166 – עד גבול האור – דניאל פידלמן

1529

חשוך פה.
כאשר המוודה שלי, האב ז'וז'ף, סיפר לי על בריאת העולם, הוא דיבר ארוכות על חשיבותו של המאמר הראשון, של האור. איני זוכר מה אמר, כי באותו היום ממש רכשה אמי (הלוואי ותנצל מייסורי טור הטוהר) רומן אבירים חדש עם לוחות עץ בעיטורים של אחד מאמני איטליה, וכל ליבי פנה לקראתו. אך עתה חושב אני כי הוא טעה ודאי, שכן האור אינו יכול להיות ראשון. מה טעם הרי יש ביצירת אור אם לא חשוך לך? אם לא קר, ובודד ומפחיד? האב ז'וז'ף יכעס עלי מאוד אם אומר לו זאת, אבל גם כעס הוא הרי עניין חם שכזה, של קרבה ושל הסתכלות. כמו אש שניצתת בבת אחת, הצללים רוקדים, וכל היושבים באולם נרתעים ממנה.

לא פה, כאן רחוק, וקר. וחושך.
לפני שהלנדסקנכט עזב ונעל את הדלת, ראיתי כי למעלה יש צוהר קטן, אך שום אור לא חודר דרכו. אולי תמיד מעונן בחוץ, אני בטח יכול לשמוע את הרוח, שורקת ומייבבת כל הזמן הזה. או אולי הצוהר מוביל רק לחדר אחר, חשוך גם הוא, ממנו יכול הנסיך להטיל אוכל אל האסירים ולצפות בהם מזנקים אליו כמו כלבים. אוכל במקרה הטוב, כלומר. אבא שלי הראה לי מבנה דומה בצינוק הטירה של נאנט.
הנה, את זה אני דווקא זוכר מהאב ז'וז'ף. "אבי, אבי, למה שבכתני".
בהתחלה הם היו מסבירים לנו מה קורה. בפעם הראשונה היה זה הקיסר קרל עצמו שזימן אותי ואת פרנסואה אל נוכחותו, אז, כשהיינו עדיין באחוזה. לרגליו של הקיסר קרל הייתה מונחת מפת עץ של העולם הנוצרי, עליה ניצבו חיילי שנהב ומהגוני, שמרחוק נדמו ממש כאלה בהם שיחקתי לפני שנתיים בלבד.
הוא הושיב אותנו על השטיח התורכי, ארוך הגבעולים, והדגים את מהלכי הצבאות על המפה. הוא סיפר כל זאת ברכות, כמספר סיפור לפני השינה, אך לבסוף כחכח בגרונו ונעמד. הלוח נפל מברכיו וחיילי השנהב והמהגוני התפזרו מלוח אירופה אל בין גבעולי השטיח. הקיסר קרל אינו אדם גבוה, ופרנסואה, אם עודו חי, ודאי יעקוף אותו במהלך השנה, אך כעת הוא סקר אותנו מלמעלה, כאילו היינו גם אנו חיילי שנהב. מבטו היה קר כעת, קולו כשל קצין הנוזף בפקודיו, לא, בשעה שמצליף בפקודיו, מתחיל שקט ומסיים בהתפרצות גועשת של עונג שוטם. "אביכם הפר את החוזה, כן? את המילה שלו. מלך לא יכול לשבור את המילה שלו. אם מלכים ישברו את המילה שלהם," הוא עצר לרגע, מחפש מילים הולמות, ידו מורטת בחוזקה את סנטרו הרופס "העולם יתהפך! ואתם, יקיריי, נתנתם כערבים למילה שלו, ערבות שאני, כמלך, נאלץ לקיים. אז מעכשיו יקיריי, נכנס לימי צום עבור שניכם. נזיד כרוב יספיק לכם, אני מקווה."
הוא פסע מתוך האולם, ואז פנה שוב להביט בנו.
"הצעתי היא שתתפללו על כי אביכם יתעשת".
תחילה שמרנו אמונים. ידענו כי אם אבינו פועל כנגד הקיסר ודאי כי מדובר בטובת המדינה, ואל לנו להתפלל כנגדו. לאחר מכן התפללנו גם התפללו. איני יודע למה להתפלל עכשיו. כבר זמן רב שאנחנו מועברים מטירה לטירה, מתא לתא. את פרנסואה לא ראיתי מאז… ודאי היה זה אביב, וחורף אחד כבר חלף מאז. שנה וחצי? שנתיים? איני יודע אם אבי חי, איני יודע אם הוא זוכר אותי, איני יודע אם ממלכת צרפת של אבי קיימת עדיין או שנבלעה כליל אל תוך האימפריה הרומית הקדושה.
חשוך פה. וקר, קר כל כך. אין פה אש, אני מתכרבל לתוך עצמי ורועד כדי להתחמם ולו במעט. אולי ארדם. מתי ישנתי לאחרונה?
איני זוכר מילים לאף תפילה. מאז שהופרדתי מפרנסואה, איש לא דיבר איתי בצרפתית, וכעת היא מתערבבת לי בלטינית ובעגות ההיספניות והגרמניות השגורות בפי הלנדסקנכטים. הכל תוהו עכשיו, ערפל מתערבל בראשי, וזו הרי האימה. שהרי לא רק בתא חשוך וקר היא שוכנת.
גם בי.
"יהי אור", אני לוחש, הד לעבר שאולי בדיתי לי.
ויש אור.
התא גדול בהרבה משדמיינתי, מוצף בזוהר רך ואחיד, ורדרד כמעט. הספסלים הניצבים בו, הצמחים המטפסים ופסלי הניאדות מזכירים את החצר שאמי קיימה בקרקרסון, ובשעה שאני נזכר בה אוחזת היא בלבי, ואני מתמלא געגוע לכל אשר אהבתי ושנאתי שם, למשוררים המדקלמים תמיד איזו שנינה בלטינית, לגברות החצר היפות כל כך, המאירות, המצחקקות את שביעות רצונן ואת טינתן אל מטפחות רקומות.

אני נעמד וצוחק, איזה קול מוזר יש לי עכשיו, איזה מן צחוק מוזר. אני הולך, תחילה מדדה ואז רץ, מחפש את מקור האור, עד אשר אני מגיע לבריכה קטנה, מציץ פנימה ומגלה שאין זה אלא אני.
ורק אז אני מתיישב על שפת הבריכה, קוטף מפרי הגפן התלוי מעליה, לוגם מעט ממימיה, נושם לרווחה, נושם בחזה מלא, פעם ראשונה מזה שנה. ורק אז, אני מנסה להבין את אשר קרה.
למלך יש שני גופים. זה כל אחד יודע. גוף אחד גשמי, נתון לתשוקות ולמחלות ולזמן, וגוף השני, המגלם בתוכו את הממלכה כולה, ומאחד את כל המלכים בשלשלת נצחית של אחדות. גוף זה ודאי יהיה זקוק לממלכה ולנתינים, שכן איך יהיה מלך ללא ממלכה ונתינים, אך אם זה אמת, אם אני המלך, אז כל מה שדמיינתי התקיים, ואבא ופרנסואה מתים כבר.
או אולי זה שקר, אולי אני הוזה את כל זה, גוסס בתא הקיסרי, אולי מתתי וזהו גן עדן.
אך בעודי חושב זאת, האור שסביב מתעמעמם, צללי העצים נעשים עמוקים יותר, ואני חדל מכך, נאחז בגופי האלוהי. אני מלך, ואני צריך ממלכה. ונתינים. סכין ציד קטנה משתרבבת מאחד הענפים ואני מוריד אותה ופונה לחפש לוח חלק מספיק, בגודל המתאים.
טוב הדבר שאמי (מנוחתה עדן) נעתרה אז לתחנוניי וציוותה על גסטון ללמדני את מלאכת הגילוף, שכן עד רדת הערב, כלומר, עד שמכריעה השינה את אורי, יש לפני לוח עם רכס הרים בצפון, ארצות מרעה במערב, וכמה רמזים ליערות ציד, פה ושם. היערות היו קשים במיוחד, וצדו הדרומי, ממנו התחלתי, נראה חרב ורדוף, יותר ביצה מאשר יער. אקרא לו יער ברוקילון.

יש לצדי גם נתינה ראשונה, היא גבוהה כמו שאמי הייתה, אך גם אחרת, חטובה כמו פסלי הניאדות המקיפים אותי, כמו אחת מגבירות החצר, זו התמירה שרצה לחבק אותי עת נלקחתי. מה היה שמה? אני אוחז בה בידי, מניח לחוחים שבה להנעץ בבשרי, ומחשבה בוגדנית אחרונה חולפת בראשי לפני שהאור כבה. מה אם זה שקר? מה אם היה זה חלום ואני אשוב ואתעורר בחושך. כיצד אקרא לה, כיצד אשוב לממלכתי? אליה?
אני פותח את ידיי ומתבונן בפניה. כמו אלת הציד, היא ראויה ליער הזה. דיאן, אקרא לה דיאן.
והאור כבה.

1559

לא הייתי בברוקילון מזה שנתיים, כבר שנתיים העסיקו אותי ענייני ממלכתי הארצית, שאפתנותו של בית גיז, והשלום הקתולי שעמדתי לעשות, ותככי האנגלים. כל יום שביליתי מחוץ ליער שלי מילא אותי בחרדה ואימה, כל יום הבטחתי לעצמי לחזור לשם, אך כל יום הסיחו ענייני המדינה את דעתי ממנו. אפילו דיאן, כלומר, דיאן שלי הארצית, לא נמלטה ממבטי הרעם שלי. קשה לי לרעום בצרפת, קשה בהרבה מבברוקילון, אך ודאי מה מזה נשאר לי גם פה. ניצחתי, ככלות הכל. כופרים המתועבים מכתו של קלווין זחלו חזרה לחוריהם, נסו אל היערות הגשם של מושבות העולם החדש והממלכה כמעט שאחת, תחתיי, גוף שלם ובריא. ככלות הכל, ההסכם עליו אנו עומדים לחתום יבטיח את איתנותה גם בפני שאפתנותו של הקיסר.
רק גופו הראשון של המלך, גופי הראשון, הולך וכלה כעת, חמישה חודשים אלה של שגרירים ומרגלים ועורכי דין, עבודת הפרך הזו של העבודה על ההסכם, היו רק חותם לתריסר השנים שנתתי תחת הכתר.
ראייתי מטושטשת כעת והחושך אורב לי מעבר לשדה הראייה, אותו חושך ששקדתי לגרש מגופה של צרפת צר כעת על גופי שלי, ואני כמה לאור.
אך לא זוכה לו. עכשיו, כאשר הילדים נישאים בזה אחר זה, מצווה עלי הטקס לחלוק יותר ויותר זמן עם האישה, זו השנואה, האיטלקיה הקטנה, השחרחורת, שכל בשמיה ושיקוייה בהם השתמשה כדי להרות, כדי למשוך אותי לקרבתה מזכירים לי רק את צינוקי הדרום שזכיתי להכיר לעומק ולרוחב. אפילו דיאן שלי הארצית מסירה כעת רק מעט מכאביי, והיא ודאי רואה זו, היא מיטיבה לראות.

היה זה שנתיים לאחר שפגשתי את דיאן שלי אף פה, דיאן דה פואטייה, רק שנה לאחר שהושבתי אותה לשכון מתחת לחדריה של האיטלקיה, אזרתי בי את האומץ כדי לספר על האחרת. הממלכה האחרת, כמובן, לספר על דיאן האחרת לא העזתי מעולם.
שכבתי מכורבל בה, בין כריות האפריון, צמד משרתות הסיקו את האח שבערה באש נעימה ויציבה ופנו למזוג לנו מפרי הגפן, צעדיה הקצביים של האיטלקיה בחדר מעלינו נדמו, ודאי נפלה לישון, היצור העלוב, ואני ביקשתי את רשותה של דיאן הארצית לספר לה סיפור ונעניתי בשעשוע נלהב.
סיפרתי לה על נסיך נוצרי אחד שנפל בשבי האויב, שעונה ונשבר עד אשר מצא לו פתח לממלכה שמימית יותר שיצר לו בצלמו, על הריה ונחליה ויערותיה. כה הפלאתי לספר עד שהאש באח כמעט וכבתה ומצאתי עצמי מתחמם רק במבטה התמה והצמא של דיאן ובאור הפנימי שודאי קרן ממני. סיפרתי על נפילתה של הממלכה הישנה, על פלישת שבטי האפילה, על האביר הנועז ביארד שעמד בפרץ על המונסוואלט בפני הארבה המורי השחור שצר עליו, על לנצלוט מן האגם שפרץ לממלכה זו כדי להגן על מלכה הלכוד בסבך מהסתערות חדי-הקרן. על המרד המתועב של מחוזות הדרום ועל הקרבנות שהיה עלינו להקריב כדי להשיבם תחת הכתר.
אור הנרות השתקף בעיניה, אך פניה היו חתומות. משהבחינה כי השתתקתי, מצפה לתשובה, ערסלה אותי ונשקה על מצחי.
"סיפורך מופלא, נסיכי, ויפה כל כך, ואמיץ מאד". היא הביטה אל הדלת, פותחת כמעט את פיה כדי לקרוא למשרתים אך נמלכה בדעתה ואמרה עוד. "אך ודאי תסכים איתי שנסיך חייב פחות לממלכה שברא עבורו מאשר לממלכה עבורה הוא נברא".
לא יכול הייתי להתווכח. דיאן ידעה חובה מהי. ככלות הכל, חכמתה היו אלה אשר פתרו את שאלת העקרות, ועשרת הילדים שזרעתי בזו האיטלקייה במהלך השנים העתידות לבוא, בזכות תושייתה נזרעו, אבל עתה לפחות הייתה לי שותפה לסוד, לעולם. מישהי שידעה את השמות, ידעה אף לשאול אותי עליהם כשהיינו לבד, כאשר ראתה שליבי מט וצונח אל עלטת הייאוש.
אך על אף, ואולי מאחר, שיכלו הן להיות תאומות כמעט, מעולם לא סיפרתי לה על דיאן השמיימית, האחרת.
השחר הניץ מבעד לוילונות הדקים, ומילא את החדר באלפי רסיסי אורה. על המשרתים ציוויתי לא להעיר אותי עד לבואה של המשלחת הקיסרית, ולהם לא ציפיתי עד למחצית היום, מי אם כן היה היה?
יד הונחה על שפתיי, שיער זהוב כדבר החליק על פני, ועיניים מופלאות, ירוקות כאזמרגד הסתכלו בי. דיאן!
הייתה זו הפעם הראשונה שבאה ללא שנקראה, שבאה לכאן, לצרפת שבארץ, ושמחתי געתה בי, אך כאשר התבוננתי בה טוב יותר התחלפה השמחה באימה. פניה היו מוכתמות בפיח, שמלתה האוורירית תלוייה בקרעים על גופה, כתפה השמאלית הייתה מוכתמת בדם קרוש וסימן סגול התנוסס על פניה.
"הבטחת שתבוא", אמרה, קולה יציב עדיין, אך שביר כל כך שיכול הייתי להרגיש את התהום עליה מכסים פרחיה. "אמרת שתחזור".
התיישבתי על מיטתי באבחה חדה, גבי ענה בכאב. "מי עשה זאת!" ידי רעדו, וכן עשה גם קולי, "אמרי שם, והמנוול ישלם" קראתי. הדלת נפתחה וברטראן נכנס במהירות, אך בראות מצבה של הגבירה ומבטי הזועם נסוג וסגר את הדלת, גם אם במידה של פליאה.
דיאן נפלה אל בין ידיי, דמה והפיח מכתימים את כותונת הלילה שלי.
"אתה, מלכי", לחשה.

והיא סיפרה לי, סיפרה את מה שהיה עלי לדעת בעצמי. כבר לפני שנתיים התחילו להגיע זרים לממלכת ברוקילון, הם טענו שהם צרפתים נאמנים, ולי לא היה פנאי לחקור בדבר. לא היה לי רצון, לברוקילון הייתי מגיע למען הנחת, בשביל האור ובשביל השמיימית. אך בשנתיים של העדרי הם גילו את פניהם האמיתיות. היו אלה הכופרים, אותם שרצים קלוויניסטים שגרשתי מממלכתי, אשר במנוסתם מזעמי פנו לחדור אל הקדוש שבקודשיי. הם לא חיכו רבות לפני שהשילו את מסיכותיהם, לפני שהתחילו להפיץ את בשורת השטן שלהם בקרב הנתינים התמימים של ברוקילון. אנשים ופאונים כאחד, נמשכו למנתם הכופרת, ואחת אחרי השנייה התחילו הערים ליפול לידיהם, הכנסיות להשחת.
מעולם לא ראיתי את דיאן השמיימית ממררת בבכי. תמיד הייתה יציבה ושלווה ובטוחה, ורק בחלוף השנים הבנתי כי למעני הייתה כזו. גם כעת נותרו עיניה יבשות בשעה שסיפרה על נפילתה של קתדרת דיוניוס הקדוש שחלונותיו היו פנינת כוכב, על ניתוץ עוגב הגדול שלו, אשר התנגן בכל נעימות היער. אך אני הרגשתי את מי התהומות הגועשים תחת מבטה השלו, הרגשתי, כי בי היו.
הקתולים הנאמנים היו אלה שנאלצו להמלט עתה. לאחר שביארד נפל בהגנתו השנייה על מונטסוואלט, התקבצו הנותרים בחיקה של דיאן, בגנים הרחבים של ארמון פובואר.
"לא ימלוך בנו מלך שאינו נאמן", געשו ההמונים המוסתים, שהיו נתיניי שלי פעם, שאותם בראתי, "ודאי שלא תמשול בנו הזונה שלו". דיאן חזרה על הקריאה שלהם, ואני שמעתי כמה מר קולה, כמה מר השיטפון האצור בה.
ובחושך הזה, היא מצאה דרך אלי עכשיו. "השארי כאן", קראתי, ידעתי כי מילותיי ריקות לפני שיצאו מפי, איך תדור בת השמיים עם בני עולם נפול זה. ובנוסף, התגנבה לראשי המחשבה הקטנה, הלא מלכותית, מה אומר לדיאן שבארץ?
היא הנידה את ראשה. "ארמון פובואר קורא לי, מלכי. אני צריכה ללכת", היא פסעה שלושה צעדים אל האור המנסוור של החלון, אימצתי את עיניי הדומעות, הבוגדניות להביט בה מעבר לזוהר. היא עדיין עמדה שם. "ואני קוראת לך. הלחם עבורנו. מלך לא יכול לשבור את המילה שלו. אם מלכים ישברו את המילה שלהם, העולם יתהפך".
ניסיתי, במשך כל היום ניסיתי, אך הדרכים שידעתי לא נפתחו יותר בפני. פליאתו של ברטראן אך גדלה כאשר ציוויתי עליו לכלוא אותי בצינוק האפל ביותר בטירה זו למשך כמה שעות. "אך אדוני, הטורניר!" העז להביע התנגדות.
חבטתי בו בפניו. בגופי בן התמותה איני גדול כפי שהיו אבי או אחי, אך בית ולואה מעולם לא סבל מרפיון גוף, שפתו נקרעה ופניו הוצפו בדם. "הצינוק האפל ביותר!" חזרתי.
הוא קד בכבוד, אך ודאי דיווח לאיטלקייה או לדיאן או לשתיהן, שכן ביושבי שם באה דיאן לקרוא לי מעבר לדלת. שמעתי את קרקוש המפתחות בידיה וצעקתי עליה ללכת כפי שלא צעקתי מעולם.
אך השער לא נפתח, השבילים הסודיים בין צרפת ובברוקילון ודאי צמחו בר במהלך השנתיים האלה, או הוחבאו בכוונת זדון בידי הפולשים ההוגנוטים.
"אמרת שתחזור"
אך לכל הפחות, היה לי זמן לחשוב שם, בחושך, לחשוב על דבריה של דיאן שבשמיים ושל זו שבארץ למי אני חייב אמונים? לממלכה שבראתי או לזו שנבראתי עבורה. הפעם לא היה בידי לתת תשובה.
אך התשובה ניצבה בפני, ברורה כשמש. "הלחם עבורנו"
כל ימי אהבתי את הטורניר, את דהירת הפרשים, את ריכוז הרצון כולו של הסוס ורוכבו בנקודה אחת שבקצה החנית. גם הם היו מפלט עבורי, מפלט ממלחמת התותחים והמצורים הגסה של ימינו, מרשתות הכחש והאשלייה של החצר, רק בטורניר, יכול גבר להיות מי שהוא באמת.
"הלחם עבורנו"
ולכן, מאז הטורניר הראשון שלי, ענדתי על הרומח את צבעיה של דיאן דה פואטייה. אמת, ההחלטה עוררה געש מסויים בחצר, ואף אבי מצא את הזמן לנזוף בי, אך עמדתי אז מולו והסברתי לו חד וחלק מה תהיה תוצאת הטורניר אם אאלץ לענוד את צבעיה של אשתי, ושאם הוא רוצה לראות בגאוותה של צרפת רמוסה בעפר לחוכא ואטלולא – אדרבה, שיצווה זאת עלי. הוא הסכים בהזעפת פנים והייתה זו הפעם היחידה בחיי בה הצלחתי להסיגו מדעתו.
הן היו דומות מאד, אמת, שכן את דיאן דה פואטייה ראיתי בילדותי, עת הגיעה לבקר בחצר אמי עם בעלה דאז, ואולי היה בזכרון זה כדי להשפיע על דרך הבריאה, אך היו גם הבדלים רבים, אשר היו גלויים לעין האוהבת. גוונה של העין, אורכו של התנוך, צורתו של הטבור. והצבעים. בעוד שבית פואטייה שבארץ התהדר בתורכיז וירוק, הרי שדיאן השמיימית השתייכה לשושלת האולימפית הנכבדת, וצבעיה היו זהוב וארגמן.
לעולם לא אצליח להסביר לה זאת, חלפה המחשבה הבוגדנית בראשי. ללא יכולת להתחתן כל עוד האיטלקייה בחיים, היו צבעיה בטורניר בריתנו הפומבית, וכעת היא תחשוב…
קראתי לברטראן שישחררני, והוא הופיע, מצמיד מטלית לשפתו. "המשלחת הקיסרית הגיעה, מלכי".
היא לא תבין, חמור מכך, היא תחשוב רע. תמיד הרי ריננו הלשונות על עשרים השנה שהבדילו ביננו. על המפתה הבוגרת, המהוקצעת, אשר לכדה ברשתה נער לא מנוסה. אנו שידענו את האמת, ובמיוחד אני שידעתי הן את דמותה שבברוקילון, מעולם לא הקדשנו תשומת לב לרכילות, אך בשנה האחרונה, שנה לפני הגיעה לגיל ששים התחלתי לשים לב לקמטים של דאגה בפניה. קמטים עדינים, יאים אך לעין אוהבת.
ובעוד דמותה של דיאן דה פואטייה מילאה את מחשבותיי, דמותה של דיאן דה אולימפ התחילה להשטשטש בהם, נמוגה כציור על החול. ציור שציירתי אי אז, ציור עליו לא אשכיל להגן על מפני הים, מפני החושך.
אני אתחרט, אני עומד להתחרט.
אלא אם כן אזנק עכשיו, כל עוד אני זוכר למה, כל עוד אני יכול. אל הגלים, מעבר לגבול האור.
"ברטראן" אמרתי, ועצרתי. הוא חיכה לי, מרכין ראשו. "אני אלחם בכל אחד משלושת סבבי הטורניר. הסרט שאענוד על רומחי יהיה בצבעי זהב וארגמן".
ברטראן לא הצליח להסתיר את התדהמה והבהלה על פניו. תפקידו הרי מאפשר את הגישה הישירה ביותר אל המלך, הוא הרי אמור להיות המקור הבלתי אמצעי לכל אשר המלך יעשה בחדריו הפרטיים, המקור הטוב ביותר בחצר, ועתה – הנה, למלך יש מישהי חדשה שלא ידועה לו. הא, טוב שלימדתי אותו מנחת זרועי היום, אחרת ודאי היה שואל.
"ודאי, מלכי"
דיאן דה פואטייה שאלה. ברכות האופיינית לה, אך אני ידעתי כבר לזהות את הסתערות הפרשים שמאחורי רכות זו. יכולתי להבינה. היה זה הטורניר הגדול יותר באירופה בשנות דור, ודיאן הייתה בת שישים כמעט. אבל עדיין אהבתיה, אהבתיה כל כך. ככלות הכל, בעולם נפול זה, הייתה היא שהזכירה לי את השמיים.
לא עניתי לה. מוטב לחשוב שנבגדת מקץ עשרים שנה, מאשר לדעת כי במשך כל עשרים השנה הללו היה לבי שייך לאחרת. לאולימפוס.
סבתי ממנה בזעף דומם ופניתי לעלות על סוסי. צרפת הייתה בטוחה ומאחוריי, הגיע הזמן לרכב.

***

בשנת 1559 השתתף אנרי השני בטורניר לרגל חתימת הסכם היסטורי בין צרפת לאימפריה הרומית הקדושה אשר שם קץ למלחמות האיטלקיות. בסבב האחרון של הטורניר, נשבר הרומח של יריבו, מפקד המשמר הסקוטי מונטגמורי, ואחד השבבים פילח את עינו. על אף מאמצי הרופא המלכותי אמבואז, המלך מת. אישתו, קתרין דה מדיצ'י' לא אפשרה לדיאן דה פואטייה, המאהבת הותיקה שלו, גישה אל ערש הדווי. לאחר מותו הוגלתה דיאן לאחוזות העשירות שקיבלה במהלך הקשר בינהם ומתה חמש שנים מאוחר יותר. טורניר האבירים הוכרז כספורט מסוכן ואנכרוניסטי והוצא אל מחוץ לחוק.