159 – חמישה ימים – רועי ברגר

יום ראשון
הוא הבחין בה בדרך לכלוב השקוף. חבריו מחו על הצפיפות, התנאים המזוויעים והניתוק מהבית, אבל הוא היה מרוכז רק בה.
בימים שקדמו למעבר הם היו בהסגר. כבר שם הרגיש שהוא לא רוצה לקחת חלק בדיונים האינסופיים על כך שהם עומדים למות. כולם ידעו שהם יכולים לחיות עד סוף ימיהם בשדות האינסופיים או למות צעירים באחד מהכלובים, אבל הגיהנום לא היה מוחשי עד שהוא לא קרה באמת. ועכשיו הוא חי בו ביחד עם עוד שלושה חברים ושתי חברות מהבית, כמה עשרות זרים ובדידות שלא חש מימיו.
אחד מהחברים לא שרד את המסע, אבל הוא היה חלש עוד בבית. שניים צנחו לשלולית שהקיפה אותם ולא חזרו. טענו שהם ניסו לברוח, אבל הוא הרגיש שהם ויתרו.
הוא ראה אותה שוב. היה ברור שהיא מזן אחר לגמרי, והחוקים בבית היו ברורים מאוד לגבי מקרים כאלה, אבל הוא ידע שאין לו מה להפסיד. היא הייתה שונה לגמרי ממנו, בעלת צבעים אחרים, מבנה גוף מוזר וצורה שונה, אבל הוא חש במשיכה שלא חש עד כה לאף אחת מבנות מינו. היא וחברותיה שהו בתוך מתקן כליאה מוגבה, עשוי חומר כתום ומלא יותר. כל בני מינה היו יפהפיים, אך היא בלטה, לפחות לטעמו. משהו בקימורי גופה, בגוון שלה ובדרך בה משכה את כל כולו אליה גרמו לשאר להיות שקופים.
הוא התבונן מסביב לראות אם מישהו מחבריו מבחין באובססיה שלו, אך כולם היו עסוקים בתלונות, מענות, תיאוריות קונספירציה וסתם בלהיות אומללים. הוא החזיר את מבטו לכיוון שלה וראה איך היא נהנית מקרני השמש החמות, כאילו לא הייתה אסירה בדיוק כמוהו. הצפיה בה עוררה בו דווקא געגועים לאחיו ואחיותיו, הוריו וחבריו, מוריו ועמיתיו, שנשארו בשדות האינסופיים וישארו זכרון כואב לנצח.
הוא המשיך להתרכז בה כל עוד נותרו מעט קרני אור. חשכה החלה לרדת על הכלוב השקוף. הוא הוריד את מבטו והעז להציץ בה רק מדי פעם, עד שהשמש סיימה עוד הקפה סביב כוכב הלכת העגמומי והשאירה אותו לבד עם הזכרונות, כאבי הפרידה והסוף שהלך והתקרב במהרה.

יום שני
עם עלות החמה הוא הביט לכיוונה וחשב שהוא מזהה תנועה לכיוונו. הוא לא רצה להסגיר את ההתעניינות שלו בה, ולכן הפנה את פניו מטה. זה לא היה קל – עוד שניים מהאסירים שכבו חסרי חיים, אבל הוא העדיף להתמודד עם המוות מאשר עם התשוקה. אחת מהם הייתה חברה מגיל צעיר שתמיד שמרה על אופטימיות וחשבה שהם יחיו בשדות לנצח. עצב הציף אותו וכעס על השליטים שקטעו את חייהם של בני מינו בלי שום הבחנה, צדק או הסבר. היו ניחושים מדוע הם נאלצו לחיות כך, אבל אף אחד לא חזר מהעולם שמעבר כדי לספר להם אם הם צדקו. גם על הכלובים השקופים היו שמועות, אבל עכשיו כשהיה כלוא בתוך אחד, הבין שהם לא היו יותר מהגזמות ובדיות. הצחיקה אותו העובדה שחלק מהחברים חשבו שהמעבר הוא רק שלב בדרך לגן עדן או גן עדן עצמו. אם הם רק היו יודעים שמדובר בהפך הגמור… אבל זה לא שינה דבר כרגע כי הוא היה כאן והם היו שם, כואבים ומתגעגעים, אבל חופשיים כמו שהיו תמיד.
הצער היה כבד מדי בשבילו והוא החליט להציץ עליה שוב. האם היא זזה עוד קצת לקראתו? הוא לא ידע האם זה רק הדמיון שלו שמנסה להקל על הכאב, או שהיא באמת התקדמה. הוא דיבר עם אחד מחבריו עליה ועל חברותיה בתקווה שתקלוט את דבריו ותשיב לו, אך ידע שאין סיכוי רב שזה יקרה – היו להם מערכות תקשורת שונות לגמרי.
ועדיין. הוא חש שהיא משדרת מסר בלתי מילולי והחליט לשדר גם לה. הוא חשב על הרגשות שעולים בו, אך חש מבוכה והפסיק. לאחר כמה רגעים של התמקדות מטה, הוא התרומם, לא מעיז להביט בה ישירות, וחשב על הניתוק, ניפוץ אשליית הנצח והפחד מהסוף. לראשונה מאז שהגיע הוא חש משהו שדמה לרוגע. הוא התמסר לרגש, לא מודע לשמש שירדה מעבר לבניינים, מסמלת עוד יום שהלך ולא יחזור.

יום שלישי
בבוקר הם זכו לראשונה למים טריים, למרות שזה היה מאוחר מדי. חלק שתו מהמים העכורים יום קודם ועכשיו היו מוטלים ללא רוח חיים בשלולית. הבחירה בין למות מצמא או למות בגלל הצמא היתה כמעט בלתי אפשרית ותוצאותיה ברורות. הוא כמעט ויתר בעצמו ושמח שהחליט לחכות. לא שהיה עתיד מזהיר ברקע, אך הוא גילה שדווקא כשהתקווה הייתה מזערית, הרצון לחיות הפך לכח המניע העיקרי מבחינתו. הרצון לחיות והמשיכה לבת המין המוזר.
חבריו המשיכו עם הדיונים האינסופיים על המהות והסיבה. בבית כנראה שהיה מצטרף אליהם, אך כרגע חש שאין שום סיבה לכך. מצד אחד הסוף ידוע ולכן לא ראה טעם להמשיך לדון בו, ומצד שני הרגיש שיש משהו מהותי הרבה יותר.
המחשבה עליה הזכירה לו שהיא עדיין נמצאת אי שם מעליו והוא ניצל רגע של עננות כדי להפנות את פניו אליה.
היא הייתה הרבה יותר קרובה אליו מיום קודם. זה ריגש אותו. הוא כמעט השאיר את מבטו פונה לכיוון שלה, אך הסיט אותו כשהענן חלף והשמש הזכירה עד כמה היא יכולה לחמם.
הוא ניסה לא להסגיר את רגשותיו למרות הידיעה שהיא הולכת ומתקרבת אליו. האחרים לא ישמחו לדעת שזה מה שמעסיק אותו כשהסוף מרחף מעליהם וגודע אותם בקצב רצחני. מה עוד שבעבר היו לו כמה וכמה ניסיונות לא קלים של אכזבות עם בנות המין השני. חבריו לשדות פרחו וחברו אחת לשני כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם, מה שהיה נכון, אך זה לא שינה את העובדה שהוא לא הצליח ליצור קשר אמיתי. יכול להיות שהוא השתחרר? האם עצם הידיעה על הקץ המתקרב גרמה לו לפנות לאפיקים לא שגרתיים, אולי אפילו לא מציאותיים? הוא לא המשיך עם קו המחשבה הזה, כי כמו הדיונים מלאי הפאתוס של ידידיו, לא הייתה שום תועלת בכך.
המחשבות המשיכו לעלות הרבה אחרי שהשמש ירדה. למרות המים הטריים הלילה לא היה קל. אחד מחבריו הקרובים מהבית מצא את מותו. הוא ידע שהיה לו קשה ושלא התגבר על הניתוק, אך לא האמין שישבר מהר כל כך. אמנם הוא שמע את דעותיו הקיצוניות על כך שאין טעם לנסות לשרוד, אך חשב שזו רק דרכו להתמודד עם המציאות הקשה, הוא לא האמין שדווקא הוא מכולם יוותר מהר כל כך.
הוא רצה להתעודד והביט לכיוונה אך לא הצליח לראות כלום עקב החשכה. הוא כן הצליח להריח ניחוח חדש שקישר עמה. הריח היה מוזר, חזק ומתוק אך לא פולשני. הוא לא חשב שהריח משהו דומה בעבר, אך היה שמח לשאוף אותו מעתה ועד עולם. לא הייתה לו שום דרך לדעת שזה באמת הריח שלה למעט התחושה הפנימית שלו שאמרה זאת, אך הוא בחר להתמסר אליה ולדמיין עתיד נעים למרות שהמציאות מסביב אמרה אחרת.
חבריו הנותרים לכלוב השקוף העלו השערות לגבי הסיבה שבגללה כלאו אותם. התיאוריות נעו מקונספירציות פרועות, למהלכים רוחניים של גמול ועונש ועד לניהליזם טהור. אחד מהזרים טען שזהו רק משחק ושהם חיים במציאות וירטואלית וכל מה שצריך לעשות עכשיו זה להתעורר. אחר העלה טענה שהם חלק מסיפור. הוא הקשיב להם, אך היה עסוק בריח המשכר שלה ובמחשבה על הקרבה שלה.

יום רביעי
החום הגיע הרבה לפני שקרני השמש בירכו אותו לשלום. הוא היה מוקף בהרבה מאוד מוות. המים הטריים של יום קודם הפכו לשלולית המבאישה של היום ובתוכה שכבו רוב חבריו. נותרו רק הוא ועוד שנים שהגיעו משדות אחרים.
החדלון דחף אותו להביט בה ישירות. היא הייתה כל כך קרובה שיכול היה לחוש בבשרניות שלה. הוא החליט לנסות שוב ליצור קשר. במקום לדבר הוא ניסה להעביר לה את תחושותיו בדרך לא מילולית. הוא שלח לה מחשבות על הבית, על שמש נעימה ולילות קרירים, על הניתוק הכואב ועל השמחה לפגוש מישהי כמוה. לאחר מספר דקות, הוא כמעט ויתר, אך משב רוח קל גרם לה להתחכך בו. הוא הביט בה וראה איך היא מתקרבת אליו.
חבריו הבודדים הפנו את התיאוריות האפוקליפטיות שלהם כלפיה. הם הזהירו אותו ממגע בין זני ואמרו שאולי זו הסיבה למצב הנוראי שלהם, מתעלמים מעובדות על זמן, מקום ומציאות. פעם היה בוחר לענות להם, להצדיק את מעשיו ולהוכיח עד כמה הם טועים, אבל עכשיו הוא לא הקדיש להם יותר מדי מחשבה מכיוון שכל גופו היה עטוף בה.
במהלך כל הזמן בו העביר לה את מחשבותיו ותחושותיו היא נצמדה אליו, בהתחלה היא נעה לאט, וככל שהזמן עבר כך התקדמה מהר יותר ויותר לעטוף את כולו, מגעה הקריר והגמיש נמתח סביבו. הוא יכול היה לחוש באנרגיית החיים שלה פועמת, זורמת בתוכה וכמעט פורצת את מחסום העור שביניהם.
היה לו קשה להאמין שרק כמה ימים קודם לא היה קרוב ליצור קשר אמיתי עם מישהי, במיוחד לא עם מישהי מזן אחר.
הוא חשב על חבריו שנגדעו בטרם עת ועל סופו שלו הקרב ובא, ולא היה לו אכפת. הוא מצא את משאלת ליבו הכמוסה ביותר, את החום, האהבה והחיבור הרגשי שלא ידע שהיה צריך ושעשה לו טוב כל כך.
השמש הציצה מאחורי הבניינים שהסתירו אותה והוא ידע שנשארו לו שעות ספורות לחיות, אך לא חש דכדוך, אלא תקווה. הוא היה מאוהב. אהבת אמת נטולת מילים ומלאת חיבה. הוא התמסר למגעה והתכונן לסוף חייו הקצרים, תוך שהוא מתמסר כל כולו אליה.

יום חמישי
"מאמי, בואי תראי משהו."
"מה?"
"תראי איך הפרח שהבאתי לך עטוף במטפס הזה."
"מטפסת."
"כן, מטפסת. מצחיק, לא? איך זה קרה בכלל?"
"אין לי מושג, אבל הם חמודים ככה."
"הוא האחרון שנשאר, אני זורק אותו."
"מממ… אני לא יודעת."
"מה לא יודעת? המים מסריחים וכל שאר הפרחים כבר מזמן בפח."
"אבל תראה אותם, כאילו הם…"
"כאילו הם צמח מטפס,"
"מטפסת!"
"מטפסת, ופרח שנצמדו אחד לשני. נכון, זה משעשע, אבל אם תרצי מחר אני אביא לך פרחים חדשים והרבה יותר חיוניים מהמסכן הזה."
"אני לא יכולה לעשות להם את זה. הם ממש כמו איזה… כמו שני אוהבים אסורים, רומיאו ויוליה, דוד ובת שבע,"
"את ואני."
"מצחיק."
"אז מה לעשות איתם?"
"אולי תעביר אותו לכלי שלה?"
"אהבתי! רעיון טוב. אני גם אשאיר אותם מחוברים, רק בשבילך. את יודעת, הם באמת חמודים ככה."
"כמעט כמוך."
"כמעט כמוך את מתכוונת, מצילת האהבות הקטנה שלי."