164 – תחושה של שליחות – שי גרינברג

תחושה של שליחות
אף אחד לא בא לפגוש את רפי ונעימה במנחת. הם הסתכלו מסביב, אבודים מעט, עד שבשלב מסויים נדלק עיגול מואר על הרצפה. כאשר קרבו אליו נדלק עיגול נוסף בקרבתו. שרשרת העיגולים המוארים הובילה לבסוף אל שדה תעופה שהיה ריק מחיים. הפעילות המרכזית בו הייתה אורות מתחלפים ללא סיבה נראית לעין על קירותיו. פה ושם הופיעו על הקירות גם אורות הכוונה, והסמלים המוסכמים של השפה הבין-כוכבית, שהנחו את הזוג כיצד להמשיך.
"מוזר כמה החוויה של להיות לבד גורמת לך לחשוב שמישהו צופה בך." אמר רפי.
"אינך לבד. אני מסתכלת עלייך." אמרה נעימה.
נעימה לא הרגישה שהם לבד. רעשי רקע מהקירות הזכירו לה את המכוניות שחלפו על פניה בשיעורי הנהיגה, לפני שהנהיגה נהפכה עבורה לפעילות אוטומטית, שבה ידעה להזניח את המידע העודף שסביבה ולהתמקד בעיקר.
האורות שעל הקירות הנחו אותם להניח את מזוודותיהם על מסוע שנמשך לאורך המסדרון, בעוד שהם בעצמם הונחו לעמוד על מסוע נפרד. המסועים היו בגובה רב מעל קרקעית המסדרון, ולא היה להם מעקה, מה שהפך את הצעד הראשון על המסוע לצעד של אמון, שרפי ונעימה לקחו ביחד.
בשלב מסויים המסוע של רפי ונעימה פנה ימינה, בעוד מסוע המזוודות המשיך קדימה. המסוע שלהם הגיע לקיצו ליד אזור מוגבה ועליו שולחן עם כיסאות, שמעליו התנוסס הסימן המוסכם ל"אוכל". הם התיישבו וגילו שהאוכל חיכה להם.
רפי ונעימה לא היו רעבים במיוחד, אבל המזון לא נועד רק להשביע אותם. "כלמזון" שימש כתרופה שמתאימה את הגוף לתנאים של הכוכב אליו הגיע. בני האדם פגשו חיים תבוניים אחרים כשהסידור הזה כבר היה מקובל יחסית, והיו להם כמה רעיונות לשיפור שלו שעדיין לא הבשילו לכדי משהו מסחרי. כרגע, ל"כלמזון" היה מרקם וטעם אחיד, אך עם מראה המותאם לתרבות ממנה הגיע המבקר, מה שיצר מקרים משעשעים יותר ופחות של דימויים שלא תמיד נראו כמו משהו שרצוי לאכול.
"זה כמעט רומנטי," אמרה נעימה לפני נגיסה במה שהיה ספק-מגף-ספק-איטליה.
"זה באמת רומנטי. הקשיבי לקירות."
רפי צדק. מהקירות עדיין בקעו רחשים דומים לאלה שנעימה שמעה מקודם, אך עתה הם נשמעו כמו משהו שקרוב למוסיקה. נעימה לא יכלה באמת ליהנות ממנה, אבל היא נהנתה מהאתגר של לנסות לזהות את המלודיה שבהם. רפי ודאי היה נעלב מכך שהיא לא נותנת את אותו היחס למוסיקת הקאנטרי שהיה משמיע בספינה.
לאחר שסיימו לאכול, האורות סימנו לרפי ונעימה לעלות על מסוע נוסף. המנגינה הגיעה לסיומה והתחלפה בשובם של ההמהומים, ועד מהרה המסוע הביא את השניים אל מחוץ לבניין, ולעבר רכב שהיה חסר כל גג או דלתות. הם חששו מעט להתיישב בתוך מה שנראה כעגלה פרימיטיבית עם מושבים, עד שראו רכב נוסף הנושא את המזוודות שלהם, בעודן יציבות. הנסיעה התאפיינה בתחושה של היצמדות למושב אבל לא באיזושהיא אי נוחות, ואפשרה להם להתמקד בנופים שמלפניהם.
כמו המבנה שמאחוריהם, גם נופים אלה לא הכילו יותר מדי סימני חיים, אם כי היה בהם משהו מהפנט. שדות מגודרים היטב של צמחים עם עלים שנראו כמו מראות קטנות, התחלפו במעין מחצבות שנראו כמו מבט מהצד על מנהרות שבתוכן פועלות מכונות כרייה, ולבסוף התחלפו בכפרים בעלי בתים דו-קומתיים במרחק אחיד (וקצר מדי, חשב רפי).
הרכבים נעצרו ליד אחד הבתים, ושם חיכו לרפי ונעימה שני המארחים שלהם.

המראה של רפי ונעימה היה מוקפד, אף על פי שהמחווה כנראה אבדה על מארחיהם. שניהם היו בחליפות – נעימה בחליפה לבנה ושיערה אסוף, רפי עם זקן מטופח בחליפה אפורה. המארחים דמו לבני אדם, אך רפי ונעימה התקשו לזהות כל סימן בצורת הגוף שיעיד על מין – ניסיון זיהוי שהיה בלתי נמנע, היות והכיסוי היחיד שעל גופם היה מתקן מעגלי שהקיף את המתניים, ומשהו שדמה לנעליים. פני הגוף, לעומת זאת, העידו על הבדל אחד בין שני המארחים – הם היו מקועקעים לחלוטין בקווים מעגליים, אך התבניות שעל גופם היו שונות זו מזו. בעיניהם של רפי ונעימה, נראה היה שהקווים נעים מגופו של אחד אל גופה של האחרת, אם כי הם לא היו בטוחים בכך לחלוטין גם כשדיברו על כך מאוחר יותר.
אחד מהמארחים הגה את מה שנשמע כצליל נמוך, ולווה מיידית בצליל גבוה מפיו של השני. לצלילים צורפה תנועה שניתן לתארה כמשהו בין קידה להרמת ידיים באוויר. רפי ונעימה ברכו את המארחים לשלום בשפתם, וחזרו על מחוות הגוף. לאחר מכן, ארבעתם הכניסו לאוזניהם את המתרגמים.
"שמי הארי." אמר המארח בעל הקול הגבוה. "זו היא מונה. בשם הקהילה הנידרית, אנחנו מברכים אתכם בבואכם לכוכב שלנו, ומקווים שזו תהיה תחילתה של ידידות ארוכת שנים בין קהילותינו. "
"אני נעימה, וזה הוא רפי. נעים להכיר אתכם. ידידות עם עמים אחרים היא תמיד משאת נפשם של בני האדם באשר הם. אנחנו, כידוע לכם, נציגי משרד התרבות, כך שאין לנו את הסמכות לדון ביחסים פורמליים, אבל נשמח ללמוד על תרבותכם ובכך להתחיל ביצירת הקשר בין עמינו." רפי ונעימה החליטו קודם לכן שנכון יהיה לבסס את המידע הזה בהתחלה, למרות אי הנעימות הפוטנציאלית.
"אנחנו יודעים זאת." אמרה מונה. "ואנו שמחים על כך. מי ייתן והאור של השמש הנידרית יבקע מכם ויסלול את הדרך המשותפת של קהילותינו." רפי חשב באותו הרגע בעיקר על האור של השמש הנידרית אשר בוקע מבלוטות הזיעה שלו.
"אתם בוודאי עייפים מהמסע." אמר הארי. "היכנסו פנימה, ונוכל לנוח ביחד."
המשמעות של "ביחד" החלה להתגלות לרפי ונעימה כאשר התמקמו בחדר שהוקצה להם בקומה העליונה. המאפיין בבית שבלט לעיניהם מיד היה החלונות, שהיו פתחים מעוצבים בצורות שונות בקירות החיצוניים של הבית, ללא זכר לזכוכית, תריס, או כל אמצעי הפרדה אחר מהעולם החיצון. מאוחר יותר יגלו רפי ונעימה שקיימת דרך לאטום את החלון ברשת אנרגיה בלתי נראית, אך זו מנוהלת באופן מרכזי עבור כלל החלונות בבית. התקרה בחדרם של רפי ונעימה הייתה עשוייה מרשת כזו, מה שנתן לשהות שם תחושה של מחנאות.
זמן לא רב לאחר שרפי ונעימה נותרו לבדם, שעה שנעימה יושבת על המיטה ורפי מתפשט, שמעו לפתע את הארי שר, ואז את מונה מצטרפת אליו. תוך רגעים השירה התגברה פעם נוספת, ורפי ונעימה הבינו שהשירה מגיעה מכל רחבי הכפר. השירה נשמע כגרסא פחות מלאכותית של המנגינה ששמעו בשדה התעופה. המתרגם ירה צרורות של מילים, ורפי נאבק בניסיון לחבר אותם למשפטים או רעיונות, עד שראה שנעימה ויתרה על כך והוציאה את המתרגם, והוא עשה כמוה.
"זה נשמע כמו שילוב של שירת המנון עם אזעקה עולה ויורדת." אמר רפי.
נעימה שמעה את ההערה, אבל המשיכה להאזין ועצמה את עיניה כדי להתרכז. רפי התיישב לידה על המיטה.

בבוקר הצטרפו אל הארי בקומה התחתונה במטבח שדמה לעמדת ברמן, כולל אביזרי המטבח שהיו תלויים מהתקרה – שהייתה שקופה גם כאן. רפי ניסה להחליט האם הקעקועים על גופו של הארי שינו את מיקומם, אבל למעט זאת לא היה סימן שמשהו בו השתנה.
"אני בטוח שיש לכם לא מעט שאלות."
"ואו, כן." אמר רפי, אבל נעימה שמה את ידה על הברך שלו באופן שנועד לצנן את התלהבותו.
"הארי, כבני אדם יש לנו יצר של סקרנות שעשוי לחרוג ממה שייתפס בעיניך כמכובד. חשוב לנו להבהיר שכל שאלה שלנו נועדה ללמוד. אם משהו ממה שאנחנו שואלים גורם לך לאי נוחות, אנא, אמור זאת בפירוש."
"אתם לא האורחים הראשונים שלנו, ובוודאי לא הכי סקרנים. אולי היינו צריכים להזמין אתכם במפורש להצטרף אלינו אתמול בערב, אבל בהחלט יכולתם לעשות כן."
"אה." אמר רפי באכזבה קלה שלוותה במבוכה.
"לא נורא. תהיה לכם הזדמנות נוספת לכך מחרתיים. אני מוביל את שירת ההמנון במליאת הכפר."
לנעימה היה רגע של הבנה. "לשיר זו העבודה שלך."
"אכן."
"היי, יש לכם משהו במשותף. נעימה כאן היא זמרת."
"חברת מקהלת א-קפלה לשעבר. ובכל מקרה, אני כבר לא שרה הרבה זמן. גם מונה שרה?"
"לא. מונה עובדת במכרות. אנו נפגוש אותה היום במהלך הסיור."
"כן, האמת שאפילו לא חשבנו לשאול מה תכננתם להיום. התעוררנו בזמן?" רפי שאל.
"יש לוח זמנים די קשיח, אבל אני ומונה החלטנו שמגיעה לכם המנוחה שלכם."
"תודה." אמרה נעימה בכנות. "ראינו את המכרות בדרך לכאן. מה אתם כורים, בעצם?"
"בין היתר, את חומרי הגלם לזה." אמר הארי, והניח על הדלפק שתי צלחות עם כלמזון בצורת כלי הכרייה שראו אתמול.
""כלמזון" זה אתם? איפה תיבת התלונות?" אמר רפי.
נעימה נעצה ברפי מבט, וגערה בו תוך שהיא מתנצלת כלפי הארי. "אנא סלח לבעלי, הוא מדבר לפני שהוא חושב גם כשאנחנו אורחים בשליחות דיפלומטית."
"לא, זה בסדר. אנחנו מודעים למוניטין הרע של המוצר, אבל אנחנו לא המשווק, אלא ספק שמייצר את הסוג היותר איכותי."
"יש סוג יותר איכותי?!" שאלה נעימה.
"טעמי וגלי. אבל הריחי אותו קודם."
הרחרוח הפיג את החשדנות של נעימה. "זה מריח כמו הפלאפל שהיינו קונים כשגרתי בבית ההורים."
היא נגסה במכרה-הפלאפל, ופניה זרחו. "ויש לזה גם את אותו הטעם! מה אתה קיבלת?" שאלה את רפי, מסוקרנת.
רפי נגס במכרה שלו, ואז עוד פעם. ועוד אחת. "שום דבר." הוא אמר, מאוכזב קלות.
"מוזר." אמר הארי. "עוד לא נתקלנו במקרה שזה לא עובד. אכלת את הכלמזון בשדה התעופה?"
"כן. למה?"
"אנחנו נמצאים בבבחינה משותפת עם החברה המרכזית של "כלמזון" לאיסוף נתוני זיכרון טעם. מהרגע שאכלתם את הארוחה ההיא, המערכת שמייצרת את הארוחות אמורה לדעת להתאים לכם מזונות בעלי טעם ומרקם ספציפי."
רפי ונעימה החליפו מבטים. "הארי." אמרה נעימה. "זו עלולה להיות שאלה מעט רגישה, אבל איך אתה מבין את המילה "פרטיות"?"
"יש לנו את המילה הזו. אני מבין מהשאלה שזה משהו שנתפס בעיניכם כחשוב. האם פגענו בכם איכשהוא?"
"זה מורכב." אמר רפי, ונאנח. "כלומר, זה נשמע מדהים לחוש שוב משהו כמו מאכל מבית ההורים, אבל זה גם מטריד לדעת שחלק מאיתנו מסתובב מחוץ לראש שלנו ונגיש לאנשים שאנחנו לא מכירים. "
"מעניין. אני חושב שאולי זה מסביר מדוע הבחינה נערכת דווקא אצלנו. הידיעה שחלק מאיתנו מסתובב מחוץ אלינו ונגיש לאחרים נתפסת כאן כחווייה שמעשירה את החיים. אבל אני אוודא שלא נאספים עליכם נתונים בזמן שאתם כאן."
הוא לחץ על כפתור בחגורה שלו. "אלן, אנא וודא שהנתונים של האורחים שלנו מכדור הארץ נמחקים ולא מתעדכנים יותר."
"אין בעיה, הארי." ענה קול מרמקול שהיה ממוקם ליד החלון.
"תודה לכם." אמרה נעימה, אבל חשבה פחות על פרטיות, ויותר על הפלאפל מהילדות.

חדר הבקרה והשליטה של פעילות הכרייה היה אולם גדול שהזכיר במקצת אולמות של בקרת תעופה מכדור הארץ, למעט ריבוי החלונות והתקרה השקופה שרפי ונעימה הכירו מהדירה.
אם בנסיעה ביום הקודם המבט מהצד על הפעילות במכרות הזכיר לנעימה סרטון אנימציה, הרי שלחדר השליטה והבקרה על פעילות המכרות, על מסכיו הרבים, הייתה תחושה של משחק מחשב, המשוחק על ידי היושבים בעמדות השונות שהיו בו. מונה ישבה באחת העמדות האלו. הארי הותיר אותם איתה ועזב לצורך סידורים.
"אז את נמצאת כאן במהלך היום?" שאל רפי את מונה. "מה קורה כאן בשעות הערב?"
"שום דבר. אין כאן פעילות בשעות הערב, כולנו פורשים לכפר. כל אחד מאיתנו זקוק לחצי השני שלו."
רפי נזכר פתאום להסתכל על הקעקועים של מונה, ושוב תהה האם משהו בהם השתנה מאתמול.
"אני מבינה שהזוגיות היא ערך שחשוב לכם מאוד." אמרה נעימה, חצי-לאוזניו של רפי.
"אם אני מבינה נכון את המילה "ערך", את מתייחסת לזוגיות כאל משהו אבסטרקטי. זה מאוד פיזי עבורנו. היכולת שלנו להתחדש ולפעול תלויה בכמות הזמן שאנחנו מבלים עם בני הזוג. הארי סיפר לכם על העבודה שלו?"
"כן. הבנו שהוא זמר."
"כן, אבל האם אתם מסוגלים להבין למה יש לנו כזה? או מדוע שרנו אתמול בכפר את ההמנון?"
"מה שאת אומרת הוא שהשירה היא תהליך שמעניק לכם אנרגיה?" שאלה נעימה.
"לא. אני אומרת שהיא אחד התהליכים העיקריים שמעניקים לנו אנרגיה. אנחנו זקוקים לתזונה כדי להתקיים, כמובן, אבל לא פחות זקוקים לשירה היומיומית וזו שבימי הטקס. איך זה עובד אצלכם?"
רפי ונעימה השיבו יחדיו, רק שרפי השיב "שונה לגמרי", ואילו נעימה השיבה "אותו הדבר."
נעימה צחקקה. "אני חושבת שרפי לא הבין בדיוק למה כיוונת."
"אני לא בטוח שאת הבנת." אמר רפי, מבלי שנתן למונה הזדמנות להסביר. "נשמע שאצלם הצורך הפיזיולוגי משמעותי בהרבה."
"אני לא יודעת, אחרי שהייתי במשך שבועיים בלי תקשורת בהרים של קודנס-2 ניכר היה שהיה לך חסך פיזולוגי."
"נכון." אמר רפי. "אבל זה לא כאילו שמתתי מזה, או משהו."
"זה מאוד מתוק מצידך."
מספר ראשים באולם כבר הסתובבו לעבר האורחים, שמלכתחילה משכו תשומת לב רבה. רפי ונעימה לא יכלו לזהות מבוכה אצל מונה, אבל דבריה של מונה העידו על סנטימנט דומה, לפחות. "אני מקווה שלא אמרתי משהו שלא הייתי אמורה להגיד."
"לא," אמרה נעימה. "אני מתנצלת, זה לא היה במקום מצידנו."
"אני יודעת בדיוק מה יעזור." אמרה מונה וקמה. "אני אתקשר להארי, ונפגוש אותו במפעל."
רפי העיף מבט על הנידרים באולם ותהה האם מונה פשוט רצתה לחמוק ממבטיהם.

מפעל הייצור נראה דומה מאוד למפעלים ארציים, למעט העובדה שהייצור בו לא היה מוגבל לסוג מוצרים ספציפי. במהלך הסיור מונה הראתה להם פסי ייצור של מוצרי ניקיון, כלי כתיבה, כלמזון, ואפילו דפוס. כל הפסים היו מופרדים באופן שמנע עירבוב של התוצרים הסופיים זה עם זה, אך הבטן של רפי ונעימה עשתה גלגלון קטן כשגילו שחלק מחומרי הגלם היו משותפים.
בדרך ניסתה מונה ליישב את הויכוח של רפי ונעימה לגבי השירה של הנידרים.
"חשבו על הד שנע בתוככם. הוא מקפץ ונוגע בכל הגוף שלכם, מפעיל את הקשרים בין המח ומערכת העיכול, מייצר קשרים אסוציאטיביים חדשים, דוחף אתכם לעוד קילומטר של הליכה כשאתם עייפים מתוך הרגל ולא מתוך כורח."
"בביולוגיה של גוף האדם, זה נשמע כמו משהו שעלול להרוג אותנו." אמר רפי.
"תהליכים בסיסיים בגוף שלנו לא יכולים להתרחש אחרת. אבל מצאנו דרך שתאפשר לכם לחוות חלק מהתחושה הזו ללא סיכון."
הם הגיעו לפס שלפי מונה, נועד לייצור של "קריסטלים". הארי היה ליד הפס, לאחר חלק מוגבה שלו, שמצדו ירדו שני צינורות ארוכים חזרה אל הקרקע.
"השתדלנו שלא תרגישו בכך, אבל הביקור שלכם כאן בא אחרי לא מעט דיונים בהשתתפות חברי הכפר והקפדה על לא מעט פרטים. אני חייבת להודות שהיו לי טענות לגבי וועדת המשנה לעניין כמות השכבות בנייר הטואלט."
"זה נאמר בהומור, נכון?" שאל רפי בחשש.
"יש לנו את המילה הזו." אמר הארי, והותיר את רפי לתהיותיו. "בכל מקרה, אתם לא בדיוק מה שציפינו, וברוח הזו חשבנו לעשות משהו קצת בלתי צפוי."
"זה לא יכניס אתכם לצרות עם יתר הכפר?"
"כן." אמרה מונה, במהירות שנעימה בחרה לקבל כהחלטיות עליזה.
"רפי," אמר הארי, "האם תואיל לגשת אל הצינור שמשמאל, ולשיר לתוכו?"
הארי לחץ על כפתור על החגורה שלו, והמהום החל להישמע מכיוון המכונה.
הבעת ההפתעה על פניו של רפי התחלפה לחיוך שובב שהיה מכוון אל נעימה. הבעת פניה של נעימה, לעומת זאת, התחלפה מהפתעה לאימה דרוכה. נעימה כבר הכינה את עצמה נפשית לשמיעת המיטב של וילי נלסון, אבל הבחירה של רפי הייתה שונה לחלוטין.
הביצוע של רפי לא עמד באף סטנדרט מקצועי או אפילו חובבני – לא רק שרפי לא היה יכול להפיק את הצלילים הנכונים, נעימה ידעה שלרפי גם לא הייתה היכולת לזהות את הצלילים של המקור ולנסות לכוון אליהם. אבל הניסיון היה מספיק טוב כדי שנעימה תזהה מתוכו את המנגינה המקורית.
המנגינה שרפי שר לתוך הצינור הייתה החלק האחרון בתרגילי פיתוח הקול של נעימה. הפעם האחרונה שנעימה שרה אותו הייתה לפני מספר שנים – נעימה עזבה את המקהלה בשל חוסר זמן, והמשיכה באימונים לאחר מכן, עד שגם הם פסקו לבסוף. רפי תהה על כך פעם או פעמיים, אבל המנגינה כבר נהפכה מאז למשהו מעברה. עד הרגע שבו רפי החליט להעלות אותה באוב.
עם סיום המנגינה, הארי לחץ על כפתור בחגורה שלו והרעש כבה. נעימה ניגשה וחיבקה את רפי, שהיה מעט נבוך. מתוך הצינור השני נפל עצם שנראה כמו קוביה מזכוכית לתוך מיכל קטן. הארי לקח אותו ונתן אותו לנעימה.
בהסתכלות מקרוב זו לא הייתה קוביה כלל. לעצם, שהיה עשוי מעלי המראה של הצמח שראו בדרך לכפר, היו חמש פאות בלבד. הפאה השישית הייתה חסרה, ולא נראה היה שיש משהו נוסף בתוך העצם.
"את אמורה להצמיד את הפאה החסרה לאוזנך. זו שללא המתרגם. אל תדאגי, זה בטוח לחלוטין." אמרה מונה.
"מגניב לגמרי. זה מקליט את מה ששרתי?" שאל רפי, בזמן שנעימה האזינה לקריסטל.
"לא בדיוק. זה מקליט את התחושה שהייתה לך בזמן ששרת. וזה נועד רק למי ששרת את השיר עבורו – נעימה, במקרה הזה. זה אפקט אחד מתוך רבים שהשירה של הנידרים מייצרת אצלנו, אבל האפקט הספציפי הזה הוא משהו שגם קהילות אחרות אמורות להיות יכולות לחוש."
"איך ידעת ששרתי את השיר עבור נעימה?"
"זה מה שאני הייתי עושה."
נעימה הורידה את הקריסטל מהאוזן והכניסה אותו לכיסה. היא נראתה מוטרדת.
"עד כדי כך גרוע?" שאל רפי.
"לא." אמרה נעימה. "זה בסדר. הבה נמשיך בסיור. תודה רבה לכם, זו מתנה מקסימה."
"לא, רגע. מה הרגשת?"
"רפי, זה משהו אישי. הבחירה שלך הייתה אישית. אני לא רוצה לערב את הארי ומונה בזה."
בקצהו השני של פס הייצור התאספו מספר נידרים שהחלו להסתכל על המתרחש.
"אני מצטערת, אבל באמת כדאי שנזוז." אמרה מונה.
רפי בבירור לא היה מרוצה. "אני יכול לנסות שוב. שאנסה שוב?"
"לא, רפי, זה לא יעזור. זה לא עובד עבורנו." אמרה נעימה, תוך שהיא מתכווצת מעט במקומה.
"זה… מה?!"
"בסדר, שמעו." אמר הארי. "זה לא תהליך מושלם, ובאמת חשבנו שהוא אמור לעבוד עבורכם. האשמה היא שלנו. אנחנו מקווים שתסלחו לנו. כעת, אם לא איכפת לכם, נמשיך בסיור."

הסיור נמשך, אך רפי לא עשה סימנים של מישהו שמצליח לקחת חלק פעיל במתרחש מלבד ללכת, וכעת עשה זאת במרחק מסויים מנעימה. על ארוחת הערב בביתם של הארי ומונה דילג ופרש לנוח. הארי ומונה לא דיברו על הפיל הלבן שבחדר למעלה, ונעימה העריכה זאת, אך הייתה סקרנית לגבי הקריסטל עצמו.
"אז מה היה אמור לקרות כששמתי את הקריסטל ליד האוזן?"
"כמו שאמרתי – היית אמורה להרגיש את התחושה שרפי הרגיש בזמן שהוא שר. או ליתר דיוק, התחושה ההיא כפי שהיא משתקפת בזיכרון שלך."
"וזה מה שאתם חווים כל ערב?"
"לא כל ערב." השיבה מונה. "לא היום למשל, כי מחר בצהריים השירה מתקיימת בנוכחות כל הכפר בכיכר. אבל כן, זה חלק קטן מפעולה שממלאת צורך ביולוגי, כאמור."
"לגבי זה – אתם באמת לא יכולים לשרוד זה ללא זה? האם אתם צריכים את יתר הנידרים? האם את, מונה, צריכה ספציפית את הארי?" אמרה נעימה, ואז מייד חזרה בה. "סליחה, אולי זה לא היה במקום מצדי."
הארי השתהה מעט לפני שענה. "אני לא חושב שזו שאלה שאנחנו נוהגים לשאול את עצמנו." הוא אמר. "אנחנו לא עושים את האבחנה הזו, ואולי אנחנו צריכים. התשובה היא כן. וגם לא. אנחנו מקבלים משהו שונה מהחווייה הקבוצתית ומהחווייה האישית. בטווח הארוך, אנחנו כנראה זקוקים לשתיהן."
"בדיוק כמונו." אמרה נעימה לעצמה.
הארי הסתכל על נעימה, ואז על מונה. מונה אמרה משהו שהמתרגם של נעימה לא הצליח לפרש.
"נעימה, לפי לוח הזמנים אתם אמורים להיות איתנו מחר בכיכר הכפר בזמן הטקס. אבל כיוון שאני ומונה מבינים שהחווייה הפרטית היא חלק ממי שאתם, אנחנו רוצים לתת לכם גם אותה. הייתי שמח אם תקראי גם לרפי. אנחנו טעינו כבר מספר פעמים לגבי הביולוגיה שלכם, אבל יש לי תחושה שזה ישפר את הרגשתו."
לא הייתה שירה באותו הערב, אבל כאשר נעימה עלתה אל החדר לקרוא לרפי החלה הופעה אחרת, קולנית במיוחד. היה לה גם חלק ויזואלי, חשבה נעימה, בשלב שרפי כבר היה אדום מכעס. היא תהתה אם הנידרים היו רואים את פניו באופן דומה לאופן שבו היא ורפי ראו את הקעקועים שלהם.

"… האם לא בשביל זה אנחנו כאן?" שאלה נעימה בייאוש. "רצית לראות את היקום. חלק מלראות את היקום הוא האופן שבו אתה רואה אותו. האופן שבו אנחנו רואים אותו."
"מסתבר שיש לא מעט כלום ביקום שלא שווה לראות."
"אני לא חושבת שהכלום שמפריע לך הוא דווקא זה שביקום."

בהפוגה הראשונה מהמריבה הקולנית, נעימה ירדה חזרה להתנצל כלפי הארי ומונה, שכבר היו עסוקים בהתארגנות לשינה. לבקשתה, הם הפעילו את רשת האנרגיה בחלונות. הארי הציע גם להוציא את המתרגמים מאוזניהם.
"תודה. זה חשוב לי ולרפי שאתה מציע את זה, וזה כנראה מה שנדרש ממני לבקש בתור נציגה רשמית של כדור הארץ." היא השתהתה לרגע, ואז המשיכה. "אבל לא. אני רוצה שתשמעו הכל."

המריבה הפסיקה לאחר כשעה, והמשיכה בבוקר. באחד הרגעים היותר דרמטיים שלה, חזו הארי ומונה מהמטבח ברפי יוצא בסערה מהחדר. הזקן שלו היה פרוע ועיניו היו אדומות. והוא היה ללא חולצה.
"…מה זאת אומרת אני לא יכול לצאת ככה? כל התושבים בקומונה הזו עירומים גם ככה!"
הוא חזר אל החדר, תוך שהוא מכריז על טריקת דלת שלא באמת הייתה שם.
זמן לא רב לאחר מכן, נעימה ירדה אל הקומה התחתונה, מוקפדת בלבושה ושיערה כבימים הקודמים.
"אתלווה אלייך שוב למכרה היום?" שאלה את מונה.
"לא, היום הוא יום הטקס, אין עבודה במכרה. אבל נצא לסיור בכפר. כלומר, את ואני, הארי נשאר כאן להתכונן לטקס. רפי לא יצטרף אלינו?"
"לא. הוא גם בסוג של טקס. טקס שבו ההיגיון והתרבות נקרעים ממנו. זה משהו שקורה לבני אדם מדי פעם." היא אמרה.
מהחדר שלמעלה נשמע קולו של רפי בדרישה לוילונות מפלאפל. "או לפחות, משהו שקורה לרפי מדי פעם."

נקישה נשמעה בכניסה לחדר. רפי הסתכל מעלה וראה את הארי, אם כי הוא לא היה לגמרי בטוח על מה הוא נקש.
"זה מה שאתם עושים, נכון? קראתי קצת על המנהגים שלכם שקשורים לפרטיות." אמר הארי, ואז נכנס לחדר, והתיישב ליד רפי.
בעוד שרפי נראה מוזנח יחסית למראהו ביומיים הקודמים, הארי זהר. רפי שמע אותו מתאמן בשעה שלפני כן, והניח שהיה קשר בין הדברים. למרות זאת, מתחת לזוהר הוא יכל להבחין באותו שוני בתבנית הקעקועים שאיפיין את הארי בבוקר שעבר.
"אתה צריך את מונה." אמר רפי בהבנה.
"אתה לא? את נעימה, אני מתכוון."
"כן. ולא. שמעתם הכל, אני מניח."
"כן. אני חייב להודות שקשה לי להבין איך מה שקרה אתמול נהפך למשהו שיכול ליצור מרחק כל כך גדול בינכם."
"זה לא רק מה שקרה אתמול," אמר רפי, "והמרחק לא נוצר אתמול. המרחק שם. תמיד. והוא גם חלק ממה שגורם לנו לרצות ולהעריך את הקרבה. אתה לעולם לא רוצה להיות רחוק ממונה?"
"אני לא יודע מה זה להיות רחוק ממונה." אמר הארי, והשתהה לפני שהמשיך. "אני מפחד מכך."
"גם אני מפחד מלהיות רחוק מנעימה. אבל באותה המידה, זה חשוב לנו שיש קו מפריד בין מה שמגדיר כל אחד מאיתנו. זה חשוב לנו לדעת שיש דברים שאנחנו יכולים לעשות בשביל בן או בת הזוג. וזה חשוב שיש דברים שנשארים רק במרחב בין בני הזוג."
"לא הבנתי איך המשפט האחרון קשור לנושא שדיברנו עליו. אבל האמת היא שהמחשבה הזו היא משהו נוסף שמטריד אותי. נעימה אמרה משהו על זה אתמול. חשבתי על זה גם כשמונה ואני דחינו את שיחת העדכון שתוכננה להבוקר לגביכם, עם ועדת האירוח של הכפר."
"למה דחיתם אותה?"
"שנינו הרגשנו שזה הדבר נכון לעשות."

השמש הנידרית זהרה גבוה בשמיים מעל כיכר הכפר. הנידרים עמדו שורות שורות, מכוסים, לשם שינוי, בשמלות ארוכות בצבע אדום. כשרפי והארי הגיעו, רפי זיהה את מונה ונעימה בשורה הראשונה, והצטרף אליהן, בעוד הארי המשיך אל במה מוגבהת שהייתה מול הקהל. נעימה זיהתה גם היא את הזוהר שרפי ראה לפני כן, אך היא זיהתה דבר מה נוסף. משהו בצורה שבה הארי הלך נראה מוזר. ניכר כי מונה זיהתה זאת גם, או לכל הפחות מצאה סיבה כלשהיא לגשת אל הבמה ולהחליף מילה עם הארי. נעימה ניצלה את ההזדמנות להסתכל על רפי. הוא היה לבוש בחליפה כחולה וזקנו היה מסודר כעת, אבל לא הסתכל בחזרה עליה. זה עוד לא הזמן להושיט יד, היא חשבה.
מונה חזרה אל השורה. מסביבם המולת תושבי הכפר נדמה, וניכר כי כל הכפר חיכה לתחילתו של הטקס.
הארי החל לשיר. זו הייתה אותה המנגינה מהפעם הקודמת, או לפחות הפראזה הראשונה שלה, שלאחריה נקטע קולו של הארי בפתאומיות, ונותר ממנו רק הד. הארי התבונן בתושבי הכפר. הוא ניסה להתחיל בשנית, רק כדי לעצור שוב, בדיוק באותו המקום במנגינה. הוא הסתכל אז על מונה, למשך מה שנראה כמו נצח. ואז ירד מהבמה והחל לפסוע חזרה בכיוון הבית.

הנסיעה חזרה לשדה התעופה הייתה חווייה מטלטלת. המושב עדיין אחז ברפי ונעימה ומנע מהם ליפול, אבל תחושת היציבות שאפיינה את המסע הלוך לא הייתה קיימת יותר. מחלת נסיעה קלה מנעה מהם להסתכל על הנוף שסביבם, אבל רפי היה יכול להישבע ששדה צמחי-המראה התפשט אל מעבר לגדרות.
בשדה התעופה עצמו לא היה זכר לאורות ההכוונה על הרצפה, וכמוהם גם לא להמהומים וההכוונות שעל הקירות. רפי ונעימה לא ראו דרך אחרת לשוב לספינה שלהם מאשר ללכת על המסוע שבו הגיעו, בניגוד לכיוון התנועה המקורי שלו. הפעם לא רק שהמסוע לא נע, אלא שהתחושה של התזוזה עליו הייתה פחות בטוחה, והסכנה של נפילה לקרקעית או הפלת המזוודות נראתה מציאותית מאוד. במרחק מסויים מהשולחן שעליו אכלו ביום הנחיתה, יכלו לראות מסוע עובד, שממנו נפלו קופסאות של כלמזון לעבר גורל בלתי ידוע.
לבסוף הגיעו לספינה ונערכו להמראה. נעימה חשבה לחכות עד שהספינה תצא ממסלול הכוכב, אבל רפי הושיט לה את ידו עוד בזמן הספירה לאחור, והם אחזו זה בידו של זו בחוזקה.
לאחר שכבר היו בחלל, קמו מהכיסאות והתחבקו.
"אני יודע שאת לא צריכה שאומר את זה, אבל אני צריך לומר את זה. אני אוהב אותך, אני אוהב את הזמן שלי איתך, ואני אוהב לראות את היקום איתך. לומר אחרת יהיה שקר."
"בכל שקר טוב מספיק יש קצת אמת, אתה יודע."
"ולכל אמת יש כמה צדדים. מה ששבר את הארי בסוף לא היה המשבר המדומה שלנו, אלא דווקא ההבנה שזה היה משבר נקודתי. היה משהו מושך עבורו בלהבין שהוא ומונה יכולים לתפקד בצורה שבה אנחנו מתפקדים."
"אתה חושב שהם יישרדו את זה?"
"הנידרים? כן. כלומר, מצד אחד, בחלומות הורודים שלנו לא יכולנו לקוות לגרום לחבלה מהסוג הזה, ועוד לצאת מזה ללא פגע. לכי תדעי, אולי הצלחנו לייצר יתרון תחרותי זמני לחבר'ה בבית במעבדות של הכלמזון. אבל בכל זאת התרבות של הנידרים היא בת אלפי שנים, אני מניח שאירוע בודד בכפר אחד לא יהפוך לאש בשדה קוצים, או משהו."
"התכוונתי לשאול האם הארי ומונה יישרדו."
רפי קימט את מצחו. "אני חושב שכן. תגידי, ראית איזשהוא ביטוי פיזי לקשר בינהם?"
"היו את הקעקועים."
"כן, אבל חוץ מזה?"
"כלום."
"נזכרתי פתאום ברגע ליד פס הייצור שבו הארי אמר משהו על האהבה שלו למונה. אני לא בטוח אם זה היה קשור, אבל ברגע שהוא אמר את זה היה נדמה לי שהוא מדיף איזשהוא ניחוח."
נעימה שאפה מלוא האף של רפי. "זה בהחלט משהו אחד שיש להם. לך להתקלח." אמרה, ודחפה אותו ממנה לכיוון הדלת לחדר הסמוך.
"כן, המפקדת." הוא הצדיע בעודו יוצא דרך הדלת והותיר את נעימה לבדה.
נעימה התיישבה על כסא הטייס והנחתה את המחשב לקבוע מסלול לכוכב הבא. היא פתחה על מסך המחשב את דו"ח המודיעין של קודנס-2 ושמרה אותו בשם חדש, ומחקה את התוכן תוך שהיא מותירה את כותרות הסעיפים, אבל לא הצליחה להתחיל לכתוב. המחשבות על הארי ומונה לא היו במצב שאיפשר להתמודד איתן, שלא לדבר על לארוז אותן במסמך.
"הד שנע בתוככם." היא חשבה, ונזכרה בקריסטל שהיה בכיס שלה. היא הוציאה אותו, והפעם הצמידה לאוזנה את הפאה החסרה כפי שמונה הנחתה אותה לעשות. במוחה צפו זכרונות של המקהלה, של הפגישות הראשונות עם רפי, של שיעורי הנהיגה, והפלאפל ליד ההורים. את כל אלה ליוותה, בגרסתה המקורית, המנגינה מסיום האימון של פיתוח הקול.
"שנה אחת עברה," היא חשבה, "עוד ארבע שנים לחזרה הביתה."