156 – אהבתיה – מרים פיין

אשל לא הייתה המתלמדת הראשונה שלי – וגם לא האחרונה – אבל קיבלתי אותה כשהייתי עדיין כוהנת צעירה. סבלתי מאותן תסמונות של כל הכוהנות הצעירות שכבר היו בכירות מספיק כדי ללמד את הדור הבא: הייתי נוקשה, מתנשאת ומורמת מעם. וכמובן, לא העליתי על דעתי ששלושים שנות קיום על האדמה הן לא מספיק כדי לא להיות צעירה וטיפשה.
מבקרים במקדש היו נתקלים בי בדרכם לאולמות התפילה הציבוריים ומחייכים בהיסוס, ואני הייתי מרימה את ראשי ולא יוצרת קשר עין. דרגתי הבכירה – כוהנת מלומדת – הייתה נראית לכל כשהידסתי במסדרונות בגלימות הלבנות המשתפלות ובאבנט הארגמני האופייני. אהבתי את המבטים המשתהים, והיה לי ברור שהכפריים-הבורים-פחות מבינים שרכשתי את האבנט האדום מהר מהצפוי לשנותיי במקדש.
אשל לא התרגשה ממני. ההורים שלה פגשו אותי באחד הבוסתנים, ונראו עייפים, מהוהים מהדרך ומלאי יראה. אשל, לעומת זאת, העיפה מבט אחד מזלזל במדיי הלבנים, שלפה את האצבע השמנמנה שהייתה קבורה באפה המנוזל ומרחה את האוצרות על אמרת שמלתי.
נרתעתי ממנה. והיא ממני. סקרתי אותה: קטנה וכהת עור, עם ערימת תלתלים לא מרוסנת. במבט שני ראיתי שאת העיניים החומות הזועמות שלה ניקדו כתמים ירוקים וזהובים.
בשלב הזה התנצלויות השתפכו מההורים הנבוכים, ואני השתקתי אותם בהינף יד ענוגה וחיוורת. הראש של אשל באותו זמן היה בקושי בגובה הירך שלי – הייתי גבוהה באופן חריג לאשה, ואשל הייתה בת לזוג חקלאים צנומים ונמוכים – אבל היא הבינה מיד את התהום שפעורה בין הוריה לביני. והיא לא אהבה את זה, אז היא בעטה באדמה והעיפה עלי חול.
"אני כל כך מצטערת", אמרה האם, "בחיי שאנ'לא יודעת למה היא כזאתי תוקפנית היום דווקא. היא התנהגה נורא-נורא יפה בדרך לפה".
"שום דבר שלא התמודדנו אתו בעבר", חייכתי אליהם בנדיבות. בשנים האלה עדיין לא התחלתי לתהות מה הוביל הורים לתת את הילדים שלהם למקדש, כי היה נראה לי אך טבעי שהם יחזירו את התמורה שנתנו הכוהנים בכל דרך שרק יכלו. הנחתי שזוג החקלאים המסוים הזה זרק את הילדה המופרעת שלהם. הצייתנים בדרך כלל נשארו בבית. זה מה שההורים שלי עשו, אחרי הכל.
הובלתי את המשפחה הקטנה בתוך המקדשים. הייתה תבנית קבועה: היינו מובילים את המשפחה דרך אולמות התפילה הציבוריים העצומים, מתבלים את הביקור בכמה פינות התבודדות נסתרות, ומסיימים בתצפית על הצוק שמשקיף על העמק. השדות והכפרים נראו משם זערוריים, ומאחורינו התנשא מקדש השיש. במרחק, קו האופק נשבר על ידי שורה של הרים ירוקים-אפורים.
כאן נכנס עניין הפרידה. אף פעם לא נעים, ואשל עשתה מאמצים כפולים כדי שכל הצדדים יתחרטו על היום בו נולדו. האוזניים שלי צלצלו מצרחות הבכי שלה יומיים לאחר מכן.

אם היה דבר אחד שאשל שנאה באמת ובתמים, זה את הצבע הלבן. בתור פרח כהונה היא קיבלה חלוק לבן פשוט, עם סרט ששימש חיקוי לאבנטים הכבדים של הכוהנים הבוגרים. ועדיין, בשלוש שנותיה הראשונות במקדש לא היה יום אחד בו החלוק היה נקי. אדמה, מזון ואפילו דם מצאו את דרכם אל החלוק המטולא.
אני חושבת שהיכיתי אותה על כך, אבל הזיכרון מטשטש אחרי כל השנים האלו. אולי לא בהתחלה, אבל בשלב בו היא עדיין הייתה צעירה מספיק כדי לקבל סטירה הגונה בלי שהכוהנות הזקנות ינזפו בי על השפלה. גם אם הרמתי עליה יד בנקודה כזו או אחרת וגם אם לא, אני מניחה שנתתי לה מספיק סיבות לברוח.
וזה כאב. זה כאב יותר מהיום בו אני ננטשתי על סף המקדש על ידי הוריי, שהיו להם תריסר פיות להאכיל ואף לא מטבע אחד להעניק כנדוניה. וזה כאב יותר מהמכות שאני קיבלתי מהכוהנת שלי, שהייתה בת לדור אחר, ולאבנט הכהונה שלה היה יותר משימוש אחד. זה כאב יותר אפילו מהשנים בהן אנשי הכפרים הפסיקו לבוא למקדש, ואנחנו נשארנו לבד על הצוק. ויותר מאשר השנים שבאו לאחר מכן, שבהן הכוהנים הוותיקים מתו אחד אחרי השני והכוהנים הצעירים עזבו בתואנות שונות. זה כאב יותר מהיום בו קמתי בזריחה, ושום זמזום לא עלה מאולמות התפילה, וריח לחם הפנים האפוי לא הגיח מהמטבחים, ואני הבנתי שהפעם, אני לגמרי לבד.

לחנך את אשל לא היה פשוט. ההורים שלה הקנו לה מושג מאוד בסיסי על האלוהות, ומושג מאוד מוטעה על הכישוף. מבחינת אשל, הכוהנים יכלו לעשות הכל, ולכן היא לא הבינה למה אני לא יכולה להביא לה את ההורים שלה, ומיד.
ולכן היא בכתה, שוב. הבכי שלה לא היה שקט, ולא היה בו עצב כמעט. הוא היה ביטוי טהור לזעם. היא הייתה רוקעת ברגליה ויורקת וזורקת כל חפץ שנקרה בדרכה. כוהנות אחרות היו מרגיעות אותה. הן תמיד היו רכות יותר. הן היו עוטפות אותה בידיהן, והיא הייתה קוברת את ראשה בבדים הלבנים הרכים ומטנפת אותם בדמעות ובנזלת. באותם רגעים הייתי מתמלאת שנאה כלפיה, וכלפי הכוהנת התורנית רכת הלב שהייתה מרחמת עליה.
אשל לא הייתה זקוקה לרחמים. העיניים החכמות שלה היו מציצות אלי מעל כתף הכוהנת, ומבעד ללחות ראיתי שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה. כל כוהנת צעירה במקדש באותן שנים הייתה נתונה למרותה בלי לדעת זאת. במיוחד אהבה אשל את המטבחים, ותמיד הייתה בנמצא כוהנת שמוכנה להגניב בשבילה מאפה או חתיכת גבינה. אשל הייתה רצה אז לאחד הבוסתנים, מסתתרת מתחת לגפנים ובולסת.
מצאתי אותה פעם בעיצומו של החטא. "אשל?" קראתי, וניסיתי להישמע לא מאיימת. התחננתי ליום אחד בו נוכל לשוחח בלי שהיא תנעץ את העיניים המאשימות שלה.
"מה את רוצה?" ירתה אשל וקמה. השיער שלה היה סבכה זורעת עלים, והחלוק שלה היה כמעט חום.
"שבי איתי", ביקשתי והחוויתי על ספסל אבן קריר.
היא המהמה לעצמה משהו אבל באה. ישבנו בקצוות מנוגדים. תהיתי אם היא חשה בכעס שלי כלפיה כמו שאני יכולתי לחוש בשלה.
"אני יכולה חתיכה?" ביקשתי והצבעתי על גוש הגבינה שבידה.
היא הופתעה, וזה היה נדיר. "את לא בצום?"
"הייתי בצום בשבוע שעבר, אשל".
"וכבר נגמר?" לא הייתי בטוחה אם היא מקניטה אותי. עלבונות של בני 11 היו בדרך כלל פחות מתוחכמים.
"רימיתי", שיקרתי, "ישנתי את כולו כמעט".
אשל צחקה. זה לא היה צחוק מרשים במיוחד, יותר יפחה יבשה, אבל הייתי מרוצה מעצמי בכל מקרה. אשל צבטה את גוש הגבינה והגישה לי חתיכה קטנה.
"תודה רבה".
היא מלמלה משהו מתחת לאפה. אולי "בבקשה".
"אז למה את לא יכולה להביא את ההורים שלי?" אשל אהבה תמיד לזרוק את הנושא הזה, ואם בדרך היא יכלה לרמוז שהקסם שלי חלש, השמחה הייתה רבה.
"אנחנו לא עובדי כוכבים ומזלות, אשל. הכישוף שלנו נובע מהמקדש, שמקבל כוח מהתפילות. כל אחד מהמון-המון האנשים שבאים להתפלל נותן לנו חתיכה קטנה מכישוף שלו, שהוא לא מספיק לבד לכלום. אנחנו לומדים איך לאחד את כל החלקים הקטנים האלה, אבל זה מאוד מוגבל".
"אז זה בכלל לא שלכם", אמרה אשל.
"נכון, אבל אנחנו יכולים ככה לעזור. תחשבי שאנשים לא היו נותנים לנו את מעט הכוח שלהם, ולא היינו יכולים לגרום לחיטה לצמוח טוב יותר ולרפא תינוקות והכל סתם היה מתבזבז". לא היה נהוג לדבר עם פרחי כהונה על כישוף בשלב כזה. היינו מתמקדים בפירושי התפילות, לומדים היסטוריה וקוראים בכתבי הכוהנים. אבל אשל בכל מקרה הייתה בורחת מהשיעורים או נרדמת בהם, אז זה לא היה משנה.
"אני אוכל גם לכשף מתישהו?" שאלה אשל. היא הניחה לגבינה, שהייתה עכשיו עטופה במטפחת בד לצדה.
"אני לא יודעת. לא כל הכוהנים יודעים לכשף. חלק מצליחים רק אחרי הרבה מאוד שנים בתוך המקדש".
אשל הצביעה על האבנט האדום שלי. "זה בגלל שאת יודעת לכשף?"
"לא, זה בגלל שאני מלמדת. אם היית מגיעה לשיעורים שלי הייתי מספרת איך קיבלתי אותו".
אשל טלטלה את ראשה. "אני אוהבת רק את השיעורים של רותם. היא נחמדה והיא תמיד מביאה לחמניות".
"טוב, אני מביאה ענבים לפעמים", פלטתי ואז התחרטתי. אני לא בתחרות עם רותם. ואשל צריכה להגיע לשיעורים כי היא חייבת, לא כי הכיבוד טוב בעיניה.
"אולי אגיע אז. אני לא אוהבת את הילדים האחרים אבל", היא התחילה להרגיש בנוח, והאצבע שלה נברה באפה. או שהיא סתם ניסתה להתגרות בי. "אז איך יודעים שאת מכשפה?"
"מה זאת אומרת?"
"יש לכם מלא אבנטים ותכשיטים וכל דבר זה כאילו בעצם משהו אחר, כמו שלזקנות יש אבנטים בצבע תכלת ולכהן הגדול בצבע שחור ולרותם יש את השרשרת ההיא".
"אין תכשיטים, מותר לנו לשים רק את האבנט יחד עם הגלימות. את התכלת מקבלים אחרי יובל במקדש. יש גם את הירוק של המרפאים, והאדום של המלומדים. איזו שרשרת יש לרותם?"
"סתם שרשרת. אולי התבלבלתי וזה של סתיו", שיקרה אשל.
"אני לא אספר על השרשרת, אשל".
"תפסיקי! את כל הזמן 'אשל אשל אשל" ואני לא אוהבת את זה. גם אימא שלי כל הזמן הייתה עושה ככה אבל רק כשהיא כעסה וזה מעצבן. אני לא קוראת לך כל הזמן 'תהל' ואם הייתי אז היית כועסת כמו שאת כל הזמן כועסת. את הכוהנת הכי כועסת. אפילו רותם מסכימה".
אני לא בטוחה איך הגבתי. הזיכרון נעצר שם. זה לא קרה בבת אחת, אבל אחרי היום ההוא בבוסתנים אשל התחילה להגיע לשיעורים שלי. לא זכרתי בדיוק למה, ועשרות שנים של התבוססות בעבר לא החזירו לי את החלק החסר.

כשאשל הייתה בת 16 כולם שכחו מהשנים הראשונות. היא לא הייתה שקטה, אבל הכעס התחלף ברוגע. הכוהנות הזקנות אהבו להגיד כמה היא מזכירה אותי, ושבטח היא תקבל את האבנט שלה אפילו יותר מוקדם.
היא הפסיקה לחפש את תשומת הלב של הכוהנות האחרות, ואני קיבלתי את זה כסימן והשקעתי את עצמי בה. אפילו סירבתי לקבל מתלמדת חדשה, למרות שאת אשל קיבלתי כשהיו לי שתיים אחרות.
"למה את חושבת שאנשים באים פחות למקדש?" שאלה אותי פעם אשל. ישבנו באחד הבוסתנים. זה היה ערב קיץ חמים, שהתחיל ביום של שמש אכזרית ונגמר ברוח מתגמלת. אשל כבר קיבלה את הגלימות שלה, והיא נראתה יפהפייה. העור הכהה שלה היה ניגוד נפלא לבד הלבן הרך, ואחרי יום ארוך התלתלים שלה ברחו מהתסרוקת הפשוטה.
"אני חושבת שהזמנים קשים והם מחפשים נחמה קרובה. אחרי שחלק מהכוהנים שעברו לכפרים, כבר לא צריך לבוא למקדש", עניתי. תמיד מצאנו את עצמנו כאן בערבים. רוב שוכני המקדש בחרו להעביר את הערב הנעים במצפה על העמק, אבל אשל שנאה אותו. היא טענה שיש לה פחד גבהים.
"רותם גם רוצה להקים מקדש-מעט בכפר בו נולדה", סיפרה אשל. "אני לא מבינה איך היא לא מפחדת לאבד את הקסם שלה".
"זו בחירה שלה כמובן. ובכל מקרה, זו רק תקופה. המקדש הזה עתיק, והכוח שלו עצום. יצטרכו לעבור מאה שנים בלי מתפללים כדי שהכוח שהביאו ייגמר. אל תדאגי".
"היית חוזרת לכפר שלך?"
"לא", אני מהססת. "אני לא בטוחה שהוא קיים. כשההורים שלי הביאו אותי לפה הייתה מלחמה, וזה היה כפר על הגבול. והם לא באו להתפלל מאז". ההורים של אשל היו עולים לפעמים לרגל. אחרי בצורות בעיקר. נמנעתי מלהיפגש איתם כשהם היו עושים זאת.
הייתי צעירה מאוד, ולא הבנתי את זה, אבל חיכיתי לרגע בו אוכל להיות רכה כלפי אשל. החובה לנזוף, להקשות ולהטיף הייתה עול יומיומי. ברגע שהיא התרככה, אני נשברתי. הייתי מעלימה עין כשהיא הייתה נעלמת משיעורים של כוהנות אחרות, או לא מגיעה לתפילות. דאגתי שהיא תקבל תורנויות ניקיון פשוטות, ובשעות נוחות. לפעמים הייתי נבהלת שאני מפנקת אותה יותר מדי, ומוצאת את עצמי צועקת עליה. אחרי שהייתי עושה את זה הייתי רכה אפילו יותר.
היא ניגנה עלי. אחת הכוהנות הזקנות אמרה לי את זה.
העול ירד ממני סופית כשיכולתי להתחיל ללמד אותה על הקסם. הסברתי לה על האבן השואבת באולמות התפילה, וכיצד היא יכולה לשאול מהכוח שהשאירו האנשים. המתפללים הגיעו מקצוות כל הארץ, והיו להם נוסחים שונים שהיא הייתה חייבת להכיר בעל-פה. מזמור מסוים היה בקשה להקלה בבצורת. שיר אחר היה הודיה על בציר מוצלח. כשכוהנת שמחוברת למקדש אומרת את אותן המילים בדיוק, הן מגשימות את בקשתן.
אשל הייתה מרוצה לגלות ששנים של מלמולים התגלו כבעלות-תועלת. "אנ'לא מבינה למה אפשר לקחת מעט כוח. אף אחד מהכוהנים לא מזמן סופה בבצורת, זה הכל רק קסמים קטנים. למה לא לקחת המון ולתקן דברים גדולים?"
"אנחנו לא אלים, אשל", נזפתי בה, ואז התוודיתי: "קשה לקחת הרבה מכוח התפילה בבת-אחת. ככה כוהנים נמדדים, ביכולת הסיבולת שלהם. וגם, ככל שאת לוקחת יותר, קשה לך יותר להתרחק מהמקדש. הוא הופך להיות כל מקור הכוח שלך, וכשאת מתרחקת את נחלשת. אם אנחנו גם רוצים לקחת מהכוח וגם ללכת לעזור בכפרים, אנחנו חייבים לשמור על איזון".
"מישהו ניסה?" גיששה אשל. ישבנו בבוסתן החביב עליה: הוא היה בדיוק מאחורי המקדש, המרוחק ביותר מהגנים הקדמיים ומהתצפית בצוק, ממנה אשל הדירה את רגליה. פחד גבהים, אמרה.
"היו הרבה כוהנים לאורך הדורות והם עשו הרבה טעויות", אמרתי. "רבים מהם לקחו יותר משהם הצליחו להכיל, בנקודה כזו או אחרת בהכשרה. בגלל זה אנחנו גם זקוקים להרבה כוהנים – כדי להחזיק ביחד את המקדש. כל אחד לוקח מעט מהעול, או שכולנו נקרוס".
"ומה היה קורה אם כולנו היו עוזבים?" תהתה אשל.
"זה קרה פעם אחת. אבל לפני דורות רבים. אנחנו לא בטוחים מה קרה בדיוק, אבל אנחנו כן יודעים שהמקדש הזה נבנה מההריסות של המקדש שננטש". אני מנמיכה את קולי: "כשהייתי קטנה הכוהנים סיפרו לנו שמתחת לשרידים יש בור, והבור הזה נמשך ונמשך עד אינסוף ומי שנופל אליו לא חוזר. אולי זה מה שקרה כשהכוהנים העתיקים עזבו".
אשל מהנהנת. היא לא בטוחה אם אני צוחקת, אבל היא גאה מכדי לשאול. היא מושכת בכתפיה ומעבירה נושא. "אז כשהייתי קטנה וביקשתי ממך להביא את ההורים שלי בקסם באמת לא יכולת?"
"אני לא יכולה פשוט לעקור אותם. זה לא עובד ככה. לכל קסם יש מקבילה בתפילה, אלו דברים טבעיים. אני יכולה לגרום לעננים להתקבץ מעל כפר מסוים, או לחיטה לגדול שמנה במיוחד. לגרום להורים שלך להיעלם ולהופיע כאן… אני לא מכירה תפילה בשביל זה".
היו דרכים לזמן אנשים, ולא רציתי שהיא תחשוב שאני משקרת לה, אז הוספתי: "יכולתי להשתמש בתפילת הקרבה. ואז, כמו שמי שאמר את זה באולמות התפילה רצה להתקרב לאלה, ככה אני אגרום להורים שלך לרצות להתקרב למקדש. אבל זה היה מאוד לא נעים להם. הם היו מרגישים מין עצב עמוק, חוסר לא מוסבר. והם לא היו מבינים מה לעשות כדי להפסיק את זה. אולי אחרי כמה חודשים מישהו מהם היה מציע ללכת להתפלל, ואז הם היו מבינים שזה מה שהם רצו לעשות כל הזמן. הם היו עוזבים הכל ובאים לפה, וככל שהם היו קרובים יותר המשיכה הייתה חזקה יותר והם היו מרגישים את החוסר יותר ויותר, עד כאב. אומרים שזה קסם מאוד לא נעים".
"איך את יודעת?"
"יש על זה הרבה עדויות. לזמן אנשים ממרחקים זה די שימושי".
"צריך להיות חזק בשביל הקסם הזה?" אשל בחנה אותי. היא לא הייתה בטוחה כמה אני חזקה. היא ידעה שרחשו לי כבוד במקדש יחסית לגילי, אבל אולי זה היה כי הוסמכתי להוראה בשלב מוקדם. יכול להיות שהיא פחדה ממני. אולי היא תמיד פחדה ממני, ובגלל זה הלכה.
"כן".
"ואת מספיק חזקה?" העיניים שלה הביטו ישר לתוך שלי. אשל לא נהגה לעשות זאת. היא הייתה מתמקדת בנקודה על הכתף, או משפילה מבט אל אצבעותיה ובוחנת אותן לעומק.
"כן", ידעתי שהיא רוצה תשובה טובה יותר אז המשכתי: "אני יכולה לשאוב מספיק כדי להסתובב בכפרים במשך שנתיים בלי לחזור לפה לשאוב שוב. מצד שני, יהיה לי מאוד קשה לעבור את מפתן הדלת. השאיבה היא הדדית".
אשל פלטה צליל לא מוגדר. הנחתי שהיא התרשמה. "אז למה אנחנו לא ממציאים תפילות לכל דבר אפשרי? אם רק צריך לחזור על המילים שהמתפללים, פשוט נלמד אותם תפילות חדשות לדברים שימושיים יותר –"
"את חושבת שלכפרי אכפת מכך שאת רוצה שהחדרים של הכוהן הגדול ינקו את עצמם?" צחקתי. "זה לא רק המילים, הוא צריך להתכוון לכך. הכפריים מתפללים על מה שמעניין אותם – בריאות, פרנסה, זיווג. ולכן אלו הדברים שאנחנו שולטים בהם ויכולים לסייע חזרה. כמו שהשאיבה למקדש ומהקדש הדדית, ככה גם מערכת היחסים של הכוהנים עם הכפריים. הם נותנים לנו מכספם, מכוחם, מהילדים שלהם – ואנחנו עוזרים להם כשהם חולים או כשיש בצורת. קסם של הכוהנים למען הכוהנים פשוט לא יספיק".
"אבא שלי תמיד תהה למה לא מגייסים כוהנים כחיילים במלחמה", אמרה אשל. "זה כי זה פשוט לא יעבוד?"
"דווקא לא. אני בטוחה שמספיק אנשים התפללו לכריתת שונאיהם ומלשיניהם. אבל הכוהנים הגדולים חכמים מספיק כדי לשקר שמוות מבטל את הכוח שלנו. בגלל זה אסור לנו ללכת להלוויות, או לבתי קברות. גם של קרובי משפחה". אני עוצרת. "תכף שקיעה, ועוד לא התפללנו מנחה". התחלתי לפלס את דרכי למקדש. הרמתי את שולי הגלימות הלבנות כדי שלא יגעו באדמה הלחה, ואשל חיקתה אותי.
"אחרי התפילה יש לי עוד שאלות, אז תחכי לפני שתלכי להתבודד –"
"נדבר מחר, אשל".
היא מלמלה בכעס. צחקתי, והיא התרככה. "נו! עד שאת מוכנה לספר לי משהו. מחר בטח תקומי מסתורית שוב ותדברי איתי רק על סיפורים ותפילות".
"דווקא חשבתי לנסות את האבן השואבת איתך", אמרתי לה, "אבל אם את מעדיפה שיעור היסטוריה אין שום בעיה לדחות את זה. אולי זה באמת שיעור שמתאים יותר לחורף –"
אשל תקעה בי מרפק. אני לא חושבת שהיא נגעה בי מרצונה לפני כן. "שלא תעזי! שלא תעזי!"
"בסדר. רק אל תאחרי לשחרית".

אני מתעוררת לפני הזריחה, ואני שוב במקדש הריק. הלחי שלי לחוצה אל השיש הקר, והגלימות שלי מסובכות סביב. האבנט השחור מכאיב לי. הוא ננעץ ישר בבטן.
אני קמה. אני באחד מכוכי ההתוועדות. אחסנתי בו את הזיכרונות שלי מאשל בת העשרה. הוא היה חדר מוצלח: לא היה בו את אשל הילדה הכעוסה, ולא את אשל האשה המאוכזבת. אהבתי מאוד ללכת בו ולהישאב לזיכרונות. הם לא היו מאוד מפורטים, אבל הייתה סביבם הילה של רכות. אלו היו השנים הטובות.
להתעורר מהן היה נורא. ועכשיו אני מרגישה נורא. זעה קרה מכסה אותי. השיער שלי דבוק למצחי. הוא שחור כמו פחם וחלק לגמרי. עשרות שנים במקדש לא העניקו לי אף לא שערת שיבה אחת. כמובן, אם הכוהנים לא היו נוטשים, כנראה הייתי עכשיו אחת מהזקנות ביותר. אולי כבר הייתי מתה.
אני הולכת לחדרי הרחצה. לא היו פרחי כהונה שימלאו מים, אבל לא אני זקוקה להם. הכוח של האבן השואבת כולו לרשותי, ובהינף יד הזרמתי כמה מים שרק רציתי לדליים.
בימים האלה הייתי מבולבלת. הייתי ניגוד מהלך. בעלת עוצמה יותר משהייתי אי פעם, ובו זמנית כורעת תחת הנטל. החושים שלי התפשטו מחוץ לגופי, והפכתי לשלוחה של המקדש. יכולתי להרגיש את הגפנים צומחים אל תוך המבנה העתיק, את העמודים נסדקים לאיטם, את הרוח שורקת סביב הצוק.
או שהשתגעתי.
כשהמים מתחילים לשטוף אותי – לא הייתי צריכה להרים את הדלי, רק להניף אצבע – הדמעות בוקעות. אני לא יודעת איך חייתי עד אותו רגע, אבל האיפוק מתנפץ. מתחת למים אני ממלמלת את תפילת הקרבה, ומדמיינת את פניה של אשל. קטנות ועגולות ומוצפות דמעות זעם ביום הראשון שלה. רכות ותמימות בשנות העשרה. קשות וכועסות ביום בו הלכה.
איפשהו בעולם, אשל כנראה מתעוררת. כואב לה, אני בטוחה, והיא מרגישה חוסר תהומי מהדהד בחזה. אני מצטערת על הכאב שנגרם לה. הוא בוודאי כמעט מחצית מהכאב שלי.
כשאני מסיימת את התפילה, אני מרגישה פעימה חזקה של כאב, ולרגע הכוח שוטף אותי, לוחץ עלי. אני מתרסקת על השיש. דם מחלחל, אבל לרגע קל, ואז הפצע בראשי נסגר. אפילו שריטה לא תישאר.

יש תקופת ביניים, בין העזיבה של אשל לנקודה האינסופית בה אני לבד במקדש. אנחנו מעט כוהנים, כולנו שאבנו יותר מדי מכדי לקום וללכת. אני מוניתי להיות כוהנת גדולה בטקס עלוב. זה היה חסר משמעות. אפילו לא הובלתי את התפילות בימים שאחריו. במקום, כל אחד מאתנו היה מתבודד.
אני אפילו לא זוכרת מי זה היה שקפץ מהצוק. אולי שאול. או יעל? ישבנו שבעה, אבל אפילו לא הספקנו לסיים את היום השני לפני שיעל/שאול חזרו למקדש. בגלימות קרועות, בפנים חיוורות, וללא שריטה אחת.
הגענו לנקודת האל חזור. כל הכוהנים שהיו מפוזרים בין הכפרים כבר לא היו כמונו. הם הזדקנו, והקימו משפחות. הילדים שלהם הפכו להיות כוהנים מזויפים. הם היו ממלמלים תפילות ומבקשים מהאלה בקשות ולא מקבלים כלום חזרה. טקסים ריקים, מילות חסרות תועלת.
אבל הכפריים העדיפו אותם. הם היו קרובים, והם התנהגו כמוהם. עבדו את האדמה, חיתנו בנים ובנות. לא דרשו מיסים או ילדים רכים. והם כבר לא יכלו לעזור לנו.
הכוהנים האחרים חיפשו דרך להתנתק מהאבן, אבל אני פחדתי. לא ידעתי מה יקרה אם לא יישאר אפילו כוהן אחד להחזיק את הכוח. הסיפורים על האבן עלולים להיות נכונים.
התעוררתי לילה אחד מוקפת בשאר הכוהנים. הם הדביקו אותי לדרגש. "מה אתם עושים?" צווחתי בקול צרוד משינה.
"גילינו איך לעזוב, תהל", אמר אחד מהם. פעם ודאי זכרתי את שמו. "אבל זה אומר שאת תצטרכי להישאר כאן".
אני לא זוכרת את ההמשך. אני לא בטוחה איזה תפילות הם מצאו. אני רק יודעת שכאב לי נורא, וכשהתעוררתי הייתי כבולה למקדש בעוצמה כפולה ומכופלת.

למה אשל עזבה?
אני יושבת במקום שפעם היה המטבח. אני כבר לא זקוקה לאוכל, כמובן, אבל החלל זה היה קטן וחמים ועמוס בכלים ישנים, ולא עצום ומנוכר כמו המסדרונות והאולמות.
למה אשל עזבה?
הזיכרונות מבולבלים. אולי זה כי לא הבאתי לה ענבים? לא. זה היה מזמן. אולי כי לא גרמתי להורים שלה להתגשם בבוסתן האהוב עלי מתי שרק רצתה. לא. זה לא נכון. איפה אחסנתי את הזיכרון הזה?
אשל הייתה המתלמדת החזקה ביותר שהייתה לי. היא כבלה אותי אליה כבר ביום הראשון בבוסתנים, בכוח הרצון הדורסני שלה. כשהגיע זמנה ללמוד כיצד לשאוב מהמקדש, גיליתי את מה שחשדתי בו כל הזמן: היא הייתה חזקה כמוני. שלב הלימודים הראשוני, שהתאפיין בפרצי כוח ותשישות לסירוגין, עבר אצלה תוך חודש בלבד. נשארתי לידה בלילות ההם וניגבתי את הזעה מפניה. בבקרים נתתי לה לאכול מאפים מתוקים שגנבתי מהמטבח.
אחר כך נדדנו בכפרים. עזרנו לנשים הרות וריפאנו ילדים משתעלים ועזרנו לקשישים לעבור לעולם הבא בקלות. הצמחנו חיטה והשבחנו יינות. אשל זרחה באותה תקופה. כשהיינו מתפללות, היא הייתה עושה זאת בהתלהבות. היא קיוותה שככל שתפלל בכוונה גדולה יותר הקסם שלה יהיה חזק. היא קיבלה את האבנט הירוק שלה בזמן שיא. הכוהנת המרפאת הצעירה ביותר בעשרים דורות.
מכל המתלמדות שלי, היא היחידה שיכלה להשתוות אלי. יצאנו אל המסע שלנו כמורה ותלמידה; חזרנו שותפות.
אז למה אשל עזבה?
אני קמה מהספסל המאובק. אולי אחסנתי את הזיכרון הזה בבוסתן שלה. אני רצה לשם. הקסם זולג ממני, וכל צעד שלי זורק אותי שניים קדימה. אני כמעט עפה את דרכי החוצה
בבוסתן ישנם זיכרונות אחרים. חסרי תועלת. הוא עצמו גדל פרא, הגפנים החלו לטפס על מבנה המקדש. החדרים האחוריים כבר היו מלאים בהם.
ואז ידעתי שאשל הגיעה. היא הייתה כאן. הייתי בטוחה בזה. אני נכנסת חזרה למקדש; אני אפילו לא צריכה להיכנס בדלת: השליטה שלי על כל היבט במבנה הייתה מוחלטת, ואני פשוט מחליקה דרך הקיר. האבנים חורקות ופורצות לי דרך. רוח פרצים עזה מלווה אותי. שריקות איומות עוטפות את ההר. אני הבאתי אותן.
היא עומדת בהיכל הכניסה. היא לבושה בגדי מסע מהוהים, ונראית קטנה לעומת העמודים העצומים והתקרה המתנשאת.
"הגעת", אני לוחשת בקול צרוד ומחריד. אני לא חושבת השתמשתי בקול שלי בעשור האחרון. אולי יותר.
"תהל?" היא נשמעת מבוגרת יותר. קול מאוזן ונמוך של אשה שנתח מכובד מחייה כבר מאחוריה.
"אני תהל, כן", הקול שלי לא נכון. הוא שברירי ומתאמץ. כל הברה כואבת.
"אבל את כל כך צעירה", אומרת אשל. "איך זה יכול להיות?" היא מחבקת את גופה בידיה כנגד הרוח העזה. "מאיפה הרוח הזאת מגיעה?"
"סליחה, סליחה, סליחה", אני נושמת עמוק ורוח הפרצים שוככת. מחוץ למקדש, הרוחות שעוטפות את ההר עדיין שורקות. "הקסם שלי מאוד השתנה מאז שאני פה לבד. הוא גחמתי ומשונה".
"כמו אצל עובדי כוכבים ומזלות", אומרת אשל.
"לא… אבל קסם מוזר מאוד". אשל לא תחשוב שאני כופרת.
"בגלל זה את כל כך צעירה?" שואלת אשל. היא מתקרבת אלי, לאט.
"אני חושבת שכן. אני לא בטוחה כמה זמן עבר". הידיים שלי נשלחות לגעת בשערי השחור. הוא מפוזר ופרוע, ואשל אף פעם לא ראתה אותי ככה. גם הגלימות שלי עלובות וקרועות. אני מנסה לסדר אותן סביבי. עכשיו כשאשל קרובה, אני רואה שבזוויות העיניים שלה יש חריצים עדינים, ושבשערה יש מעט שיבה. "את נראית נפלא", אני אומרת בכנות. "גדלת כל כך".
"גדלתי?" תוהה אשל. מצחה מתקמט, ואז נהיה חלק שוב: "את חושבת שאני אשל?"
רוח הפרצים מתחילה לנשוב שוב. השריקות מחמירות. האשה שנראית כמו אשל מתכווצת.
אני מנסה להירגע, אבל הבלבול והכעס מתערבבים זה בזה וגואים. יש קול קריעה מחריד, והקיר מימיננו נסדק. "מי את?" אני צועקת.
אני לא חושבת שהיא שומעת אותי. הידיים שלה עוטפות את גופה במגננה: "תפסיקי!"
אני לא יודעת איך. האשה שהיא לא אשל מנסה להחליט אם לברוח. האימה שלה זולגת לראשי. כשהיא בתוך המקדש שלי, אני כמעט יכולה לשמוע את מחשבותיה. בתוך הפחד שלה מסתתר גרעין קשה של רחמים כלפיי.
האשה מתחילה למלמל. מבעד לשריקות הרוח, אני מבחינה בקצב מוכר.
היא שרה את תפילת ההגנה.
הרוח נרגעת. לא בבת אחת, אבל ההפתעה שלי, בשילוב הקסם של האשה, מרוקנות את פרץ הכוח מתוכנו. פעימה אחרונה של עוצמה עוברת בי, ואז רצפת השיש פוגשת את ראשי.
האשה שהיא לא אשל נמצאת שם. הידיים שלה מערסלות את הראש שלי. אני חושבת שאני בוכה, אבל אולי זאת היא. אחרי כל כך הרבה שנים, אני כבר לא בטוחה שאני יכולה להפיק דמעות.

אחר כך, אנחנו יושבות במטבחים. האשה שהיא לא אשל רעבה, אבל אין לי מה להציע לה. יש לה בשק קצת בשר מיובש ודגן כלשהו, והיא מצליחה להבעיר אש.
"אני הבת של אשל", היא אומרת אחרי שהיא חוקרת את עיניי. היא מפחדת שאני אתפרץ שוב. "קוראים לי בארי".
אשמה מתערבת בחילה. "אני מתנצלת, בארי. חשבתי שאני קוראת לה".
"ידעתי שזו את", אומרת הבת של אשל ומתיישבת מולי. היא לבושה במכנסי עור ובחולצת בד פשוטה. בגדי גברים. "אימא שלי סיפרה לי על הקריאה, ואיך היא הרגישה כשקראת לה. כשזה קרה לי הבנתי שזו שוב את".
"אימא שלך… אשל הייתה פה?" הידיים שלי מתהדקות סביב זרועותיי. ציפורניים מתחפרות בבשר. שכחתי את גם זה.
"היא ניסתה לשכנע אותך לעזוב איתה".
"מתי זה קרה?"
"כשהגדול שלי נולד, לפני משהו כמו עשרים שנה, אני חושבת שהיא סלחה לך. ואחרי כמה חודשים הגיעה הקריאה". בארי נוגסת בבשר בזהירות. "את בטוחה שאת לא רוצה?" היא מחווה כלפי הצלחת.
אני מנידה בראשי. "סלחה לי על מה?"
בארי נעה באי נוחות. הספסל חורק מעט. "את יודעת. האבנט. השנים הראשונות".
אני לא מבינה. "השנים הראשונות היו קשות לשתינו –"
"את יודעת למה אני מתכוונת", היא אומרת. העיניים שלה בורחות משלי. הסנטר שלה מחווה כלפי. כלפי האבנט. "היא אהבה אותך, אבל לקח לה הרבה זמן לסלוח על העונשים".
תחושת גועל עולה בי. הריח של האוכל שלה רק מחמיר אותה. "עונשים", אני חוזרת אחריה. אני מנסה להיזכר. אני לא נגעתי באשל, אני בטוחה בזה. אולי רק פעם אחת, כשהיא הגזימה. עשיתי מה שהכוהנת המלמדת שלי עשתה. 'יש יותר משימוש אחד לאבנט', היא הזהירה אותי. אבל אשל הגזימה הרבה פעמים.
"את לא זוכרת", מנחשת בארי.
"לא", הקול שלי רועד. "אבל אני מאמינה לך".
היא מהנהנת. הלחיים שלה סמוקות. "אבל היא לא עזבה בגלל זה, תהל. היא פשוט לא רצתה להיות כמוך. למרות שאת חשבת שהייתן אותו הדבר. היא רצתה משפחה". חיוך קטן הפציע על פניה. "ובסוף היא סלחה לך. היא אמרה לי שהיא הרגישה שזה מטופש, ושהיא ידעה שכל פרחי הכהונה חונכו ככה. אבל היא לא הצליחה להפסיק לכעוס עלייך. אולי עד שהיא נאלצה להתמודד עם האחים שלי".
"היא סיפרה לך הרבה עליי", אני תוהה בקול.
בארי מסיימת לאכול. הכף מקרקשת על תחתית הצלחת הסדוקה. "לקראת הסוף. היא חשבה שאולי את תקראי לי יום אחד, כי היינו מאוד דומות, וכי היא ידעה שהקסם שלך חצה את הגבולות שהיא הכירה. והיא רצתה שאני אדע מי את". בארי עוצרת, מהססת. היד שלה נוגעת בתלתלים שלה בחוסר נוחות. התנועה הייתה כל כך מדויקת, כמו אשל. הגעגוע הפך לרגע לכאב אמיתי, דקירה עמוקה בבטן. "אימא קיוותה שאני אוציא אותך מפה".
לקראת הסוף. ההבנה נוחתת עלי. כבדה ואיומה. אני מנסה להסתיר אותה ושואלת: "למה היא חשבה שאת תצליחי איפה שהיא נכשלה?" הקול שלי יוצא לחוץ ומוזר.
בארי מהססת. "כשהיא הגיעה לפה את לא זיהית אותה. היא ניסתה להגיד לך שהיא סולחת לך, אבל את היית מבולבלת. חשבת שהיא הכוהנת המלמדת שלך, וניסית להתחבא ממנה בבוסתנים. היא ידעה שהיית עצמך כשזימנת אותה, וקיוותה שתחזרי שוב".
הבושה מציפה אותי. אני לא יודעת מה לומר.
"אבל עכשיו את צלולה", מעירה בארי.
"זה יום מוצלח. אם היית מגיעה בתזמון קצת שונה –"
"לא חשוב. זה כל מה שהיא ייחלה אליו. למה שלא תעזבי?"
"אני לא יכולה. מה אם באמת יקרה משהו נורא?" אני קמה. אם אשל לא הבינה, למרות שהכירה את המקדש, איך הבת הזרה שלה תבין? "את לא מבינה איזה כוח איום הצטבר כאן. הלוואי שיכולתי ללכת. אני לא חושבת שאני אמורה להיות בחיים אפילו. ואם אלך ואמות, ויקרה משהו נורא…" כאילו שיכל לקרות משהו נורא יותר מהמוות של אשל. אני יוצאת מהמטבח. החלל הקטן סגר עלי, ורציתי להיות בבוסתנים. בארי עוקבת אחרי.
"את טועה", אומרת בארי תוך כדי שאנחנו הולכות במסדרונות. "הרבה מהדברים שהכוהנים אמרו על הקסם לא היו נכונים. אימא שלי אף פעם לא הפסיקה לכשף, והיא לימדה אותי. בהתחלה זה לא היה חזק כמו לקחת כוח מהאבן השואבת, אבל היא התאמנה על זה והתחילה לשאוב את הכוח מעצמה. גם הקסם שלך חורג מכל מה שכוהנים דיברו עליו אי פעם".
"זה לא משנה את הקיום של האבן השואבת".
"אבל אלו סתם סיפורים. למה שהאבן תקרוס? הכוח יישאר פה, וזהו. אימא שלי הצליחה להטעין חפצים בכוח שלה בעצמם, הם תמיד היו יציבים. הכוהנים הגדולים פשוט ניסו לכבול את הכוהנים האחרים למרותם, והפיצו סיפורי זוועה כדי שלא תברחו".
"ואם מישהו יבוא וינצל אותה לרעה?"
"הקרבת כבר את הקרבן שלך. תני לי לדאוג לזה. את ראית למה אני מסוגלת". היא צדקה. הקסם המשונה שלה מנע ממני להרוס את היכל הכניסה. לרגע עוברת מחשבה איומה בראשי. אולי הייתי מצליחה לעשות לה את מה שהכוהנים האחרונים עשו לי, ולהעביר את הקשר. ברגע הבא, אני נמלאת בושה על עצם המחשבה.
"לא!" אני צועקת ועוצרת. בארי, מופתעת, עוקפת אותי ואז נעצרת בעצמה. "חשבתי שאשל תבוא לפה ואז היא תיקח חלק מהעול ונוכל ללכת לכפרים ולעזור להם והם שוב יבואו להתפלל וזה יהיה כמו פעם. רק אשל הייתה מספיק חזקה כדי לעזור לי, את מבינה? אבל אם היא הייתה פה כבר ולא עזרה לי והלכה אז זה לא משנה, ואני פשוט אשאר כאן".
"וכמה זמן תמשיכי ככה?" תובעת בארי.
"חשבתי שעד שאשל תבוא", אני עונה. "אבל עכשיו אני לא יודעת".
בארי שותקת, ואז מצחה מתקמט והיא מציעה: "בואי נמצא את הזיכרון שלה".
"אם הייתה לי גישה אליו הייתי כבר מצליחה להיזכר. הייתי מאחסנת אותו", אני אומרת. "והוא לא היה משנה שום דבר".
"אני חושבת שהוא כן. אימא אמרה לי שלא תרצי לעזוב כי זה מה שהאבן עושה לאנשים, ושגם לה היה נורא קשה", אומרת בארי, "אולי הזיכרון יהיה חזק מספיק כדי לנתק אותך?"
"כל מה שאת מציעה הוא בגדר השערה מופרכת". אני מטיחה בה. "למה אכפת לך בכלל?"
הסבלנות של בארי גוועת. "אולי כי החלטת לחבר אותי אלייך", היא מפטירה. "תפילת הקרבה שלך עדיין דוגרת לי בראש".
זה הסביר הרבה. הגיוני שהקסם לא התפוגג כשהיא הגיעה לפה, בהתחשב בכמות הכוח שהשקעתי בו. כבלתי את בארי לקיום שלי במקדש.
"אני צריכה לחשוב", אני פונה לעזוב אותה. "אני מצטערת שקראתי לך", אני משתהה, "אני מצטערת שקראתי לאימא שלך. זה קסם אכזרי".
אני מרגישה עדיין בכעס שלה, ומופתעת כשהיא עונה, "אני לא מצטערת".

היה מקום שלא התקרבתי אליו בכל רגעי הצלילות שלי – המצפה על העמק. אשל לא הלכה אליו מבחירה מעולם, ובשנות הבידוד במקדש מצאתי את עצמי מדירה את רגליי ממנו. פחדתי מהמצפה מאז שכוהן קפץ ממנו. פחדתי לא לעמוד בפיתוי. או שפחדתי ליפול בפיתוי ולחזור בכל זאת. הייתי משוכנעת שהוא ריק מתוכן, אבל גם חשבתי שאשל לא חזרה, ושאי אפשר לכשף בלי האבן.
הלילה ירד. אני תוהה אם בארי נרדמה. אני גוררת את רגליי לצוק, ונושמת את הזיכרון.
הוא לא נעים, וספוג בתחושה עזה של החמצה. ועדיין, הוא יקר ועדין: אשל ניגשת לגרסה המנוונת שלי ומתעקשת. היא סולחת. היא מבקשת שאלך. מתחננת. היא מתנצלת על שעזבה. היא מחבקת אותי.
היא נשארת איתי ימים, שבועות, בתקווה שאחזור לעצמי. כשהיא הולכת, העיניים שלה מזוגגות מבכי. אבל יש לה משפחה, והיא לא מוכנה להיכלא כאן איתי. היא מבקשת ממני לסלוח לה.
אני חוזרת להווה בנחיתה קשה. הגב שלי מופנה אל המקדש, ואני שומרת עליו ככה כשאני מתרחקת מהצוק.
אני יורדת בשביל המוביל לעמק. הירח נוצץ בשערי המאפיר, והרגליים נהיות כבדות יותר ויותר. כשהשמש זורחת, אני נתמכת בענף שהמרתי למקל הליכה, ורחוקה מהמקדש יותר משהייתי ביובל האחרון.
הרוח שורקת סביב הצוק, וחולפת גם על פניי. אני נושמת אותה. כשהיא ממשיכה הלאה, אני ממשיכה איתה. בארי תמצא את האבנט בדרכה הביתה. אני מקווה שהיא תראה אותו לילדים.