גוש של דמעות, פז הדף לאחור את הצלחת עם ביצת העין, שבה הוא לא נגע, ויצא מהמטבח. הוא רץ אל החצר האחורית, זחל לתוך המאורה שלו וישב שם כשידיו מחבקות את רגליו.
"הבאת את האצבע?" שאל הקול הצפצפני לידו, שוב מקפיץ אותו במקומו.
"קח." פז זרק את האצבע על האדמה. "זה לא עזר לי. הם עדיין חושבים שהאחים שלי יותר טובים ממני."
מלבן החלווה התקרב אל האצבע השמוטה על האדמה והשעין את עצמו אליה. ואז האצבע נמשכה למעלה כאילו הייתה ממוגנטת ונצמדה אל הרקה של היצור, גורמת לו להיראות מגוחך מתמיד. "אחח. מצוין. תמיד רציתי שתהיה לי זרת. בכל מקרה, יכול להיות שהמשאלה שבחרת לא הייתה מספיק טובה."
פז נשף אוויר. "יופי. מה אני אעשה עכשיו?"
"אני מוכן," המלבן נאנח. "לתת לך עוד נסיון. עוד משאלה. תנסה לחשוב עליה קצת לפני שאתה מביע אותה, טוב?"
הילד הסתכל על העננים האפורים המבצבצים מבעד לסבך השיחים. הוא פזל לעבר השדון. "טוב."
"מעולה." לשדון היה ברק בעיניים. "אני רק צריך שתשיג לי שיער."
"שיער?!"
המלבן בהה בו בהבעה נעלבת ועפעף כמה פעמים. "מה – מה קרה? חשבתי שאתה כבר יודע איך לקחת משהו ממישהו."
"אני יודע, אני פשוט לא רוצה. ראית מה קרה לאלכס אחרי שלקחתי לו את הזרת?"
המלבן הניע את גופו מצד לצד כמו מטוטלת והתהלך לעבר היציאה מהמאורה. כשהיה כמעט בחוץ, הסתובב ואמר, "טוב, אם אתה לא רוצה זאת זכותך. פשוט חשבתי שלקיחת שיער תהיה פחות נוראית מלקיחת אצבע. היה נעים להכיר!"
"לא, רגע!" קרא פז שניה לפני שהשדון דילג משם ונעלם בגינה. "אני רוצה לנסות עוד פעם."
באותו הערב פז התחיל לחשוש מהשינה שלוש שעות לפני כיבוי האורות. בארוחת הערב הוא ניסה לבלוע את הקורנפלקס אבל הטבעות הזהובות שצפו בתוך קערת החלב שלו היו כמו לולאות חנק מסביב לגרונו. אחרי שאלכס כיבה את האור, פז נשכב במיטתו אבל זאת הייתה סתם הצגה. הוא שכב על הגב והקשיב לרעשים מסביב: השכן מלמעלה שמשום מה החליט להפעיל את שואב האבק דווקא בחצות; השכנה מלמטה שחשבה שהזמן הטוב ביותר להתאמן בשירה הוא באמצע הלילה; והנשימות הקצובות של אחיו, אלכס, שלא יחזור יותר לצייר לעולם.
לפתע פז נרעד. האם הוא היה ילד מרושע? הוא לא ידע שאלה יהיו ההשלכות של לקיחת הזרת והוא לא רצה שאלכס יפסיק לצייר, כמובן שלא! הוא רק רצה שההורים שלו יראו עד כמה הוא טוב, שיאהבו אותו כמו שהם אהבו את האחרים… פז ניסה לנחם את עצמו שאם זה לא היה בכוונה אז הוא לא ילד מרושע. במחשבות אלה הוא קם, לקח משולחנו מספריים והתגנב על קצות האצבעות אל החדר של מיכה ותמיר.
פז בדק שאין אור בחריץ שבין הדלת למשקוף ואז הצמיד את האוזן שלו אל הדלת. מדי פעם תמיר היה נשאר עד השעות הקטנות של הלילה כדי לשחק במשחקי רשת ופז קיווה שהיום אחיו החליט ללכת לישון. הדלת חרקה כשפתח אותה – ולבו צנח אל בטנו. ריבוע לבן של מחשב דלק במרכז החדר השחור. פז האזין לשקט במשך כמה רגעים, וכשהבין שבמקום תקתוק של מקשי מקלדת הוא שומע נחירות שקטות, נרגע. הוא נחפז פנימה ונעמד מעל מיכה.
שיער זה כלום, שיער צומח במהירות, הוא אמר לעצמו. ועדיין ידיו רעדו כשקירב אותן אל ראשו של אחיו. הלהבים הבריקו באור הכתום של הפנס מבחוץ וכשתלתל בהיר אחד התנתק מראשו של הנער, פז הביע משאלה.

בבוקר פז התעורר ומייד בדק שהתלתל שהכניס לתוך שקית האוכל לפני שהלך לישון – מתחת לכרית. הסהר הבלונדיני עדיין היה שם. המיטה של אלכס הייתה ריקה וכשפז עבר ליד החדר של מיכה ותמיר, ראה שגם המיטות שלהם ריקות. כולם ישבו מסביב לשולחן, ביצות העין כבר מפוזרות על הצלחות, ודיברו. ואז פז שם לב שמישהו נוסף הצטרף לארוחה. היו לו ידיים שריריות והוא חבש כובע מצחייה וכשפז התיישב במקומו והציץ באורח, נחרד לגלות שזה היה מיכה. אבל לא היו לו גבות וגם לא ריסים.
"מ-מ-מה זה הכובע הזה?" גמגם פז, מניד יד רועדת לפנים.
הוא לא רצה שאחיו יענה לו אבל מיכה בכל זאת ענה: הוא הוריד את הכובע וחשף את הקרחת שעל ראשו.
"מה קרה?" הוא לחש, לא בטוח שמישהו בכלל שמע את קולו.
"הכל בסדר, פז?" שאלה אמא ושילבה את ידיה על חזה. קמט הופיע בין הגבות המשולשות שלה. "כאילו שאתה לא יודע מה קרה."
הילד נענע את ראשו לשלילה.
"נפלתי בתחרות הריצה האחרונה שהייתה ואז גילו אצלי סרטן," אמר מיכה ברוגע מצמרר, אך מייד הוסיף, "אבל אני מרגיש עכשיו הרבה יותר טוב."
"ברור, אחרת לא הייתי נותנת לך להשתתף בתחרות של שבוע שעבר."
"אתה ממשיך להשתתף?" שאל פז בתדהמה.
"וגם מנצח." מיכה קרץ לו.
"קדימה, קדימה, לאכול." אבא קם מהשולחן בגרירת כיסא והניח את צלחתו הריקה בתוך הכיור. "את כל ההשתחצנויות נשמור לכוסית של היום בערב." הוא פנה ללכת אבל אז הסתובב, כאילו נזכר במשהו, ואמר, "לכבודך נרים פעם אחרת, פז, אל תשב פה ככה עם כזה פרצוף תחת."
פז מיהר אל חדרו והתחיל להפוך את המחברות והדפים המפוזרים על שולחן הכתיבה שלו אך לא מצא שום קצה חוט שירמוז למה אבא התכוון. להרים לכבודו כוסית פעם אחרת? רק כשאלכס חזר לחדר ונשכב בכבדות על מיטתו, פז שאל אותו כבדרך אגב למה אבא התכוון.
"הפסיכומטרי כאילו?" אמר אחיו. "שמונה מאות כאילו? הסטודנט הכי צעיר להנדסת חשמל בטכניון כאילו? פז, מה יש לך? נפלת על הראש?"
פז הסתובב באחת ופתח בריצה. הוא הסתער לתוך המאורה הסודית וישב שם, מתנשם ומתנשף, עד ששמע את הקול המוכר.
"מה עם ה – "
"קח." פז מיקד את מבטו בקוץ מיובש המזדקר מתוך אחד העצים והשליך על האדמה את השקית עם התלתל. כשהחלווה השמיע קריאת שמחה, הילד העיף בו מבט – ונרעד. החלווה השתנה. כעת מתוך צדי המלבן הציצו זוג ידיים אנושיות, כל כך ארוכות, שהן נגררו על האדמה, מותירים אחריהן שני תלמים צרים.
"מאיפה הידיים?" שאל פז בחשש.
המלבן לא ענה. הידיים שלו נראו מגושמות וחסרות תועלת כשניסה להתיר את הקשר של השקית ולא הצליח. בסופו של דבר, הוא קרע את הניילון, הוציא את השיער והניח את התלתל על קדקודו. "תודה ולהת – "
"רגע!" פז שלח את ידו לפנים אך עצר ברגע האחרון. למרות שרצה לעצור את היצור, הוא נגעל מהמחשבה שיגע בו. למזלו, המלבן עצר והסתובב, הידיים הענקיות שלו יוצרות עיגול באדמה.
"מה קרה?"
"מה קורה פה?" פז שאל. "מה קורה לאחים שלי?"
"מה קרה לאחים שלך? כלום." המלבן התבונן בכפות הידיים שלו כאילו היו מטילי זהב. "אתה הסכמת לקחת מהם משהו וזאת התוצאה."
"אבל לא רציתי שלמיכה יהיה סרטן!" צעק פז. "רק רציתי שההורים שלי – "
"נו, ועכשיו ההורים שלך אוהבים אותך?" שאל היצור בסקרנות.
"לא!" פז הנחית אגרוף על האדמה וגרם למלבן החלווה ליפול לאחור. במשך כמה שניות המלבן רק שכב על גבו, מניע את רגלי הצרצר הדקיקות שלו באוויר כמו צב שהתהפך על שריונו, ואז אחת הידיים הקימה אותו לישיבה.
"אל תוציא עליי את הבעיות שלך," הוא אמר, מתנער מגושי אדמה קטנים שנדבקו אליו.
"אתה גרמת לזה!"
"אני בסך הכל מנסה לעזור," אמר מלבן החלווה. "ובכל מקרה, יש סיכוי שהמשאלה שלך לא מתגשמת כי אתה לא חושב עליה מספיק חזק. תחשוב רק עליה כשאתה עובד."
"אני לא רוצה להמשיך. לא רוצה שיקרו דברים רעים לאחים שלי."
השדון תופף עם האצבע שלו על האדמה וזה נראה מוזר ומפחיד בו זמנית. "קורים להם דברים רגילים של אנשים רגילים. ואתה צריך לענות לעצמך על השאלה הבאה." הוא נעץ את מבטו בפז. "עד כמה באמת אתה רוצה שההורים שלך יאהבו אותך?"
פז הרגיש מרירות בגרון. "אני מאוד, מאוד, מאוד, מאוד רוצה."
"אם כך," אמר היצור ועיניו נצצו. "לך ותשיג לי מוח."
כשבלילה שלמחרת פז שוב התגנב אל החדר של תמיר כדי לקחת ממנו מוח, הוא הרגיש רע. הוא הרגיש כמו חלאת אדם, כמו פושע, כמו מישהו שבכלל לא היה ראוי לאהבה של ההורים שלו, שאותה בכזה מרץ הוא ניסה להשיג. אבל הוא הבטיח לעצמו שישפר את המצב ויחזיר את הכל לקדמותו כשישיג את המטרה שלו. כן, הוא בוודאות יעשה זאת. כשנגע במצחו של אחיו, פז התרכז בכל כוחו ברצון האחד והיחיד שלו: להיות נאהב על ידי הוריו בדיוק כמו ששאר האחים שלו היו נאהבים. אך כשהתעורר בבוקר, הוא גילה, שלמרות שתמיר סובל מדמנציה נדירה ואגרסיבית, הוא עדיין הצליח לפתור משוואות מסובכות שפרופסורים עם זקן לבן התקשו לפתור, ועדיין אף אחד לא התייחס לפז.
בזעם הוא גנב את הכבד והכליות של נוח, מותיר אותו נכה מדי מכדי לכתוב ספרים חדשים. אבל כל זה לא עזר.
"נמאס לי," אמר פז בייאוש כשנפגש עם המלבן אחרי שלקח מיונתן את הבוהן שלו. אלא שהמלבן כבר לא נראה כמו מלבן, אלא – פז נחרד כשהבין זאת – כמוהו. היה לו מצח גדול, שיניים קדמיות בולטות ושיער חום לא מתולתל ולא חלק. המלבן היה נמוך יותר מפז – בערך בגובה של פינצ'ר בוגר – והעיניים שלו נצצו בצורה משונה.
"אני רוצה להחזיר את המצב לקדמותו," אמר פז. "הפכתי את האחים שלי לנכים ואמא ואבא עדיין לא אוהבים אותי. תחזיר הכל לאיך שהיה."
פז המזויף נענע בראשו לשלילה. "אם אתה קונה משחק מחשב, משחק בו ואז מחליט להחזיר – אתה חושב שיחזירו לך את הכסף? כבר שילמת ונגמרה תקופת ההחזרה."
"אבל לא קיבלתי סחורה!" פז כמעט צעק את המילים. הוא הרגיש טיפש, מרומה.
"מי אמר שלא?"
והשדון התפוגג באוויר, משאיר מאחוריו רק שקע קל באדמה. פז נשאר לשבת בתוך המאורה במשך עוד כמה דקות, מהרהר במעשיו ובמילים של מלבן החלווה. איך נפל ככה? הוא לא השיג כלום, רק החמיר את המצב כי כעת פז הרגיש שהוא הרס את חייהם של אחיו. אבל למה המלבן אמר שהוא לא קיבל את הסחורה?
במשך ימים פז המשיך להרגיש גרוע. הוא לא אכל, לא שיחק במשחקי רשת, ובילה את זמנו במאורה הסודית במקום ללכת לבית ספר. כעבור שבוע, כשהוא כבר לא היה יכול לסבול את עצמו יותר, פז נכנס למאורה הסודית ואמר, "מלבן?"
נדרשו לו עוד כמה דקות עד שהמלבן הופיע לצדו.
"מה אתה רוצה?"
"אני רוצה שתחזיר הכל לקדמותו."
הילד המזויף נאנח והתיישב ישיבה מזרחית על האדמה. "אבל קיבלת את מה שרצית. מה עוד אתה רוצה?"
פז לא היה מוכן להתמקח. "אני מוכן לשלם עוד."
"עוד?" לשון ורודה הגיחה מתוך פיו וליקקה את השפתיים הדקות. "טוב, לכזאת בקשה אני לא יכול לסרב. בשביל להחזיר את הכל לקדמותו אני רוצה שתביא לי לב."
באותו הלילה, פז אפילו לא קם מהמיטה. הוא היה יכול לקחת את הלבבות של ההורים שלו או לבקש לישון אצל הסבים או אחד החברים ואז בלילה לגנוב את שלהם. אבל פז לא היה מוכן יותר לגנוב. הוא אסף אוויר מלוא הריאות, הניח את ידו על חזהו וביקש שהכל יחזור להיות כמו שהיה.

הירח העגול והבוהק עדיין היה תלוי מחוץ לחלון חדרו כשפז פקח את עיניו. אבל הוא הרגיש טוב, כמו שהוא בדרך כלל הרגיש אחרי שינה ארוכה שבה השכנים במפתיע ויתרו על טקסי הלילה שלהם. קולות דיבור עמומים הגיעו אל אוזניו. פז קפץ על רגליו ורץ אל חדר האמבטיה כדי לבדוק את עצמו במראה.
דמות קרחת עם מצח גבוה וחסרת גבות החזירה לו מבט. פזילה למטה הראתה שחסרה לו זרת. פז התכווץ כשהבין שכנראה חסרים לו גם כמה איברים פנימיים. לפתע הרגיש שכל ארבעת הקירות מסתחררים סביבו. הוא כשל החוצה ובעודו נעזר בקיר דשדש לעבר הקולות.
כשהגיע למטבח, ראה שהמקום עמוס באנשים, אך שראויים לציון היו: אמא, אבא וחמשת האחים של פז.
"והנה הגיע פז," הכריז אבא כשהילד התקרב אליו. "קדימה, פזצ'וק, כולם מחכים לשמוע את חתן יום ההולדת מנגן על גיטרה."
למה כולם שמחים? לאף אחד לא אכפת שהוא כולו חולה? ואיך יום ההולדת שלו הגיע כל כך מהר?
מבולבל יותר מלפני כן, הלך פז להביא את הגיטרה שלו. הוא שמח לגלות שהראש של מיכה שוב היה מלא בתלתלים בהירים, שלאלכס יש עשר אצבעות ושכל השאר גם בסדר. אבל הרגשה של כבדות מלאה אותו. ככה הוא יחיה עד סוף ימיו?
כשניגן, המטבח היה דומם לחלוטין. הדודה בעלת הסנטר הכפול ישבה שעונה לאחור בכיסאה ובהתה בו בזמן שקיררה את עצמה עם מניפה פרחונית; בן הדוד מדרגה לא ברורה מצד האבא ניסה לשדל את כלב הפומרניין שלו לאכול עגבנייה; אחד החברים של אמא ישב בגבות מכווצות מול הטלפון הנייד, משקפי הקריאה שלו ירדו עד לקצה אפו. לפתע המטבח היה חם מדי. הידיים של פז הזיעו וגוף הגיטרה החליק. הוא ניגן לאט ובתשומת לב; בית ראשון, שני, פזמון, וכשהגיע אל הסוף וצליל הפריטה האחרון נמוג באוויר, הוא הרים את עיניו והסתכל מסביב.
"זה היה טוב, מתוק, זה היה טוב," אמרה אמא בחיוך מנומס וכשכולם הנהנו בהסכמה, פז הרגיש שהחזה שלו נמעך.
"אני חושב שזה היה לא רע," אמר יונתן.
מרירות לא נעימה מלאה את פיו והוא שתק.
"החרוזים היו טובים," אמר אז אבא של פז, שכבר מזג לעצמו את כוס היין הרביעית. "אבל לדעתי טעית בחריזה בבית האמצעי. הא, נוח? מה אתה אומר? אתה המומחה פה."
פז השעין את הגיטרה על צד השולחן ופנה ללכת. הוא כבר ידע מה הולך לקרות.
"פז – לאן?" אמא קראה אחריו כשהוא כבר היה ליד הדלת. "אתה מפספס את החלק הכי טוב בארוחה."
"זה עוגת גבינה, אמא," אמר פז. "אני שונא גבינה."
אלא שאז אמא פתחה את המקרר והניחה על השולחן, שכעת נפרש לפי שתיים מגודלו הרגיל, עוגת שוקולד עגולה עם שבבי שוקולד לבנים מלמעלה, שושני קרם, פרלינים, כדורי קליק ועוד קישוטים יצירתיים, ובמרכזה שני נרות עם הספרה 1. לבו של פז ניתר.
"חשבתי שתכיני עוגת גבינה," מלמל פז, פניו עדיין בוערות מהתרגשות.
"אבל זה יום ההולדת שלך, פזצ'וק, ואתה שונא עוגת גבינה." אמא קרצה לו. "ואני רוצה שהבן האהוב שלי ייהנה."
"האהוב?" ממתי הוא הבן האהוב?
"נו ברור. אתה הרי הילד הכי קטן במשפחה – " אבא התחיל.
"והכי מוצלח – " המשיך אלכס.
"ובעל הלב הכי טוב – " הוסיף מיכה.
"והכי מוכשר – " זרק תמיר.
"והאח הכי טוב בעולם." סיימו נוח ויונתן פה אחד.
פז היה חסר מילים. ברגליים רועדות הוא חזר אל השולחן, נעץ את מזלגו בתוך שכבות השוקולד והעמיס את פיו בקינוח המתוק. להפתעתו, לעוגה לא היה טעם של שוקולד, אלא של חלווה. הוא הסתכל מסביב אבל לא נראה שמישהו מלבדו התייחס לכך. הוא אכל עוד ביס, תוהה אם כדאי להתלונן על הקינוח באוזני אמו. לבסוף, כשסיים ללקק את הצלחת, החליט שלא כדאי. כי יש עוגות ויש עוגות, ולא כולן חייבות להיות עוגות שוקולד.