מאור2
"והערב בחדשות: שירות חדש מאפשר לכם להתקשר לעצמם – ביקום מקביל. עוד על השירות ועל המחיר, מייד אחרי האות," אמרה שדרנית החדשות בחליפה הכחולה, בזמן שאני, ההורים שלי ואחותי ליטל בהינו בצג בפיות פעורים.
"הא?" שאלתי.
לאחר לילה של ריאיונות עם עובדי החברה 4Dphone, ותזכורות חוזרות על הקידומת החדשה של השירות, 5824*, הובהר לצופים שמהלילה בחצות, מי שיענה לשיחה בצידה השני יהיה אתם, אבל מיקום מקביל שלאחרונה התגלה איך ליצור איתו קשר.
"איזה שטויות," פלט אבא, במיוחד כשנחשף המחיר של 9.99 ש"ח לדקת שיחה.
הנחתי את הצלחת הריקה מאבטיח והתיישבתי על הספה בצבע קרם ליד אמא. הלכנו לאיבוד בין כל ההסברים המדעיים, אבל בכל זאת, הרגליים של אמא ושלי תופפו בעצבנות סביב ליטל והטלפון בשעה 23:55, בזמן שאבא נחר על הספה.
ליטל קראה מאתר השירות בטלפון הנייד שלה בזמן שהיא מחייגת בטלפון הקווי. "צריך לחייג את הקידומת, ואז לחייג 00, קידומת מדינה, קידומת אזורית ומספר טלפון של הבית. איזה מסובך…"
בחצות בדיוק היא חייגה 5824*, ואז 00-927-3-93944952416. היא הניחה את השפופרת והפעילה את הדיבורית, וכולנו התרגשנו לשמוע את הקול הנשי הנעים, "אנו חווים מספר תקלות בעקבות עומס לא צפוי, אך עושים את מיטב המאמצים כדי להחזיר את השירות לפעולה. אנא נסו שוב מאוחר יותר."
התגלגלנו מצחוק. ליטל ניסתה שוב ושוב במשך השעתיים הקרובות, אבל השירות לא חזר גם למוחרת. בינתיים חזרתי לעיסוקיו הרגילים של נער מתבגר: שיחקתי פוֹרְטְדֵיי, צפיתי בסדרות אנימה ודמיינתי את עצמי עם מאור, הילדה היפה של הכיתה, עד שנרדמתי מול המחשב.
כבר למוחרת צצו דיווחים על אנשים שטענו שדיברו עם גרסאות שלהם מאותו יקום מקביל. אבא היה משוכנע שזה טריק שיווקי עלוב, עד שליטל צרחה כל כך חזק שעזבתי את פורטדיי באמצע משחק ממש טוב ורצתי במורד המדרגות כדי לראות את כל המשפחה מתאספת סביב הטלפון.
"אני מדברת עם עצמי! אני מדברת עם עצמי!!!" צווחה כשהיא כמעט תולשת את הטלפון מהקיר. היא הניחה את הטלפון על דיבורית ולקחה צעד לאחור.
"אל תשימי אותי על דיבורית, זה מביך!" אמרה ליטל נוספת מתוך הטלפון, מה שגרם לליטל שלידי להניח יד על הפה ולצרוח לתוכה.
התרחקתי לתוך המסדרון, תוהה אם היא הקליטה את עצמה ועובדת עלינו. רק כדי לוודא, שלפתי את הטלפון שלי וחייגתי את המספר הארוך. ליטל חזרה עליו בקול כל כך הרבה פעמים במהלך הלילה שזכרתי אותו בעל פה. המתנתי לצלצול, ומהצד השני ענה קול שהעביר צמרמורת בכל הגוף שלי, מהצמרמורות האלו שבאות כשאתה מקשיב להקלטה של הקול שלך ולא אוהב אותה.
"ה-הלו? זה אני?" שאל יהלי נוסף מתוך השפופרת.
מאותו יום העולם השתנה. כולם דיברו עם היקום המקביל הזה. אף אחד לא הבין איך הוא התגלה, איך אפשר להתקשר אליו או איך המערכת הזאת עובדת, אבל כולם השתמשו בה. יהלי2, ככה קראתי לו, שאל, "הלו?" עוד מספר פעמים, עד שחזרתי לעצמי.
"היי, זה אני," עניתי כשאני רץ למעלה ומתיישב בתוך הפוף השחור שבחדר שלי.
"היי."
"אה… גם אצלכם השירות הזה משגע את כולם?"
"כן. אחותי בדיוק מדברת עם אחותך וצורחת בכל השכונה," אמר יהלי2. צחקנו יחד, ואז הוצפנו בשתיקה מביכה. "אז מה… מה אתה עושה בחיים?"
"אני בכיתה י"א," אמרתי כשאני נעמד ומתהלך בחוסר נוחות.
"גם אני."
הסתקרנתי לדעת כמה היקומים האלו היו מקבילים, אז המשכתי לתחקר כשאני בוחן את עצמי במראת הארון. "איך אתה נראה?"
"שיער שחור, קצוות בלונדיניים. עיניים חומות. יש לי כתם בתוך אחת העיניים."
הוא תיאר בדיוק אותי. הפה שלי נפער בכל מילה, ואז הוא עבר לתחקר אותי.
"מה אתה לובש?" הוא שאל.
"ג'ינס וחולצה מעפנה, זאת מהטיול בכיתה ז'."
"מה? אני חולה על החולצה הזאת."
"אתה לא לובש אותה?" שאלתי בגבות מורמות. אז לא היינו זהים לגמרי.
"היא נקרעה לי פעם בכביסה."
"איזה מצחיק, חשבתי בהתחלה שנהיה בדיוק אותו דבר," אמרתי. צחקנו קצת וחזרנו לשתיקה המביכה. "אז מה אתה אוהב לעשות?"
"עכשיו אני בלימודים, בגרויות וזה. אני משחק לפעמים פורטדיי."
"גם אתה? איזה רמה אתה?"
"עכשיו 43."
"מה? אני 65!"
"מתי התחלת לשחק?"
"אפריל בערך."
"גם אני. אתה בטח משחק הרבה יותר."
"כן," עניתי. שתיקה מביכה. "מה עם החברים שלך, מי הם?"
"אופק, טל ועומר," אמר יהלי2. את האחרון השלמנו יחד.
"ותגיד," שאלתי כשאני מאדים מול המראה והראש שלי מתחמם. "אתה מכיר את מאור?"
"איזה מאור?"
"מאור שפירא, מהכיתה."
"לא באופן אישי. למה? אתה דלוק עליה או משהו?" שאל יהלי2 בטון מתגרה, הטון הזה שאני משתמש בו כדי להציק לליטל לגבי בנים שמתקשרים אליה.
"ל-לא," גמגמתי.
"אל תשקר לי, אנחנו זהים," אמר יהלי2.
"תישבע שאתה לא מספר לה."
"אתה באמת דלוק עליה? איזה קטעים. אבל אחי, מה אתה רואה בה? היא סתומה לגמרי."
"נו, זוכר בטיול של כיתה ז', כשהיא נפלה במפל?"
"עומר נפל במפל."
"וואלה. אז אצלי מאור נפלה ועזרתי לה לקום, ומאז, לא יודע, אני מסתכל עליה כל הזמן וזה," אמרתי בקול חלש. הגרון שלי התייבש. זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על זה עם מישהו. ארבע שנים אני מאוהב במאור, כותב לה שירים ומכתבי אהבה, אבל שומר הכול בטלפון. הייתי זקוק לשבוע כדי ללחוץ עליה ברשתות החברתיות והיא עדיין לא אישרה אותי.
"זה מוזר לדבר על זה, אפילו עם עצמי, אבל נראה לי שאתה היחיד שאני יכול לבטוח בו," אמרתי כשאני נושף בכבדות. "יש לך רעיון אולי איך להתקרב אליה?"
"לא יודע, אחי. אני קצת ממהר ואבא שלי לא אוהב את העלות של השיחות. דיברתי איזה שעתיים היום עם עומר מהיקום שלך ולא שמנו לב כמה זה עלה. בקיצור, נדבר אחר כך, כשאבא שלי יירגע. בהצלחה עם מאור הזאת."
"אל תספר לה כלום!"
"לא מספר, ביי!" אמר יהלי2 וניתק.
הפלתי את הטלפון על הפוף והפלתי את עצמי על המיטה. מילאתי ורוקנתי את הריאות כשאני בוהה במאוורר התקרה מסתובב ומקשיב לחריקה המהפנטת שלו. אני לא יודע אם הייתי המום יותר מזה שדיברתי עם יהלי מיקום מקביל, או מזה שאמרתי בקול שאני מאוהב במאור.
ולפני שהספקתי לסיים את המחשבה הזאת הטלפון שלי צלצל. התהפכתי על המיטה וחטפתי אותו מהפוף, אולי יהלי2 שכח משהו. זו הייתה הקידומת 5824*, אבל המספר בהמשך היה שונה מהמספר שלנו, אם כי זו גם הייתה הקידומת של גבעתיים.
"הלו?" שאלתי כשאני עונה.
מהצד השני נשמע צחקוק משונה שלווה בכחכוח גרון ושתיקה. ואז נשמע קול חלש ונשי שגרם לכל השערות בגוף שלי לסמור. "היי, זה יהלי אפקה?"
"כן," עניתי בטון חושש.
"מדברת מאור שפירא, אבל לא זאת שאתה מכיר. זאת מהיקום השני. התקשרתי אליך עם השירות הזה, 5824*."
"וואלה," אמרתי כשהשפתיים שלי מתייבשות כמו אחרי שנת בצורת. הלב שלי פעם כל כך חזק שבקושי שמעתי את המאוורר או את הקול שלה. הדם עלה לי לראש עד שחשבתי שהוא הולך להתפוצץ. ישבתי על המיטה כשכל הגוף שלי קפוא.
"דיברתי עם מאור שלך ושאלתי אותה עליך," אמרה מאור2.
"מה זאת אומרת?" שאלתי כשהעיניים שלי נפקחות ומחשבות מבועתות צצות לי בראש.
מאור2 צחקקה. "רציתי לדעת מה היא חושבת עליך. זה מצחיק שהיא לא מרגישה כמוני."
"מה?"
"אני אתחיל מההתחלה… וואי, זה כל כך מביך להגיד, אבל אתה לא הוא, אתה לא הוא," מלמלה. היא נשמה עמוק ואז אמרה, "אני לגמרי דלוקה עליך – כאילו, על יהלי מהכיתה שלי, אבל אין לו מושג. ורציתי, אם לא אכפת לך, לשאול אותך קצת על עצמך או לבקש טיפים כדי שאני אוכל להתקרב אליו."
"…הא?" פלטתי בקיפאון איברים. לקחתי את הכרית ומעכתי אותה על הראש שלי.
"פשוט דיברתי עם מאור שלך ובאמצע התעניינתי לדעת מה דעתה עליך, והיא אמרה שהיא לא חושבת עליך שום דבר מיוחד. מצטערת לאכזב. אבל אז חשבתי שאולי זה יכול לעבוד טוב, כי אולי אתה מאוהב בה כמו שאני מאוהבת ביהלי שלי, ואם זה נכון אז אולי נוכל להחליף טיפים. מה אתה אומר? אתה באמת מאוהב בה?"
"אני… לא יודע?" מלמלתי. "כאילו, כן. אני גם… אבל—"
"אז מעולה, אני אתחיל. אתה יושב? כי אני הולכת לספר לך את כל הסודות הכי כמוסים שלי, דברים שלא סיפרתי לאף אחד, אף פעם, בחיים, ואתה הולך להשתמש בזה כדי להקסים אותה, ברור?"
"טוב," פלטתי, לא בטוח באיזו מין הגרלת לוטו זכיתי.
"היי, אתה בעניין או לא?"
"כן!" הכרזתי ואחזתי את הטלפון בשתי הידיים, קרוב לתוך האוזן. "אני בפנים."
"אז בתמורה אתה הולך— אתה הולך לעזור לי, ב-ברור?" שאלה בגמגום ביישני.
"בטח. אני אספר לך דברים שיגרמו ליהלי2 להחליף צבעים."
"מה יהלי2? אתה יהלי2."
"לא, הוא יהלי2 ואת מאור2."
"מה פתאום אנחנו 2? אני התקשרתי אליך."
"אבל אני החלטתי קודם."
היא צקצקה בלשון. "אוף, שיהיה."
זינקתי לעמידה והקשבתי לכל מה שהיא אמרה בשעת השיחה הקרובה. בניגוד למה שציפיתי, מצאתי שימוש מאוד מעניין לשירות הטלפונים החדש, והנה רק חלק מהדברים שהיא אמרה לי בשעה הזאת:
"אז בוא נתחיל מהבסיס – אני סופר ביישנית. היא בחיים לא תדבר איתך מעצמה, וגם אם אתה תתחיל איתה היא בטח תנסה לברוח או תשקר לך."
"אז אולי היא שיקרה לך כשהיא אמרה שהיא לא מאוהבת בי?"
היא צחקה. "סורי, זה לא עובד ככה. אבל בוא נתחיל בלהפוך אותך לדן שוורץ—"
"מי?"
"הקראש הראשון שלנו. היום הוא בצבא אז אין לה יותר סיכוי איתו, אבל אתה הולך להחליף אותו עם שלושה גימלים."
"גימלים?"
"גג"ג. זה ראשי תיבות של גובה, גבינה וגבעה."
"מה?" שאלתי כשאני עוצם עיניים. כשהיא התרגלה לדבר היה קשה לעקוב.
"הכול בסדר, אני מסבירה. קודם כול, אנחנו צריכים לסדר את הגובה שלך. בנות רוצות 1.80 ואתה צוציק. אחרי זה אתה הולך ללמוד לאפות עוגות גבינה מדהימות, ואז אתה הולך להזמין אותה לדייט על גן מצפור שלום ליד גבעת קוזלובסקי, שזה המקום הכי רומנטי בעיר. ברור?"
"הכי רומנטי? יש את חוף ירושלים בתל אביב—"
"יהלי, בלי להתווכח איתי. היום אתה קונה נעליים גבוהות."
"מאיפה אני אקנה נעליים גבוהות?" שאלתי. זה הפך להיות יותר מסובך משציפיתי.
"אתה רוצה להיות חבר של מאור או לא?" שאלה מאור2.
נכנעתי והמשכתי להקשיב, ואת שארית היום ביליתי בארבע חנויות נעליים שונות עד שמצאתי נעליים שהוסיפו לי 10 ס"מ, ואז ישבתי על ספסל בראש גן מצפור שלום הירקרק, וקראתי בטלפון מתכונים לעוגות גבינה.
כמובן, אני לא היחיד שקיבל משימות. את מאור2 שלחתי לשחק פורטדיי ולצפות בחמש סדרות אנימה קצרות. וכשהיא שאלה מה זה פורטדיי פרצתי בהרצאה של עשר דקות על משחק המחשב הטוב ביותר בעולם, שכל הבנים בשכונה שיחקו בו, מה שלא עניין אותה בכלל, אבל אחרי ההרצאה שלה על החשיבות של עוגות גבינה וגבעות מאוד נהניתי להסביר על משחקים.
"זה מה שבנים עושים כל היום? באמת?" התלוננה בשיחה נוספת לקראת הערב.
"את רוצה שאני פשוט אתקשר אליו ואגיד לו להתחיל איתך? זה יהיה הכי קל—"
"שלא תעז! זה יהיה סופר מביך. אני אעשה את זה בעצמי, רק תגיד לי איך. מה הוא אוהב, איזה בושם הוא מעדיף, איזה צבעים מוצאים חן בעיניו?"
"בושם וצבעים? בנים לא מתעסקים בזה. תהיי ישירה, תגידי לו שלום ותזמיני אותו לאכול. הוא יזרום איתך."
"פשוט ככה? אבל מה נעשה חוץ מלאכול? על מה נדבר?"
"בשביל זה המשחקים והאנימה. את צריכה נושאי שיחה."
"הסדרות שלך לא מובנות והמשחק הזה מטומטם. הורגים אותי תוך שנייה כל פעם שאני מופיעה על המפה. איך בכלל אני אמורה לירות באנשים?"
"אני אסביר לך…" ובמקום לישון כמו שצריך, באותו לילה ביליתי שעתיים בללמד אותה את כל מה שידעתי על פורטדיי.
בבוקר קמתי עייף מהרגיל, אבל סוער ונמרץ. כל הדרך ללימודים צפיתי בסרטוני מתכונים לעוגות גבינה, ואפילו החברים שלי העירו לי כשהם ראו אותי צופה בהם בדרך.
"התחלת לבשל?" שאל עומר וניסה לחטוף לי את הטלפון.
"זו אפייה," תיקנתי ודחפתי אותו.
"דיברתי אתמול עם היהלי השני. הוא אומר ששם אני החבר הכי טוב שלך!"
"אה, באמת? אולי אני אדבר עם העומר השני ונראה מה הוא חושב."
"תגידו, אתם חושבים שאפשר לעבור גם בין היקומים האלה?" שאל אופק.
"ברור שאי אפשר, אחרת הם כבר היו עושים את זה," ענה עומר.
"אולי הם שומרים את זה להמשך," הציע טל.
הטלפון צלצל, אז אמרתי, "אני תכף מגיע, תמשיכו בלעדיי," ועזבתי את הקבוצה. זו הייתה מאור2. "הלו?"
"תקשיב, סיפרתי לחברות שלי על פורטדיי והן אמרו שזה מטומטם לגמרי ושהוא יחשוב שאני ילדה קטנה," אמרה. "אתה בטוח שהוא משחק בזה?"
"מאור, בנים הם ילדים קטנים. זה שיעור ראשון."
"אני סומכת עליך!"
"גם אני לומד פה להיות 'האופה היפה' והחברים שלי צוחקים עליי. אין ברירה."
"טוב. אל תדבר איתה עדיין, רק תרחף סביבה, שתראה אותך. בהצלחה היום."
"גם לך."
ניתקנו וחזרתי לחברים. "מי זו הייתה?" שאל עומר בקריצה.
"אחותי," שיקרתי ומיהרתי לתוך התיכון.
"תגידו, יהלי לא גבוה יותר פתאום?" שאל טל. חייכתי בסתר.
התיישבתי בקצה הכיתה ובחנתי את מאור והחברות שלה שכבר ישבו מול שולחן המורה ופטפטו על הבוקר. השיער השטני הארוך שלה לצד עיני השקד הכהות והעגילים המנצנצים סנוורו אותי. רציתי לקבור את עצמי בתוך הזרועות שלה. רציתי להגיד לה הכול עכשיו, להזמין אותה לעוגת גבינה על גבעת קוזלובסקי ולגמור עניין, אבל לא הייתה סיבה למהר. מאור2 הבטיחה שיהיה בסדר אם אני רק אהיה מוכן.
בהפסקות השתדלתי לעמוד ולדבר עם החברים קרוב לשולחן שלה ולא להישען על שום דבר, כדי שהגובה החדש שלי ייראה בבירור. באמצע שיחה עם החבר'ה דיברנו על מקומות שווים בתל אביב ואמרתי, "אני מת על גן מצפור שלום. אם הייתה לי חברה הייתי לוקח אותה ישר לשם," וניסיתי לשמוע את הסרטונים של המתכונים בקול, כדי שאולי היא תשים לב.
"נו, איך היה?!" שאלה מאור2 בסוף הלימודים, כמעט צורחת עליי בטלפון.
"בסדר. לא דיברתי איתה, אבל השתדלתי שהיא תראה את הגובה שלי."
"מעולה. היום אתה עושה ניסויים בעוגות גבינה."
"מה איתך? דיברת איתו."
"אממ… כן. אמרתי לו שלום."
"זאת התקדמות."
"כן, אני רוצה להיות ברמה גבוהה יותר בפורטדיי קודם ולסיים את הסדרות," אמרה.
המשכנו לדבר על פורטדיי, על הסדרות ועל מתכונים לעוגות כל הדרך הביתה, והתחלתי לחשוב לעצמי שאם היא הייתה כאן הייתי עוזב את מאור הנוכחית ועובר להתחיל איתה. הן היו אותו הדבר, רק שאיתה כבר דיברתי בקלות.
השבוע המשיך כשבכל יום ניסיתי לדבר עם מאור2 יותר ויותר. אמרתי לה בוקר טוב כשנכנסתי לכיתה, אמרתי לה להתראות כשעזבתי, ואפילו פעם אחת קראתי לה כדי לשאול מה השעה. זה היה די מביך, אבל הכול לפי התוכנית. עד סוף השבוע הכנתי כמעט עשרים עוגות גבינה (שאמא וליטל מאוד נהנו מהן), והאחרונה יצאה ממש טובה. אפילו אבא התרשם והכריז עליי בתור השף של הבית.
בשבת בצוהריים הגיע הרגע הגדול. הכנתי את העוגה, וידאתי שאין איזה אירוע בגבעת קוזלובסקי שיכול להרוס הכול, והתקשרתי למאור מהיקום שלי.
"הלו?" היא שאלה.
"מה קורה? הייתה התקדמות?" שאלתי בפזיזות.
"מה? על מה אתה מדבר?" כל כך התרגלתי לקול הטלפוני של מאור2 שלרגע שכחתי עם מי אני בשיחה.
"לא חשוב. תקשיבי, אחותי הכריחה אותי להכין עוגת גבינה ונשארו לנו מלא עודפים, אז חשבתי שאולי את רוצה להיפגש איפשהו ולטעום. אני באזור גבעת קוזלובסקי עכשיו. אפשר להיפגש במצפור—"
"אני מה-זה עסוקה היום, אז אולי פעם אחרת. ביי!" אמרה וניתקה.
נשארתי חמוץ פה לרגע, אבל לא התכוונתי לתת לזה להכניע אותי. הכנסתי את העוגה למקרר והוספתי פתק, "לא לגעת!"
ביום ראשון, ברגע שהגעתי לכיתה, חטפתי כיסא והתיישבתי מול השולחן של מאור בזמן שהיא הניחה את התיק ועמדה לדבר עם החברות.
"העוגה מחכה לך," אמרתי כשאני מניח את הראש על הזרועות.
"איזו עוגה? מה אתה רוצה?" שאלה כשהיא זורקת מחברת וקלמר על השולחן.
"הכנתי עוגת גבינה ורציתי שתטעמי אותה," אמרתי והזדקפתי. "שמעתי שאת המומחית לעוגות גבינה בכיתה."
"אה, כן? ומי אמר לך שאני אוהבת עוגות גבינה?"
"זה… כולם אוהבים עוגות גבינה. א-אפשר להיפגש במצפור—"
"אני לא הולכת איתך לשום מקום," אמרה מאור כשהיא נועצת בי מבט.
"למה לא? עשיתי משהו לא בסדר?"
"תגיד את האמת, דיברת עם מאור מהיקום המקביל הזה?"
בהיתי בה כשהלסת שלי מתהדקת. הנהנתי לרגע ואז הפנתי את הראש לצד. "היא התקשרה אליי בגלל עניינים שלה—"
"איזה עניינים?"
"אם היא תרצה היא תספר לך." כמו שאני לא הייתי רוצה שהיא תדבר על זה שאני מאוהב במאור, גם אני לא תכננתי לחשוף את הסודות שלה.
אחת החברות חיטטה ותקפה אותי בשאלה, "אתה מאוהב בה או משהו?"
"איך— לא!" התגוננתי.
"אבל ברור שדיברתם עליי מאחורי הגב," תקפה מאור כשהיא מצביעה עליי. "פתאום אתה מכין עוגות גבינה ופתאום אתה מזמין אותי למקומות האהובים עליי. אוף, אני לא מאמינה שהיא סיפרה לך דברים עליי. זה כזה מביך. אני חייבת לדבר איתה אחרי זה."
"אבל זה טוב שדיברנו – זה חוסך לשנינו שאני כבר יודע מה את אוהבת!" אמרתי.
"אז אתה בטח יודע כמה המשפט הזה נשמע רע. צר לי, מתוק. אני לא בקטע שלך. עכשיו תתרחק לי מהשולחן."
"ביי," הוסיפה החברה וסילקה אותי בנפנופי ידיים.
את שארית יום הלימודים ביליתי בבהייה בגב שלה, וכשחזרתי הביתה אכלתי לבד חצי עוגת גבינה בזמן שאני ממתין שהטלפון של מאור2 יתפנה.
"טוב, זה באמת נשמע רע. אם היית אומר לי כזה דבר לא הייתי ישנה שבוע," אמרה מאור2 בטלפון.
"אבל איך היא ידעה? את דיברת איתה?"
"מה פתאום. כל השבוע אני בפורטדיי, אני כבר רמה 35. היא בטח חשבה על כזה דבר כמו שאני חשבתי עליו, להתקשר למישהו מהיקום המקביל ולחשוף סודות. וואי, יש מצב שהיא מאוהבת במישהו אחר?"
"אני לא יודע – תגידי לי את!" תקפתי.
"אוף, זה הכול באשמתי," התנצלה מאור2. "אבל אפשר לתקן את זה! אני אדבר איתה—"
"שלא תעזי! איכס, זה כמו לבקש עזרה מאמא."
"גבר אמיתי יודע לבקש עזרה כשצריך. אבל אם היא דלוקה על מישהו אחר כרגע שום דבר שתעשה לא יעזור…"
נאנחתי. "אז מה את מציעה?"
"אולי אנחנו צריכים הפסקה. אני לא רוצה שתהרוס את זה עוד יותר בטעות. תקשיב, תחכה חודש-חודשיים שהיא תשכח מזה, ואז תשאיר לה פרוסה של עוגת גבינה על השולחן לפני הלימודים. היא בטוח תאכל אותה."
נאנחתי עוד יותר. "ומה איתך? הייתה התקדמות?"
"אה… כן! רציתי לספר לך ש… יש לנו דייט הערב."
"מה, באמת?!"
"כן. זאת אומרת, דיברתי איתו… ו-ופשוט אמרתי לו שבא לי שהוא יזמין אותי לאכול, ואז אמרתי לו שאני משחקת פורטדיי וביקשתי עזרה, וישבנו אחרי הלימודים ודיברנו על אנימה איזה שלוש שעות."
"אני לא מאמין! איזו גדולה! ממש מעוררת השראה."
"די, תמשיך," אמרה. "ותגיד, יש לך עוד איזה תחביב מעניין שלא סיפרת לי? אני רוצה לדבר איתו על משהו חדש הערב."
"כן, בטח," אמרתי כשאני בוחן את המדפים בחדר שלי. בתוך תוכי, רציתי לחבל בזה. זה לא הוגן שהיא מצליחה ואני לא. חשבתי לספר לה על איזה ספר שהכריחו אותי לקרוא ופשוט שנאתי אותו.
אבל לא הייתי מסוגל. סיפרתי לה על כל סרטי גיבורי-העל שראיתי לאחרונה ועל הדירוג שלהם מהאהוב ביותר לאהוב פחות, ומאוד קיוויתי שהיא לא תזכור את הרשימה או לא תצליח להעביר אותה כמו שצריך.
נשכבתי במיטה כשאני בוהה אל השמש שמחוץ לחלון. התהפכתי במיטה עד שהשמש שקעה. קמתי, התקלחתי, אכלתי משהו, שיחקתי פורטדיי וחזרתי למיטה, ולפני שהלכתי לישון בהיתי בכוכבים וחשבתי בקול, "אם רק הייתי יכול להתחלף איתו."
רציתי לחייג אליה, אבל הם בטח בדייט. רציתי ללכת לשם ולהעיף אותו, אבל איך? כל מה שנשאר לי לעשות זה ללכת לישון ולהתפלל, להביע משאלה, ואולי… אולי אני אקום בבוקר במיטה שלו והוא יקום בשלי…
ניסיתי לעצום עיניים, אבל הבטן כל כך כאבה שהגוף לא נתן לי להירדם. זה בטח כבר היה מאוחר מספיק.
חייגתי, אבל במקום לשמוע את פעימת הטלפון שמעתי קול נשי שגרם לצמרמורת וחלחלה לעבור בגוף שלי אומר, "שלום רב, עקב תובענה ייצוגית מספר 4713, השירות ייסגר באופן זמני. אנו מתנצלים מקרב לב, ומקווים שנוכל להחזיר את השירות לפעולה בחודשים הקרובים."
"מה?!" צעקתי ובדקתי באינטרנט. הדבר היה נכון. בזמן שהייתי עסוק בשלי, חבורה של מטומטמים תבעה את השירות המדהים הזה בגלל הפסדים כספיים שהגרסאות השניות שלהם גרמו לעצמם. נו, באמת. למה תמיד יש אידיוטים שמנסים להרוויח כסף מכל דבר!
ניסיתי להתקשר שוב ושוב וחיפשתי באינטרנט דרכים לעקוף את זה באופן זמני, ולאחר שעה של כישלונות, קרסתי על המיטה וחזרתי להתפלל אל הכוכבים. רק עוד שיחת טלפון אחת. אם אני לא הולך לדבר איתה יותר, אולי אף פעם, אני רק רוצה להיפרד. להגיד לה שנהניתי לדבר איתה. שאני מעדיף אותה מאשר את המאור שלי. שאולי… אולי משהו…
"מה הפאקינג כוכבים יעשו אם אני יושב במיטה שלי?!" צעקתי. ולאחר דקה של בהייה בקיר, החלפתי בגדים ויצאתי מהבית בריצה.
עליתי על האופניים ודיוושתי כשהגוף שלי סוער כמו בסיוט. רכבתי הכי מהר שיכולתי לעבר הגבול של תל אביב. עצרתי כשאני מתנשם ומתנשף, וביד רועדת חיפשתי בטלפון את הכתובת של 4Dphone. היו להם סניפים בגבעתיים, אבל המבנה המרכזי היה בתל אביב, מרחק עשר דקות על אופניים.
המשכתי עד שהגעתי למקום, מבנה מואר בעל דלתות פלדה סגורות, עמוס באנשים שמדברים מבין החלונות ומתווכחים זה עם זה, ובאורך פלא, מלבד שומר מזוקן אחד שעמד בכניסה, האזור היה ריק. חשבתי שכל העיר תהיה כאן כדי למחות על הפסקת השירות, אבל כנראה שנת לילה חשובה להם יותר. באמת.
"היי," אמרתי כשאני יורד מהאופניים ורץ אל השומר.
"אסור להיכנס, אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שהשירות יחזור—" אמר השומר.
"אני חייב לדבר איתה רק פעם אחת! בבקשה!" צעקתי ותפסתי את היד שלו.
"אי אפשר, אני לא יכול להכניס אותך."
"רק פעם אחת, בבקשה! אני חייב להיפרד ממנה! רק שיחת טלפון אחת!" צעקתי כשדמעות עולות בעיניים שלי.
"היי, היי, אל תבכה לי. נו, באמת. ילד, אתה לא עושה לי את זה."
"בבקשה, גבר… רק תן לי להיפרד ממנה… שיחה אחת… חמש דקות…" התייפחתי. לא שלטתי במה שיוצא מהגרון שלי, אבל גם לא היה אכפת לי. אם זה כל מה שאני יכול לעשות כדי לדבר איתה רק עוד פעם אחת, זה מה שאני אעשה.
השומר נשף מאפו ובחן את הצדדים. הוא הסתובב כששערות היד שלי סומרות בתקווה, שלף צרור מפתחות ופתח את הדלתות. "בוא, מהר. ורק שיחה אחת!" אמר כשהוא מצביע עליי.
מחיתי את הדמעות והנהנתי. הלכתי בעקבותיו לתוך מסדרון חשוך, כשהוא נועל את הדלתות בעקבותינו. עלינו במדרגות, חלפנו על פני אולם ישיבות שמתוכו בקעו צעקות של אנשי עסקים, ועצרנו מול שתי דלתות פלדה גדולות ונעולות. השומר פתח את הדלתות בעזרת כרטיס מגנטי וסימן לי להיכנס.
החדר הגדול הואר כולו באור כחול מסנוור, ובמרכזו ריחף שער כחול עצום, כמו בסרטי מדע בדיוני, זוהר ומבעבע ומוקף בסורגים בשרניים, בסרטי בידוד צהובים ובמספר שלטים שכתבו בבירור: "לא להתקרב", "לא לעבור את הפס הצהוב" ו-"סכנת מוות".
"אתה יכול לעשות את השיחה שלך כאן, זה יקלוט אותה," אמר השומר. "אני מחכה לך בחוץ חמש דקות."
"תודה," אמרתי. השומר הנהן ויצא מהחדר. חייגתי למאור2 כשאני מושך באפי, אבל היא לא ענתה, וככל שהמתנתי יותר לשיחה כך התקרבתי לשער. הסורגים מנעו ממני להיכנס לתוכו, וגם ככה אני לא בטוח שהייתי מוכן לקחת את הסיכון, אבל כל צעד לעברו היה צעד לעברה. רק רציתי לשלוח יד, ואולי, אולי היא תשלח יד בחזרה ואני אוכל לדבר איתה פנים אל פנים.
השיער שלי התנופף כמו נשאב לתוך השער, ובלי לשלוט בעצמי, מוקסם ומהופנט, הושטתי יד לתוך הכלוב. מתוך השער פרצה יד נוספת, ולרגע השער נעלם, הכלוב נעלם, כל המבנה נעלם ואיתו העולם.
ריחפתי מול היד הזאת, שחוברה ליהלי נוסף, לובש חולצה שונה אבל זהה לי בכל דבר אחר, בגובה, בגוון השיער, בכתם שבעין.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"האהא, מה אתה עושה כאן?" הוא צחק וקרץ. "הסתקרנתי, אז דיברתי עם מאור מהיקום שלך. היא סיפרה לי מה קרה ביניכם וחשבתי כל היום מה אני הייתי עושה במקומך." הוא נאנח בקול. "החיים הם לא משחק מחשב, אתה יודע. רצתי לכאן, קיוויתי שאני לא באמת אמצא אותך, אבל כשהשומר הכניס אותי וראיתי את השער הזה זה היה ברור."
"אני לא מאמין. אתה חושב שאני יכול לעבור לעולם שלכם? רק לביקור – רק להגיד לה—"
"יש לי רעיון אחר," אמר יהלי2 ובחן את השמיים המעורפלים של השער הכחול כשהאצבע שלו מתופפת על הסנטר. "רוצה להתחלף?"
"איך?"
"לא יודע. אבל הגענו עד לכאן, אז אולי זה יותר קל משאנחנו חושבים."
"…אי אפשר. מה עם ההורים וליטל?"
"הם אותו הדבר."
"אבל אין לי את הדברים שלי—"
"הכול שם, הכול במקום. טוב, חוץ מפורטדיי, אני לא ברמה שלך. אבל חוץ מזה, אף אחד לא ישים לב, ואני בספק אם מישהו מתעניין ברמה שלנו באיזה משחק."
"לחיות בעולם חדש… אולי זה לא יעבוד. אולי נמות. אולי לא נוכל לחזור יותר."
"אולי," הוא משך בכתפיים. "אבל תסתכל על הבונוסים: אתה זוכה במאור שלך, ואני זוכה ברמה גבוהה יותר בפורטדיי. עסקה מצוינת."
התפוצצתי מרוב צחוק, צחוק שהפך לסוג של בכי מעוות. משכתי באף ומחיתי את העיניים. לקחתי נשימה עמוקה וללא מחשבות הושטתי יד רועדת. יהלי2 חייך אליי והושיט את היד שלו, ואז הוא משך. נזרקתי לפנים, עובר דרך הסורגים המתעקמים ונבלע בתוך ים של אור כחול. עברתי בין צבעים, צורות, ימים ושבועות, ונפלטתי על הרצפה באותו החדר כשאני מתגלגל לאורך הקיר ונתקל בדלת.
"הכול בסדר?" שאל השומר כשהוא מציץ.
"כן, הכול בסדר," אמרתי כשאני נעזר ביד שלו כדי לקום.
"נו, נפרדתם?" שאל כשהוא דוחף אותי מחוץ לחדר ונועל מאחורינו.
"בערך."
"ומה היא אמרה?"
"זה לא משנה מה היא אמרה, זה משנה מה שמעתי," אמרתי כשאני בוחן את הקירות, את החלונות ואת הדלתות שחלפנו על פניהם, מקשיב לרעשי אנשי העסקים שמתווכחים, לא יודעים אפילו שאפשר לעבור בין היקומים בכזאת קלות, ובוחן את הזיפים העדינים של השומר. הכול נראה אותו הדבר, אבל חדש, שונה, רענן.
"יאללה, אז שיהיה לילה טוב. ואל תספר לאף אחד על זה, שלא יפטרו אותי," אמר השומר בחוץ בזמן שהוא נועל את הדלתות.
"בטח. תודה שוב!" אמרתי כשאני מחפש את האופניים ולא מוצא. אה, הוא באמת רץ לשם.
חזרתי הביתה בדממה וצעדתי על הבהונות במעלה המדרגות ולתוך החדר שלי. תמונה שונה פה ושם במסדרון, עציץ עם פרחים אחרים, שולחן המחשב שלי עומד בצורה שונה, אבל חוץ מזה, הכול אותו הדבר.
נשכבתי במיטה כשאני בוהה בתקרת החדר. מי היה מאמין.
קמתי מוקדם מהרגיל, התלבשתי במהירות ורצתי לבית הספר. נראה שהגעתי עוד לפני שהחברים שלי התעוררו. ישבתי במקום שלי והתעדכנתי בטלפון במתכונים חדשים לעוגות גבינה, ולאחר חצי שעה של המתנה מורטת עצבים היא נכנסה. מאור2 מלווה בשלוש חברות.
מה אם היא תגיד לי אותו דבר גם כאן? מה אם נדמה לי שהתחלפתי עם יהלי2 אבל בעצם אני באותו יקום? מה אם אני אגלה שמאור גם התאהבה בי, פרצה לשם בלילה אחריי, השתיים התחלפו כמונו וכולנו אכלנו אותה?
היו כל כך הרבה סופים אפשריים לסיפור הזה שלא חשבתי על הסוף המובן מאליו, הסוף המתוק והפשוט, הסוף הכי לא אפשרי, הסוף שבו אני מגלה שהכול היה שונה מההתחלה.
"בוקר טוב," אמרתי כשאני נעמד מולה. מאור הרימה את המבט ובהתה בי בפה פעור כשהאוזניים שלה מאדימות.
"ה-ה-היי…" גמגמה.
"ביי," אמרה אחת החברות בחיוך מאוזן לאוזן וטפחה למאור על הכתף.
"תיהני, אנחנו בחוץ," הוסיפה חברה נוספת, ושלושתן נטשו את מאור איתי כשהן מצחקקות.
"מ-מ-מה… מה אני יכולה… א-אתה צריך ממני משהו?" שאלה כשהיא משחקת בשיער ומתבוננת ברצפה.
"זה אני," אמרתי בחיוך ניצחון. לא האמנתי שאני יכול לדבר איתה, לא האמנתי שאני יכול לומר את זה בבטחה. רציתי לקפוץ עליה בחיבוק – אבל כבר הבהלתי מאור אחת יותר מדי. היא נראתה אותו הדבר, שיער מגולגל במקום פזור, אבל הגישה שלה הייתה שונה, הדיבור שלה הזכיר את מאור מהטלפון, וזה גרם לפן אחר של יופי להיראות פתאום.
"יהלי, נכון?"
"מה? בטח יהלי. אני יהלי1, מהטלפון." תפסתי את היד שלה, סימנתי לה להיצמד לשולחן ולחשתי לה באוזן, "התחלפנו באמצע הלילה."
"מה?" שאלה בחיוך נבוך. "מה זאת אומרת?"
תפסתי כיסא, ישבתי מולה וסיפרתי לה מה קרה במהלך הלילה, ובכל משפט האישונים שלה התרחבו יותר ויותר, והפה שלה נפער עד שראו לה את כל הסתימות.
"מה?!" צעקה וחבטה לי בכתף. "מה פתאום עשיתם את זה? אתם מטומטמים?! יכולתם למות שניכם!"
"היי, מה זה? לפני שנייה היית רגועה ומנומסת—" נרתעתי לאחור.
"כי עכשיו אני יודעת שאתה האידיוט מהטלפון!" צעקה כשהיא ממשיכה לחבוט בי. "מה פתאום אתם מחליטים כזה דבר? מה אתה לוקח לי את היהלי שלי?"
"אה… נכון. יצאתם לדייט. איך היה? לא חשבתי שאנחנו נתחלף, רק חשבתי לבקר פה ל… ליום—"
"למה?!"
"רציתי לפגוש אותך באמת."
היא בהתה בי ואז הרכינה ראש כשהאוזניים שלה מאדימות עוד יותר ממה שחשבתי שאפשרי.
בלעתי רוק ושאלתי, "זה היה כזה דייט טוב?"
"לא היה דייט," אמרה מאור שמולי בקול רועד. "שיקרתי לך. לא הלך לי טוב בכלל. כל מה שסיפרתי לך שעשיתי היה שקר. לא התחלתי איתו, לא דיברתי איתו, לא יצאנו לשום דייט. בחיים לא דיברנו. עכשיו כשדיברת איתי הייתי בטוחה שהוא מתחיל איתי, חשבתי שהתקשרת אליו ואמרת לו לעשות את זה. הלב שלי נעצר וחשבתי שאני הולכת להתעלף."
"אז… רגע, לא עשית שום דבר ממה שאמרתי לך?!"
"כן שיחקתי פורטדיי. אומגד, המשחק הזה כל כך מטומטם. מה אתם מוצאים בו?"
"ובכלל לא דיברת איתו? אפילו לא במשחק?"
"רגע, ראיתי אותו במשחק! …אבל לא דיברנו."
"למה לא?!"
"אמרתי לך שאני ביישנית. ושקרנית," הודתה כשהכתפיים שלה נשמטות לפנים.
"אז למה אמרת לי שהלך לך טוב?"
היא לקחה נשימה רועדת. "לא רציתי לאכזב אותך. חשבתי שאם אני אגיד לך שהולך לנו טוב זה ייתן לך דחיפה, ואז אתה תצליח וזה ייתן לי דחיפה. אבל הלך לך יותר ויותר גרוע עם כל השטויות שאמרת…"
"וואו," אמרתי והתהלכתי בכיתה כשאני תופס את הראש.
"חשבתי שאני כבר לא אדבר איתו אף פעם," אמרה מאור מאחוריי בקול שהיה על סף בכי, ואז הראש שלה נגח קלות בגב שלי. אדווה של צמרמורות פרצה מנקודת המגע וחלפה דרך כל הגוף שלי. הסתובבתי אליה ותפסתי לה את הכתף.
"אתם לא עובדים עליי, נכון?" שאלה במבט ממיס בביישנות שלו.
עצמתי עיניים לרגע, ואז פקחתי אותן כשאני נועץ בה מבט ואמרתי, "אני יודע שאני לא יהלי שרצית, אבל אני מכיר אותך יותר טוב ממנו. מה דעתך שאחרי הלימודים נאכל איזו עוגת גבינה במצפור שלום ונשלים סיפורים?" שאלתי כשאני מושיט לה יד.
מאור2 הרכינה ראש בזמן שחיוך חמוד הצטייר על הפנים שלה. היא לקחה אוויר וחבטה לי בכתף בעוצמה. הושטתי את שתי הידיים לפנים ומשכתי אותה לחיבוק חם, בזמן שהיא קברה את עצמה בתוכי וחיבקה בחזרה.