153 – זיכרון נצחי – רונית שלוס

ברגעי האחרונים, כאשר ישאלו אותי לגבי אהבת חיי, אין לי ספק כי תשובתי לעולם לא תשתנה ותמיד תהיי – א'.
את הרגעים האחרונים בהם ביליתי עם א', לעולם לא אוכל לשכוח. הזיכרון תמיד עולה וחוזר. גם ברגעי האושר שמצאו את דרכם בחזרה לחיי אחרי האפלה הכבדה.
הפרידה מא' התרחשה דווקא ביום אביב שמשי. מהימים שבדרך כלל היו גדושים בטיולים, או ברביצה בחוף הים – בתקופה שהמצב הבריאותי של א' אפשר זאת.
הניגוד הקיצוני לכד את תשומת ליבי כבר אז. זמן שהקשבתי לנשימות האחרונות של א'. קרני השמש הציפו את הסלון שלנו שהוסב בחודשים האחרונים לחדר השינה של א' ושלי. מיטה טיפולית עבור א', ומיטה מתקפלת שמוקמה בצמוד למיטה הטיפולית – עבורי. לא יכולתי לשאת את המחשבה של לישון בנפרד מא'. ישנו בנפרד רק ימים ספורים מתוך 15 השנים בהם היינו יחד עד אשר המחלה פרצה.
באותו היום, החום של א' הגיע לגבהים חדשים.
"…הפעם הראשונה בה נפגשנו…" נלחשו המילים מכיוון א'.
אהבנו להיזכר ביום פגישתנו למרות שמילאנו את חיינו ברגעים מאושרים רבים אחרים.
"לא אשכח את היום הזה לעולם." אמרתי בחיוך ובאותו הרגע שמתי לי למטרה שהמשפט הזה תמיד יהיה אמת.
"…הלהקה שלנו הופיעה בפארק…"
לא הייתה לנו להקה. אני מדי פעם שיתפתי את השכנים בקולות שירה שהיו פורצים מגרוני בעת המקלחת ולא' הייתה גיטרה שמיתריה פקעו ספונטנית מחוסר שימוש. אבל הייתה לנו להקה שהייתה אהובה עלינו, על כל גלגוליה השונים, ושלא החמצנו אף הופעה שלה. הלהקה שבהופעה שלה נפגשנו לראשונה. הלהקה שלנו.
"איזה מזל שהגעתי באיחור להופעה. לפעמים דברים טובים יוצאים מהתחבורה הציבורית"
"…אני הייתי עם המעיל הכחול כהה שלי…"
"השחור!" צבעו של המעיל של א' היה נושא קבוע להקנטות הדדיות. אני טענתי בלהט שהוא שחור, ומצד א' ניטען ללא הרף כי עלי לקבל מרשם חדש למשקפיים.
"…והפלתי בטעות את התרמוס שלי… ואז ראיתי אותך… באת לעזור לי…"
שתקתי כי דמעות חנקו את גרוני. לא היה זה סיפור הפגישה שלי ושל א'. היה זה סיפור הפגישה של א' ושל ב'.
א' וב' נפגשו לפני כ30 שנה. לפי הסיפורים המעטים אשר שמעתי מפי א', שררה ביניהם אהבה גדולה, עד אשר החיים הכבידו על ב' והמוות היה המוצא היחיד. מכתב בו התנצלות והבטחה כי האהבה תגיע שוב לחיי א' הגיע בדואר למחרת. הסימנים המקדימים חמקו מא'. מרוב כאב לא הושאר על ידי א' שום תיעוד של ב'. הכל נמחק. הכאב היה גדול מדי.
"…למה עזבת אותי ב'?"
ברגעים בהם החום של א' היה עולה, שמי היה מוחלף תדיר לב'.
"לא עזבתי אותך. אני כאן לידך"
"…נכון… חזרת אלי… הצלחת למצוא אותי שוב…"


============================================================
הימים הראשונים לבד עברו במהירות. קרובים ורחוקים הקיפו אותי במהלך שעות היום, ובלילות התעטפתי בזיכרונות. הקשבתי להודעות קוליות שנשלחו אלי מא' ושלשמחתי לא מחקתי אותן מהמכשיר. קראתי התכתבויות של ריבים והתפייסויות, של בדיחות תפלות ושל רשימות קניות. צפיתי בתמונות ובסרטונים שלנו יחדיו מרגעים משמעותיים בחיינו וגם מרגעים בהם התעוררתי מרחש קל ומצאתי את הטלפון של א' מצלם אותי בזמן השינה. רוב הפעמים החתירה הייתה לכך שהתוצאה תהיה תמונה פחות מחמיאה.
מרגע שימי האבל הסתיימו ומעגל התמיכה אט אט התפוגג לו, העלאת הזיכרונות תפסו נתח גדול יותר בחיי. בכל רגע פנוי שמצאתי. ברמזורים אדומים, בזמן הארוחות, בישיבות ארוכות ומתמשכות, בהפסקות סיגריה… לא. לא התחלתי לעשן. אבל לא יכולתי להסביר שעלי לקחת מספר הפסקות ביום על מנת להיזכר בא' ולשנן כל רגע שהיה לנו יחדיו. שהזיכרונות של מערכת היחסים שלי ושל א' הם הדלק שהניע אותי ונתן לי כוח להמשיך ללא א'.
כעבור מספר שבועות גיליתי שביכולתי לדקלם את כל התכתובות ואת כל ההודעות הקוליות. שכל התמונות והסרטונים נצרבו בזיכרוני ושאין לי כבר צורך להסתכל בקבצים עצמם. הם נצרבו עמוק במוחי. אך הזיכרונות האמיתיים החלו מטשטשים. השיחות שניהלנו פנים אל פנים, הטיולים שלא צילמנו, הארוחות שאכלנו, החלומות שחלמנו יחדיו… הזיכרונות המתועדים כבר לא הספיקו. התחלתי לחפש פתרונות אחרים. אסטרולוגים, קוראים בקפה, מתקשרים… לכל פגישה כזאת הגעתי עם תקווה חדשה שסוף סוף אזכה בזיכרון נוסף על א', אבל בסיומן הייאוש היה שב לעטר את פניי. לילה אחד, כמו שקורה בדרך כלל במקרים כאלה, יצרו איתי קשר דרך קבוצת תמיכה וירטואלית של אבלים. היו אלו נציגים של חברה מסחרית. הם לא הסכימו לשתף אותי ביותר מדי מידע לפני הפגישה הממשית, אבל הם ניחשו נכון שלא אזדקק ליותר מההבטחה לסיכוי לזיכרון מוחשי של א' בשביל להסכים להיפגש עימם.
הפגישה נקבעה ללמחרת בבוקר. הגעתי כשעה לפני השעה היעודה. השינה הייתה כבר מזמן אצלי זיכרון רחוק. יחד עם כוס הקפה שהוגשה לי, ניתנו לי טפסים של הסכם על סודיות והסרת אחריות. או כך לפחות נאמר לי. חתמתי על כולם איפה שהורו לי מבלי לקרוא מילה ונפרדתי לשלום מסכום כסף נכבד.
לאחר מכן הובלתי למרפאה ששכנה באותו הבניין. נדמה לי שעברנו מספר מעליות שונות על מנת להגיע אליה. הזיכרון שלי קצת מטושטש מאותו היום. אולי היה זה משהו ששמו לי בקפה. במרפאה העבירו אותי סדרת בדיקות. דקרו אותי, חיטטו בי וצילמו אותי מכל צד. בסופו של יום, כנראה שעניתי על הקריטריונים שלהם, כיוון שזכיתי שוב בבגדיי, בכוס קפה נוספת, בעוגיות ובפגישה עם צוות נוסף של אותה החברה. וסוף סוף הוסבר לי מה השירות שהחברה מספקת.
"לאפשר לאנשים לחיות מחדש את זיכרונות העבר". כך נאמר לי. לחברה שלהם יש אבטיפוס ("מוצר מאוד חדיש ומהפכני. עדיין בשלבי אישור. זה לוקח זמן. בגלל זה טופס הסרת האחריות. אבל לא להיבהל. זה בטוח לחלוטין. נוסה כבר על 2 עכברי מעבדה וקוף. הם חזרו מאושרים") שמאפשר להם לשלוח לעבר אנשים על מנת לחיות שוב זיכרון ספציפי. אך רק בתור צופה מהצד. הם לא רוצים לשנות בטעות את ההיסטוריה. בגלל זה הם צריכים לשנות לי את המראה החיצוני לפני. כדי שאנשים שהכירו אותי בעבר לא יתקלו באני מהעתיד בטעות. זה יכול לעשות בלגאנים. זה עשה קצת בעיות עם עכבר מספר 1. אבל אל דאגה. הם ישיבו לי את המראה המקורי שלי (פחות או יותר) ברגע שאחזור מהעבר להווה. וכדי שזה יקרה עלי להישאר באותה הנקודה שאליה ישלחו אותי. ולא לזוז. עכבר מספר 24- ברח להם בעבר והקים שושלת ענפה. בגלל זה החברה נטשה את המבנה הישן. מאז אותו המקרה הם שלחו לעבר רק עכברים וקופים מסוממים. אבל עלי הם סומכים. "לא לזוז!".
בסוף ההסבר הובלתי לחדר שנאמר לי שישמש לי למגורים עד לסיום התהליך. הייתה בו מיטה, ארון בגדים, שולחן כתיבה קטן עם כיסא ומסך טלוויזיה. לא היה בו חלון. התבקשתי להחליט עד הבוקר על זיכרון שאליו ארצה לחזור. עוד לפני שהדלת נסגרה מאחורי ידעתי שארצה לחזור לרגע הפגישה הראשונה שלי עם א'. רגע שהיה חרוט בזיכרוני, אך לא תועד בשום צורה.

============================================================
למחרת התחילו לנתח אותי על מנת לשנות את המראה שלי. כל חלק בפניי עבר תחת סכין המנתחים על מנת שלא יישאר זכר לפניי המקוריות ושלא יזהו אותי בעבר בטעות. במיוחד אני מהעבר. רק את העיניים נתנו לי להשאיר, בתנאי שאתחייב להרכיב משקפי שמש בכל זמן השהות שלי בזיכרון – בעבר.
אחרי הניתוחים הייתה תקופת ההחלמה. לקרובי המשפחה, לחברים ולעבודה אמרתי כי נסעתי לחופשה בחו"ל להתבודד. לנוח קצת. להתאוורר. לגלות את עצמי מחדש ללא א'.
עברתי סדרת אימונים ומבדקים פסיכולוגים שמטרתם הייתה להכין אותי להתמודד עם השהות בעבר. אמנם התכנון היה שאשהה בעבר מספר דקות בלבד, אבל החברה הרגישו צורך למלא פרוטוקול מסוים. כנראה בגלל שהם עדיין היו בשלב האישורים. נאמר לי שוב ושוב שעלי להיות צופה בלבד. אסור לי לקחת חלק בזיכרון. מן הסתם יראו אותי (הם עדיין לא פיתחו את הטכנולוגיה המתאימה של חוסר נראות) אבל עלי לצמצמם למינימום את ההשפעה שלי על העבר. כיוון שבמקור לא הייתי שם באמת. כלומר אני של העבר הייתי שם. אבל לא אני של העתיד. של ההווה.
אומנתי לזוז בצורה שונה מזאת שהורגלתי אליה כל חיי וסיגלתי לעצמי שפת גוף חדשה. עברתי גם ניתוח במיתרי הקול והתחלתי לדבר בחיתוך שונה והרחבתי את אוצר המילים שלי על מנת שצורת הדיבור שלי לא תדמה למה שהייתה.
שהיתי במיתקן מספר חודשים בשביל שהייה של מספר דקות בעבר.
זמן נוסף, אך קצר, של שהותי במיתקן הוקדש לדיבור על הזיכרון. כיוון שהם לא סומכים על הזיכרונות של האנשים, הם ביקשו ממני פרטים מועטים והתחייבו למצוא בעצמם את הרגע הנכון – המקום שבו התרחש הזיכרון, האנשים שלקחו בו חלק ומהות הזיכרון. הפארק העירוני, א' ואני, הפעם הראשונה בה נפגשנו בהופעה של הלהקה שלנו. חתמתי על טופס שהותיר לחברה לגשת לכל התיקים הרפואיים של א', ובעזרת צבא של ביולוגים, פיזיקאים והיסטוריונים (או לפחות כך נאמר לי) הם הצליחו לאתר את החתימה בזמן של המפגש הראשון של א' ושלי.

============================================================
מצאתי את עצמי בפארק בו פגשתי לראשונה בא'. אך הפעם כצופה מהצד. הלהקה האהובה עלינו ניגנה על במה מרוחקת. נאמר לי כי הוחזרתי כ3 דקות לפני תחילת הזיכרון על מנת שיהיה לי זמן להתאקלם במרחב ושלא אפספס, חס וחלילה, את הזיכרון. גם לצפות בפגישה הראשונה שלי עם א' וגם לזכות להקשיב שוב ללהקה האהובה עלי (שרוב חבריה נפטרו כבר משיבה טובה)? בהחלט שווה את הכסף. התבוננתי מסביבי והבנתי שאני בכניסה הדרומית של הפארק ולא המערבית כפי שזכרתי ששם התרחשה הפגישה שלי עם א'. אבל הוראות אנשי החברה הדהדו בראשי "לא לזוז!". אז נשארתי במקומי. כנראה שזיכרוני בגד בי. בכל זאת, עברו 15 שנה מאז. הלהקה המשיכה לנגן. לפתע הבחנתי במעיל הכחול כהה של א' (שהיה מונח על א') עושה את דרכו לתוך הפארק. תרמוס עם נוזל חמים נפל אל האדמה. התבוננתי מסביבי. אף נפש חיה לא ניגשה לעזור לא'. הבטתי שוב אל עבר הבמה, ואז הבחנתי לראשונה כי האצבעות הפורטות על הגיטרה שייכות לגיטריסט הלהקה הראשון שלקח מנת יתר לפני כ20 שנה.
הפרתי את ההוראה היחידה שניתנה לי והלכתי לעבר א'. ובאותו הרגע התחוור לי כי בעוד כ15 שנה אאלץ ליטול את חיי.